אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עוזי וייל / חייו ומותו של השער האחורי


התמונה של דן לחמן
תאריך פרסום קודם: 
2006
עוזי וייל / חייו ומותו של השער האחורי
עוזי וייל / חייו ומותו של השער האחורי . הוצאת ידיעות ספרים

אני מניח שרבים מאתנו זוכרים את השער האחורי של עיתון העיר. אי אפשר הרי לשכוח. הוא שינה את ההתייחסות לצורת המחשבה שלנו ומתח את גבולות המותר והאסור בדרך ההתבטאות. לדרך ההתבדחות. הוא הרשה לעצמו להגיד את מה שחשבנו בלב ולא העזנו לומר בקול. הוא היה הסטנדאפ החצוף וחסר ההתחשבות בתקינות פוליטית- מחשבתית הכתוב והמופלא ביותר שנוצר כאן. השער האחורי פעל בין השנים 1989-2001. עוזי וייל ערך אותו וכתב בו שנים אחדות. עוזי וייל הוא אפרת הקטנה בת השש המנבלת את פיה וחושבת רק על סקס ובשעות הפנאי מוכרת ביעילות את הגראס שגנבה מאביה, רק מפני שהיא עוד לא אוהבת לעשן בגילה. הוא שלום טוקשה גס הנפש הארכי ערס והמזיין נון סטופ או לפחות רוצה שבזמנו עוד קראו להם פושטקים, דמות שפתחה דרך לכל הסטדנדאפיסטים המופיעים היום מ-דודו טופז אל יאיר לפיד, עוזי וייל הצליח לאפיין לראשונה במלים את תת התרבות של הערסים שבשפתם הגסה אמרו לפעמים דברים כואבים מהלב. קוראים פחות מתוחכמים חשבו שאלו דמויות אמיתיות והיו טענות שמרשים להם לכתוב כך. שעיתון לא צריך להיות להם במה. עוזי וייל הוא עוד ועוד ועוד דמויות שנוצרו עם הזמן לפי הצרכים של הדף והמצב בארץ. לפי קבוצות תרבותיות כאלה ואחרות שהופיעו רשרשו ברקע ושקעו בתוך הישראליות. כעת אסף לספר את כל מכתמי השער ומביא אותם במרוכז.

אינני יודע אם מקומוני שוקן בערים אחרות העתיקו את הדף האחורי. יתכן שלא ויתכן שחשבו שהפריפריה לא תבין ולא תסבול את ההשתלחויות המדהימות הללו. אך בתל אביב הדף הזה הכתיב כל שבוע מחדש את חוש ההומור העירוני. הוא הפך להיות חלק מהתרבות הנמוכה הגבוהה ביותר. צחקנו, עצרנו נשימה, הערצנו את החוצפה.

השער האחורי נולד במוחו של עורכו הראשון המשורר חזי לסקלי, שאילו לא מת כל כך צעיר היה עשוי להיות היום אחד מהוגי הדעות החשובים בארץ. איש שאסף סביבו מוכשרים אחרים ועזר להם למצוא דרך להתבטא. על ההיסטוריה כותב עוזי וייל: השער האחורי נולד מלוח קחתן, אותו אוסף מודעות אישיות ללא תשלום שחתם את עיתון "העיר". אביו מולידו היה חזי לסקלי זכרונו לברכה. קטונתי מלמנות את מעלותיו. הוא אסף את המשעשעות במודעות, סידר אותן יפה על העמוד הוסיף כמה ציטוטים, שם יציאת אמנות שבועית באמצע – והופ – נולד השער האחורי. אחר כך נגמרו לו הציטוטים אז הוא התחיל להמציא אותם, ואת האנשים שאמרו אותם, אחר כך הצטרפו אליו מודי בר און ו-יוסף אל דרור, כל אחד עם השפה שלו והדמויות הפיקטיביות שלו ואט אט הפך השער לשיחת העיר.
ואני יכול להעיד שרבים רבים היו מתחילים לקרוא את עיתוני סוף השבוע שלהם מהדף האחורי. ובימי שישי בלילה במפגשים השווינו את הבדיחות ובדקנו בינינו איזו המצחיקה, המרירה, הסרקסטית, הפוגעת, הסטירית, הנועזת ביותר. והוא מסיים בתודה "תודה לעורכי העיר לתולדותיהם, שהעניקו לי חופש יצירתי שלא נודע כמוהו בתולדות העיתונות העברית. הרשיתי לעצמי לערוך מבחר קטן. לא השתמשתי בקטעים הארוכים יותר אלא רק באלו הקצרים והתמציתיים.

כוח ההרתעה של צהל לא נחלש כלל, וישראל תגיב בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. רק פעם אחת, מותק, מה אכפת לך, בכל השנים שאנחנו נשואים מה כבר ביקשתי ממך, פעם אחת שתעשי את זה בשבילי ( תא"ל כפיר עוז)
*
אם בעולם לא היו בגדים, היינו נוכחים לדעת שמתחת לבגדים כולנו, ללא הבדל, עירומים לגמרי ( הו צ'י)
*
אם בעולם לא היו מלחמות, כל בני האדם היו מאושרים. אפילו הטיפשים. כך שיש יתרון מסוים במלחמות (הו צ'י)
*
אם בעולם לא היה הו צ'י לכולנו היה פחות כאב ראש (התליין המלכותי)
*
שבוע בלעדייך, יקירתי, זה כמו שבועיים פחות שבוע. ( מכתבי פיתוי נבחרים)
*
יום אחד פגש הלך תמים בחכם הו צ'י, ושאלו: כיצד נזיר עני כמוך משתכר למחייתו, ועוד עולה במשקל? הכה אותו הו צ'י בראשו, לקח את ארנקו, והמשיך ללכת עד שהגיע למקדונלדס הקרוב, שם קנה ביג מק והגדיל את הצ'יפס. מה שפחות או יותר עונה על השאלה. ( הו צ'י בדרכים)
*
ישנם עולים רבים המגיעים לחרפת רעב. הם לנים בגנים ציבוריים, ולפעמים גם אין ידם משגת לקנות משקה, להרוות צימאונם. אז תגידי לי תודה, ותבלעי את זה עד הסוף! (תא"ל כפיר עוז, כיום נציג המים במשרד החקלאות)
*
לאחרונה נמתחת ביקורת בלתי הוגנת על הרמטכ"ל, ואני חרד לדמותו של צה"ל כגוף א-פוליטי, המקודש בעיני כל הציבור הישראלי. לא, אני לא רוצה שתתכופפי, הכל סקס אצלך, רק סקס וסקס. נמאס ממך. חולת מין (תא"ל כפיר עוז)
*
חשבתי, שבגלל שאמרתי בשבוע שעבר שבור בלי כלום בתוכו הוא בור בודד, אז אני אקבל הרבה מכתבים מאנשים, שיציעו לי להיות בתוכי. אבל אנשים אין להם רחמים, הלב שלהם קשה. אז מהיום, אני רק בכוח. אין לבקש יותר. מהיום אני מפיל.(ביבי, הבור הבנזונה)
*
לב שבור הוא כמו אגרטל שבור. הלב שבור כי אמליה דחתה אותו, והאגרטל, בגלל שאיליה דחפה אותו. אמיליה, אמיליה, תפסיקי כבר. (אנג'לו ד'אגוסטיני)
*
- אני מלוח.
- גם אני מלוח.
- איי יותר.
- לא יכול להיות, אני הכי מלוח! (מתוך שיחה בין שיח מלוח על גדות הירדן, לבין ג'ון, הסמארק מהחלל החיצון.)
*
שבעים ואחד אחוז מהישראלים ממוצא אשכנזי הולכים לאוניברסיטה. זה נתון. שבעים ושלושה אחוז מעדות המזרח הולכים לבית סוהר. גם כן נתון. ואני בתור עולה חדשה מסתכלת על זה מבחוץ, ואני אומרת : העדות מזרח האלה, אין להם בכלל שכל. איך אפשר בכלל להשוות, מבחינת תנאים? (פרופרסור נינה צמח ( פטרושקה) עולה חדשה)
*
קוראסווה, לעומת זאת, הדגיש בסרטיו את המימד האסתטי כחוויה משמעותית ומעצבת לא פחות מן המימד המוסרי, ובדיוק אתמול היה הסרט הכי נפלא שלו בכבלים, אבל שמעיה אנג'ל רצה לראות סיינפלד. ( יגאל עמיר- יומן כאל)
*
מבחר ציטטות אמיתיות:

אירים אמריקאים הם אירים, כמו שאפרו אמריקאים הם אפריקאים ( בוב גלדוף)

אני מצטערת לדווח לכם שהתחת שלי צנח בעשרה סנטימטר, אבל אתם יודעים מה זה אומר – שהמוח שלי התרומם ( שרון סטון)

אם שירה היא כמו אורגזמה, חוקרי השירה הם אנשים שלומדים את הכתמים על הסדינים (אירווינג לייטון)

לא נשלים עם היעדר מוטיבציה הנובע מהיעדר אתגרים ביטחוניים ( מר בנימין נתניהו. אולי כדאי לכם לקרוא את המשפט הזה שוב לאט לאט)

טלוויזיה זה בשביל להופיע בה, לא לצפות בה (נואל קווארד)
*
ואולי המזעזעת והמצמררת מכל הבדיחות הקטנות והדוגמה הטובה ביותר להעזה לנעיצת הסכין לבעיטה בבטן הוא הקטע הבא:

יום אחד, בעוד עשרים שנה, אני יקבל חנינה. אתם יודעים את זה. בתוך הלב עמוק אתם יודעים, שעוד עשרים שנה אני יקבל חנינה. יגידו, הייתה בארץ תקופה חדשה, העם היה מפולג, כל מני דברים.
והמערך יסכים, ותמורת זה ימחקו את כתבי האישום נגד מנכ"ל ההסתדרות. אתם הרי יודעים, עמוק בלב שלכם, שעוד עשרים שנה יהיה כתב אישום נגד מזכיר ההסתדרות. זה הרי מהטבע.
ואז יסדרו לי חנינה. אני יגיד שאני נורא מצטער, ושעשיתי את זה בהשפעת האווירה הציבורית. ואני ייצא לחופשי. ואחרי חודש שיעשו קצת בלגאן בעיתונים- כולם ישכחו ממני. ואני יגור בירושלים, וכל פעם שאני יצא לרחוב כל השכונה שלי תעמוד ותמחא לי כפיים. אחרי שנה יהיו בחירות לעירייה, וראש העיר יבוא להצטלם אתי.
אתם יודעים את זה.
ויום אחד, אחרי שנתיים, שלוש, אני ילך ברחוב ופתאום אני יראה את איתן הבר. הוא יהיה בן שמונים, וכל הגוף שלו יהיה מלא מרירות ושנאה שזה העונש של השמאלנים כשהם מזדקנים, ובקושי הוא יזוז עם ההליכון שלו.
והוא יעמוד מולי ויתחיל לגמגם, ויגיד בקול שבקושי שומעים: רוצח... רוצח...
והחברה שהולכים אתי ברחוב יגידו לי: שניכנס בו יגאל? ואני יגיד: עזבו, הבן אדם זקן. ממילא אלוהים היה אתנו.
והם יעזבו אבל ל]פני שאני ילך אני יסתובב אליו, ואני יעשה לו זין עם היד.
כולם יצחקו והוא יקבל התקף לב.
ככה זה יהיה, עוד עשרים שנה. אתם יודעים שזה מה שיהיה. עמוק בלב. אתם יודעים. וזה מה שמחזיק אותי, בכל התקופה שאני בכלא. זה, והווזלין. ( יגאל עמיר)
*

לי הספר הזה הזכיר הרבה. לא נשכחות, אלא תקופה. הוא החזיר אותי בהחלט לתקופה ההיא, למרות שאין בו שום סיפור, אך יש בו התייחסויות "נוראיות" לדברים שקרו. לדעות שרווחו ברחוב. להתנהגויות. הדף האחורי לעג לגזענים הוא הגחיך את העולים החדשים. אין קבוצה או דעה שהדף הזה עם המלבנים הקטנים שלו לא עסק בו לאורך השנים. שיקף אות כולם, נתן להם פתחון פה סטירי וצחק מהם כשסוג של אמפתיה אמיתית עמדה מאחורי ההשתלחויות. לא היו שום נושא קדוש בעיניו אני לא יכול להגיד שהספר מצחיק עד דמעות. הוא בעיקר מקפיא דם בבדיחות שחלקן מקבריות, רובן נוטפות סקס ישיר. היה לי כל כך נעים לקבל מחדש את הבעיטות שהדף הזה בעט בנו בכל שבוע.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן