פאם פאטאל - נשים הורסות


509 צפיות

המושג "פאם פאטאל" (femme fatale) הוא המצאה גברית. קשה לתרגם את המושג לעברית, אולם הכוונה למשהו מעין "האישה הגורלית" או "האישה ההורסת" - זו היודעת להפעיל את קסמיה ואת כוח המשיכה שלה כדי להביא לאובדנו ואפילו למותו של גבר, אם משום שהוא מאוהב בה ללא תקנה, או כתוצאה ממזימות ומתככים שונים ומשונים. לא מדובר במינוח אובייקטיבי, והוא תלוי בנקודת השקפתו של המתבונן. יעל ויהודית, למשל, נחשבות בעינינו כגיבורות ולאו דווקא כרצחניות. סוד כוחה של "ההורסת" הוא בדרך כלל יופייה ומיניותה המדהימים, אשר אי-אפשר לעמוד בפניהם, עצמאותה ואי-תלותה בגברים, ונחישותה להשיג את מטרותיה.הנושא מערב אספקטים מוכרים: פיתוי, תשוקה, מסתורין, אלימות, וסודות אפלים, ולא חייבים להיות פרוידיאניים כדי להבין שדי בשילוב של כמה מן האלמנטים הללו כדי שהתוצאה תהיה הרת אסון. התנ"ך והספרים החיצוניים סיפקו לנו דוגמאות אחדות בולטות: דלילה (שבגדה בשמשון והביאה לנפילתו), יעל, אשת חבר הקיני (שרצחה את סיסרא), יהודית (שערפה את ראש הולופרנס), שלומית (שראשו של יוחנן המטביל נכרת והובא אליה על מגש, לבקשתה), ועוד. מן העת העתיקה זכורה, למשל, קליאופטרה היפה, ובמיתולוגיה תוארו נשים הרות-אסון כגון פנדורה, מדאה, מדוזה, הלנה מטרויה, הסירנות ואחרות. כל אלו סיפקו השראה ליצירות אמנות רבות וחשובות. בתערוכה זו מוצגות יצירות של אומנים שפעלו החל מן המאה ה-15 ועד לראשית המאה העשרים, כגון: לוקאס קראנאך (גרמניה), רמברנדט (הולנד), פרנסיסקו גויה (ספרד, בתצריב מן הסדרה "לוס קאפריצ'וס"), דנטה גבריאל רוסטי (אנגליה), אוברי בירדסלי (אנגליה), מאוריצי גוטליב (פולין), אדווארד מונק (נורווגיה) ועוד. אומנים אלה תיארו מגוון רחב של טיפוסים, החל מן האישה העדינה והחיוורת, הנראית לכאורה חסרת ישע, דרך הגיבורה העשויה ללא חת, וכלה בדימויים של אישה שהיא בעצם ערפד, עטלף, עכביש ושאר מרעין בישין. קשת המצבים שתיארו נעה בין הטרגי להרואי ולמלודרמטי.

אוברי בירדסלי, שלומית, 1893

אדווארד מונק, מאדונה, 1895

התערוכה כוללת תמונות שמן, פסלים, יצירות גרפיות, פריטי יודאיקה ועוד. דגש מיוחד ניתן לאומני פריז ולונדון שפעלו במחצית השנייה של המאה ה-19, אשר רקחו מטעמים מנושא שותת-דם זה. הייתה זו תקופת פריחה לנושא ה"פאם פאטאל" ביצירות ספרותיות, במחזות תיאטרון, באופרות בציור ובפיסול. לאמיתו של דבר - היו באותה תקופה גם כמה שחקניות וזמרות (נהגו לכנותן "דיוות"), אשר מימשו באורח חייהן (האמיתי) את התפקיד שאותו גילמו ביצירות הללו. בתערוכה נכללות גם נשים אחדות אשר גילמו בחייהן, או בתפקידי הבימה או הקולנוע שלהן, את דמות ה"פאם פאטאל": לאורה הנשל-רוזנפלד (ארוסתו של הצייר מאוריצי גוטליב, שנישאה לאחר), השחקנית שרה ברנאר, המרגלת מאטה הארי - אשר הוצאה להורג על-ידי הצרפתים, כנראה על לא עוול בכפה, ג'ניה שץ (אשתו הראשונה של הפסל בוריס שץ, אשר תוארה כ"דלילה" מפני שעזבה את בעלה בהעדיפה את תלמידו הצעיר), גרטה גארבו ("הקרחון השוודי"), בריז'יט בארדו הפרובוקטיבית ועוד.סדר הצגת הדמויות בתערוכה הנו כדלקמן: דמויות מן התנ"ך, לפי סדר הופעתן (חווה, אשת פוטיפר, דלילה, אביגייל, בת שבע), הספרים החיצוניים (יהודית) והברית החדשה (שלומית). יוצאת דופן ברשימה היא לילית, אשר אינה מוזכרת בתנ"ך אך משויכת במקורות לסיפורו של אדם הראשון. אחר-כך מוצגות דמויות מן המיתולוגיה (דיאנה, מדוזה, הספינקס, דיאנירה אשת הרקולס ועוד), יצורים היברידיים דמיוניים (אשת העטלף, אשת העכביש וכד'), דמויות מן העת העתיקה (לוקרציה, קלאופטרה) ולבסוף – דמויות מן העת המודרנית יותר, אשר גילמו באישיותן (או בתפקידי הבימה שלהן) את "ההורסת". מסיימת את הסדרה כולה בריז'יט בארדו, ובכך, למעשה, נסגר מעגל, שכן התערוכה נפתחת בדמותה של חווה המקראית, ומסתיימת בשחקנית אשר פרצה לתודעה בסרטו של רוז'ה ואדים - "ואלוהים ברא את האישה" (על משקל: "ואלוהים ברא את חווה").

ז'ורז' אלאר, בריז'יט בארדו, 1963

גם בתקופתנו ניתן למצוא מקבילות לדמות "ההורסת" הקלאסית - נשים אשר עצם נוכחותן בסיטואציות מסוימות התגלתה בדיעבד כהרת גורל עבור הנפשות הפועלות. לא כולן היו צמאות דם, ולא כולן התכוונו דווקא להזיק. סוכנת ה"מוסד" המכונה "סינדי", אשר פיתתה את מרגל האטום מרדכי וענונו, ואפשרה את תפיסתו ב-רומא, ואליס סימפסון, גרושה אמריקנית מבולטימור, שבגללה נאלץ אדוארד השמיני לוותר על כתר המלוכה הבריטי ולסיים את חייו בבדידות ובגלות, יצאנית הצמרת הבריטית קריסטין קילר, אשר מוטטה ב-1963 את חייו הפוליטיים של שר ההגנה הבריטי ג'ון פרופיומו ועוד.לאור כל הנ"ל יובן כי הטיפול בנושא "פאם פאטאל" טמן בחובו, פעמים רבות, גם מסר של אזהרה למין הגברי מפני כוחותיה של האישה. הייתה זו קריאה לגברים החוששים להישמר מפניה, לדכא את כוחה ואת עצמאותה המתעוררת ואת רצונה לחיות את חייה שלה - רצון המנבא מאבק בלתי פוסק בין המינים.אוצר: ד"ר דורון לוריא הפתיחה ביום חמישי, 5 באוקטובר, בשעה 19.30בערב הפתיחה יוצג קטע מחול של אורנילי אזולאיההורסות, מבט מקרוב(מתוך קטלוג התערוכה)חווהאישתו (השנייה?) של אדם, זו שנוצרה מצלעו. חטאה הוא החטא הקדמון, חטא הסקרנות: הנחש פיתה אותה לאכול מפריו האסור של עץ הדעת, והיא עצמה פיתתה את אדם לאכול ממנו. לאחר שהשניים גילו את אי-הנוחות שבעירומם, הם גורשו מגן-עדן, כל הנשים מכאן ואילך נידונו לחבלי לידה קשים ובני האדם בכלל פסקו להיות בני אלמוות. חווה זכתה לתואר המפוקפק "אם כל חטאת". כדי להמחיש את יסוד הפיתוי, היו אמנים שלא הסתפקו בכך שחווה אמורה להיות עירומה, ורמברנדט, למשל, אף הוסיף לה שיער ארוך במיוחד. שיער שכזה יאפיין, מאוחר יותר, תיאורים של החוטאת (לשעבר) מרים המגדלית ואף את "האישה המאיימת" ביצירותיו של אדווארד מונק. ליליתלילית נתפסת כהתגלמות הרוע והחטא. מקורה של לילית בדמונולוגיה הבבלית, המאפיינת אותה כ"מזיקה". במקרא היא נזכרת (בספר ישעיהו) בין חיות הטרף והרוחות העתידות להחריב את הארץ. בתלמוד מוזכרת לילית בתור שדה בעלת פני אישה, שיער ארוך וכנפיים. בתקופת הגאונים מופיעם קמיעות כנגד כוחותיה המזיקים של לילית. היא מכונה "הזונה", "הרשעה", "האיוולת" ו"השחורה". על-פי תורת הקבלה לילית היא חונקת ילדים ומסכנת יולדות, מפתה גברים ומתעברת מזרע שנפלט עקב אוננות. כך גם נולדים בניה הדמוניים. למעשה היא אחת מארבע אמות השדים, לצד אגרת, מחלת ונעמה. היא בת זוגם של סמאל (השטן) או אשמדאי, מלכת ה"סטרא אחרא" ושולטת על כל דבר טומאה. האגדה מספרת כי היא היתה אישתו הראשונה של אדם, שמקורה היה מן האדמה, ושהיא גורשה מכיוון שדרשה שוויון וסירבה לוותר על זכויותיה. בדומה לחווה, גם היא מתוארת בדרך-כלל בלוויית נחש, אף שיש אומרים שהיא עצמה מסוגלת להפוך לנחש כדי להתגנב בחזרה לגן-עדן ולהשמידו. בדומה לכל הנשים ההורסות, גם היא נחשבת ליפהפייה. אשת פוטיפר"וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר, שִׁכְבָה עִמִּי; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה" (בראשית, ל"ט, 12)יוסף, בנו האהוב של יעקב אבינו, נאלץ לעבור יסורים רבים בטרם יגיע לגדולה. כזכור, הוא נמכר כעבד במצרים, והצליח מאוד בבית מיטיבו פוטיפר, סריס פרעה ושר הטבחים. אשת פוטיפר נתנה בו את