אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עפר ואפר / עתיק רחימי


התמונה של דן לחמן

עפר ואפר / עתיק רחימי. הוצאת בבל

הספר עפר ואפר נכתב בשפה "דרי", פרסית- אפגנית. הוא הראשון שמתורגם לעברית משפה זו.

אני מבין ובהחלט משתייך לקוראים שספרות מעולם זר ושונה מדברת אליהם. ספרות מתרבות זרה תביא בהכרח צורת כתיבה דימויים ושיקוף של תרבות ודרך חיים לא מוכרת לנו.

כשזה "רודף העפיפונים" המתחנף לקורא המערבי אנו נמשכים אל האקזוטיקה. אך לסופר יש מטרה קצת דידקטית להכתיב לקורא רגשות דרך היסטוריה של מקום לא מוכר שנהייה פתאום "חדשות" תחושת תראו כמה אנחנו נחמדים ואוי ואבוי לנו מה שעשו לנו זהו הקו המנחה באותו ספר על עפיפונים.עפר ואפר איננו עוד ספר מתחנף לקורא. הארץ אותה ארץ, המלחמה שברקע אותה מלחמה. אך הספר הוא אישי. ספר שהטרגדיה המקופלת בו, האישית מאוד הופכת אותו לא רק לאנושית אלא למעוררת הזדהות אמיתית וחמלה עד כמה שהדבר מתאפשר לגבי דמות ספרותית.

קשה לכתוב על ספר שכולו סיפור אחד לא ארוך. שבעים וכמה עמודים העוסקים כולם במצב אחד. והמצב טרגי לאין שיעור בשל מה שהביא למצב, מבלי שמספרים לנו בדיוק ומשאירים לנו הקוראים לנחש ולהבין.אפגניסטן. הרוסים כבשו את המדינה. הייתה מלחמה. למלחמה יש תוצאות שאנחנו לא ממש רואים אותן, אם לא לקחנו בהן חלק.הספר מדבר בלשון אתה. אתה עושה, אתה חושב, אתה אומר לעצמך ולאחרים. למרות הסכנה שבפניה מסוג זה אל הקורא, הפעם אין ניסיון לשתף ולהפוך את הקורא לחלק ממה שקרה. זה הזקן שמכתיב לעצמו את דרך מחשבתו וזיכרונותיו הכואבים.המצב בספר מייאש. הוא מתרחש בשולי כביש המוליך למכרה פחם אי שם בערבות הרחוקות. ממול סוכת שומר. זקן ונכדו יושבים ומחכים לרכב שיעבור וייקח אותם למכרה. שומר מנומנם שאין לו כוח לדבר אל אף אחד. חנות שהיא סוג של סוכה ובה מוכר התוהה על המתרחש בעולם, פילוסוף דרכים קטן. זהו. ישימון. מדבר. ציפייה. שום דבר לא זז. מלבד הילד הקטן המשחק באבק.שבעים עמודים מרוכזים מינימאליסטים של פרוזה נפלאה הנוגעת בכל עמקי הכאב. איש זר, ארץ זרה, תרבות זרה ובכל זאת, הכאב אותו כאב. הדימויים שונים המשמעות האנושית אחת היא.

איש זקן, סב ונכדו הולכים בדרך אל בנו של הזקן העובד במכרה. הכפר נחרב בהתקפה של הצבא הפולש. כולם מתו. אמו של הילד, דעתה נטרפה והיא רצה ערומה בין החורבות. לא איבוד דעת בלבד אלא איבוד כבוד מוחלט. הסבתא וכל האחרים מתו. גם האימא מתה בסופו של דבר. את כל זה צריך לבשר לבן במכרה.

הילד תמה רק על דבר אחד, איך כל הדברים הפסיקו לדבר אליו. האבנים, הציפורים, הסבא. הוא איננו מבין שהתחרש לחלוטין.הסב יצא למסע לספר את הסיפור לבנו העובד במכרה הרחוק. שיבוא לנקום. שיעשה מעשה. ובינתיים אין מה לעשות מלבד לחכות על יד סוכת שומר הכביש.למרות השממה יש במלים נופים עוצרי נשימה, לאו דווקא של מקומות, אלא נופיים פנימיים של מחשבותיו, הזיותיו ודמיונותיו של הזקן.

השפה המצומצמת מאוד, שמתאימה את עצמה ליכולת המילולית של הזקן הכפרי הנידח, מדהימה ביכולת החדירה שלה למעמקי הכאב. יכולת הכתיבה של עתיק רחימי הופך את הספר הצנום הזה לכתיבת פרוזה מן המעלה הראשונה.

זהו אחד הספרים האנטי מלחמתיים האפקטיביים ביותר שקראתי, בעיקר כי המלחמה איננה בספר, רק התוצאות שלה, וכדי להדק את המשמעות, תוצאה אחת לאיש זקן אחד ונכדו. ואם זה מה שהמלחמה עשתה לכפרי הפשוט הזה, ארורות המלחמות. כולן.

הספר תורגם לעברית מהנוסח הצרפתי באישור המחבר. עתיק רחימי חי היום בצרפת, הוא נמלט מ-אפגניסטן ל-פקיסטן ומשם לצרפת. בשנת 2003 הפך עתיק רחימי את הסיפור לסרט שזכה בפסטיבל קאן בפרס - "מבט אל העתיד" קשה לראות איך אפשר להפוך את הספר הזה, שאין בו עלילה וכולו מתרחש בתוך מוחו של איש אחד לסרט, אך כנראה שאיש מוכשר יכול.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן