אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המדובר בתוספת ידע למחקר?


יובלות לישראל  75-70 כרך ראשון / אורי מילשטיין,

יובלות לישראל 75-70 כרך ראשון / אורי מילשטיין, בן גוריון: פוליטיקה ואסטרטגיה, הוצאת שרידות, 2016, 266 עמ'

ביקורת על ספרו של אורי מילשטיין

ההיסטוריון והפילוסוף הביטחוני אורי מילשטיין הינו חוקר פורה שכתב יותר מ-30 ספרים, שנים בעלי ארבעה כרכים: על הצנחנים ועל מלחמת העצמאות הינה אחד מתחומי התמחותו העיקריים.

ספרו זה מוקדש בעיקרו לדוד בן גוריון ולהכנת הצבא למלחמה נגד מדינות ערב והפלסטינים בארץ, כמו גם לתפיסת הציונות האסטרטגית של  דוד בן גוריון שמילשטיין סובר שהושפעה מזו של ז'בוטינסקי, עליו כתב את ספרו הקודם.

לאור העבודה שכתב מחקר מקיף על תולדות מלחמת העצמאות (1989) ואף הוציא מהדורה מתוקנת שלו (1999), דומה שיש  מקום לשאול, מה טעם החליט להוציא ספר, אמנם מוגבל ומוגדר בהיקפו, שניתן להיגזר מספריו עד כה? מה גם, שהוא מפרסם בקביעות טור ב"מחלקה ראשונה" של יואב יצחק בסוגיות הללו!

מילשטיין מפנה מספר טענות כלפי בן גוריון ומסתמך באחת מהן על מחקרה של ד"ר זהבה אוסטפלד שכתבה: "לא מוצו השנים הקריטיות 1945-1946 שהיו חיוניות להכנות מאסיביות למלחמה הטוטאלית הצפויה", ולכך הוא מוסיף "גם בשנת 1947 לא נעשו הכנות כאלה. האחראי לליקויים ולמחדלים בגיבוש הכוח הצבאי העברי בתקופת היישוב ובהכנות למלחמת העצמאות היה דוד בן גוריון.." (עמ' 15).

הצורך בצבא ובמדינה מעסיקים שנים רבות את בן גוריון, אליבא דה מילשטיין המצטט מדבריו, שכבר בשנת 1937 עת נדונו הצעות ועדת פיל "מציע, זו הפעם הראשונה, את מועמדותי להנהלה, כדי להילחם על הקמת המדינה היהודית, זאת תהיה מטרת חיי בעתיד הקרוב". על כך ממהר מילשטיין להעיר ש"הייתה זאת הצעה פוליטית רטורית שבגוריון לא הבין את משמעותה והיא ביטאה את השפעת יריבו הפוליטי זאב ז'בוטינסקי עליו... כשפרצה מלחמת העולם השנייה אמר בן גוריון לחבר הסוכנות והפיקוד העליון של ה"הגנה", שמעתה יש שתי משימות: תוך כדי המלחמה הזאת להקים צבא יהודי,  ובסופה "לחתור לקראת... מדינה יהודית. מטרה זו צריכה לכוון ולהדריך מעכשיו את כל פעולותינו וצעדינו, את מאמצינו כלפי פנים ויחסינו כלפי חוץ" (עמ' 42-43).

ביחס לדברי ב"ג מתחילת המלחמה הוא ממשיך וטוען "כי אף שבן גוריון אימץ את תפיסת הריבונות של ז'בוטינסקי, הוא עדיין לא הבין שריבונות מחייבת "קיר ברזל"- אסטרטגיה לאומית שאותה ניסח ז'בוטינסקי במאמרו המפורסם עוד בשנת 1923 ותרבות ביטחון לאומית, שאותה למד ז'בוטינסקי ממרקו ברוך ועליה כתב את הרומן "שמשון" (עמ' 81).

אולם דומה, שהמשך הדברים אינו עולה בדיוק בקנה אחד עם מה שנכתב קודם, בהסתמכו על ישעיהו פרידמן המציין ש"בשביל בן  גוריון, מדינה יהודית נהפכה להכרח היסטורי. ההתנגשות עם התנועה הלאומית הערבית הפלשתינאית מזה ומשבר האימון באנגליה מזה הביאוהו למסקנה שלתנועה הציונית אין על מה לסמוך, אלא על עצמה. הוא חרד לגורל הישוב, ומאז פרוץ מלחמת העולם השנייה ראה את השואה ההולכת וקרבה אל יהדות אירופה. גיבוש הכוח היהודי והחתירה לעצמאות יהודית קיבלו משמעות חדשה" (שם).

במקום אחר כותב מילשטיין דברים, שדווקא מבטאים את הבנת בן גוריון בצורך במדינה ובצבא כבר בתחילת מלחמת העולם השנייה עת נאם בישיבת מרכז מפא"י והסביר ש"מטרתנו אינה מלחמה, אלא הקמת מדינה יהודית ולשם כך צבא יהודי" (עמ' 86). במקום אחר הוא מסביר שרק לאחר מלחמת העולם השנייה בשנת 1946 "אימץ בן גוריון סופית את תפיסת הביטחון של ז'בוטינסקי, כשהבין שלא ניתן להקים מדינה עברית בארץ ישראל בלא מלחמה, וכי כדי לנצח במלחמה וכדי להרתיע בארץ ישראל בלא מלחמה, וכי כדי לנצח במלחמה וכדי להתריע את מדינות ערב מלנסות להשמיד את המדינה העברית, לאחר שתקום, יש לכונן צבא ממלכתי, מקצועי וחזק" (עמ' 31) ולכן אז נטל בן גוריון את תיק הביטחון בסוכנות היהודית "אך דחה את הטיפול בו בחודשיים, לאחר שניסה להגיע להסדר עם בריטניה, וכך קיווה להימנע ממלחמה" (עמ' 31).

אולם לדעת החוקר יש להבחין בין הרובד הפוליטי לבין הרובד הצבאי-בטחוני ודומה שעיקר ביקורתו על בן גוריון מצויה במשפטים הבאים, בהם הוא מתייחס לפעילות בן גוריון למען קומונוולת (קהילה ריבונית), כלומר לרובד הפוליטי בו "הוא הצליח, במידה רבה... הוא נכשל לחלוטין ביישום ההיבט הצבאי שלה. זה היה המחדל הגדול בחייו, ולכן הייתה השפעה שלילית מכרעת לא רק על מלחמת העצמאות אלא גם על תולדות מדינת ישראל עד כתיבת שורות אלה" (עמ' 44).

בדבריו האחרונים מתכוון מילשטיין לתרבות המיתוס שהתפתחה בצבא על חשבון המחקר האובייקטיבי להסקת מסקנות מהמלחמות תוך התמקצעות אקדמית צבאית. זוהי סוגיה רחבה ש"מכון שרידות" שהוא הקים נועד לעסוק בה אך הינה רחבה מדי שניתן לעסוק בה במסגרת ספר ממוקד זה.

מעבר לציון העובדה שהצורך במדינה העסיק  את בן גוריון, מודה מילשטיין שהיא גם העסיקה את ה"הגנה" וכ"סימוכין לכך אפשר למצוא ב"תכנית אבנר", מיוני 1937 בה כתוב : "המטרה הברורה היא הגנת המדינה העברית בתור שכזו, על כיבושיה, בתוך המציאות החדשה של ארגון וליכוד כוחות המצוידים היטב ונתמכים על ידי כוחות חוץ אשר כוונתם להשמידנו, ולא רק בתור פרט, אלא בעיקר בתור גורם מדיני-פוליטי" (עמ' 41).

מחד הוא מעיר, שאליהו גולומב ציין כבר בקיץ 1938 ש"הישוב העברי זקוק לא רק למיליציה וליחידות של לוחמה זעירה, אלא לכוח צבאי ממש שיהיה כפוף לא לבריטים אלא להנהגת היישוב" (עמ' 59), אך גולומב לא יישם את שקבע כחיוני ומאחר וניפטר בשנת 1945 "בשנים הקריטיות, לפני  מלחמת העצמאות, לא היה מי שיישם את כוונותיו. וכהוכחה לכך הוא מביא התבטאויות נגד צבאי מקצועי, כמו למשל של ישראל גלילי שבכינוס אנשי הפו"ש בינואר 1939 דיבר על "סכנת הפרופסיונליות היתרה", וכשיצחק שדה באותו כינוס מזהיר מפני "מקצוענות טהורה וסכנת ההידבקות  מהחיילים האנגלים" (עמ' 60).

את דבר השניים ניתן  לקרוא מחד ככתב אשמה נגד גלילי ושדה, אבל גם כ"כתב זיכוי" לבן גוריון באשר "לא בן גוריון טיפל ביום יום של ה"הגנה" באמצע שנות ה-40, אלא גלילי ויצחק שדה, בעלי התפיסות הרומנטיות" (עמ' 60).

בן גוריון העריך את מקצועיות  הצבא הבריטי וראה בו מודל לצבא המדינה לעומת המבנה המילציוני של ה"הגנה".  אולם מילשטיין מוצא מקום לתקוף אותו גם בנקודה זו כפי שעולה מהקטע הבא: "אחת מסיבות  כישלונו הייתה אמונתו שהארץ ישראלים אשר שירתו בצבא בריטי בשנות מלחמת העולם השנייה יקימו בפקודתו את הצבא העברי סדיר, ושצבא זה יסור למרותו ללא עוררין. הוא לא הבין את המורכבות של מערכת הביטחון הארץ ישראלית, ולא ידע כמה קשה לשלב את  הכוחות שפעלו במערכת הזאת בתקופת היישוב... הוא לא צפה את החרפת העימותים בין מפקדי ה"ההנה" לבין מפקדי הכוח המגויס שלה, הפלמ"ח... הוא לא הבין שגם מפקדי ה"הגנה"  וגם מפקדי הפלמ"ח יעשו הכול כדי לדחוק את רגליהם של משוחררי הצבא הבריטי מעמדות המפתח בארגון שהם שולטים בו. כמו לרוב מנהיגי ישראל שקמו אחריו, הייתה לבן גוריון תפיסה פשטנית של הקשר בן מנהיג לאומי למערכת הביטחון: המנהיג קובע מטרות ומוריד פקודות, ומערכת הביטחון מבצעת אותן במיטב יכולתה" (עמ' 23-24).

אולם אם צידד בן גוריון במודל מסוים של צבא ועמדו בפניו מכשולים, מה היה עליו לעשות? הרי הוא לא היה המנהיג היחיד העליון והיו(כפי שהצביע מילשטיין), עוד מנהיגי שמאל וה"הגנה" לא הייתה עשויה מעור אחד. דומה שלהיסטוריון יגאל עילם יש תובנה מעניינת בסוגיה בספרו ההגנה הדרך הציונית אל הכוח: "מאז תקופת ה"סמינר" שלו נקלע בן גוריון לעמדה של הסתייגות מן הפוטנציאל הגלום בהגנה והעדפת הפוטנציאל - שלא נוצל כראוי – של יוצאי  הצבא הבריטי. נטייה זו של הממונה על תיק הביטחון עלולה הייתה להביא אותו לעימות חזיתי עם מטכ"ל ההגנה, אך לחצי מלחמת העצמאות עשו את שלהם והריאורגניזציה המהפכנית שעברו כוחות השדה של ההגנה, לא נעשתה על פי מתכונת תיאורטית זו או אחרת, כי אם על דרך האלתור וגיוס כל הכוחות והגורמים הפוטנציאלים המצויים בארץ" (עילם, עמ' 309).

מעבר להערות התוכניות העקרוניות יש גם להעיר מספר הערות פרטניות שוליות. ראשית, העריכה אינה מספיק מוקפדת. יש הערות שוליים בפונט רגיל וכותרות בסופי עמודים. זה כמובן זוטא לעומת ההערות הבאות: 1. לא ניתן לקבל את טענות המחבר שהצלחות ה"הגנה" היו בגדר נס, והסברו של מילשטיין לנס כ"ביטוי דתי לצירוף נסיבות בלתי סביר, בדרך כלל" (הערה 19 עמ' 25) אינו מדויק, באשר מה שהתרחש היה "מפתיע" או "לא צפוי". 2.יש מספר התייחסויות לתוכנית בילטמור. מצד אחד מסביר מילשטיין שבמשפט "ארץ ישראל תהיה קומונוולת יהודי" הכוונה הייתה ל"דרישה להקים מדינה יהודית על כל ארץ ישראל המערבית" (עמ' 105). לעומת זאת קודם לכן הוא  מסביר ש"קומונוולת" "פירושו קהילה הזכאית לריבונות... גם בהצהרה זאת לא נאמרה המילה המפורשת  "מדינה עברית"! (עמ' 44). אולם משמעות המושג היא מדינה או מי שהייתה קודם חלק מתחום שלטונה של בריטניה (דומיניון). 3.מילשטיין מציין שהפו"ם פעל גם נגד האצ"ל והלח"י (הערה מס' 41 עמ' 40), אך הוא פורק  טרם הקמת הלח"י.  4. בגין לא נמנה על מקימי "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" (הערה מס' 69, עמ' 62), הגם שתנועת החרות דגלה בשלמות הארץ, מי שהיה פעיל מחרות בתנועה זו היה  שמואל כץ (מוקי). 5. הוא כותב שהספר הלבן של 1939 "פתח את תקופת "המאבק  נגד השליט הזר" (עמ' 70-71), ובהערת שוליים הוא מסביר "כך הוגדרו פעולות היישוב היהודי נגד "הספר הלבן" בתחומי ההתיישבות והעלייה וכן תקיפת בסיסים בריטים "(עמ' 71). אולם ראית השלטון הבריטי כ"שלטון זר" הייתה נחלת האצ"ל והלח"י (וזכות הראשונים ניתנה ל"ברית הבריונים"). שנית, אלו בסיסים בריטיים התקיפה ה"הגנה" בזמן מלחמת העולם השנייה?!  6. לא ברור גם למה מתכוון מילשטיין בכותבו שלאחר הספר הלבן  "גם מפקדי האצ"ל קראו למלחמה בשלטונות המנדט, וחברי ארגון זה חדלו לבצע פעולות של פגע וברח במרכזי אוכלוסייה ערביים ופגעו במחנות צבאיים ובמרכזי השלטון"(עמ' 74). אמנם היו פעולות נגד מוסדות שלטוניים אזרחיים (באחת הפעולות נהרג  אריה יצחקי וניפצע עוזי אורנן), אך לא רק שלא היו פעולות נגד הצבא הבריטי, אלא שגם מפקד האצ"ל דוד רזיאל מצא את מותו בפעולה מטעם הבריטים בעיראק.7. המחבר עושה מספר אנלוגיות. למשל הוא מצטט מדברי יהודה מאגנס שאמר בעדותו בפני הוועדה האנגלו–אמריקאית "השקפותינו מתבססת על שתי הנחות. ראשית, ששיתוף פעולה בין היהודים לערבים חיוני, שנית, שהאלטרנטיבה לשיתוף פעולה כזה הוא מאבק ושפיכות דמים. היהודים רוצים בעליה יהודית, תנו להם אותה והם ישכחו את המדינה היהודית" (עמ' 132). אולם מאגנס הסכים דווקא להגבלות על העלייה ממחשבה שניתן להקים מדינה דמוקרטית בעלת רוב לערבי עם מיעוט יהודי המוגן בחוקה. בהקשר זה מילשטיין כותב ש"ראוי לשים לב לאנלוגיה בין טיעון זה לטעוני היוניים בישראל בעת כתיבת שורות אלה". אולם אין בסיס לאנלוגיה זו. 8. לצד מחקר היסטורי הוא עוסק כפילוסוף ביטחוני בתיאורטיזציה וכתב רבות על "עקרון השרידות". כלל לא ברור מדוע התבדות הערכת ההצבעה של מדינות דרום אמריקה ומדינות חבר העמים  על הצעת החלוקה מעידה על כך "שהמעריכים  לא הבנו (וממשיכיהם אינם מבינים עד היום) את עקרון השרידות ואת הפילוסופיה של הביטחון, העומדים ביסודה של המציאות"?(עמ' 218). מה להערכות שגויות ולעקרון השרידות?

למרות פגמיו, זהו ספר קריא ומעניין (ויש לו ביבליוגרפיה אקדמית), מה גם שהוא מעורר חשיבה על סוגיות שהיו חשובות לא רק בעבר אלא גם כיום.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסי ברנע