עינה (אחרי הכל הוא היווה חלק מאינוונטר הבית, היה "יפה תואר ויפה מראה" וגם צעיר), וניסתה לפתותו, ברם לשוא. כאשר אשת פוטיפר ויוסף נשארים יום אחד בבית לבדם, קוראת הגבירה ליוסף, מנסה שוב לשדלו, אולם הפעם היא נועזת (או שמא נואשת?) יותר: היא תופשת אותו ומנסה לגררו למיטתה. על-אף שהיא כבר החלה להשיל את בגדיה ואת נעליה - עומד יוסף בפיתוי, שכן נאמנותו לפוטיפר אדונו אשר היטיב עמו, כמו-גם חששו מאלוהיו - חזקים יותר. הוא מצליח אמנם להשתחרר מאחיזתה של גבירתו, אולם זו מצליחה לתפוס בכנף מעילו. עתה תהפוך האשה, אשר תאוותה לא נענתה, לנקמנית, ל"פאם פאטאל": מעילו של יוסף, שנשאר בידה, עתיד לשמש הוכחה כנגדו לנסיון אונס כביכול. פוטיפר מאמין לאשתו הנרגשת, יוסף מודח באחת מתפקידו וממעמדו ונשלח לבית-האסורים. האם אכן האמין פוטיפר לאשתו? על פניו, נראה שכן, אולם ישנן גם דעות אחרות. לפי חוקי מצרים העתיקה הצדיקה העבירה, אותה לכאורה עבר יוסף - עונש מוות, ומייד. לפיכך יש הגורסים כי עצם העובדה שיוסף נשלח למאסר בלבד (שהינו, לכל הדעות, עונש מעט הפיך יותר מעונש מוות), יכולה להעיד על מה שבאמת התחולל במוחו של פוטיפר, לאמור: "יוסף ידידי – בהכירי את אשתי היטב, אני סמוך ובטוח שאתה חף מפשע, אבל, מה לעשות, אני צריך להמשיך ולחיות עם הדבר הזה, ולכן – שנינו ניאלץ לבטוח באלוהיך, בתקווה שיציל אותך במהירה מן התסבוכת אליה נקלענו...". סיפורה של אשה מן המעמד הגבוה, החושקת נואשות בצעיר מן המעמד הנמוך, חזר לאורך השנים בתרבויות רבות, החל מ-יוון העתיקה, שם האשימה פדרה את בנה החורג היפוליטוס אשמת שוא בפני אביו - תזאוס מלך אתונה (הפרשה העגומה נסתיימה במות היפוליטוס ובהתאבדותה של פדרה), ועד "מאהבה של ליידי צ'טרלי". ציירים רבים לא עמדו בפיתוי לצייר סצינת-פיתוי זו של אשת פוטיפר, ולפנינו שלוש דוגמאות: 1. תמונתו של ניקולאס רנייר (צייר פלמי שפעל במאה ה-17בעיקר בוונציה). איפיון הגיבורים בתמונה זו ברור לחלוטין: האישה נראית מינית ומפתה (מחשוף עמוק, נעלי הבית שלה כבר הושלו מרגליה), ואילו הגבר הצעיר נראה המום ומפוחד, כמעט שאינו מבין מה רוצים ממנו, והוא מנסה לברוח. הקרב כרגע הוא על כנף מעילו: האם תצליח אשת פוטיפר לעצור את מנוסת יוסף, או לפחות להחזיק במעיל כהוכחה לגירסתה בדבר האירוע. הצייר היה מודע לחשיבות המאבק על המעיל שבסיפור, שכן נראה בבירור "פנטימנטו" (חרטה), דהיינו: האמן התלבט כיצד לעצב את אגודל ידו השמאלית של יוסף בצורה שתיטיב לתאר את המאבק על אחיזת המעיל.2. צייר צרפתי מתחילת המאה ה- 19 כמו תמונו של רנייר, גם תמונה זו אמורה להביע חושניות, תאווה ופיתוי, שלא לומר נסיון לאונס. הפעם הקומפוזיציה היא אופקית, בניגוד לתמונה הקודמת בנושא זה. כאן נראית אשת פוטיפר עירומה עוד יותר - פלג גופה העליון חשוף לחלוטין. אולם בעוד שבתמונה הקודמת צויירו הדמויות בגודל טבעי, כשהן מבליחות בחשיכה - הפעם מדובר בקנה-מידה מוקטן, והדגש הוא על דקורציה פסאודו-מצרית-עתיקה ברקע (כמתבקש ממקום התרחשות העלילה המקראית).3. תצריבו הצבעוני של שאגאל קרוב יותר ברוחו לתמונה הקודמת, באשר בשני המקרים אשת פוטיפר מתוארת עירומה למחצה ושכובה במיטתה. הפעם גם יש כתר לראשה, כדי לרמוז על הבדל המעמדות ביניהם. נעלי הבית של הגברת מונחות ליד המיטה, ממש כמו בתמונתו של רנייר. תנוחת ידיו של יוסף מעידה על כך שהוא משתדל מאוד שלא להשאיר את מעילו בידי הגברת החשקנית. נימה הומוריסטית נוספת ליצירה בעצם העובדה שקלסתרו של יוסף מזכיר מאוד את זה של שאגאל עצמו.דלילהאישה מפתה ומציקה מעמק שורק, אהובתו של שמשון. סרני פלשתים, אויביו של שמשון, שיחדו אותה בהבטחה לאלף ומאה כסף שתקבל מכל אחד מהם אם תגלה להם את סוד כוחו. שמשון הצליח אמנם להתל בה פעמים אחדות בסיפורי כזב, אך לבסוף נכנע להפצרותיה וגילה לה שסוד כוחו הוא שערו. במצוות הפלשתים הרדימה אותו דלילה על ברכיה ושערו גולח, ואז, כשכוחו איננו עמו, הוא נלכד, עיניו נוקרו והוא הובא לעזה, שם נאסר בנחושתיים ונידון לטחון קמח בבית האסורים. כששערו החל שוב לצמח, הוא הצליח לקרוא לעזרתו את האל ומוטט את מקדש דגון על יושביו.בת שבעפרשת בת שבע ודויד היא פרשה רוויית יצרים, תככנות ומזימות, המטילה דופי במלך ואף מפלילה אותו. אין פלא שהמחבר המקראי אומר: "וירע הדבר אשר עשה בעיני ה'". בת שבע ביתה, כנראה, נכדתו של אחיתופל הגילוני – מיועצי דויד. היא נישאה לאוריה החתי, שהיה במקורו ממקורבי מלך יבוס, והפך לאחד מ"שלושים גיבורי דויד" (שגם נכרים אחרים נמנו עמם). אוריה ובת שבע התגוררו בירושלים. כשהשקיף דויד מארמונו, ראה את בת שבע היפהפיה, חמד אותה ותינה עמה אהבים. לאחר זמן מה, כשהתברר לבת שבע שהיא הרה, ניסה המלך להביא את אוריה, שהשתתף באותה עת במלחמה, בחזרה לירושלים, באמתלה שהוא חפץ לשמוע מפיו על מהלך המלחמה. דויד הניח כי אוריה יבוא גם לביתו ויפקוד את אשתו, וכך לא יתגלה פשעו של המלך. לאחר שתכניתו לא צלחה בידו, החזיר המלך את אוריה לשדה הקרב, ובידו פקודה חשאית אל שר הצבא יואב, להציבו בגיזרה המסוכנת ביותר של הקרב. אוריה אכן ניספה ביד הקשתים אשר ניצבו על חומת העיר הנצורה. אז נשא דויד את אלמנתו לאישה. הבן הראשון שנולד להם מת בגלל חטאי אביו. בת שבע ילדה לדויד עוד ארבעה בנים, ואחד מהם היה לימים המלך שלמה. בתערוכה זו שתי סצנות מתוך הסיפור המקראי: ציורו של קנופפר - בת שבע ברחצתה (כאשר המלך מביט ממרפסת הארמון), והתבליט שנעשה על-ידי גור אריה (בעקבות רישום של ליליאן) – אוריה בוכה ומתאבל בעוד רעייתו והמלך מתנים אהבים בבוסתן, בעוד הנבל של דויד ניצב מיותם בצד.יהודיתאלמנה צעירה ויפה, גיבורה נוקמת ונוטרת, שסיפורה מופיע בספרים החיצוניים. היא חיה בעיר בתוליה שבעמק יזרעאל, שהיתה נתונה תחת מצור של 120,000 פרשים, חי"ר וקשתים אשורים, בתקופתו של המלך נבוכדנצאר. לאחר חודש של מצור החליטו זקני העיר להסגיר עצמם לאוייב. יהודת ידעה כי מפקד הצבא, הולופרנס, חושק בה, ועל-כן התייפתה, ענדה את כל עדייה והלכה לאוהלו, שם הגישה לו בהכנעה מזון ומשקה. הולופרנס הבוער בתשוקתו שתה לשוכרה ונרדם. יהודית נשאה תפילה, נטלה את חרבו, אחזה בשערו, דקרה אותו פעמיים בצווארו ואז כרתה את ראשו. את הראש הכרות היא שמה בתרמיל שבו הביאה את המזון, ויצאה לתומה עם אמתה מהמחנה האשורי. היא חצתה את העמק ועלתה לבתוליה, שם הראתה את הראש לתושבי העיר הנפעמים. מיותר לציין כי מות המצביא גרם לבהלה גדולה במחנה האשורי, ואנשיו ניגפו וברחו מפני בני ישראל. כמו יעל ואסתר – גם יהודית היא אישה שנטלה חלק פעיל בהצלת עם ישראל, תוך שהיא מפעילה את קסמיה. שלומיתדמותה של שלומית נזכרת רק בקצרה בספר "הבשורה על-פי מרקוס", ושמה אף אינו נזכר שם, ובכל זאת היא הצליחה להפוך לאושיה אמנותית של ממש במאה התשע-עשרה. ב"בשורה" מסופר כי יוחנן המטביל נאסר בידי המלך הורדוס, מפני שאמר כי נישואי המלך להרודיאס (הורודיה), אשת אחיו פיליפוס, אינם חוקיים. במהלך משתה שנערך לכבוד יום הולדתו של הורדוס, רקדה בת אישתו למענו ושימחה את ליבו עד כי נשבע לה: "כל אשר תשאלי ממני אתן לך, עד חצי מלכותי". יצאה הנערה ואמרה לאמה "מה אשאל?", והאם השיבה: "את ראש יוחנן המטביל". הסיפור התמציתי הזה הורחב ועובד בידי ציירים וסופרים במאה התשע-עשרה. הנערה נקראת לפעמים הרודיאס, כשם אמה, אך בדרך-כלל נקרא שמה שלומית. אוסקר ויילד כתב עליה מחזה בצרפתית למען השחקנית שרה ברנאר. הוא עיבה את הסיפור כדי להפוך אותה לדמות המרכזית, הדורשת את ראשו של יוחנן המטביל מפני שהלה דחה את חיזוריה, והיא רוקדת את "ריקוד שבעת הצעיפים" לפני הורדוס שהתשוקה מעבירה אותו על דעתו, רק אחרי שהוא מבטיח לתת לה את כל משאלתה.ונוסוֶנוּס היא הגרסה הרומית לדמותה של האלה היוונית אַפְרוֹדִיטֶה, אך יש הגורסים כי היא שונה ממנה בכך שאין בה חמלה. כאשר התבקש פּאריס לקבוע מי האלה היפה ביותר מבין שלוש – אַתֶנָה, הֶרָה ואַפְרוֹדִיטֶה – ניסתה כל אחת מהן לשחד אותו בהבטחה שתעניק לו את התכונה המאפיינת אותה. אתנה הציעה לו חוכמה, הרה הציעה לו שליטה, ואפרודיטה, אלת האהבה, הציעה לו את האישה היפה ביותר בתבל. הוא בחר באפרודיטה. האישה היפה ביותר בתבל היתה הלנה, שאפרודיטה עוד העצימה את יופיה. היה זה האירוע הראשון בשרשרת האירועים הטראגיים הגדולים של העולם הקדום. פאריס נמלט עם הלנה, שהיתה נשואה למֶנֶלָאוֹס מלך ספרטה, והשניים מצאו מקלט בטרויה, אצל המלך פְּרִיאַם אביו של פאריס. אַגַמֶמְנוֹן, מלך מִיקֶנֵי ואחיו הבכור של מנלאוס, עמד בראש צבא גדול שיצא להחזיר את הלנה לספרטה. עשר שנים צרו היוונים על טרויה, ובמהלכן נהרגו גיבורים רבים וטובים. בניסיון ליישב את הסכסוך בין שני הצדדים יצא מנלאוס לדו-קרב עם פאריס והביסו, אך אפרודיטה לא הניחה לו להרוג את יריבו. בסופו של דבר נפלה טרויה בידי היוונים ונשרפה לאפר, ורוב תושביה נפלו לפי חרב. הטרויאנים הספורים ששרדו יצאו למסע בהנהגת אֵנֵיאַס, בנה של אפרודיטה, ואחרי הרפתקאות רבות התיישבו באותה כברת-ארץ העתידה להפוך לרומא. אפרודיטה/ונוס היא אפוא אותה תחבולה אמנותית המוכרת בשם "דאוס אקס מכינה", האל מתוך המכונה: התאהבותה ביופיה גרמה לא רק לנפילת טרויה ולמותם של לוחמים אגדיים רבים כל כך, אלא גם לטרגדיות הרבות שנפלו בחלקם של המנצחים בדרכם חזרה, לרבות רצח אגממנון בידי אישתו קְליטַיימְנֵסְטרָה, שהיא עצמה נרצחה אחר כך בידי ילדיה. ונוס מוצגת במלוא יופיה והדרה כשהיא רוחצת, דעתה אינה נתונה כלל לטרגדיות שהסבה לבני התמותה."הלנה היפה" זאוס, בדמות ברבור, בעל את לֵדָה, אישתו של מלך ספרטה, ולדה הטילה ביצה שממנה בקעה הלנה היפה. הלנה גדלה כבת המשפחה המלכותית ונישאה למֶנֶלָאוֹס, אחיו הצעיר של המלך אַגַמֶמְנוֹן, אך התאהבה דווקא בפּאריס, בכורו של המלך פְּרִיאָמוֹס מטרויה, שזכה בה כפרס מידי אלת האהבה אפרודיטה, אחרי שבחר בה כיפה מבין שלוש אלות. זוג האוהבים נמלט לטרויה עם חלק מאוצרו של מנלאוס. אגממנון אסף צבא אדיר כדי להשיב את אשת אחיו, וטרויה נפלה אחרי מצור שנמשך עשר שנים, בזכות תחבולת סוס העץ שבו הסתתרו חיילים חמושים. העיר נחרבה ורוב תושביה נפלו לפי חרב, אך הלנה ומנלאוס התפייסו וחיו באושר בעיר ספרטה.דיאנהאלת הצייד הרומית, מקבילתה של אַרְטֶמִיס היוונית. שתיהן היו אלות הטבע, ובעלי-חיים מסוימים היו מקודשים להן. דיאנה היתה אלוהות קדומה שפולחנה היה כרוך בראשיתו בקורבנות אדם, והיתה אלה-בתולה שדחתה כל גבר שניסה להתקרב אליה. היא מתוארת בדרך-כלל נושאת קשת וחץ, משוטטת וצדה להנאתה עם קבוצת נימפות, ומתנקמת מיד בכל גבר שעורר את כעסה. בציורו של גוסטאב מוסה היא מתוארת כעלמת-חן תמימה ומניפה בידה. התבוננות מדוקדקת יותר מגלה חץ (אופקי) שעליו משופדים גברים בשורה, ממש כאילו היו שיש-קבב או ברביקיו...קִירקֵהבתו של הֶליוֹס, אל השמש. קירקה הרעילה את בעלה מלך הסמטיאים, ואחר-כך עברה להתגורר באי אַייאַיָה. כאשר נחתו אודיסיאוס (יוליסס, במיתולוגיה הרומית) ואנשיו על חוף האי בדרכם חזרה מהמצור על טרויה, הפכה קירקה את אנשיו לחזירים. אודיסיאוס עצמו היה חסין לכשפיה בזכות ההגנה שהעניק לו הֶרמֶס (או מרקוריוס), שליח האלים. הוא הצליח להפוך את אנשיו בחזרה לגברים, ועשה באי שנה תמימה כמאהבה של קירקה. בתום אותה תקופה היא הראתה לו כיצד למצוא את דרכו במים המתעתעים שבהם שלטו הסירנות, וכן איך לעבור בין המפלצת סְקִילָה והמערבולת כַרִיבְּדִיס.ההַרְפִּיותאלות סערה, שנחשבו תחילה ליפות-תואר אך בהמשך תוארו כמפלצות נתעבות, חציין אישה וחציין ציפור. הן עופפו מעל שדות הקרב, נטלו את הנחשלים והפצועים וחטפו ילדים קטנים.מדוזהאחת משלוש האחיות שנקראו גוֹרְגוֹנוֹת, שראשיהן הצמיחו מקלעות נחשים. שתי אחיותיה היו בנות אלמוות, אך היא עצמה היתה בת-תמותה. מי שהביט בפניה הפך מיד לאבן. היא מצאה את מותה מידי פֶּרְסֵאוּס, בנו של זאוס. המלך פּוֹלִידֶקְטֵס ציווה על פרסאוס להביא את ראשה של מדוזה, והאלה אתנה הורתה לו לקבל מידע על המפלצת מפי הגְראיות, שלוש נשים מפלצתיות שחלקו ביניהן עין אחת. אחר-כך קיבל פרסאוס מידי הנימפות שלוש מתנות – כובע המעלים מהעין את החובש אותו, סנדלים מכונפים וילקוט עור שבו יוכל לשים את ראשה הכרות של מדוזה. בעזרת הסנדלים המכונפים עף פרסאוס אל מערת הגורגונות, הביט בבבואתה של מדוזה שהשתקפה במגן הממורט שלו, וכרת את ראשה. בדרכו חזרה הספיק להציל את אנדרומדה ממפלצת-הים, ובעזרת ראשה הכרות של מדוזה הצליח להביס את פולידקטס ואנשיו, שעמדו לקחת בכוח את אמו דנאה. הספינקסהשם "ספינקס" נשמע (בעברית לפחות) כשם זכרי, אולם במיתולוגיה היוונית מתואר הספינקס כמפלצת בעלת פנים ושדיים של אישה, גוף אריה וכנפי נשר. מפלצת זו נשלחה בידי האלה הֶרָה כעונש לעיר תֵבַּי. היא חסמה את הכניסה לעיר והציגה חידה לכל עובר ושב: "איזה יצור מספר רגליו הוא פעם ארבע, פעם שתיים, ופעם שלוש?" מי שלא הצליח להשיב נכונה נטרף בלוע המפלצת. אדיפוס הצליח להשיב נכונה, והמפלצת השליכה את עצמה מראש הצוק ומתה. התשובה הנכונה היתה: האדם – כפעוט הוא זוחל על ארבע רגליים, כשהוא גדל הוא הולך על שתיים, ובגיל זיקנה הוא נשען על מקל. אמנים אחדים השתמשו בספינקס כסמל לסכנה שבאהבה פראית. הספינקס המצרית היא יצור שונה, אף כי גם היא בנויה בצורה דומה. היא משמשת כמטה זעמו של אל השמש רע, מגוננת על הפירמידות ומנווטת את חורבנן של ציוויליזציות שלמות. מורגן לֶה פֵהעל-פי אוסף המיתוסים הקלטיים המספר את סיפורם של המלך ארתור מקַמֶלוֹט ואבירי השולחן העגול, מורגן היא אחותו-למחצה של ארתור. היא פיתתה אותו בימי נעוריו, והוא, שלא ידע על קירבת הבשר ביניהם, התאהב בה עד מעל לראשו וחי עימה חודש ימים, במהלכו היא הרתה את בנם מוֹדְרֶד. היא היתה קוסמת רבת כוח שהפכה לאויבתו הנחרצת של ארתור. פעמים רבות היא רקחה שיקויים שנועדו להרעילו או להרוג אותו, אף שבדרך-כלל הצליח הקוסם מֶרְלִין לסכל את מזימותיה. מורגן היא גבירת האי המכושף אַבאלוֹן, הידוע גם בשם אנוון, הוא אי התפוחים, העולם האחר של הוולשים. היא עמדה בראש ממלכה המזוהה כיום בדרך-כלל עם גְלַסְטוֹנְבֶּרִי. סר מוֹרדרֶד, בנה של מורגן ובנו/אחיינו של ארתור, כבש את קמלוט בהיעדרו של ארתור, ובקרב דמים שנערך בקַמְלַאן בין ארתור ואביריו לבין מורדרד וצבאו נספו כמעט כל הלוחמים. ארתור הגוסס נלקח בסירה שחורה לאבאלון בידי שלוש מלכות – מורגן לה פה, מלכת נוֹרְתְ'גֵיילס ומלכת ווֵייסטלֶנדס, ומשם הוא אמור לשוב ביום מן הימים ולהנהיג שוב את עמו. פרדריק סאנדיס צייר את מורגן לה פה בהשראת ספרו של סר תומס מאלורי 'מותו של ארתור' (le morte darthur), ששימש מקור השראה גם ליצירות פרה-רפאליטיות רבות אחרות.קליאופטרהמצביאו של אלכסנדר הגדול, פְּטוֹלוֹמֶאוּס (תלמי), קיבל לשלטונו את מצרים אחרי מות ריבונו וייסד שם את השושלת האחרונה של הפרעונים. רבים מהם נקראו בשמו, פטולומאוס, ורבות מן הנשים נקראו קליאופטרה. הואיל וחוקיות המלוכה במצרים נקבעה על-פי נשות השושלת, בנים שביקשו לשלוט נהגו לשאת את אחיותיהם, ולפיכך היתה השושלת כולה נגועה בגילוי עריות ומעשי רצח. קליאופטרה האחרונה, השביעית, נישאה לשניים מאחיה ורצחה אותם, פיתתה את הכובש הרומי הגדול של ארצה, יוליוס קיסר, ואף ילדה לו בן, קיסריון. היא הובאה לרומא על-ידי יוליוס קיסר לרגל תהלוכת הניצחון שלו, ושם המשיכה להיות אהובתו אך גם פגשה רבים מאנשיו הדגולים והקסימה אותם. אחרי שקיסר נרצח בסנאט ברומא, שבה קליאופטרה למצרים כמלכה והואשמה במעשי אכזריות רבים. מרקוס אנטוניוס, שהגיע למצרים עם צבאו כדי להכניעה, נשבה בקסמה וצירף את חייליו ואת ספינותיו לצבאה. הוא נלחם בצבא רומי שנשלח למצרים בראשות אוקטביאנוס, לימים אוגוסטוס - שליט רומא. כשהובס צבאם המשותף, שמה קליאופטרה, המלכה האחרונה לשושלת פטולומאוס, קץ לחייה על ידי נחש ארסי שהניחה בחיקה (בנושא קליאופטרה המודרנית – ראו מאמרו של יוסף הופן בקטלוג ).סידוניה פון בּוֹרְקסידוניה היתה הדמות המרכזית ברומן גרמני ושמו "סידוניה המכשפה" מאת וילהלם מיינהולד. יופיה היה כה רב עד שכל רואיה נשבו בקסמה, והיא השתמשה בכוחותיה כדי להביא לחורבנם של כל מי שעמדו בדרכה. ברן-ג'ונס התוודע לרומן של מיינהולד בזכות רוֹסֶטִי, שהתפעל ממנו מאוד. דוגמת השמלה מעלה על הדעת פקעת צפעונים או רשת קורים של עכביש, אך ההשראה לעיצובה באה מדיוקן שצייר ג'וליו רומאנו.עיישהעיישה, הידועה בכינוייה "היא" או "זו-שצריך-לציית-לה", היא המלכה הלבנה של ממלכה אבודה במעמקי מדבר סהרה, ששלטה בנתיניה ביד ברזל וחיסלה כל מי שערער על סמכותה. היא המתינה יותר מאלפיים שנה לשובו-מחדש של מאהבה קָלִיקְראטֶס, שאותה הרגה בהתקף של קנאה רצחנית, והצליחה לשמור על נעורי גופה ויפי פניה מפני שטבלה פעם אחר פעם בעמוד אש מסתורי שככל הנראה העניק לה את תכונת האלמוות. היא האמינה שנוסע אנגלי צעיר הוא התגלמותו של אהובה האבוד. "היא", יצירתו של סר ריידר האגרד, הוא הראשון מבין ארבעה רומנים שנכתבו סביב דמותה. האחרים הם: 'עיישה: שובה של היא'; 'היא ואלאן'; ו'בת החוכמה: חייה וסיפור אהבתה של זו-שיש-לציית-לה'. דמותה נותחה בידי פרויד ויונג והוצגה כארכיטיפ הנשי. התואר "זו-שצריך-לציית-לה" מוחזר, מאוחר יותר, על-ידי עורך הדין (הטלוויזיוני) ראמפול, אשר נהג לכנות כך את אשתו.העלמה עגבת ("מדמואזל סיפיליס")התגלמותה של מחלה המועברת באמצעות מגע מיני שבאותם ימים היתה חשוכת מרפא, דימוי המשלב בתוכו את זוועת המונח הרפואי עם כוח המשיכה הכמעט בלתי אפשרי שלו.למחלת העגבת יש גם קשר לפחות לאחד התצריבים שכלל פרנסיסקו גויה בסידרה "לוס קאפריצ'וס". המונח "קאפריצ'ו" סימל במאה ה-18 חוסר היגיון מוחלט, או המצאה אמנותית המנותקת מכללי היצירה המקובלים. הסדרה "לוס קאפריצ'וס" היא הראשונה מבין ארבע סדרות ההדפס שיצר גויה (האחרות היו "זוועות המלחמה", "טאורומאכיה" וה"הבלים"). הרעיון ל"לוס קאפריצ'וס" (שפורסמו ב-1799) נולד בתקופת מחלתו הקשה של האמן בתחילת העשור האחרון של המאה ה-18, ויצא אל הפועל בתקופת החלמתו. אפשר שהמניע הראשוני ליצירת הסדרה קשור גם לדכדוכו של גויה לאחר סיום הרומן שלו עם הדוכסית מאלבה, ב-1796. 80 התצריבים פורסמו בעיתון madrid gazette בפברואר 1799. את פרסומה של הסדרה, המתארת חברה מושחתת שטופת זימה, מאבק המינים, נשים מופקרות, גברים מסרסים ומסורסים, חינוך גרוע, עיוות דין, כמורה נצלנית ותאוותנית, שאפתנות יתר, יהירות, דעות קדומות, כישוף וכדומה, הקדים "כתב הגנה", שבו הצהיר גויה שכל דמיון בין הדמויות המתוארים ב"לוס קאפריצ'וס" למציאות הוא מקרי ודמיוני בהחלט. הדפס מס' 20 בסידרה זו נקרא: "עכשיו נוצותיהם כבר מרוטות": אחרי ההזדווגות מגרשות שתי זונות את לקוחותיהן החוצה בעזרת מטאטאים. הגברים (עופות מרוטים עם כנפיים וראשי אדם) מדדים צולעים ומושפלים. שני כמרים מכובדים (הנראים יותר כמו שתי סרסוריות זקנות) מתבוננים במחזה ונהנים מן המחזה המרנין, בעוד מחרוזת התפילה משתלשלת להם מחגורתם. הזונות אינן מודאגות במיוחד – גברים אחרים כבר עושים דרכם אליהן. זוהי המקבילה הספרדית העתיקה לביטוי העכשווי: "פראיירים לא מתים – הם רק מתחלפים". מחזה מוזר זה, שבו הזונות מגרשות את לקוחותיהן, הוא כנראה תגובתו של פרנסיסקו גויה להתפשטות מחלת העגבת בספרד באותה עת. את המלה "מרוטים" ניתן לפרש כ"מנוצלים" או כ"קרחים". קרחת היא אחד הסימפטומים הידועים של העגבת (הרגל החבושה מסמלת את אובדן כוח הגברא).אָרָאכְנֵיאָה: אשת העכבישהאישה כרוקמת מזימות סבלנית, האורגת את רשת התככים, העלילות והפחים שבה תלכוד את הזכר הבלתי-זהיר ותטרוף אותו.אשת העטלף (la femme chauve-souris)אשת העטלף, הנכונה בכל רגע להתנפל על הזכר ולקרוע אותו לגזרים בטפריה ובשיניה החדות כתער.אשת העקרבאישה החושפת את טבעה הטורפני, זנבה מצויד בארס משתק, ההורג באופן איטי, איטי עד מאוד, את הזכר הנתקל בדרכה.

קטגוריה: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר