יום שישי, מרץ 29, 2024
דָת

שפינוזה והוכחת קיומו של אלוהים

תאריך פרסום קודם: 

2002

בהנחה 11, פרק 1 בספר אתיקה,  טוען הפילוסוף ברוך שפינוזה שאלוהים או סובסטנציה שמכילה אינסוף תארים, כשכל אחד מהם מבטא מהות אינסופית, קיים כהכרח: 

God – in other words a substance consisting of infinite attributes, each of which expresses eternal and infinite essence – necessarily exists. 

 כדי להוכיח טענה זאת, מספק שפינוזה שורה של ארבעה הוכחות קוסמולוגיות.  הוכחות אלו מתבססות על מספר מושגי מפתח שמופיעים באקסיומה לפרק I של האתיקה: “סיבה”, “תוצאה”, ו”סיבת עצמו”. סיבתיות אצל שפינוזה מתפרשת כ X גורם ל Y, דהיינו X מספק את הסיבה לקיומו של Y. תוצאה מתייחסת לסיבה המספקת לקיומם של הדברים כפי שהם – מצב בו הדברים כקיימים בתוקף סיבה מספקת לקיומם. שפינוזה מניח כאן אקסיומה לפיה לכל תוצאה חייבת להיות סיבה. סיבת עצמו, על פי הגדרה 1 לחלק I, מתייחסת לאותם הדברים שמהותם תלוי בקיום ושאינם יכולים להיתפס כלא קיימים. מכאן נובע הטעון הלוגי לפיו כל ישות שמהותה הוא קיום מניחה את קיומה מעצם הגדרתה. קיום מסוג זה מהווה הכרחיות לוגית אבל לא רק לוגית. שפינוזה מתנה התניה פסיכולוגית: אי קיום של הדבר שהוא סיבת עצמו לא יכול להיתפס במחשבה.

לאחר שהוגדר עולם המושגים של שפינוזה, ניתן לעבור להוכחות. 

על פי ההוכחה הראשונה, אם קיום אלוהים לא היה דבר הכרחי, אזי אי קיומו לא היה יכול להיתפס. במילים אחרות, שפינוזה מתחיל דווקא מהכיוון ההפוך. על מנת שאתאיסט יניח את אי קיומו של אלוהים, הוא חייב קודם להניח את קיומו כי אי אפשר לתפוס אי קיום ללא קיום. הנחה שאלוהים אינו קיים היא תוצאה ותוצאה חייבת סיבה. לפיכך תוצאת אי קיום אלוהים נשענת על סיבת קיומו. אולם הנחת אלוהים כסיבה אינה מספיקה לשפינוזה. הוא צריך להוכיח שאלוהים הוא סיבת עצמו.

הנחה 7 בפרק הראשון של האתיקה טוענת שטבעה של סובסטנציה להתקיים. ההסבר לכך נשען על הקביעה (בהסבר להנחה הקודמת) שסובסטנציה אינה יכולה להיווצר על ידי דבר אחר. נניח באותו האופן שיסוד לא יכול להיווצר על ידי יסוד אחר. שפינוזה מסביר זאת בצורה ברורה בהנחה מס. 6:  

For if a substance could be produce by something else, the knowledge of that substance must depend on the knowledge of his cause and so it would not be a substance. 

 סובסטנציה אינה תוצאה של משהו אחר היות שהיא סיבת עצמה ולפיכך במהותה היא קיימת באופן הכרחי. מכאן נובע שאם אלוהים הוא יסוד (כי הרי הוא לא מורכב מדברים אחרים אלא “המרכיב” שלהם) אזי קיומו הנו הכרחי.  

 ההוכחה השנייה נבנית על הראשונה. מההוכחה הראשונה משתמע שקיומו של אלוהים הנו הכרחי מבחינה לוגית אלא אם כן אין סיבה לקיומו (כי גם אי קיום כתוצאה צריך סיבה). אם אין סיבה לקיומו של אלוהים אזי חייבת להיות  סיבה לאי הסיבה, חייבת להיות סיבה לאי הקיום (למשל הסיבה לפיה מעגל מרובע אינו קיים נשענת על הניגוד בטבעו של מעגל מסוג זה). אותה אי הסיבה אינה יכולה להימצא בסובסטנציה אחרת, משום שסובסטנציה אחת אינה בונה את השנייה, אלא רק הסובסטנציה המקורית. מכאן נובע שאי הסיבה לקיומו של אלוהים נובעת ממנו (מהסובסטנציה שלו) עצמו ואם היא נובעת ממנו אז סימן שהוא קיים כי נביעה נובעת ממשהו קיים ומשום שמשהו קיים אינו יכול להיות לא קיים.

ההוכחה השלישית קלה יותר להבנה. נניח שאלוהים כישות אינסופית אינו קיים אבל איזה שהיא ישות כן קיימת בהכרח (למשל אנחנו בתוקף היותנו חושבים). נוצר מצב אבסורדי בו אותה הישות הקיימת היא יותר חזקה מהישות האינסופית האלוהית היות שקיום הוא כוח ואי קיום הוא העדר של כוח. מהנחה  15 עולה ששום ישות סופית אינה יכולה להיות חזקה יותר מהישות האינסופית: 

No substance exists or can be conceived besides God, that is a thing which is in itself and is conceived through itself. But modes can neither exist nor be conceived without substance; therefore they can exist solely in the divine nature and can be conceived through that nature alone. But nothing exists besides substance and modes. Therefore, nothing can exist or be conceived without God. 

אם אנחנו חוזרים להנחה 7 שמניחה את אלוהים כסובסטנציה ולפיכך בהכרח כקיים, אז האבסורד הולך ומתרחב כי אז לצד קיום הכרחי של אלוהים יהיו קיומים נוספים שהם שווים לו ואולי אפילו מעליו. בנקודה זאת ראוי יהיה להסביר את טענתו של שפינוזה לפיה אלוהים הוא הסובסטנציה היחידה שמהווה את התנאי לכל התארים. טבעה של סובסטנציה ניתן להבנה רק בהיותה אינסופית. בהנחה 13 טוען שפינוזה שהאינסוף אינו ניתן לחלוקה. הבנת סובסטנציה כמשהו סופי או כחלק מוגדר ( “נתח מעוגה”) לצד סובסטנציות אחרות תיצור סטירה היות שאנו נבטל את האינסוף וניצור כמה סובסטנציות בעלות טבע זהה וזה אינו אפשרי על פי הנחה 5: 

There cannot exist in the universe two or more substances of the same nature

 מדוע זה אינו אפשרי? שפינוזה מסבירזאת בהנחה 14. אם היו מתקיימות להן סובסטנציות נוספות לצדו של אלוהים, אותםהסובסטנציות היו מוסברות על פי התארים של אלוהים ואז היו מתקיימים שתי סובסטנציותבעלות אותם התארים וזה אבסורד. בהדגמה להנחה 12 שפינוזה מספק הסבר נוסף ברור יותר. אם נחלק סובסטנציה לכמה חלקים ייוצרו שתי אפשרויות:

1)      טבעם של החלקים יהיה זהה לשלם.

2)      טבעם של החלקים יהיה שונה כל אחד מהשלם.

על פי האפשרות הראשונה, כל חלק ( ביותו זהה לסובסטנציה ממנה יצא) יהיה אינסופי, סיבת עצמו ומורכב מתארים שונים. ניוותר עם כמה “אינסופים” אבסורדים. על פי האפשרות השנייה, אם הסובסטנציה תחולק לכמה חלקים היא תפסיק להוות סובסטנציה.  

לבסוף בהוכחה הרביעית שפינוזה מניח כי ככל שלמשהו יש יותר תארים כך הוא יותר מציאותי, כלומר יש לו יותר כוח להתקיים. אלוהים הוא הכי מציאותי משום שהוא מעגן בתוכו את כל התארים האפשריים. נניח שהיו עוד סובסטנציות לצד אלוהים, אלוהים בהיותו אינסוף היה “בולע” אותם והופך אותם למושא שלו ומבטל אותן כסובסטנציות.

 לסיכום, שפינוזה מוכיח בצורה משכנעת את קיומו של אלוהים כאחד מוחלט מונו-פנתאיסטי. אולם עד לנקודה זאת לא הזכרנו כיצד שפינוזה תופס את האלוהים מעבר להיותו כקיים. בהנחה 15 הוא שופך אור על ראייתו את האלוהות. ישנם אנשים לטענתו שתופסים את אלוהים במונחים גשמיים כבעל גוף. תפיסה כזאת תניח את אלוהים כבעל מידות ותהווה סטירה מוחלטת להיותו אינסופי. ישנם כאלו שמחלקים את אלוהים לישות סופית ואין סופית. חלוקה זאת נחשבת לאבסורדית היות שלא ניתן לחלק את האינסוף. באותו הקשר ניתן להעלות את התנגדותו הנחרצת של שפינוזה לכל מושג העל טבעי כפי שהיא מופיעה במסה הפוליטית-תיאולוגית שלו. מכיוון שהכל נובע מאלוהים אז כל הטבע מוכל בו. התייחסות לעל טבעי מניחה משהו מעל אלוהים וזה אבסורד נוסף. לא ניתן להתעלות מעל האינסוף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *