אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ניתוח תמציתי של הכשלים שהביאו למלחמת יום כיפור ותוצאותיה


טנקים ישראליים במבואות איסמעיליה, 1973

מלחמת ששת הימים – ההקדמה ליום כיפור
מקובל לחשוב שמלחמת ששת הימים הייתה ניצחון צבאי מוחץ. ואכן, צה"ל היכה את יריביו, השמיד את חילות האויר שלהם, וחיסל אותם ככח לוחם. הוא כבש את סיני, הגדה המערבית, ורמת הגולן. כל זאת במחיר יחסית קטן של אבידות בנפש, וכמעט בלי פגיעה באוכלוסייה. השאלה היא, כיצד אנו מפרשים ניצחון? האם הכאתו של אויב חלש ובלתי מוכן נחשבת כניצחון? האם כיבוש שטח נחשב לניצחון? ויותר מכל: האם אפשר היה להסיק מסקנות לעתיד ממלחמת ששת הימים לגבי המערכה הבאה, כפי שמתבקש מכל צבא חושב, המתכונן למלחמה הבאה, ולא נלחם את מלחמת העבר?
אם ננתח את המלחמה, נגלה שמלחמת ששת הימים הייתה כישלון מבחינה צבאית, והיא הצליחה רק בגלל שהאויב שעמד מול צה"ל היה חלש. צה"ל נתגלה במלוא מערומיו הצבאיים. תוכניותיו האופרטיביות לא היו טובות בדרך כלל, האויב שעמד מולו לא גילה התנגדות, ובמקום שכן גילה (למשל: גבעת התחמושת, תל פאחר, רצועת עזה והג'ירדי) צה"ל סבל מאבידות כבדות. לצה"ל היה יתרון עצום: הוא זה שיזם את המלחמה, הוא זה שתקף בה ראשון, מול אויב שלא התכונן כלל למלחמה.
המצרים נכנסו למשבר שנוצר בעקבות העימות הצבאי המתמשך בין ישראל לסוריה. הם כלל לא התכוננו למלחמה בשנת 1967, כי הצבא המצרי עדיין לא היה מוכן למלחמה. מערכות הנשק הסובייטי עדיין לא נקלטו בצבא המצרי. למצרים לא היו תוכניות אופרטיביות למלחמה. נאצר נאלץ לצאת למלחמה שלא חפץ בה. גם צורת היציאה למלחמה העידה על כך שנאצר מתכנן יותר מבצע תעמולתי מאשר מלחמה. הצבא עשה את כל מעשיו בפומבי, כאילו הוא מזמין התקפה ישראלית. חיל האויר המצרי היה חשוף להתקפות מן האויר, כי הוא לא היה מוחזק בדתקי"ם. הסיבה לכך הייתה שעדיין לא נבנו דתקי"ם.
לחיל האויר המצרי היו הרבה מטוסי יירוט (חלקם הגדול מיושן), אך מעט מטוסי תקיפה (20 מפציצים כבדים מדגם "טופולב 16", ו-32 מפציצים קלים מדגם "איליושין 28"), שמתאימים לתקיפת ערים, אך לא לתקיפת מטרות שטח.[1] לצה"ל לעומת היו 72 מטוסי יירוט (מדגם מיראז' 3), ו-153! מטוסי תקיפה (24 מדגם "סופר מיסטר" על קוליים, 60 מדגם "מיסטר", 45 מדגם "אורגן", 24 מדגם "ווטור").[2] זאת מלבד מטוסי האימון מדגם "פוגה מגיסטר" ששימשו לתקיפת קרקע של טנקים ורק"מ וכן הלאה. חיל האויר הסורי מנה בסך הכל 136 מטוסים, מביניהם אף לא מטוס תקיפה אחד! (מתוכם רק 36 מטוסים מדגם "מיג 21" בעלי יכולת טיסה במהירות שמעבר ל-2 מאך. היתר היו תת קוליים).[3] חיל האויר הירדני מנה 64! מטוסים, מתוכם 36 מטוסים מדגם סטארפייטר בעלי מהירות 2 מאך, שלא כולם היו מבצעיים בעת המלחמה, ו-16 מטוסי "וומפייר", שהיו מטוסים "עתיקים".[4] לחיל האויר המצרי היו בסך הכל 52 מטוסים הטסים במהירות 2 מאך (מדגם מיג 21), בשעה שלישראל היו 72 מטוסים כאלה (מדגם מיראז' 3).[5] ההתקפה האוירית הישראלית התבצעה בשעה שבה ניתנה למערכת ההגנה האוירית המצרית הוראה שלא לתקוף שום מטוס.[6]
ההסטוריון הצבאי ד"ר אורי מילשטיין כותב במאמר, שבאותה עת היה מטוס מצרי עם בכירים מהשלטון באויר, ולכן ניתנה הוראה זו, שצה"ל ניצל אותה עד תום.[7] חסניין הייכל כתב שהיו למצרים בסך הכל 125! טייסים שיכלו להטיס מטוסי סילון חדישים. וזה נקרא שמצרים התכוננה למלחמה?! גם אם חילות האויר הערביים לא היו מושמדים ביום הראשון, לא הייתה להם כמעט שום יכולת להשפיע על המלחמה. מה שנותר הוא צבא מצרי אדיר שאינו מוכן למלחמה; צבא ירדני קטן ונחוש שיודע שהוא הולך להפסיד את המלחמה, אבל אין לו ברירה אלא ללחום אותה; וצבא סורי הרועד מפחד מפני צה"ל. אחרי השמדת חילות האויר – המורל הצבאי של הערבים חוסל. הצבא המצרי קיבל פקודת נסיגה, שהפכה למנוסה. הצבא הירדני נלחם בגבורה והיסב לצה"ל אבידות כבדות (רק בקרב המיותר לחלוטין בגבעת התחמושת, כאשר חטיבת ירושלים יכלה לכבוש בעצמה את העיר העתיקה, נהרגו 37! לוחמים בלילה אחד). ייתכן בהחלט שאם הצבא המצרי היה מגלה יתר נחישות, וניצב על עומדו, היו מתנהלים קרבות קשים בהרבה. דוגמא לכך היא הקרבות הקשים באיזור רפיח, והקרב לפתיחתו של מעבר הג'ירדי. אך הכישלון הגדול ביותר היה בכך שצה"ל אכן האמין שהוא ניצח במלחמת ששת הימים, ושהוא אכן צבא חזק. טעות זו עלתה לו ביוקר רב (אף כי עדיין די בזול יחסית) במלחמת יום הכיפורים.
חשיבה צבאית מוטעית
החשיבה הצבאית אחרי מלחמת ששת הימים הייתה מעורבת באג'נדה מדינית. השטחים שנכבשו היו אמורים לשמש כערובה לכך שהמדינות שמהן נכבשו השטחים (מצרים, ירדן, סוריה) יגיעו לשולחן הדיונים כדי לקבל בחזרה את שטחיהם תמורת שלום. דבר זה, מלבד שהוא מנוגד לחוק הבינלאומי, הינו איוולת מבחינה צבאית. כאשר ישנה מטרה לכבוש את השטח, אז אין מקום לדרוש שלום תמורתו, היות והמדינה הכובשת אינה מעוניינת בין כה להחזיר את השטח. כאשר מדינה מעוניינת בשלום, היא אינה מחזיקה שטחים כערובה, כי בכך היא מראה שאינה מעוניינת בשלום כנה. שטח שאינו של המדינה אינו אמור לשמש כבן ערובה בשלום אמיתי. המטרה היא לחסל את צבא האויב ככח לוחם, וכך מבין האויב שאין טעם במלחמה. מה גם ששטח זה מעולם לא היה נתון במחלוקת שהוא שייך למדינות שמהן נלקח השטח.
מצד שני, אם מדינת ישראל לא הייתה מעוניינת בשלום, אלא בסיפוח השטחים, למרות שהדבר נוגד את החוק הבינלאומי, ואת החלטת מועצת הביטחון 242 – היה עליה לספח את השטחים באופן רשמי, להחיל עליהם את החוק הישראלי, ולהתייחס אליהם כאל טריטוריה ישראלית לכל דבר. דבר זה נעשה לפני מלחמת יום כיפור רק לגבי ירושלים המזרחית. כל יתר השטח מעולם לא סופח רשמית לישראל. עם זאת, כבר לפני מלחמת יום כיפור החלה הקמת יישובים בשטחים אלה, ותכנית ליישב אותם ביהודים אזרחי מדינת ישראל. דבר זה כונה: "סיפוח זוחל". מטרתו הייתה לקבוע עובדות בשטח, מבלי להכריז עליהן רשמית. תוכניות הצבא היו בהתאם לכך. לא הייתה תוכנית ברורה כיצד עומדת ישראל להתכונן למלחמה הבאה, כי משאלת הלב הייתה שלא תהיה מלחמה נוספת, אלא מצב הסטטוס קוו יישאר כך לנצח. לא היו תוכניות אמיתיות כיצד להגן על שטחים אלה, כפי שהיו תוכניות כיצד להגן על שטחי המדינה לפני מלחמת ששת הימים. אם לפני מלחמת ששת הימים כל תזוזת צבא בסיני, בגולן, או ביו"ש הייתה מתפרשת כעילה למלחמה, וצה"ל היה פותח במלחמת מנע – הרי עתה ישב צה"ל על שפת התעלה, שאותה צריך לצלוח ומיד נמצאים בשטח ישראלי, וכן בגולן וירדן. כאן מתקפת מנע הייתה מתפרשת כאימפריאליזם ולא כהגנה על טריטוריה ישראלית. בכך הגביל צה"ל את עצמו אוטומטית לחזור על שאירע בששת הימים. צה"ל הקים בהתאם לכך קו מעוזים הן בתעלה והן בגולן. הייתה זו בעצם מין גישה של "פרווה", דהיינו: לא הגנה מסיבית של השטח על ידי ביצורו, ומאידך קביעת עובדה בשטח שצה"ל נמצא כאן. המעוזים לא יכלו לעמוד בפני מתקפה מסיבית, ועל כך ידובר בהמשך.
גישה זו גרמה שכח ההתרעה הפסיכולוגי של צה"ל נחלש אצל מפקדיו, שחשבו במושגים מדיניים ולא צבאיים. כאן נכפתה על צה"ל אג'נדה מדינית שגרמה לו מראש לשחיקה במערכת הציפיות שלו למלחמה. אי מוכנות למלחמה מצד אויב היא ראשית ההפסד.
גישה לקויה במודיעין
תפקידו של מודיעין צבאי הוא אחד: לבדוק מתי ואיך תפרוץ המלחמה הבאה. הוא מגיע לזה על ידי ריגול; צילום אוירי; אסיפת נתונים בכל דרך שהיא, כולל עיתונות; וכן הלאה. אין תפקידו כלל לקבוע האם תהיה או לא תהיה מלחמה. זו טעות הגורמת למודיעין לסטות ממטרתו האמיתית. אמ"ן נטל או הוטל עליו תפקיד שכלל אינו קשור אליו. למעשה כל התפקיד הוא מוטעה, שכן מדינה הנמצאת במצב מלחמה עם שכנותיה צריכה לצפות בכל רגע להיות מותקפת. על כן סינדרום "זאב זאב" אינו אמור לגרום למדינה הנמצאת במצב מלחמה להיות מורדמת על ידי כך, אלא לצפות למתקפה בכל רגע. בהתאם לכך היא אמורה לבנות את הגנתה. היות ולא ניתן לגייס את המילואים בכל רגע, הרי צריך להגיע למצב שגם אם המדינה הותקפה לפתע, היא צריכה להגיע למצב בו הכוחות הסדירים יכולים לבלום את המתקפה עד שכוחות המילואים יגויסו.
 לכן המושג: "הפתעה" כלל אינו קביל במצב כזה, שכן ההפתעה היא כל זמן שהמדינה לא מותקפת. כאשר המודיעין נדרש למלא תפקיד של מעריך האם תהיה מלחמה או לא – הוא נכשל במילוי תפקידו הראשוני. מלבד זאת, מודיעין אמור לשמש אכן כפי שהוא מכונה בעולם: "אינטליג'נס", דהיינו: ביון, מלשון תבונה. הוא צריך תמיד לחשוד ביריבו שהוא מנסה לרמות אותו. אם הוא לא עושה כן – הוא נכשל בתפקידו הבסיסי. ברגע שהוא נותן שירדימו אותו בכל צורה שהיא – הוא נכשל. ההנהגה המדינית דרשה מהמודיעין דרישה הנוגדת לחלוטין את תפקידו: להעריך אם תהיה מלחמה או לא. זה אינו תפקיד המודיעין, וגם לא תפקיד הצבא. הצבא צריך להיות נכון למלחמה, ולא לעסוק בניחושים וספקולציות האם היא אכן תפרוץ. גם הרכבו של אמ"ן אינו הרכב של אינטליג'נס, אלא של חיילים בעלי כושר לקוי, שנלקחים למודיעין מחוסר אפשרות לשבצם בחיל קרבי. קצין שנפצע בפעולה ואינו יכול להמשיך לתפקד בלוחם – מועבר למודיעין. זו טעות בגישה. המודיעין אמור להיות מורכב מאנשים המגיעים למודיעין מתוך שאיפה להיות אנשי מודיעין, ולא בדלית ברירה. גם מפקד המודיעין אמור לצמוח מתוך המודיעין. אי אפשר לקחת קצין שריון ולמנות אותו למפקד חיל אויר או חיל הים. כמו כן אי אפשר לקחת אותו ולמנות אותו כמפקד חיל המודיעין. דבר זה לא נעשה. 
הפקת לקחים מוטעית
צה"ל הפיק לקחים מוטעים ממלחמת ששת הימים. היות והוא חש כמנצח, הבין שהכח האוירי שברשותו יכול לשמש כנשק נ"ט, שיבלום את השריון המצרי והסורי בעת מתקפה. דבר זה לא היה בדוק. צה"ל פעל במלחמת ששת הימים מול צבא נסוג, ללא מטריה אוירית ונ"מ. הוא לא פעל נגד צבא תוקף המוגן במטריית נ"מ. רמת הגולן הייתה "איזור מוכה טילים", כך שהשריון היה אמור להתמודד עם השריון הסורי ללא סיוע חיל האויר. כך גם היה איזור התעלה עד כ-10 ק"מ לתוך סיני, הוא השטח עד "דרך החת"ם". אם צה"ל היה רוצה להלחם שם, הוא היה צריך לצאת מנקודת הנחה שהוא אינו יכול להלחם עם סיוע אוירי, אלא רק עם חי"ר ושריון. ביום פתיחת המערכה ביום כיפור היו במעוזים 436! חיילים, שהיו אמורים להחזיק קו של 160 ק"מ! לא היו במעוזים אמצעים למניעת צליחה, לא היו בהם מקבי"ם, לא היו בהם תותחים או אפילו תולרי"ם, לא היו בהם טנקים. לא כך מכין עצמו צבא למתקפת פתע! הטענה שהושמעה לפני המלחמה: "הסדיר יבלום" לא הייתה תקפה כלל בשטח. לצה"ל היו בסיני כ-300 טנקים, מתוכם 3! בקו המים.  בסיני היו 14 סוללות ארטילריה, מול 194! סוללות מצריות. ניתן לומר שהחיילים שהיו במעוזים הופקרו למוות על ידי צה"ל! בגולן עמדו כ-180 טנקים מול 900 טנקים סוריים. לטנקים הישראלים לא היה ציוד ראיית לילה. לא היו כוחות חי"ר צמודים כדי למנוע תקיפה על ידי כוחות חי"ר עם טילי נ"ט. נושא טילי הנ"ט נתקל בצה"ל בהתייחסות מזלזלת, שלא הצדיקה את עצמה. צה"ל התייחס למלחמה כאל מלחמת שריון בשריון, שבה עדיין לא הוכיח את עצמו. הוא נלחם קרבות כאלה בעיקר נגד הירדנים, שהיו נחותים ממנו במספר, ולא יכלו לקבל סיוע אוירי. הצבא המצרי היה במנוסה ולכן לא הוכיח את עצמו. גם הצבא הסורי נסוג מיד לאחר פריצת קו הביצורים ברמת הגולן. לא הייתה לצה"ל אינדיקציה כיצד הוא מתמודד עם מסות של שריון וחי"ר. 
הזלזול באויב
כלל ראשון במלחמה הוא: "כבד את אויבך". אסור לזלזל בשום אויב, גם אם הוא נראה חלש ועלוב. בצה"ל וברחוב הישראלי בכלל היה זלזול מופגן בערבים בכלל, וכלוחמים בפרט. סאדאת הוצג כמוקיון נלעג, שאינו יודע מימינו ומשמאלו. הזכרונות הטריים של מלחמת ששת הימים, בהם החיילים המצרים נמלטו בהמוניהם, היו עדיין טריים בעיני הישראלים. התעמולה הישראלית הרשמית והבלתי רשמית דאגה שמצב זה ימשיך. למרות ידיעות חוזרות ונשנות על השיפור הרב שחל בלוחם הערבי, למרות ידיעות ברורות שהפעם המלחמה לא תבוא בנפנוף חרבות בחוצות קהיר, אלא בצורה מחושבת ומתוכננת – צה"ל וההנהגה המדינית המשיכו להתייחס לערבים בעליונות. ההנחה הייתה שהמורל הערבי ירוד, לעומת המורל הגבוה של צה"ל, שבאמצעותו בלבד כבר ינצח החייל הישראלי הגיבור והגאה את החייל הערבי העלוב. הייתה כאן משאת נפש יותר מאשר מציאות. מלחמת ההתשה הראתה שהחייל הערבי כאשר הוא היוזם, נלחם היטב ומתוך הכרה. גם ארגוני המחבלים נאבקו בצה"ל כל העת, למרות חולשתם בכח וציוד. בפעולת כראמה, בה ניסה צה"ל לחסל עיירה של מחבלים, הוא נאלץ להלחם קשה, וספג אבידות. זה לבד היה צריך ללמד את צה"ל שהערבי אינו אותה תולעת פחדנית כפי שמתארים אותה כלי התקשורת. גם במלחמת ששת הימים היו מקומות שבהם החייל הערבי גילה מאבק עיקש, עד שהוכנע.זלזול באויב הוא צעד ענק לקראת הפסד. 

 ---------------------------------------------------------------
[1] ע"פ הספר "שמיים בוערים" מאת אריה אבנרי, עמוד 22.
 
[2] שם.
 
[3] שם.
 
[4] שם.
 
[5] שם.
 
[6] שם, עמוד 18, בשם חסניין הייכל.
 
[7] הוא אינו היחיד. דבר זה מופיע גם במאמר שנכתב על ידי תא"ל רפי הרלב המנוח, ופורסם על ידי "מכון פישר לתעופה וחלל", בשם "40 שנה למלחמת ששת הימים", וכך נאמר שם: "במשך שלוש שעות הכריעו מטוסינו את חיל האוויר המצרי, כשהוא בבסיסיו, מופתע והמום. כצפוי, לא היו מפקדיו בעמדותיהם ובדיעבד נודע כי צמרת חיל האוויר המצרי היתה באוויר, במטוס איל-14 מצרי, מעל שדות התעלה. כשהם רואים מן האוויר את חיל האוויר שלהם מוכרע, נחתו בבהלה בשדה קהיר-בינלאומי, השדה היחידי שלא הופצץ על ידינו". המילה: "בדיעבד" לא ברורה כאמת הסטורית, כי בהחלט יכול להיות שיחידת ההאזנה של חיל המודיעין ידעה מכך וניצלה את המומנטום. כך לפחות כותב אריה אבנרי בספרו "שמיים בוערים" בפרק הראשון.
תגיות: 

תגובות

הערות ל"ניתוח התמציתי של הכשלים..."

מאמר מעניין אך לדעתי דורש ליבון נוסף

1. אני דוחה בתוקף את קביעת מר ארגמן שמלחמת ששת הימים הייתה כישלון צבאי היא הייתה נצחון מוחץ . נצחון שהוא פרי הכנה מדוקדקת למלחמה. לשלושה מפקדים בכירים היה חלק מרכזי בבניין הכח (בשנים שלפני המלחמה) : עזר ויצמן -כמפקד חיל האויר אריאל שרון שבשנת 1966 התמנה לראש מחלקת הדרכה ומעל כולם :הרמטכ"ל יצחק רבין רבין שרון הכינו תורת לחימה שבאה לתת מענה לבעייה העיקרית : הצבא המצרי החליף דוקטרינה צבאית בריטית בסובייטית גם המזל שיחק תפקיד : ארבעה קצינים יהודיים ששרתו בצבא האדום עלו לישראל עידכנו מהי הדוקטרינה ומכאן
נולדה החשיבה כיצד לתת לה מענה
נכון שהצבאות הערביים לא היו מוכנים למלחמה (מלחמת 1967) אבל הסיבות החשובות באמת לנצחון הצבאי המוחץ הן
א. גורם ההפתעה
ב תחושה אמיתית וכנה של אזרחי ישראל שחשו שזאת מלחמה להיות או להשמד ומכאן מוטיבצית שיא של הלוחמים
ג לצה"ל הייתה - בזכות יצחק רבין ואריאל שרון- תורת לחימה רלוונטית לזירה ולאוייב אני מציע לעיין בגיליון"מערכות" 440

2. לדעתי יש כמה אי דיוקים במאמר ואני מציע לבדקם שוב למשל :חיל האויר הירדני במלחמת ששת הימים למיטב ידיעתי הוא התבסס על מטוסי קרב "הוקר האנטר" תוצרת בריטניה רק לאחר מלחמת ששת הימים ארה"ב סיפקה לירדן מטוסי סטארפייטר ( f-104)
כמו כן מטוסי ה"מיסטר" וה,סופר מיסטר" היו מטוסי קרב בעיקרם מטוס הפצצה המובהק של צה"ל באותה עת היה ה"ווטור"

3. לעומת זאת אני מקבל ומסכים עם רוב הדברים הנאמרים לגבי המצב ערב מלחמת יום כיפור . מחבר המאמר צודק באומרו שצה"ל הפיק לקחים
מוטעים ממששת הימים לגבי המלחמות הבאות אני מזדהה לגמרי עם חלקו האחרון של המאמר
אוסיף רק שתי נקודות: א בעדותו בפני ועדת אגרנט אמר אלוף במיל בני פלד ז"ל (מפקד חיל האויר דאז) שתרגיל ההטעייה של המצרים והסורים עבד על צה"ל באופן מושלם והוא הוסיף שנקודת התורפה העיקרית - מבחינת חיל האויר- הייתה היעדר כל מידע על על מערכת הטילים הסובייטית מהי שיטת הפעולה שלה ומכאן שאין להתפלא על הכישלון הגדול במבצע"דוגמן 5" שנועד להשמיד את מערכות טילים אלה חיל האויר איבד 6 פנטומים והשמיד סוללת טילים אחת ויחידה
ב. מבחינה צבאית נטו מלחמת יום כיפור היא בסופו של דבר למרות שלב הפתיחה הנוראי נצחון ענק לדעתי נצחון המפואר ביותר בדברי צה"ל (וגם הכואב ביותר בגלל חוסר המוכנות והמחיר הקשה)

כמובן שלדרג המדיני באותה תקופה היה חלק נכבד בכשלים אך זה נושא לדיון נפר

מהו ניצחון ומהו כישלון?

מלחמת יום כיפור הייתה ניצחון צבאי אדיר. למרות זאת היא נתפסת בתודעה הציבורית כמחדל. אני מקווה לכתוב מאמר נפרד על מלחמת יום כיפור, אך לעת עתה אסתפק בהפניה למאמר שפרסמתי כאן במגזין, בשם: "האם ניתן למנוע הפתעה צבאית"? שבסופו אני דן על ההפתעה במלחמת יום כיפור. אעורר רק נקודות מסוימות:
* לא הייתה הפתעה במלחמת יום כיפור. היה חוסר התייחסות מספקת לכל הסימנים שהראו שמלחמה קרובה.
* השריון ברמת הגולן אכן בלם את השריון הסורי, למרות נחיתותו המספרית הנוראה. ב-8 לאקטובר כבר הגיעו כוחות המילואים והחלו בהדיפת הסורים, שנסתיימה בטווח תותחים מדמשק. הסורים השאירו מאחריהם 900 טנקים, חלקם מושמדים, וחלקם עם מנועים פועלים! הייתה זו הצלחה נטו של השריון, שלחיל האויר כמעט ולא היה בה חלק.
* ההפתעה הטקטית בחזית המצרית הייתה שימוש מושכל בחי"ר נגד שריון. צה"ל התעשת מהר יחסית, הפעיל חי"ר בחווה הסינית ובסרפאום, וגם נגד כוחות קומנדו מצריים. כאשר השריון המצרי ניסה לפרוץ, ביום ה-14 לאוקטובר, הוא הוכה על ידי השריון הישראלי.
* חיל האויר הופעל במלחמת יום כיפור בצורה לא נכונה. זה גם נושא לכתבה בפני עצמה. אני רק יכול להפנות למאמרו של יוסי עבודי, בגליון מס. 153 של ביטאון חיל האויר "הטיל לא כופף את כנף המטוס"; ועוד מאמרים רבים שפורסמו בנושא, המראים כיצד חיל האויר איבד את המומנטום שלו ובזבז אותו על מטרות משניות.
אבל בסך הכל היה זה ניצחון, שהוביל את ישראל ל101 ק"מ מקהיר, ולא ההיפך.

לעומת זאת, מלחמת ששת הימים נחשבת כניצחון מוחץ, אך מי שבודק אותה בזכוכית מגדלת רואה כמה טעויות פאטאליות נעשו בה, שהיו יכולות להסתיים באסון, אלמלא הערבים כלל לא התכוננו להלחם.
ראשית: לא הייתה הפתעה בצד הערבי. הם פשוט לא רצו להלחם, אלא להפעיל לחץ פוליטי על ישראל. גם ישראל לא רצתה להלחם, אלמלא לחץ של כמה גנרלים. רבין לא רצה להלחם, ובן גוריון ואשכול לא רצו. חצי ממשלה התנגדה ליציאה למלחמה.
מבצע "מוקד" הצליח, כפי שכבר מובא בגוף הכתבה, בגלל סיבה שולית לחלוטין. אם חיל האויר המצרי היה מוכן, ספק אם התוצאות היו דומות.
כיבוש ירושלים ויו"ש היה מיותר לחלוטין מבחינה צבאית, ורק גרם לקרבנות בחיי אדם. מתקפת הלילה על גבעת התחמושת הייתה מיותרת. הלחימה של הצנחנים בתוך העיר העתיקה בשטח בנוי הייתה מיותרת. חטיבת ירושלים כבר הייתה בשער האשפות, ונמנע ממנה לכבוש את מתחם הכותל ושכונת המוגרבים, בטענה שזה הובטח לצנחנים (עוזי נרקיס כנראה הבטיח לחבירו מוטה גור).
הקרב בעמק דותן היה מיותר.
כיבוש רמת הגולן היה מיותר. מספיק היה לכבוש את קו המוצבים הצופה על הגבול. גם שם נוהלה הלחימה באופן גרוע.
הצבא המצרי, כמוזכר בגוף הכתבה, קיבל פקודת מנוסה (לא נסיגה). למרות זאת בגיזרה הצפונית (גיזרת האלוף טל), הלחימה התנהלה בקשיים מרובים. הג'ירדי נסגר שלש פעמים, חטיבת הצנחנים של רפול כמעט חוסלה, וברצועת עזה התנהלו קרבות קשים נגד כוחות של צבא השחרור הפלסטיני. בגיזרה המרכזית, במוצבי אום כתף-אבו עגילה, התנהל הקרב המתוכנן היחידי במלחמה, על ידי האלוף שרון, שאכן למד כיצד לפצח מוצבים המתוכננים לפי הדוקטרינה הסובייטית. שם נוהל קרב משולב ומתואם בין כוחות שריון וחי"ר.
אבל אחרי שכל סיני ויו"ש ורמת הגולן נכבשו, ומדינת ניצולי השואה ופליטי ארצות האיסלם יכלה לחגוג את הניצחון האדיר, מי מתפנה לבדוק את הכשלונות הצבאיים?
אני מצפה מהמגיב לא לענות לדברי באופן כוללני, ובחזרה על קלישאות, אלא בתשובות פרטניות. אחרת לצערי לא אוכל להתייחס לדברים.
דרך אגב: בגוף הכתבה ציינתי את מקורותי לגבי מספרי המטוסים. אם המגיב יודע אחרת, אנא יציין את מקורותיו הוא. גם תפקוד המיסטרים והסופר מיסטרים במלחמת ששת הימים היה בתקיפת מטרות קרקע, ולא בהגנה אוירית. הווטור נקנה בכמות קטנה יחסית כמפציץ ארוך טווח, והוא אכן הפציץ את שדה התעופה העירקי h-3.

חלקו של הדרג המדיני

למרות שמקובל היום לטעון שועדת אגרנט הייתה ועדה שבאה לטייח את הדרג המדיני מאשמה למחדל של מלחמת יום הכיפורים, ניתן לדעתי לראות את הדברים מזוית אחרת. הדרג המדיני אינו המטכ"ל. גם לא ועדת חוץ וביטחון. תפקידם לבדוק את ההשלכות הפוליטיות של מלחמה, ולא את ההיבטים הצבאיים שלה. הם ניזונים מנתוני מודיעין שמספקים זרועות המודיעין השונות, ומנתונים שהם מקבלים מהרמטכ"ל או ממפקדים שונים בצבא, ועל פיהם הם משקללים את המצב, בהתאם לנתונים נוספים שאינם כלולים בשיקוליהם הצבאיים הטהורים של אנשי הצבא.
הממשלה מנעה את צה"ל מלצאת למתקפת מנע, בגלל לחץ אמריקני מוקדם. היא גם מנעה גיוס מילואים מוקדם, כדי לא לגרום שוב למה שאירע כמה חודשים קודם, במאי, שם הייתה התרעה שהוכחה כמוטעית (או שסאדאת נסוג בגלל גיוס המילואים או סיבות נוספות, שלא כאן המקום להאריך בהן). שר הביטחון מודר בתקופה מסויימת מדיווחים שהגיעו מאשרף מרואן, ורק אחרי לחץ מצידו הוא החל לקבל אותם שוב. ללמדך עד כמה הייתה מידת שיתוף הפעולה בין השר למערכת המודיעין.
האם ניתן להאשים את הדרג המדיני בכך שלצה"ל לא היה רוס"ר במלחמת יו"כ? שבמחסנים היה חסר ציוד מינימלי? שדוקטרינת הלחימה של צה"ל חשבה רק במונחים של התקפה? של הלם שריון בלי צורך בשיתוף החי"ר? של השלכת תפקיד בלימת האויב על חיל האויר, כאשר הוא לא היה מסוגל לעשות זאת מבחינה מבצעית? מסופקני.
צה"ל הפסיד במלחמת ששת הימים את חירותו, והספקת הנשק שלו הייתה תלויה מאז ועד היום בספק אחד: ארה"ב. אם עד אז הוא קנה טנקים מבריטניה, מטוסים מצרפת, רובים מבלגיה - מאז הוא נהיה תלוי כמעט לחלוטין בחסדי ארה"ב. אם ארה"ב לא רצתה למכור רוסרי"ם, אז אין לצה"ל רוסרי"ם. אין לו גם מערכות לחימה נגד טילי נ"מ. אין לו טילי נ"ט. אין לו נגמשי"ם.
אז יחידות רבות עוד השתמשו במלחמת יו"כ ברובי קרבין מאוזר (המכונים בצה"ל: "רובה צ'כי", כי הגיעו ב1948 בעיסקת הנשק עם צ'כיה), שהוא רובה שתחילת יצורו הייתה ב-1898! זחלמי"ם ממלחמת העולם השניה, טנקי פטון יד שניה מגרמניה. צריך להוסיף?
לדעתי, הדרג המדיני, וגם הדרג הצבאי לא היו באמת אשמים. לא אלה ולא אלה הבינו לא בתהליכים מדיניים, ולא בתהליכים צבאיים. ובעצם היכן יכלו ללמוד זאת? בפלמ"ח? בהגנה? או בתככים בתוך מפא"י? לא הייתה פה מסורת של צבא מקצועי, ולא של דיפלומטיה מקצועית. הייתה זו מדינה שהוקמה תוך כדי מלחמה (אם אפשר לקרוא למלחמת הקוממיות מלחמה), שלא הייתה לה שום דוקטורינה צבאית (אלא אם ניתן לכנות את תורת הביטחון של קורפורל בן גוריון כדוקטורינה), ובעצם גם הדוקטורינה המדינית הבסיסית שלה הייתה לשרוד, ולא לעבור שואה נוספת ("שנית מצדה לא תיפול, שנית אושביץ לא תקום").

על כשלים ואחריות דרג מדיני

1 אני שותף לדעתך שחלק מהקרבות ב67 היה מיותר

2. חולק עליך : צה"ל לא איבד שום עצמאות מכיון שאז ומעולם היה תלוי בספקי חוץ עד 67 היה תלוי לחלוטין בצרפת ובריטניה
חיל אויר : מטאורים אוראגנים מיסטרים סופר מיסטר ווטור מיראז' שיריון : אם אקס 13 צנטוריון תותחים ללא רתע 105 מ,מ
מערך נ. מ מערכות שסופקו מגרמניה (בופורס L70)
במבצע קדש מטוסי קרב צרפתיים נחתו בישראל והעניקו מטרייה אוירית מגינה לא הרחק מהמים הטריטוריאלים של שיראל שייטו אניו מלחמה צרפתיות שסוככו על חופי הארץ
לאחר מלחמת 1967 צה"ל החליף את הבריטים והצרפתים בארצות הברית

אין לשרבב את מלחמת העצמאות לדיון זה הגדולה של בן גוריון וצה"ל במלחמה ההיא הייתה יצירת תורת מלחמה יש מאין תוך כדי תנועה וזה היה הישג אדיר ."קורפורל" בן גוריון הצעיד את מדינת ישראל לנצחון ענק מלחמת העצמאות היא נושא בפני עצמו שונה מאוד ויש לדון בו בנפרד

חוששני שדברי לא הובנו.

יש לי הרגשה שדברי לא הובנו, על כן אחזור עליהם.
* עד מלחמת ששת הימים צה"ל לא היה תלוי בספק נשק אחד, ויכל לרכוש מכל מיני ספקים. מששת הימים ועד היום הוא כן תלוי. הבה ונראה מה תעשה ארה"ב אם ננסה לקנות נשק מסין או רוסיה.
* מערכת סיני הייתה מבצע משולב של ישראל בריטניה וצרפת. אך טבעי שצרפת תרמה את חלקה בהגנת שמי הארץ וחופיה. (את איברהים אל אוול לא צרפת יירטה). אבל איני מבין כיצד זה מתקשר לכאן.
* במלחמת הקוממיות (המונח "עצמאות" תמוה. עצמאות ממי?) לא נוצרה תורת לחימה, ולא הייתה לחימה. זו הייתה תגרה בין מיליציות שהתפתחה ללחימה נגד כנופיות שכונו "צבא". רק הלגיון הירדני היה צבא ראוי לשמו. לא היה ספק מראש שהצד היהודי ינצח. הוא היה יותר חזק, עם יותר מוטיבציה, וגם יותר נשק. רק אחרי המלחמה, בערך בשנת 1952, נוסחה מעין תורת ביטחון על ידי שר הביטחון דאז, בן גוריון. הוא הבין בענייני צבא לא פחות ולא יותר מאשר גנרל יגאל ידין, גנרל יעקב דורי, גנרל משה דיין, גנרל מרדכי מקלף, גנרל חיים לסקוב, גנרל ישראל טל, גנרל חיים ברלב, גנרל דוד אלעזר, גנרל צבי צור, גנרל יצחק רבין, שכולם כידוע היו בוגרי סנדהרסט או ווסט פוינט. כך הוקם צה"ל, וכך נבנתה תורת הלחימה שלו.
אגף הדרכה בצה"ל הוקם על ידי מייג'ור הבריגדה חיים לסקוב, שכידוע היה בעל ניסיון קרבי עשיר מהקרבות שבהם לחמה הבריגדה באירופה נגד גודריאן מיינשטיין רונדשטט ורומל, וניצחה את כולם. לאחר מכן הגיע לאגף הדרכה אהרן יריב, גם הוא קצין בעל עבר קרבי עשיר. צה"ל ביצע ניסויים באש חיה בשדה הקרב. קודם 101, אחרי זה הצנחנים, אחרי זה גולני (עיין ערך מיתלה ותל אל מוטילה). הוא קנה גרוטאות שנקראו "שרמן", והשתמש בהם עוד במלחמת ששת הימים. לאחר מכן הוא רכש את גרוטאות הפטון של מערב גרמניה. לעומת זאת מטוסים היו לו מתוצרת צרפת, שהיו באותה תקופה טובים לעין ערוך מהמטוסים הסובייטיים המקבילים. לאחר מכן הוא קנה צנטוריונים שהיו טנקים מעולים. אבל הוא לא ידע איך להשתמש בטנקים. כל מי שקורא את הספר "חשופים בצריח", רואה כיצד גם כאן נעשו נסיונות, עד שהתפתחה תורת לחימה. אני לא אומר שזה רע, אבל זה בודאי לא מקצועי. בחיל האויר, שם ישב דן טולקובסקי, לאחר שורה של פוליטרוקים (שלמה שמיר, חיים לסקוב) נבנה חייל חזק, מיומן, שידע להתאים את עצמו למשימות הטקטיות שנדרשו ממנו. עזר וייצמן רק קצר את זרי התהילה של דן טולקובסקי השקט.
סטיתי מהנושא העיקרי, והוא מלחמת יום כיפור, אבל יש לי הרגשה שאנשים חיים על מיתוסים ואתוסים, ולא על מציאות. כמו שצה"ל לא הפסיד במלחמת יום כיפור, כך גם לא ניצח במלחמותיו האחרות. רק במלחמת יום כיפור הייתה לו ההזדמנות להתמודדות עם יריב, אמנם לא שווה ערך, אבל יריב. לפני כן לא היה לצה"ל שום יריב ראוי לשמו. וזה לא הופך צבא להיות טוב, אם הצבא השני יותר גרוע.

תגובה לגבי "דברי לא הובנו כהלכה..."

אני עקרונית מסכים לדברים רבים שאתה כותב ובעיקר עם אבחנתך שמלחמת יום כיפור הייתה המאתגרת ביותר והמוצלחת ביותר מבחינה צבאית

אני מסתייג מ

1. מלחמת הקוממיות לא הייתה "תגרה בין מילציות..." היסטורית : היו בה שני שלבים א מלחמת אזרחים בפלסטין המנדטורית בין כנופיות ערביות לבין כוחות יהודיים שהתגבשו לכח מאורגן (דצמבר 47 - מאי 48) ב מחודש מאי 48 ועד תחילת 49 מלחמה בין צבאות מדינות : צה"ל מול צבאות מצרים ירדן עירק סוריה
אני מציע שוב לא לשרבב מלחמה זאת כי היא סיפור שונה

2 בן גוריון לא המציא שום תורה צבאית הוא גדול מנהיגי ישראל לדורותיהם אבל לא הוא ניסח תורת בטחון הוא הוציא הנחיות כלליות
צה,ל בראשיתו התבסס על חוברות הדרכה מתורגמות מצבאות זרים(בעיקר הבריטי) ומעט פרסומים תוצרת בית בעיקר ברמת כיתה מחלקה גדוד ובהמשך גם חטיבה ביולי 1952 הקים אהרון יריב את בית הספר למטה ופיקוד צוות ההקמה כלל גם את אברהם טמיר יובל נאמן מתי פלד
שייקה גביש ומאז החלו להתגבש תורות לחימה מסודרות יש להזכיר גם את יצחק רבין ואריאל שרון שנשלחו לשנת השתלמות בבית ספר לפיקוד ומטה באנגליה ותרמו מהכשרתם לפיתוח תורת הלחימה הצה,לית

אני מסכים עם המחבר שיש אנשים רבים מדי החיים על מיתוסים ולא על מציאות אני חולק על דעתו המסוייגת לגבי הנצחונות ב1948 ו 1967 אני מבין שגם הוא מסכים שיום כיפור הוא נצחון צבאי מובהק

הבעייה הקשה : שהנצחון במלחמת יום כיפור הוא הנצחון הצבאי המובהק האחרון . מאז לא הצליח צה,ל להכריע שום מלחמה וספק אם במציאות של היום הכרעה צבאית היא אופציה ריאלית

מאז מלחמת יום כיפור לא היו מלחמות

מאז מלחמת יום כיפור צה"ל יצא למבצעים נגד ארגוני טרור ולא נגד צבאות סדירים. ממילא לא שייכת הכרעה. זה כמו דרקון שכורתים לו ראש אחד ובמקומו צומחים שלשה. ישנה דרך למיגור טרור, אבל לא זה הדיון כרגע, ובכלל אני מעדיף שלא לעסוק באקטואליה, כי אין לי גישה לנתונים מדוייקים עכשויים, ואני לא רוצה לכתוב סברות כרס. תודה על הדיון הפורה.

אני נפרד מקהל הקוראים

אני נפרד מקהל הקוראים, היות וסידרת הכתבות הערוכה אצלי נגמרה. אקווה לחזור בהקדם עם סידרת כתבות חדשה. תודה לכל הקוראים והמגיבים ולהתראות בקרוב.

להתראות מר ארגמן

גם אם פעמים רבות חלקתי על דבריך אני רוצה להודות לך על הסדרה המעניינת והמאתגרת המוכיחה יידע רב בנושאים עליהם כתבת

מ. ארגמן

תודה ויישר כח על המאמרים מרחיבי דעת

מאמר מעניין אבל אי אפשר להצביע על השמש ולהחליט שזה ירח

לאורך המאמר המעניין ומאיר העיניים, שגם כתוב היטב, יש תחושה שהכותב מנסה לאנוס מושגים ברורים ומקובלים כמו כישלון, ניצחון והפתעה על מנת שיתאימו לטענותיו, בבחינת "בואו ואראה לכולכם שאתם טועים, ומה שחשבתם עד כה שהוא X, הוא בעצם Y, ואני כאן כדי להוכיח לכם את זה".
איך שלא תהפוך את זה, תוצאותיה הצבאיות (להבדיל מהמדיניות ארוכות הטווח) של מלחמת ששת הימים מעידות עליה שהן ניצחון מוחץ בקנה מידה היסטורי, ישראלי ועולמי כאחד. אף בר דעת לא יכול לערער על כך, ואין זה משנה כלל אם תכנה את צה"ל (וייתכן שבצדק), הצבא "הכי פחות גרוע", משום שמספיק להיות אחד לפני אחרון כדי לנצח ניצחון מוחץ את האחרון. אתה טוען כי "מבצע מוקד הצליח רק משום ש..". כן, וגם כיבושי נפוליאון, יוליוס קיסר והיטלר הצליחו במידה רבה בשל חוסר האונים ואי מוכנותם של יריביהם. ועדיין היו אלה נצחונות מוחצים, לפחות בשלבים הראשונים של מבצעיהם.
מלחמת יום הכיפורים לא היוותה הפתעה? נו באמת. איך אפשר לטעון זאת ברצינות? אני מבין מדבריך שלשיטתך, מלחמת יום הכיפורים אינה הפתעה משום שממילא ישראל הייתה כל העת במצב מלחמה מול אויבותיה ולכן היה עליה לצפות בכל עת לפרוץ מלחמה. אבל העניין הוא כזה: מבחינה עובדתית, התלקחותה של מלחמה של ממש הינה מאורע נדיר יחסית המתרחש אחת לכמה שנים, אפילו עבור מדינה כמו ישראל. זה אומר שעדיין מוטלת על מנהיגי המדינה וארגוניה הצבאיים והמודיעיניים המשימה לצפות את תכניות האויב, ולהתכונן בהתאם. לא הצלחתם בכך? - הופתעתם! במקרה של מלחמת יום הכיפורים, לא רק שהופתעתם, אלא שהמוכנות הצבאית שלכם לבלימת האויב הינה מתחת לכל ביקורת- וכאן אני כמובן מסכים איתך לגמרי. אולם היעדר המוכנות הצבאית, ברמה פושעת ממש, כשלעצמה איננה מבטלת את קיומה של הפתעה, שהייתה גם הייתה, ממש כפי שהיותו של צה"ל (לדבריך) הצבא הכי פחות גרוע, אינו מבטל את נצחונה המוחץ של ישראל במלחמת ששת הימים מבחינה צבאית.

הבהרה נוספת לגבי המאמר

יש לי הרגשה שהמגיב לא קרא את הדיון שבא אחרי המאמר, אלא את המאמר עצמו בלבד. כבר הבהרתי שלזרועות המודיעין, המטכ"ל, והדרג המדיני היו את כל הידיעות והסימנים שהולכת לפרוץ מלחמה. הייתה כאן החלטה של הדרג המדיני שלא לפתוח במתקפת מנע. החלטה זו נכפתה על הדרג המדיני על ידי ארה"ב. נושא זה כבר נדוש על ידי כותבים רבים, ואציין רק לספרו של ישי קורדובה: "מדיניות ארה"ב במלחמת יום הכיפורים", בהוצאת "מערכות". היה אכן זלזול באויב, שהתבטא בחוסר מוכנות במובנים רבים.
ניצחון בקרב הוא בין כוחות שוים פחות או יותר, שהאחד מהם מנצח את יריבו בגלל כוחו, תחבולותיו, עוצמת נשקו, וכן הלטה. אם נציין קרב כזה, הרי קרב קורסק במלחמת העולם השניה הוא דוגמא אופיינית. שם ניצבו שני צבאות חזקים אחד מול השני חזיתית. הגרמנים תקפו משני צידי הבליטה, נבלמו, הרוסים עברו למתקפת נגד. הגרמנים נסוגו, ונסיגתם נגמרה בברלין.
איני מחשיב את מלחמת ששת הימים כניצחון, בגלל שמול צה"ל לא עמד אויב ראוי לשמו. האויב הוכה, כי כלל לא היה יריב שווה ערך. במציאות צה"ל ניצח. במבט של חשיבה צבאית צה"ל היכה את יריבו אך לא ניצח אותו, כי הכוחות לא היו שוים. זה כמו שנאמר שאדם מבוגר ניצח ילד קטן בהיאבקות.
כאן יש דיון על ההגדרה המקצועית של ניצחון. ברמת הגולן במלחמת יום כיפור צה"ל ניצח, ובגדול. כנ"ל בסיני. כל נקודות הפתיחה היו לרעתו, ולמרות זאת הוא הצליח להטות את הכף.
המגיב משום מה מעריך את גישתי כ"איפכא מסתברא", ולא היא. אני מנסה לשים את הדברים בפרופורציה נכונה מבחינת חשיבה צבאית. בקרבות כמו איסוס, זאמה, ווטרלו, הושג ניצחון. היה זה קרב שבו התמודדו כוחות שוים. הגרמנים בפולין לא ניצחו את הפולנים, אלא היכו אותם, בגלל עדיפותם הכללית. אין כאן ניסיון לגמד את צה"ל, אלא להציב את העובדות לפני הקוראים ולתת להם לשפוט בעצמם, האם אכן ניתן לכנות את מלחמת ששת הימים כניצחון. לדעתי הניצחון הגדול של צה"ל בכל מלחמותיו היה במלחמת יום כיפור.
מה שטענתי שמדינה במצב מלחמה צריכה להיות מוכנה למתקפה בכל עת - אכן כך. צה"ל אכן בנה מה שונה אחר כך "הקונספציה". לדעתי, הקונספציה הייתה נכונה, ובתנאי ההתחלה הגרועים שנכפו על צה"ל על ידי הדרג המדיני, הוא עמד בהם יפה מאד.
ככלל, צה"ל אינו צבא טוב יותר ולא גרוע יותר מצבאות אחרים. הצבא היחידי במאה העשרים שמפקדיו התייחסו למערכה הצבאית כאל מדע היה ה"ווהרמאכט". טוכצ'בסקי ניסה לעשות זאת ברוסיה, ביחד עם עוד מספר הוגים, ביניהם איסרסון, אך המגמה חוסלה באיבה על ידי סטאלין, ביחד עם כל פיקוד הצבא האדום. גם בצה"ל ניסו תתי האלופים שמעון נווה ודוב תמרי לבנות תורת לחימה שהושתתה בהרבה על גישתו של טוכצ'בסקי. הדעות לגבי מידת ההצלחה והתועלת של השיטה חלוקות, ואין כאן המקום לדון בהן.
עם זאת אני מודה למעיר הנכבד שעורר נקודות חשובות שאכן זקוקות להבהרה.

תודה רבה לך על תגובתך המלומדת

כנראה נישאר חלוקים בעניין ההגדרה של מושגים כגון "ניצחון" ו"הפתעה". לגבי דידי, ברמה המתודולוגית, הן הכנעתו של ילד קטן על-ידי אדם מבוגר בתחרות היאבקות והן הכרעת צבא רומי בעל עדיפות מספרית בקרב קאנה בזכות גאונות טקטית, מתכנסים לקטגורייה מושגית הנקראת "ניצחון". בכל אופן, נהניתי מאוד מהקריאה ולמדתי הרבה. כולי תקווה שתמשיך בעתיד את הכתיבה באתר.

תודה

תודה רבה על המאמר המעניין

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מרדכי ארגמן