אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המשמעויות של - בקצב הקצב


מחבר: 
אורן בן-סימון,

תגובה למאמרו של אלי אשד: שנות השבעים החלופיות: סדרת "בקצב הקצב"

בקצב הקצב עטיפה

בקצב הקצב הנה יצירה פוסט-מודרנית על-פי הגדרה, המאגדת אצלה – דרך האקלקטיות של הצורות – יסודות המרכיבים ג'אנרים קולנועים, מתוכם שבה ומתפתחת היא ליצירה רב-גונית ורב פעלית הנשענת על דיאלוג פיוטי.

הצורות הקולנועיות השונות המרכיבות סדרה זו וכמו-כן המשפיעות כל-כך על הווייתה, נעות ברמת קוטביות נרחבת החל מהגל החדש של גודארד וחבריו בשלהי שנות השישים, דרך הקולנוע האמריקאי הגזעי של סקורסזי, טרנטינו ואף של סרטים זוהרים כמו שיגעון המוסיקה, וכלה בקולנוע ישראלי קלאסי של אפרים קישון, סרטי החבורה, והבורקס של סרטי אסקימו לימון.

בדרך זו נוצר מעין בליל קולנועי המוקיר תודות רבות לקולנוע ככלל וליוצריו בפרט, והמוביל ליצירה חדשה, מורכבת יש לומר, ושאינה מתיימרת להיות דבר מלבד ביסוס קיומה העצמאי עכשיו, המתקבע במסלול התפתחותו של הקולנוע הישראלי. (על-אף ולמרות העובדה שיצירה זו נכתבה עבור תחנת כבלים טלוויזיונית). יש לציין כי קיומה שעל גבי מסך הכסף אינו מוריד מערכה דווקא, שהרי מסך זה מושפע ישירות, במתכוון או באקראי ממסך הבד.

מכאן ניתן להסיק אפוא כי בקצב הקצב היא מעין יצירה פירטית, השאולה והנשענת על קיומו של הקולנוע עד אליה, ולא בכדי אולי אף מסתמן אצלה קורטוב של חוצפה.

הדמויות שבסדרה נמשו מן החיים עצמם ומהקולנוע יחדיו. שמלכתחילה נכתבה הסדרה אודות דמויות אמיתיות הקיימות במציאות, סטודנטים לקולנוע יש לומר. אלו הם צעירים המושפעים קשות מן הקולנוע ואף חובבים ומעריצים אותו. הם החיים את חייהם כאקסיסטנציאליסטים ללא כל חוק ומסדר, על הגבול הדק בין מציאות לבין דמיון, כשדיאלוג הקולנוע טמון בנבכי נשמתם ובשיח שפתם – ממש כמו בסדרה עצמה.

כמו-כן הסיפורים שבה מושתתים על תרחישים שנתרחשו באמת, דרך החברותא והדיאלקטיקה שבין הדמויות האמיתיות, ומכאן יוצא כי יש מקום להזדהות...

בקצב הקצב טינקר בל ו-גיא זוארץ

הסוריאליזם שב ומופיע בסדרה כאסקפיזם מן המציאות, אל עבר עולם קולנועי בו הכל יכול לקרות (ללא חוק ומסדר). ובעולם שכזה, קולנועי, עשויות הדמויות לנוע בחופשיות יתרה על המסך, שתנועה זו היא המטאפורה לשאיפה למציאות חופשיה יותר בעולם מציאותי ועגום המושתת על היררכיה מובנית, מוסר שמתגמש בדרך-כלל לכיוון הרוע, חוקים יבשים שכבר הועלו מעל האדם, וכנגד כל מחשבה רציונאלית, כי אם אבסורדית.

וללא קיומו של האבסורד, לא יכול להיווצר מקום מפלט מן המציאות. כלומר, אם עולם המציאות היה ישר וטוב לאדם, הרי שאין כל צורך בהיווצרה של יצירת אמנות זו, או אחרת.

בקצב הקצב היא יצירה של דור חדש, המסמלת את תחילתו של מרד מטאפיסי בקיום הנוכחי ובקולנוע המקומי הנובע ממנו עד אליה.

אורן בן-סימון, תסריטאי ובמאי

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת