אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נסתר מעיני ההמון, בעיירת הפיתוח


בעיירות הפיתוח הקושי הגדול ביותר הוא לרכוש את הפילטר שלך לסביבה. נער המתבגר בתרבות רזה ודלת אמצעים עליו להתפלל למקור של משאב תרבותי מסויים, מעיין הנסתר מעיני ההמון המקומי, מקלט אם תרצה. משום שרק על ידי כך יכול להיות שיום יבוא והוא ישב וינסה להתנסח את עצמו לדעת דרך מאמר, מסה, או שירה, רק על ידי כך יצליח לייצר לעצמו (בתקווה) את הפילטר הבסיסי שיוכל בעזרתו להבדיל בין קודש לחול, עיקר ותפל, אמת ושקר הנמצאים דרך קבע בסביבתו המתנוונת שבתרבות האינסטנט והצריכה סוג ג' של עיירות הפיתוח.

אחד הדברים העיקריים שארשה לעצמי לסמן באצבע מאשימה במסגרת הילדות/ התבגרות שלי בתור תושב קרית גת לשעבר שנולד לתחושת "חרם האינדיבידואל" השוררת במקום, הוא החינוך. זכרונות מבית הספר היסודי והתיכוני שנראו לי רלוונטים והכרחיים בתור ילד, כיום אני מרשה לעצמי לומר נראים לי מזעזעים וטראומתים להחריד. לא אשקר ואספר שזכורים לי גם הרבה דברים בונים ומעשירים מקרית גת אך דבר מהם אינו קשור לבית הספר, מלבד דבר אחד עליו כבר אספר בהמשך. דעו לכם אנשי המרכז ומקיפי הקונצנזוס- אינני מכיר, מלבד יחידי סגולה (המשאבים התרבותיים האישיים שלי בגיל המשמעותי הזה), בכל שכבת גילי ושכבות הגיל שמעלי ומתחתי בקרית גת שבחר באחד ממסלולי הרוח- ההגות/ התרבות/ היצירה/ האומנות. לא שמתיימר אני להכיר את הסביבה בה גדלתי אך עיניים לי ואוזניים בלי ספק היו ב"מחתרת התרבותית" של בני הנוער קרית גת בשנים 1980 – 1998. תולדות שנותי הראשונות ביותר (ואין ספק שהחשובות ביותר)בבית הספר התיכון נמנתי בין היחידים שבחר להאריך את שיערו, לכתוב, לנגן בגיטרה, להאזין לתקליטי רוק קלאסי, פולק, ג'אז ו-בלוז, לעיין בפילוסופיה ולהתעניין באומנות ובקולנוע איכותי. דבר שללא ספק עלה לי ביוקר... כמובן שבמקומות מתוקנים זה נחשב למעלה, אך בקרית גת מלבד לספוג הקנטות, קריאות בוז, זלזול ומכות מדי פעם מצד ציבור מסוים (שאקרא לו הרוב במקרה הזה) לא הייתה לזה שום הענות חיובית. היה את קומץ חברי שרובם היו מהקיבוצים והמושבים באיזור וביניהם גם כמה פליטים שכמוני מהעיר, שבהם מצאתי נחמה וסוג של הבנה. למזלי הרב בגיל 13-14 הכרתי את עודד אריאלי שכיום מסיים את התואר שלו באומנות בבית ברל. עודד למען האמת לימד אותי את האקורד הראשון על הגיטרה, ערך ביני ובין לאונרד כהן, בוב דילן,אהוד בנאי, מאיר אריאל, יהודה עמיחי, דויד אבידן, מיכאל בולגקוב, פרנץ קפקא, פרויד, אריסטו, ניטשה, גודאר, פליני, קיובריק ועוד רבים וטובים הכרות שהתבטאה ביראת כבוד כמעט דתית שלו כלפיהם וכלפי יצירותיהם ובצדק. מיותר לציין שמכאן כבר די היה ברור שהצלחתי לרכוש לעצמי את הפילטר ואת שבילי ההוראה האישיים שלי לצמיחה תרבותית ויצירתית.

