אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הקיבוץ לאן?


קטגוריה: 

התהפכו היוצרות עלינו. פעם אנשים היו נפגשים. נפגשים באמת. חברים, משפחה. פעם אצלנו, פעם אצלכם, פעם שם, פעם פה. היו קובעים להיפגש, לדבר. להחליף חוויות. להתעדכן. "מזמן לא התראינו..". .."איך אתם? איך הילדים?...", מדברים ונפרדים. עד לפעם הבאה.

ה - קלאן

בין לבין, עד לפעם הבאה, היו כותבים מכתבים. אמיתיים, על נייר. יושבים איזה ערב שקט בבית, ומספרים. מה עבר, מה עובר. הבריאות, העבודה, הפרנסה. ושולחים בדואר. דואר רגיל. כזה שמדביקים בול על המעטפה, כותבים ביד מקווה את כתובת הנמען, הולכים לתיבה ומפקידים בקרבה את המכתב. המון תקוות, דמעות, רצונות, כמיהות, געגועים. הכול בתיבה. ואז היינו מחכים. שבוע, שבועיים, יותר. וכל יום מחכים לדוור: "... יש משהו בשבילנו? לא?.. אין דבר, אולי מחר...". ואז, אחרי זמן, יש. מגיע המכתב המיוחל. פותחים, קוראים במהירות, בולעים את השורות ומבשרים: בעוד חודש הם מגיעים לביקור! איזה יופי, נעשה כך, נלך לשם, נָראֶה להם את....". איזה פרץ של תזזית של תכנון וציפייה היה תופס אותנו. כך גם הילדים שלנו, כך בדיוק. חינכנו אותם להיות פתוחים, לעצמם, לחבריהם, לעולם. מראים להם שטוב לתָקשֵר. קודם כל עם עצמם. לכתוב לעצמם: יומן, סיפור. אחר כך עם חברים, עם משפחה. לכתוב מכתבים, לקרוא. לחפש חברים לעט, בעיתון, במפגשים של תנועת הנוער. להיפגש, פעם פה , פעם שם. וכשנפרדים, לומר: אני אכתוב לך, תכתבי לי, אני כבר מחכה לקבל מכתב ממך. ונפרדים. פעם אנשים היו נפגשים, אחר כך נפרדים, ומדי פעם כותבים זה לזה. מעת לעת, היו כותבים כי יהיה נחמד להיפגש. אחר כך היו מתכננים את המפגש, מקווים לו, ואז היו נפגשים וחוזר חלילה. אם המפגשים היו תכופים וטובים, היו נוצרות חברויות. חברויות קרובות. איך אומרים: אתה רואה אותו? הוא חבר-נֶפֶש שלי. אנחנו כל הזמן יחד, גם כשאנחנו לבד. ועכשיו, הרשת. אנשים נפגשים. נפגשים בדרך כלל, ברשת. אין בעיות כמו פעם: איפה להיפגש, מתי. זה שייך לעבר. רוצים? נפגשים. מייד. כאן ועכשיו. אין מגבלה של זמן, של מרחק, של גיאוגרפיה. אין גם צורך להשקיע בלהיפגש. אין צורך בלהעמיק מדי לפני מפגש או במפגש עצמו. זה לא נחוץ. המכַנים המשותפים, משותפים כיום הרבה יותר מאשר פעם. הרשת מרַשֶתֶת. לא בכדי נקראה האינטרנט על ידי האקדמיה ללשון העברית – מִרְשֶתֶת. הרשת מגמאת ומגמדת מרחקים, מקרבת רחוקים והדבר המעניין ביותר: מקבצת ומחברת זרים מוחלטים: בצ'אט, בפורומים, בדואר אלקטרוני. כך גם הילדים שלנו. כך בדיוק. אנחנו מחנכים אותם להיות פתוחים. לעצמם, לחבריהם, לעולם. מראים להם שטוב לתָקשֵר. צריך להיות עדכני, לא לפגר. לא להיות אחר. יחד עם הלימודים, החוגים, תנועת הנוער. לתָקשֵר כיום, זה הרבה יותר. הרבה יותר פעמים, עם הרבה יותר אנשים, הרבה יותר זמן, ורצוי גם במקביל: בנייד, ברשת, בנייח, בדוא"ל. במקביל. להיות פתוחים וקשובים לעולם: ברשת. ללמוד? ברשת. לשחק? ברשת. הרבה יותר כייף לשחק ברשת. חוויה יותר עשירה. יותר מעצימה. בעיקר במשחקי רשת, על הרשת. הילדים שלנו יוצרים סדר חברתי חדש. ברשת. הם מתקבצים בקבוצות כיום, הרבה יותר מהר מאשר אנחנו התקבצנו. 'טובים' נגד 'רעים', לזמן קצר. אחר כך מתחלפים, וחוזר חלילה. נפגשים המון. המון. ברשת. מכירים היטב אחד את השני. מהרשת. השמות? לא חשוב. הכינוי – זה מה שחשוב. זה מה שקובע. יש קלאן. "אלה קלאן של תותחים במשחק". בריתות של קלאנים נגד קלאנים אחרים. פגישות. הם גם מדברים הרבה יותר ביניהם מאשר אנחנו מדברים בפגישות באמת. יש להם שפה וז'רגון משלהם. הם מדברים ברשת overlay, מעל למשחק, בקבוצות. הוא חבר-רשת שלי, אבא. חבר-נפש במהדורה מודרנית.עולם הפוך. לפחות לילדים שלנו. פעם הילדים היו נפגשים באמת, נפרדים, כותבים, מצפים, מתכננים נפגשים שוב. כיום, הילדים נפגשים הרבה יותר, אבל ברשת, ולעתים רחוקות הם נפגשים באמת. אבל יש תקווה. המכניזמים הסוציולוגיים הטבועים בנפש האדם לא נעלמו. הם רק שינו צורה. הכול אותו דבר, כמעט. רק הפורמט – אחר. הילדים שלנו שמכירים זה את זה ברשת, דרך משחק האסטרטגיה המשוחק על הרשת, באמצעות הרשת, עושים זאת כל אחד מהחדר שלו. מהמחשב שלו. בסביבה הביתית שלו. זה נוח. זה הבית. אבל מעת לעת, יש התרגשות ברשת. יש מפגש. יהיה כייף, ניפגש. סוף סוף נכיר באמת אחד את השני. איזה כייף יהיה. מעניין מי זה yoc? הוא הכי תותח בקלאן שלנו. השיחה הולכת ככה: אבא, היום אני הולך למפגש. יופי, אני אומר. בטח תפגשו את כל החבר'ה שלך מהמשחק. בטוח, הוא אומר, יהיה אחל'ה. אני לוקח את המחשב שלי. כולם מביאים את המחשב שלהם. בשביל מה, אני שואל? אתם הרי הולכים להיפגש, לא? אבא, אתה לא מבין. אנחנו נפגשים ל lan party, כולם מתחברים לרשת אחת גדולה, ומשחקים. קלאן נגד קלאן. אני לא מבין, אני אומר. אתם הולכים להיפגש לא? אז בשביל מה המחשב? הרי אתם כל הזמן ביחד ברשת, אז כשסוף סוף נפגשים, אז שוב עם המחשב וברשת? בשביל מה לפרק את המחשב מהבית, להכניס לאוטו, לנסוע חמישים ק"מ, להרכיב מחדש ולשחק שם? עולם הפוך: נפגשים באמת, אבל למעשה, ברשת. הגיע סוף השבוע, שעת ערב. פרקנו את המחשב, (מחשב חדש: פנטיום 4, מזווד ומדוגם, בן חודש...), העמסנו על האוטו, ונסענו. לא רק אנחנו, מסתבר. עוד כמה מאות ילדים גם כן. זאת אומרת אבא שלהם, הילד והמחשב. ותחזור בשש בבוקר לקחת אותי, אבא. לאן נסענו? לקיבוץ. באחד הקיבוצים בסביבה, מדי כמה שבועות מתנהלת lan party, מסיבת רשת. בעבור תשלום לא גבוה במיוחד לילד, אפשר לקנות את הזכות להיכנס לאולם חדר האוכל של הקיבוץ. לא לאסיפת חברים, חלילה. לא לארוחת בוקר או ערב. לא לראות הצגה של 'אומנות לעם'. אלא לראות את העם בפעולה.

לאורך עשרות שולחנות המוצבים בשורות, נפרסות מאות עמדות למחשבים, ומאות ילדים גודשים את האולם. כל אחד עם המחשב שלו, מגיעים, מתחברים לרשת, ומשחקים קלאן מול קלאן עד הבוקר למחרת. סוג של פגישה. בכניסה לחדר האוכל של הקבוץ, אותו קבוץ שהסבא של הילד היה מחבריו בעת שהגיע לארץ לפני קום המדינה, על לוח המודעות, פגשנו הודעה לחברים. כך בערך היה כתוב במודעה: "בשבוע הבא, תיערך אסיפת חברים בחדר האוכל. אנחנו מפצירים בכל החברים להגיע ולהשתתף. ייערך דיון עם נציגיהתנועה בנושא: "הקיבוץ – לאן?".

מהי מסיבת רשת- מתוך מדריך ilf

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת