אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מראה שחורה - על הספר: את / קרוליין קפנס


את / קרוליין קפנס, תרגום: גיא הרלינג, הוצאה : זב"ם

את / קרוליין קפנס, תרגום: גיא הרלינג, הוצאה : זב"ם

את, היא בק, סטודנטית אינטליגנטית וסקסית, הנכנסת בבוקר גורלי אחד לחנות הספרים של ג'ו, המספר לה במעין מונולוג פנימי את הסיפור שלהם, שלפחות מצידו, הוא סיפור אהבה מוטרף. כן . כן . מהרגע הראשון.

ג'ו שכיאה לכל מוכר ספרים, מתעב קונים ( וסתם בני אדם ) אותם הוא מקטלג כמובן על סמך הספרים שהם קוראים, מה שמשאיר חלון צר לנקבות המשדרות אינטלקט חד, תחכום, בוז לנורמטיביות וכמובן סקס. סקס. סקס. 

בק קונה פולה פוקס  ו...לא חלילה בגלל ההמלצה של פראנזן ! ומפלרטטת קלות וג'ו שלנו נדלק. פרנהייט 451  ? הצחקתם אותנו . 

ג'ו מעדיף לשמור על פרופיל נמוך (ורק לרגע לקראת סוף הספר שוקל לפתוח לעצמו דף פייסבוק), אבל שולט לא רק במעקב על דפי פייסבוק, טוויטר ואינסטגרם, כי אם גם פלישה למיילים ואסמסים של מי שמעורר (או יותר נכון מעוררת) בו עניין. לא שג'ו יסתפק באינטרנט חלילה, הוא משלב מעקב פיזי בניטור כל אמצעי התקשורת של בק, ונראה כי הגילוי שהיא מקיימת מערכת יחסים מפוקפקת עם יפיוף בלונדי שאפילו החברות שלה מצחקקות על זה שהוא קורא לעצמו בנג'י (ע"ע פלישה למדיה חברתית ואישית ), רק מגביר את הנחישות של ג'ו להוכיח לה שהם נועדו זו לזה .

בק, מסתבר, היא שקרנית מדופלמת בעצמה, המשקיעה הרבה יותר זמן ומאמץ בכתיבה על האספירציות הספרותיות שלה בפייסבוק, מאשר בכתיבה עצמה. מה שרק מעלה את ערכה בעיני ג'ו. המוכן לסלוח לה אפילו על ההתמכרות שלה לפיץ' פרפקט  (סרט בנות מוסיקלי שהופך אפילו למילה קיטש את הקרביים ). 

למרות שג'ו כאמור שולט בכל האמצעי התקשורת של בק (כולל ציתות לשיחות עם החברות) היא לא מפסיקה להפתיע אותו וזורקת אותו מפסגות התעלות והערצה הדדית, אינטלקטואלית ומינית לתהומות תסכול וחוסר ביטחון וחוסר שליטה. כי אם כל הכבוד לאהבה האובססיביות שלו וזועקת לצורך בשליטה .

מסע הכיבוש של ג'ו שמחד מודע (לפחות זה מה שהוא חושב) לכל המשחקים והשקרים של בק וחושף בדיעבד את כל הרמאויות והשקרים שלו, רצוף בסצנות שהרצינות הטראגית בה הוא תופס את עצמו, רק מדגישה את הקומיות שלהן.

זה לא שג'ו שלנו הוא חלילה פסיכופת רצחני שטחן את המסלול המוכר של עינויי חתולים, הרשימות הלא נגמרות של מותגים ונובל קוויזין, של פטריק של איסטון אליס, מוחלפות תודה לאל (או יותר נכון לכותבת ), בתיאור כל חמוק, תנועה ומשפט העוזב את שפתיה החושניות של בק שלו, בלא להזניח את הפנטזיות שלו ותאור חתירתו העיקשת להתקרב אליה בכל דרך אפשרית.

עמוק בפנים, ג'ו שב ומדגיש לבק (ולקוראים) הוא יצור שוחר טוב, השואף לחנך את קורבנותיו, למצות את הפוטנציאל שלהם, להעלות אותם לקיום גבוה יותר, בתנאי כמובן שיתנו לו את התשובות הנכונות כלומר תשובות שיענו למדד בלתי מתפשר, של מה שהוא רוצה לשמוע.

אם ג'ו כולא את בנג'י (החבר הבוגדני של בק) במרתף, זה קודם כל בשביל להעביר אותו סדרת מבחנים, על הספרים האהובים עליו. החמישייה המככבת בפייסבוק של בנג'י כוללת את, Gravity's Rainbow של פינצ'ון , בדרכים של קרואק, ראיונות קצרים עם גברים נתעבים של וואלס (האירוניה שבנג'י מפספס, כבר בפנים) דון דלילו והתג האדום של אומץ של קריין. וג'ו נדרש למאמצים והרבה סבלנות לפני שהוא מצליח לחלץ מבנג'י את ההודאה, שהיחיד שקרא הוא קריין. כי בנג'י, בוגר קולג' וזיין שכל מיומן, טוען להגנתו ".. שקרא את חמשת העמודים הראשונים של פינצ'ון ואהב את זה כל כך שפשוט לא יכול היה להמשיך. הוא רגיש מדי, בנוי למנות קטנות .."  .

הספר רצוף באזכורים של ספרים וסופרים, למעט התעללות קרנבלית בדיקנס האומלל, ותזכורת של וירג'יניה וולף, שמשמשת יותר כדגלון האדום שמאותות התאבדות. מלבד סטפן קינג הנערץ המוזכר ללא הרף ודן בראון המסמל בעיני ג'ו את תחתית הביב המסחרי, וישמש את קפנס לא רק להמחיש עד כמה הטעם המוצהר בספרים נשען לא פעם על הצורך בקבלה ואישורים מהסביבה, אלא גם העיוורון  הבלתי מתפשר של ג'ו לגבי עצמו, שאשמה בלקסיקון שלו תמיד דבקה במישהו אחר ו.. בדיחה אכזרית במיוחד שעלולה לגרום לדום נשימה קל למעריצי פראנזן .

סלינג'ר ישמש את קפנס כנדבך נוסף בביקורת החברתית, כשהמתחרה הנוספת על ליבה של בק, היא פיץ', קרובת משפחה של סלינג'ר, המנגנת על כל מיתר אפשרי של "נובו אצולה תרבותית" שמעניקה לה קרבת המשפחה. פיץ' המסתכלת על ג'ו מגבוה מאחר ולא הלך לקולג' .  פיץ' שחייה על סנוביות כי אלרגית כמעט לכל דבר אחר. פיץ' שהורסת לג'ו אפילו את ההתמוגגות המשותפת מסצנה האחרונה של חנה ואחיותיה.

המנטאליות של ג'ו היא בהחלט הולדנית בבסיסה, הבוז והתעוב לסביבה כפיצוי לחוסר הביטחון, תוך מתיחת ביקורת חברתית שנונה ולא ממש סלחנית על התרבות הפופולארית והשימוש הצבוע ב 'תרבות הגבוהה' להגדרה עצמית שקרית.

אבל מלבד האירוניה, שיורשיו מגלמים את הזיוף והצביעות נגדם יצא סלינג'ר, הקריאה ב"את" מבהירה שהולדן צעיר מג'ו לא רק בעשור (גילאי הדמויות) אלא בשבעים שנות תרבות. בהתרסה של הולדן יש נאיביות נוגעת ללב שהושארה הרחק מאחור. בחגיגית ההומור השחור של קפנס מעמידה מראה מטרידה, כי "את", ככל שהוא חכם ומצחיק הוא התוצר החדש והמבריק, של תרבות הדורשת סיפוקים מיידים, סקס קצבי, שפע תפניות עלילה מזורזות ודילוג משיא דרמתי לשיא אירוני, ללא סובלנות לניואנסים רגשיים או חלילה פערים קלים עליהם יאלץ הקורא לגשר בעצמו .

תגובות

בקשה לציון המחברים בשמם במקור

בקשה מכותבי המאמרים לציין את שם הסופרים או במאי הסרטים במקור וכן את שמות הכותרים. יחסוך לי ואולי לעוד כמה אחרים הרבה זמן. וזה גם קצת יותר רציני.

במקרה הזה:
Caroline Kepnes
והינה קישור לאתר שלה
http://www.carolinekepnes.com/author/

הוציאה כבר עוד ספר והצלחתה מטאורית.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שמואל הדס