עודד נטש את בית הספר ואת קרית גת בכיתה י' ועבר לפנימיית אומנות לנוער שנפלט ממסגרות ממלכתיות בגבעת חביבה.אחד הדברים שזכורים לי היטב מהתיכון קרה באחד משעורי הספרות שנערכו על ידי מורה שבמקרה הייתה גם רכזת השכבה שלי ושלא במקרה גם לא כל כך חיבבה אותי משום מה.. התבקשנו על ידיה להגיש יומן קריאה מתוך רשימת ספרים שהיא נתנה ואני לתומי שאלתי אותה אם מותר לי לעשות את העבודה שלי על הספר "זן ואומנות אחזקת האופנוע" ספר מכונן, רבים יעידו. אך לצערי קיבלתי תשובה שלילית וזאת כי "הספר מכיל ברובו תכנים לא חינוכיים" וש"זה אסור בתכלית האיסור!". רחמנה ליצלן, הזאת נהגה בי כאילו ביקשתי ממנה לעשות את עבודתי על "המרקיז דה סאד". כל מה שהייתי צריך מהממסד החינוכי זה לגיטימציה. בסה"כ ביקשתי להיות נורמלי ושלא במינוח של עיירת הפיתוח. לא צריך תואר בספרות, במוסיקה או בקולנוע בשביל לקלוט ולהכיר ולו במעט את המפה התרבותית. בעיניי, לפתח טיפת רגישות לשפה של המסורת עתיקת היומין והנאצלת הזאת, זה דבר הכרחי ויסוד חיוני לפיתוח ולגיבוש הזהות. התרבות הינה המסמך התעודי- האנושי והערכי ביותר שלנו- התורה נביאים כתובים של העולם החילוני . לצערי הסיכוי להיתקל באיש או באשת תרבות, אנשי שיחה, בני גילי בקרית גת הוא קלוש מאוד. אחד לאלף יוכל לדקלם לך שיר של יהודה עמיחי, להגיד לך מי הבמאי לדוגמא של "שעת הצוענים" או על איזה כלי מיילס דיויס מנגן. אם בארץ ישראל יש הטוענים שהתרבות שוקעת- קריית גת ושאר עיירות הפיתוח הן התחתית ממנה כולם חוששים. "כשאתה מסתובב כל היום בסביבת אנשים מפוקפקים, חוזר הביתה ומביט על עצמך במראה- אתה מרגיש מפוקפק" (גודאר). את האשמה לתופעה המובלעת הזאת אני בראש ובראשונה תולה בחינוך. משהו הרקיב שם כבר לפני שנים והנוער, שחוש הריח שלו די מפותח ביחס אלינו סובל בשקט או שלא מדעת, מהסירחון והעוולה.הגל, טען כי יש והאדם נבנה מן האנטיתזה של החברה הסובבת אותו. אינני מוצא בזה שום דבר פסול. אך בשלבי הציוויליזציה התרבותית באדם, נער בגיל ההתבגרות שעומד בתחילת דרכו בשלב ההתהוות הראשוני שלו זקוק לרמז דק שבדקים על קיומו העשיר של עולם התרבות בכדי לקנות לעצמו את אותו הפילטר או המדד לסביבתו.

ואל לנו לצפות לכך שזה יבוא אך ורק מההורים, משום שלא כולנו התברכנו בהורים בעלי שפע אינטלקטואלי מסוים. לדעתי, הסללה למאגרי מידע תרבותיים חשובים, פתיחות לנושאים גם שלא בהכרח נחשבים לחינוכיים או ממסדיים ועידוד לפיתוח האינדיבידואל הינם הבסיס לרכישת הכנות והאמון של הנוער. כן, הגיע הזמן להודות- גדלנו במערכת חינוך הלוקה בעיוורון מוחלט וחוסר רגישות אקטואלית לעולם הרוח (בפרט בעיירות הפיתוח שמן המפורסמות היא שלוקות הן במחסור של מורים איכותיים, בתי ספר מטופחים, מרכזי אומנות וכו') התוצר- פלסטי, פלקטי, חברה אינטרסנטית, נהנתנית וממותגת שרודפת אחרי הסיפוק הרגעי, הכסף והנוחות, צר לי לאכזב אותך אמא אך "נוחות" איננה מאכל לטעמי. כך אמר זאב הערבה בספרו של הרמן הסה וכך נוטה אני להאמין.דברים מהסוג כמו ללכת לחוג לגיטרה, קורס לקולנוע במתנ"ס, סדנה לכתיבה יוצרת ותנועת נוער אינם דבר של מה בכך. הצורך האישי שלי להשתייך אליהם בגיל ההתבגרות נבע מרעב מסוים ולרעב הזה היה עלי להחשף. משל הדבר לזרע שלא נבט מעולם ולא הייתה במציאותו את הפוטנציאל לצמוח עד שבא מישהו והשקה אותו. הקיבה התרבותית נוכחת אצל כל אדם ואדם באשר הוא אך נדרשת היא למעוררי תאבון בכדי שלא להתכווץ ולהגיע למצב של תרדמת. להכיר בתרבות כערך עליון אין זה גנאי כמו שהרבה מבני הנוער של היום חושבים, אלא יתרון עצום וחופש אמיתי. זה דבר שראוי שיהיה מעוגן באחד מכללי הטאבו בחינוך הפורמאלי הממלכתי אחרת יהיה עלינו לשלם על כך ביום מן הימים במחיר כבד.עם כלות שירותי הצבאי חווית העיר הכתה בי שוב אך הפעם מלבד החסך התרבותי, הכרתי גם בחוסר שבמקומות העבודה. אם לא הייתי רוצה לצאת לטיול תרמילאים סביר להניח שמהר מאוד הייתי מתנדף לתל אביב, או לכל מקום אחר שבו לא אחוש בבדידות הרוחנית, אומנותית, תרבותית שחשתי באותה תקופה בקרית גת, אך נאלצתי להשאר בבית הורי בכדי לחסוך קצת כסף. גם כשחזרתי מהטיול ושכרתי לעצמי דירה בגבעתיים עם שותף (מה שאילץ אותי לעבוד משרה מלאה פלוס, באבטחה) מצאתי את עצמי עדיין כועס על בחירתם של הורי לגדל אותי ואת אחי הקטנים ב-קרית גת ובכך למנוע מאיתנו את מרחב האפשרויות הלגיטימי. כיום כעבור שבע שנים אני אומנם מפוייס יותר אך לא יכול שלא לחוש את הכאב של האחים שלי שחווים ממש בימים אלו את אותו הדבר בדיוק. (אגב, להם יש כבר את הפילטר). לגבי הורי? כבודם במקומם ומקומם הטבעי הוא קרית גת ואין לי שום ביקורת על כך.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ירון גן