טוב
נו, פסנתר היה שם. בצד. יוני בלוך ניגן. מוכשר אבל באפלה. בתאורה המרשימה שליוותה
את הקונצרט המשובח הזה כל פעם נצבעה דמות אחרת צבעים. דמות נשית בזו אחר זו, כמו
בשבט אמזונות, שלטו הבנות על הבמה.
נינט שרה על געגועים לעיירה, על המרבד האדום המחכה לה מתחת לבהונות רגליה בכל צעד
שתפסע, על הכוכבות, על הכאב.
אני שואל את עצמי: "זה אמיתי? זה באמת כואב לה?" או אולי זה עוד תכסיס שיווקי של
המפיק המחושב שניתח ומצא ש"סלידה מכוכבות זה ממש IN עכשיו". אני חייב להודות בעצב
שנפגעה קצת האמינות שלה בעיני. נפגעה הראייה שלי את נשמתה ולא רק שמיעת מיתר קולה.
נפגעה הרצון לחבק ולא רק ללחוץ את היד, עלה סף הרגש והשאיר את סף הטכניקה
מאחור(וזאת יש לה ללא ספק). נדמה ששיטת ה- REALITY לא פוגעת בכוכב, היא פוגעת
בכקהל.
אחריה עלתה אפרת בן צור בדילוג קל ובידה קסילופון ילדותי. בשלוה ובנחת שרה את "אבוא
אליך" כזו נחת שהייתי יכול לדמות בעיניי שהיא חושבת באותו רגע על משהו אחר. שיכלה
לשיר עומדת על רגל אחת בעודה שוטפת כלים. הקול המתקתק החזיר אותי ישר לקליפ המיוחד
של השיר המשודר רבות בערוץ 24. השיר רומנטי וענוג ואילו בווידיאו היא לבד
נוסעת-מוסעת ע"י כרכרה המובלת ע"י רכב שמן וקירח. האם רצתה להדגיש את הפער שבין
הפנטזיה ל"מציאות"?
או אז הזמינה אפרת הלבושה שמלה ירוקה עדינה לבמה את שילה פרבר, לבושה בשחורים
ובעיניה איפור אפל גם כן וביחד הן שרו דואט. הקול הילדותי מתקתק, קצת
אדרה-לוין-ארדי, של אפרת אל מול הקול התהומי המסוקס של שילה יצר הרמוניה של זאב עם
כבש, של פייה מול שד שאהבתי מאוד. מדהים לראות איך הניגוד והשוני יכול ליצור
הרמוניה ולא רק מאבק, כפי שאנחנו מכירים מהעולם שמחוץ לאולם...
אחר-כך שרה שילה לבדה שיר על פרידה מגבר ואז כשהיא שרה לבדה, בלט הייחוד שלה עוד
יותר. איך, בהעדר אפרת, קפצה היא עצמה בין שירת "לה-לה-לה" עדינה לשאגות "לה-לה-לה"
כואבות שפניה מצטיירות בעיני את ה"צעקה" של מונק.
דין דין אביב כבשה ראשונה את הפסנתר לבדה וביצעה סולו נגינה שירה שכולו אישה אחת
קטנה-גדולה ומאוחר יותר הצטרפה אליה מלאני פרס הזמרת\דוגמנית. הפתיעה אותי לטובה
השירה הכנה והעמוקה של מלאני, הלבוש הפשוט שלה והצניעות ששידרה.
אז, יוני בישר כי טל גורדון לא הגיעה כי היא ילדה וכמו שטרח לציין, בכדי להצהיל את
האווירה, "לא ילדה במובן אישה קטנה כי עם ילדה בת". אך מי שהצהיל באמת את האווירה
הייתה הזמרת הצעירה (והלא מוכרת) אביגיל רוז שהגיעה על תקן "מורה מחליפה". היא שרה
שיר שהיה המשך ישיר לזה של נינט אך בעולם המראה: "אלוהים תעשה שלא יהיה לי מה
לאכול", "אלוהים תעשה שאבא ייתן לי מכה, שאמא תהה שיכורה, שאחי יתקע כדור ברקה",
"רציתי להיות כוכבת ואבא מימן את הכול" (טל"ח לגבי שגיאות בציטוטים). היא בקשה את
סליחתנו על כך שהכול אצלה "בסדר" והצליחה להצחיק את הקהל ולהשאיר אותי עם רגשות
מעורבים כלפיה, למעשה דומים לאלה שהיו לי לנינט: "האם זאת כנות?".
אז עלו "הבנות נחמה" שמביאות לי תמיד נחמה. שלישיית בנות מוכשרות (התקליט, כך
אומרים, יצא בחורף סוף סוף ויחמם לנו את הלב). כל פעם שאני שומע את ההרמוניה
הווקאלית שלהם, אני מרגיש שזה הפעם הראשונה וזה כל כך מרשים. הבנות יושבות על כסאות
גבוהים כך שקרולינה (כן זאת מ"אני לא ציפיתי" אף על פי שזו לא דוגמא מייצגת ליצירה
שלה בשלישייה) יושבת לה באמצע כמו שמש ושתי מלאכיותיה דנה עדיני ויעל דקלבאום.
המשולש גדול מסכום צלעותיו שגם הן בתורן מוכשרות אחת-אחת. בשירים קצביים ומלודיה
נעימה הצליחו כרגיל בקלות להשרות אווירה נעימה אינטימית ושל ביחד עם הקהל.
לבסוף עלתה תיקי דיין הענקית שאני כל כך אוהב כשחקנית. היא התחילה את הקריירה שלה
כזמרת אבל זה היה מזמן ולפני שכמה אלפי סיגריות עברו דרך מיתר קולה...
שאומרים נוכחות אומרים תיקי דיין. צעד אחד, תנועה אחת: כולם צוחקים. מבט אחד קול
אחד וכולם משתתקים. איך זה שכוכבת אחת מעיזה?!, אני לא הייתי מעז! לשיר את "איך
כוכב אחד מעז" שקולי בוגד בי. אל תבינו לא נכון, נהניתי לשמוע אותה: זאת תיקי. נינט
הצטרפה אליה וניסתה לשמור על סולם נמוך, מרכינה ראשה אליה כאילו אל מול הדמות
האגדית שלידה.
בסוף קינחה תיקי עם "אל תעזוב אותי" (ne me quitte pas) בצרפתית של ז'אק ברל כאשר
היא שרה את שורת הפתיחה שוב ושוב במקום המילים המקוריות ומעלה חיוך על פני הקהל. גם
אני חייכתי אך בליבי צרימה קלה. צרם לי ולו בגלל הנטייה הישראלית להעלות על נס ודגל
את ערך הבורות כערך עליון ומכובד. כן נשמע פלצני אבל זו האסוציאציה שלי!
לפני שהמסך ירד, עלו הדיוות לבמה יחדיו וקדו. אני בליבי חשתי גאווה על כך שיש יצירה
נשית עצמאית בישראל* ומובילותיה מוכשרות,משוחררות ומלאות אמונה עצמית וכוח. ne me
quitte pas!
* – חבל רק שאנחנו בין המדינות המובילות בעולם בסחר בנשים ובאלימות נגד נשים. אף
אחת מהן לא טרחה "להרביץ" קצת תורה בנושא. גיא מספר מאידך, כי הדבר הראשון שחשב
כשקם ממושבו באולם היה: "איזה יופי שנשים יכולות לעשות מוזיקה חסרת רגשי נחיתות,
כזו שאינה תולה את זכותה והוויתה במסרים פמניסטיים". יש בזה משהו.
לסיכום, נראה שיש פנינות בפסיטבל הפסנתר. נראה כי המקום יוצר היסטוריה מוסיקלית
עכשווית ונועץ שורשים לעתיד טוב למוסיקה בישראל.
חנן שטיינגרט
chanansh@gmail.com
נ.ב. תודות לגיא לווינסון על ההערות הבונות ובכלל.
הכנס תגובה לכתבה
חזרה למדור כתבות, מאמרים קצרים
לדיון המלא בפורום