אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

על הצורך לראות: מסע בין הגלוי לסמוי בספר "הבשורה על פי יהודה"


הבשורה על פי יהודה

הבשורה על פי יהודה / עמוס עוז, הוצאת כתר

עגנון אמר פעם כי ספר שלא כדאי לקרוא אותו פעם שניה, לא כדאי לקרוא אותו פעם ראשונה. פלמוני אומר, קל וחומר ספר שקראת ושמחת בו גם בפעם השלישית וידעת שתחזור אליו ועדיין יצוצו סימני שאלה עד שתראה אותו מואר לחלוטין, ספר  כזה ראוי שיכנס לרשימת השמורים שהם נכס צאן ברזל. לא כהרי קריאה ראשונה כהרי קריאה שניה ושלישית, שבראשונה אצה לקורא הדרך אל "מה הלאה" ובקריאה חוזרת הוא פנוי לגלות עניינים שהחמיץ. דברים אלה נכונים במיוחד ליצירה כמו "הבשורה על פי יהודה" שהיא מרובדת ורבת פנים. חווית הקורא היא אינטלקטואלית ואמוציונלית כאחת, והיא הולכת ומשתבחת בקריאה חוזרת כשהקורא רואה לפניו כל מילה ומילה ומזהה בה סימני דרך. הכותרת "הבשורה על פי יהודה" היא בלי ספק כותרת פרובוקטיבית המחוברת למחלוקת מכאיבה ומדממת עבור יהודים ונוצרים כאחד ומפתיעה ומטלטלת את שני הצדדים משום  שיהודה נתפש כבוגד, ויחוס בשורה ליהודה עלול לעורר זעם של "הרצחת וגם ירשת?". אבל בגרסא של עוז יהודה מאמין בישו ובבשורתו ומבקש להפיצה.

הסיפור נפתח באקספוזיציה פיוטית ונוגעת ללב. המספר מופיע בתפקיד מנחה לפני מסך דמיוני של בימת תאטרון, פונה לשומע ומציג במקצב תמציתי את הזמן המקום ורכיבים תמטים של העלילה. בכל נושא מונחים שני צדדים על המאזניים ואינם חיים בשלום. האחד מציע קשר, השני איננו נענה והעולם חצוי. כך, הצגת הנושאים שבהם עוסקת היצירה הופכת לאלגיה: "יש בסיפור הזה שגיאה וחשק, יש אהבה נכזבת ויש איזה ענין דתי שנשאר כאן בלי מענה...בכמה  מן הבניינים עדיין ניכרים סימני המלחמה שחצתה את העיר לפני עשר שנים.. ברקע תוכלו לשמוע נגינת אקורדיון רחוקה או צלילי כלות הנפש של מפוחית פה לפנות ערב מאחורי צריף מוגף." בשלב זה הקורא מקמט  מצחו בשאלה ובצער על המשאלות שלא מומשו. כאן, לפני המסך, נשמעת הקינה על מה שלא היה ועל מה שאבד. דברי המספר ברורים להוציא התייחסותו ל"איזה ענין דתי שנשאר בלי מענה". הניסוח הדיפלומטי מקטין ומסתיר, לא נאמר בעיה ולא קונפליקט בלתי פתור, גם לא נאמר מי הצדדים ועל מה למה יש ענין דתי ואיך, אם בכלל, הוא קשור לבשורה. הבחירה להציג את הנושא הדתי באופן מעורפל מעידה  על הבעייתיות שמעורר ההקשר הדתי. הקורא הישראלי יכול להבין  מהקרבה לסימני מלחמת העצמאות שמדובר בסכסוך בלתי פתור ועקוב מדם שנמשך עד עצם היום ושאי אפשר להקטין אותו ב"איזה ענין".  נראה כי עוז מצביע כאן, אומנם בצנעה, על המניע הדתי כמעורר מלחמות בעולם בעבר ובהווה. וכך, לפני שהמסך נפתח, נמסרת תמצית העלילה ונוצר קשר אישי, מין רעות, בין המספר לקורא.

לעוז קהל קוראים מקומי ובינלאומי נלהב המעריך את יצירתו. בקהל המקומי יש גם מי שרואים בו בוגד. עוז מנסה להגיע למתנגדיו במילים של שלום. בספר זה הוא איננו המוכיח בשער, בנחת הוא מדבר, נע בין אמירה ישירה לעקיפה ובין הבעת אמפטיה לביקורת עצמית שעוקצנותה מומתקת במשפטים הומוריסטיים. עוז סומך על המופע של יציר כפיו וואלד הקשיש המוזר. וואלד, לשעבר מורה להסטוריה, הוא איש של מילים. הוא מתמצא בתרבות היהודית ובתולדות הקונפליקט המקומי סביב הקמת המדינה. הוא שקוע בוויכוחים עם עצמו ועם איזה שומע נעלם, יש לו ענין לשוחח עם שמואל, נציג הדור הצעיר, שמתעניין בהסטוריה. מראהו הפראי ודבריו יעוררו חיוך, ובעקבות ההומור יתאפשר דיאלוג וישמר הקשב. כמו הנביאים, עוז מיטיב לספר משלים. הרחקת עדותו  ושיפוטו מאפשרים למאזיניו לשמוע את המסר. עוז מגלה אמפטיה לשני הצדדים ובמהלך זה הוא מעכב תגובה אוטומטית, כדי שמכאן ובלחש אולי יפציע אור המשפר את הראות.

וואלד מתדיין ומתפלפל בלי להתבלבל עם דארווין כשהוא מתייחס להתפתחות העין ועצב הראיה. הדיון מפתיע ומתובל בניצוצות של הומור. הסיבה לדיון עולה באופן אסוציאטיבי מהאופן שבו תופש וואלד את בן גוריון כמנהיג "מרחיק ראות". (עמוד 44-46 ) וואלד טוען כי היכולת לראות קיימת מבראשית, ולעניננו נבין כי הצורך והיכולת לראות מחוברים שניהם לרגש ולאינטלקט. היכולת לראות חיונית ומשחררת את האדם "בבחינת חבוש המתיר עצמו מבית האסורים", ומאפשרת להבין ולבחור. הקורא מכוון לראות את המסר הזה באופנים  ובמופעים שונים ביצירה.

עוז מוכר לנו כיוצר בעל שלוש זהויות  שכולן באות לידי בטוי ביצירה. בראש ובראשונה הוא סופר עטור פרסים בארץ ובעולם, אך הוא גם חוקר ספרות ותרבות, מי שכתב עם פניה עוז-זלצברגר את "על יהודים ומילים". עוז הוא גם אידיאולוג שנאבק על דמותה של החברה הישראלית ושנתפש בימינו כבוגד בעיני חלק מבני עמו. על שולחן העבודה של היוצר הונחו מספר נושאים מרכזיים: הבגידה של יהודה, תופעת הבגידה, הבשורה על פי ישו, והבשורה על פי יהודה. הנושא הרביעי שמוצג כ"עניין דתי שנשאר כאן בלי מענה" ועניינו כאן לא רק קונפליקט בין דתות אלא גם הקונפליקט הלאומי ביננו לערבים. הנושא העיקרי, לדעתי ,הוא הבשורה על פי עוז, שנוכחתו חיונית לכל הנושאים שהזכרתי, והוא הצורך לראות להקשיב ולדבר והיכולת לאהוב. המסר של עוז עומד כנגד האטימות הלאומנות ובעיקר העיוורון לאחר. הנושאים הפוליטיים מוצגים מהזוית של עוז האידיאולוג והחוקר הנוכח בכל פרט, קטן כגדול, ואילו הסופר אחראי לאופן פיתוח הנושאים והשתלבותם בעלילה.   

 משימות נוספות, או איך היינו אז :

עוז מספר  על החיים  בישראל בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים. הוא מתמקד במסע בירושלים בנוף המיוחד והאהוב של השכונות, מחייה את העיר בשעות שונות, פותח לפנינו את הבתים ומכניס אותנו כדי שנראה איך היינו אז. תאור הסלון וחדר השינה מתמקד בתמונות של ואן-גוך ובשני ספרים. התמונות מבטאות את מצבו של הצייר באמצעות מילים אמוציונליות: "מערבולת כוכבים" ו"רתיחת הברושים". המילים מטונימיות ומבטאות מצבי מצוקה בהווה הנמשך של שני העמים.

הספרים "ימי ציקלג" של יזהר ו"דוקטור ז'יווגו" של פסטרנק, שניהם ספרים חשובים באותה עת. יזהר מספר על הקרב על משלט במלחמת השחרור ופסטרנק על מלחמת האזרחים ברוסיה בעקבות מהפכת אוקטובר. בשניהם עולות סוגיות אידיאולוגיות קשות, שעוררו דיון ציבורי. פסטרנק חי תחת שלטון טוטליטרי שצנזר את חופש הדיבור ודרש מהיוצרים להתיישר עם השלטון. (הספר פורסם בבריה"מ  ב-1988 ופסטרנק אולץ לוותר על פרס הנובל שבו זכה ב-1958). הקורא של היום יכול לשאול את עצמו האם עוז רומז על הרלבנטיות של מה שארע שם למה שמתרחש כאן.

עוז ממשיך בתאור הסלון הירושלמי: "מתוך תרמיל של פגז צומח בפינת החדר מין כליל קוצים מסוגנן." הקוצים מתקשרים, כמובן, לישו. עוז מרחיב את היריעה ומספר על חיי הסטודנטים, על פעילות פוליטית ועל מפגשים בבתי קפה. הוא מזכיר ציירים ואנשי רוח ומתייחס אפילו להתקפתו הבקורתית של זך על אלתרמן שיצרה רעש. עוז מכוון להחיות את התקופה ומספר עבור מי שהיה שם ובעבור מי ששמע סיפורים:  אלה היו הימים.

"קמפ דיויד" בירושלים: לראות, להרגיש ולדבר.

במהלך מפגש אנושי נוגע ללב בבית ירושלמי ישן, שכוח אל ואדם, נפגשים לראשונה שני אנשים שידונו בנושאים הכאובים והשנויים במחלוקת: הבשורות, הבגידות והסכסוך. שמואל מגיע לבית שבו נוכחים ארבע נפשות, שניים מתים ושניים שכולים בעקבות המלחמה. עוז יוצר בבית הירושלמי אופציה ל"קמפ דיוויד", מקום שבו שני אנשים מדורות שונים מדברים, מקשיבים, לומדים, מתווכחים ומתיידדים, ואין איש שיפריע. עוז מממש את האמונה שלו בצורך לראות וכך הקורא רואה את הבית החל בשער השבור, ממנו לחצר ולצמחיה, בין האור לצל, משם למדרגות ולחדרים. עיניים חדות למספר ושפע הפרטים שבחר מחייה את המקום. הבית מקרין תחושת בדידות, מחנק וכאב. כאן עמד הזמן מלכת. מבנה הבית יוצר תחושה מעיקה של מבוך אפלולי המחובר לעבר. יש בו אזור פתוח ומותר ואזור סגור. המרתף שמשמש לרוב כגנזך נמצא למעשה בראשם של האנשים. המפגש הפיזי מתרחש בחדר העבודה שבו יושבים ומדברים גרשום וואלד, בעל הבית, ושמואל אש, סטודנט צעיר מן הקריות שבמסגרת לימודיו חוקר את סוגית הבגידה של יהודה בישו ואת התייחסותם של מלומדים יהודים לישו ולבשורה שלו. וואלד הוא אב שכול, שמאמין בגישתו של בן גוריון לערבים. חותנו אברבנל שנפטר האמין בדו-קיום עם הערבים, ועל כן נחשב כבוגד. כששמואל נאלץ לעזוב את לימודיו הוא נתקל בהצעת עבודה שכותרתה "הצעה לקשר אישי", הגדרה מוזרה בהתייחס לתושבי הבית הדיקנסי והמנוכר. המועמד נדרש להיות "איש שיחה צעיר רגיש בעל זיקה להסטוריה". שמואל נמצא מתאים לסימפוזיון בשניים. ואכן, וואלד ושמואל מדברים על הנושאים שהוצגו למעלה וכל אחד יתרום לשיח את הידע שלו.

הבגידה:

 הקשר בין הבשורה של ישו לבגידת  יהודה הפך את האחרון במשך כאלפיים שנה  לבוגד האולטימטיבי. בעקבות בגידתו נרדף העם היהודי והשם יהודה הפך למלה נרדפת בשפות רבות לבוגד. יהודה, לפי המחקר של שמואל, לא נזקק לכסף ולא בגד. יהודה האמין כי ישו, בהיותו  בנו של אלוהים, ינצל מהצליבה ובכך יגרום לעולם להכיר בו ובתורתו. המחקר של שמואל מערער את אשמת יהודה. במהלכו שמואל בודק את התיחסותם של המלומדים היהודים לישו ומגלה שהם מתייחסים בבקורתיות לסיפורי הניסים שחולל, וכלל אינם מתייחסים לבשורתו. עוז מציג את הבגידה כתופעה גורפת. כל הדמויות המרכזיות בוגדות בעצמן ובזולתן. מדובר בהתייחסותן למשפחה, לחברים לאידיאולוגיה ולמולדת וחלק מבני משפחתם מואשם בבגידה, (מוצדקת או מוטעית). לפי עוז הבגידה היא תופעה שכיחה, וכנראה בלתי נמנעת. נושאי הבשורה, מתקני העולם נתפשים כמעט תמיד כבוגדים וכל מי שהקדים את זמנו ויצא נגד הקונצנזוס נחשב כבוגד בשעתו, גם אם בדיעבד התברר שהצדק היה עמו.  הרשימה ארוכה וכוללת אישים בעלי שיעור קומה, ביניהם ירמיהו, שפינוזה, הרצל, לינקולן, דה גול ועוד. מאחר שהספר מתרחש ב-1960 הוא לא מזכיר את ה"בוגדים" שאחריו, אותם הקורא ידע להשלים ולהסיק מסקנות ביחס לבגידתם. בחדר העבודה הירושלמי, שמואל הוא הבוגד המוביל. הוא נטש את הוריו, את המחקר ואת חבריו לדרך. מאידך הוא ננטש  על ידי בת זוגו ובילדותו חש נטוש ולא אהוב על הוריו. עתליה ננטשה ע"י הוריה ועפ"י עוז, ב"על אהבה וחושך" נטישה היא בגידה.

הרטוריקה:  הרטוריקה של עוז  מגוונת וברצוני להתייחס לשני מאפיינים מיוחדים-הסאב-טקסט והלשון הפיגורטיבית

הסאב-טקסט הוא טקסט נסתר שבו מילים נבחרות מזמינות סיפור ממקור אחר. מדובר בטקטיקה מרתקת שמזמינה את הקורא להיות שותף פעיל ביצירה, לזהות מסרים ולפענח את משמעותם ותפקידם כשנקודת המוצא היא מילה. עוז טומן במילים רמז לדמות מקום או עניין שיעניקו לקוראים אינפורמציה משמעותית ממקורות אחרים. הכוונה לטקסטים מהתנ"ך, מהספרות העברית העתיקה והחדשה כאחד ו/או מארועים הסטוריים ואחרים. מהלך זה שבו מתגנב טקסט סמוי יכול להתרחש רק כשלקורא ולסופר תרבות משותפת. כך, כשמילה, או צרוף מילים, שם או תמונה יופיעו בפני הקורא הם ידליקו אור במרתף הזכרון המשותף לו ולמספר וישלפו את הטקסט הרלוונטי לספור. המידע לא בהכרח אנלוגי לדמות או לענין ספציפי והוא יוכל להיות רלוונטי לסיפור הנמצא בחזית ולאחד מנושאי היצירה והקורא הוא המפענח. אש, שם המשפחה של שמואל מפנה את הקורא לסופר והמחזאי שלום אש שכתב על אנשים שסבלו מידיה של חברה פאנטית: "המכשפה מקשטיליה", "קידוש השם" ו"האיש מנצרת". אש עצמו הוחרם על ידי חלקים מהחברה היהודית על הענין שמצא בישו וכונה בוגד. השם שמואל מעלה בזכרון סיפורים מחייו של שמואל הנביא. לשמואל אש ולשמואל המקראי היה חסך באהבת הורים בילדותם. שמואל המקראי הפך למנהיג קשוח וחזק והתנגד לעם שדרש מלך ותאר לעם את "משפט המלך" ששלטונו נצלני ורודני. כששמואל נאלץ להכנע הוא בחר בשאול שהיה חלש ממנו וניתן לניווט, אולם כששמואל דרש ממנו להרוג ולהשמיד את כל עמלק בלי להשאיר שבויים ובלי לרחם על נשים זקן וטף, שאול הפר את הפקודה ועל כן הודח. ארוע זה מן העבר הרחוק מזכיר ארועים הרלוונטים גם לימינו. 

מרגע שהקורא מזהה שלאחד מהשמות יש משמעות, כדאי שיבדוק מה טמון בשמותיהם של שאר הדמויות. בחלקם ההקשר פשוט כמו הזכרון העולה מהשם עתליה, המלכה שחיסלה את הגברים משושלת המלוכה. עתליה של עוז איננה רוצחת, היא מושכת גברים וקצת שוברת את ליבם. הקישור לעתליה המקראית מזכיר לקורא כמה משחיתה התשוקה לשלטון בכל מקום וזמן. השם גרשום מחזיק בתוכו את השורש "גרש", והוא מתאים למי שהאמין שאין מנוס אלא לגרש את הערבים. שם זה מוביל קישור לבנו  של משה רבנו שהמציא שם זה כי בו טמון הזכרון של העם שהיה גר בארץ מצרים, "גר", במובן זר, וגם כאן על הקורא לעשות הקשור.

זרובבל בן שאלתיאל, מצאצאי בית דוד, נזכר בהקשר לשיבה מגלות בבל. בתקופה מאוחרת יותר, חי דון יצחק אברבנל שגורש עם יהודי ספרד. האם שמות אלה באים להזכיר כמה קשה הגלות, הזרות, הסבל והגעגועים של המגורשים, ואולי זכרון חויה זו יאפשר לנו לראות אחרים שגורשו? מצד שני זכורה לנו תקופת תור הזהב בספרד כשיהודים ומוסלמים חיו בשלום. אינפורמציות אלה מונחות לפתחו של הקורא ועליו מוטל לפרש את ההקשר.

דון יצחק אברבנאל הוא דמות יוצאת דופן בקורות העם היהודי. מדינאי חכם, פילוסוף, פרשן וכלכלן יוצא דופן שחי במאות החמש עשרה והשש עשרה בספרד, בפורטוגל, ובאיטליה והיה יד ימינם של השליטים שהאזינו לעצתו. עמדותיו היו אנטי ממסדיות וכוללות דרישה להפרדת הדת מהמדינה. בעיניו הכוח שזוכה בו השליט משחית אותו, גורם לו לפרוע כל חוק והופך את שלטונו לרודנות עריצה ועקובה מדם. דמות מופתית זו אמורה לתרום לדיון הפוליטי שהספר מעורר בהתייחסות למתרחש ולהתנהלות שלנו כאן ועכשיו.

יש גם סאב-טקסט הנשען על ציטוט מילים שנלקחו מטקסט ספרותי אחר שהקורא אמור לזהות ולפענח את ההקשר ואת המסר שלו לטקסט של עוז, מעין סימני דרך לטקסט הנמצא במרתף הזיכרון שלנו. מילים ספורות הובילו אותי בין השאר לשירתם של ביאליק, ("לבדי", שעניינו נטישת בית המדרש ו"חוזה לך ברח" המיועד לנביא עמוס שאיננו בורח), לשירי פרידה  של עמיחי, "היי שלום" ו"כגון יגון" (המשפטים "שוב לא לחזור" שוב לא יחדיו") ויש פסוקים ממשלי ותהילים ומפיירברג יש גיבור ששואל "לאן" ועגנון שמביא כלב רחוב ומילים שמזכירות את הסיפור "פנים אחרות" שבו טוני והרטמן שעומדים בפני גרושין, עוברים מהפך ורואים באמפטיה זה את זה ומחדשים את הקשר ביניהם. המסר לעניננו שניתן לתקן כשרואים את האחר. הדיאלוג באמצעות הסאב-טקסט יוצר קשר של קרבה ושותפות בין המספר לקורא הפעיל, מעין מפגש עם חברים והמסע במרתף הזיכרון מחדד את הקשב של הקורא ומאתגר אותו.  

הרפתקה אחרת מצפה לקורא והיא קשורה להפעלת חוש הראיה והלשון הפיגורטיבית העשירה בדימויים, מטפורות ומטונמיות.

עוז מעורר את כל החושים ויוצר קשרי גומלין בין האדם לטבע. הוא מאניש את הדומם החי והצומח באמצעות שמות התואר ובכך מעניק להם רגשות. את האדם הוא מתאר באמצעות דימויים הנטולים מן העולם שמחוצה לו וכך הקורא רואה את הפנים ואת החוץ. בדימויים מבטא עוז את אהבתו לנופי הארץ, לצומח ולחי שבה. הקורא אינו מפסיק לראות ולהרגיש. לשונו הפיוטית של עוז  מתארת  את מה שרואות העיניים. היא ממחישה את הצורות ואת העולם הפנימי הכואב. בית  אברבנל אמנם סגור ואפל, אבל באמצעות הלשון הפיגורטיבית המתארת  פרטים בחדר  חודרים אליו מראות מבחוץ.

תאור הנוף על פרטיו, לעיתים ריאליסטי ולעיתים מטונימי, והוא מושפע ממצב הנפש. הלשון המטפורית חודרת למהות הדברים ומבטאת אותם. מדגים זאת היטב התאור החיצוני של בית אברבנל. הוא מתחיל בנוף ועובר לשער ולחצר. (את עמוד 21 כולו מומלץ לקרוא בקול). הנוף, הבית ושמות התואר מספרים לנו על העבר, ההווה והעתיד להתרחש במרחב ירושלמי זה בסמוך לעמק המצלבה ולשרידי כפר ערבי. הנוף המקומי קשור איפוא לשני הארועים הנידונים ביצירה: צליבתו של ישו ומלחמת  48. 

עמוס עוז יוצר לשון פיוטית וירטואוזית. היא תובעת את הקשב של הקורא לסלקציה של המילים הסוגסטיביות כדי שהוא יחדד את היכולת שלו לראות ולהרגיש. עיני הקורא אינן מרפרפות, הן נעות עם המספר ורואות את התמונה על פרטיה. נתחיל בדרך: "כביש רעוע...משעול שגלש בהיסוס...התפתל לכאן ולכאן כמתחרט על שנמשך אל השממה. הזאת.. שדות הטרשים... שרידי הכפר הערבי". הקורא לא רק רואה, הוא מרגיש את הנוף המתואר כאילו הוא בן אנוש: מהסס.. מתפתל.. מתחרט.. התמונה משתנה :"נפסק הגשם...נשב אור הדמדומים...נראה עדר צאן קטן עם רועה מכורבל בגלימה כהה שישב לו זקוף בין גשם לגשם באור הערב המעונן והביט בלי ניע מן הגבעה השוממת על הבתים שבקצה המערבי של ירושלים" הנוף סטאטי, כאילו מוקפא, התמונה ברורה ובמרחק הרועה נראה כמו פסל. הקורא עוצר נשימה, זו אלגיה פיוטית נוגעת ללב. בית אברבנל נמצא בקצה, והבית נראה כשקוע ומדומה : "לאיש גוץ, רחב כתפים חבוש מגבעת כהה, שירד על ברכיו לחפש אבידה בבוץ." הקורא מדמיין גם את הבית וגם את האיש. הוא משתתף בתרגול לשיפור הראיה שלו, הוא אמור להרגיש את התמונה, לזהות את הרמזים ולהבין את המשמעות. השער התקוע "לא פתוח לא סגור" עשוי לבטא את מצבו הקיומי של שמואל. על הדלת מקש בצורת ראש אריה עיוור. הסאב-טקסט מתקשר לגרשום וואלד שבתאור רעמת שערו מתעוררת תמונת האריה, מלך החיות, ועמו  הכינוי "גור אריה יהודה". על הקורא למצוא את משמעות הקשר בין הסימנים ולמי מתייחס העיורון של האריה. תאור הבית ויושביו גדוש בסימני דרך המגדירים את  האנשים ואת הבעיות. האם הבית השקוע בבוץ הוא הבית הלאומי? שמואל מוצג כמי שאינו יודע להאזין, הוא נע בבית כמי שנכנס לתעלת הלידה, הוא מועד, נחבל ונזקק לקביים. במקביל הוא מדומה לכלבלב המחפש חום. הוא ילמד להקשיב, אבל אין עדות לכך שהוא נולד מחדש.

עוז מכוון אותנו לראות ולשמוע על ארועים מהעבר ומההווה. אנו חשים בקסמו של המספר משום הפניה האישית ומשום יכולתו הפיוטית המתבטאת במקצב, בתמונות ובלשון הפיגורטיבית שמפעילה את כל החושים- השמיעה, הראיה והריח. אנחנו מאזינים לו ורואים תמונות מפורטות של הבית ושל ירושלים בשעות שונות של היממה. לכל פרט יש משמעות שתתגלה לעיתים רק בקריאה חוזרת. למעשה, אנו צופים במחזה ומאזינים לדיאלוג בין האנשים. לפרקים המספר מתערב ומוסר אינפורמצית רקע ואת מחשבותיהם של הדמויות שאליהן נלוות מחשבותיו. המספר נע בין הראייה להגדה, שומר על המקצב, ומפזר זרעונים של הומור.

פוליטיקה

בספר יש שיחות ודיונים רבים בין וואלד לשמואל ובין שמואל לעתליה שבהם עולה העימות המתמשך בינינו לפלסטינים ובהם עוסקים במלחמת 48 ובשנים שקדמו לה כמו גם בפעולות התגמול ובמלחמת 56. עוז גם לא נרתע מלחשוף את הסוד הידוע לכל מי שמעונין לדעת שבמלחמת העצמאות אנו היינו הרבים כנגד המעטים ולא ההיפך כפי שטוען המיתוס המקובל. הדיונים, לרבות אלו שבהם מוצגות עמדותיו של "הבוגד" אברבנאל שהתנגד להקמת המדינה והאמין שיש דרך אחרת, רלבנטיים לחלוטין למצבנו היום והשאלות שעולות אקטואליות לחלוטין למעלה מחמישים שנה לאחר הדיון בספר- האם ישראל מעונינת בהסכם עם הערבים, האם הסכם אפשרי, האם ניתן יהיה לנצח לסמוך על יתרון הכוח של ישראל. הקורא נחשף לזויות שונות שחלקן נחשבות כיום לעמדות מסוכנות שמי שמחזיק בהן צפוי להיכלל ברשימות השתולים במקרה הטוב. לדוגמא-השיחה המרתקת בין וואלד לשמואל בפרק 25 שבה מסביר שמואל לוואלד את מגבלות הכוח- שיכול לכבוש כל שטח אבל "כל הכוח בעולם לא יוכל להפוך שונא לאוהב. אפשר להפוך את השונא לעבד, אבל לא לאוהב... הכוח יכול רק למנוע. לא ליישב ולא לפתור. רק למנוע את האסון לזמן מה". המסר הפוליטי נמסר בטון מינורי,הוא איננו בחזית , אבל הוא כוח מניע חשוב ביצירה והוא נתון לבחירתו של הקורא. ברקע מלחמת 48 והארועים הקשים שהתחוללו בה לרבות גרוש ובריחה של פלסטינים ובעקבותיה המשך ההתנהלות של ישראל עד עצם היום הזה. הקורא של היום יכול ואמור להמשיך את האנלוגיה. הבגידה מיוחסת למי שאינו מסכים עם דרך המלך. במקומה עומדת תפישת העולם שמציעה הבשורה. היא מדברת על אהבת הזולת, על חמלה ועל סליחה. בז'ארגון של זמננו, היא מדברת על היכולת לראות את האחר. ערכים אלה נוכחים במערכת היחסים בין הדמויות. הם נוכחים מטבע הדברים גם בחווית הקורא המשתתף בחוויותיהן של הדמויות ומפתח רגשות כלפיהם- חיבה, כעס, אכזבה, ובעיקר חמלה. בהקשר זה זכורה גישת הילל הזקן 'מה ששנוא עליך לרעך אל תעשה זו כל התורה', וממרטין בובר, איש ברית שלום ששאלתיאל מקורב לתפישתם, למדנו על השניות בנפש האדם שאישיותו 'נמשכת לשני קטבים מנוגדים זה לזה'  וגם שואפת ל'איחוד הקטבים'. הוא מדבר על חשיבות הדו-שיח וזיקת  גומלין של אני ואתה. כשהקורא שומע ורואה את האנשים וחש כלפיהם חמלה, הוא מממש, לדעתי, בלי דעת את עקרונות הבשורה של ישו, של הלל הזקן, של בובר ואת הבשורה של עוז. החוויה הרגשית של הקורא מצטרפת לחוויה האינטלקטואלית שלו כשהוא נחשף לדיונים ולמחקרים בענין הבשורה, הבגידה והקונפליקט היהודי-ערבי. עמדתו  המוסרית של עוז נמסרת במוטו בפתח הספר מהשיר "הבוגד" ב"שמחת עניים" של אלתרמן שבו נאמר כי הבוגד הוא מי ששמע את צעקת אחיו מעבר לקיר ושתק עד בוש. האם עוז מתכוון לרוב הדומם בארץ הזאת?

באשר לבגידות, הקורא מבין את שכיחות התופעה, את הביטויים השונים שלה ובעיקר כי ניתן לטעות בזהוי הבוגדים. הספר נקרא על שמו של יהודה שהאמין בישו, ולפי שמואל טעה אך לא בגד. בשורתו של עוז מציעה תשובה למוטו מהשיר "הבוגד". במקום אטימת העיניים והאוזניים הוא מדבר על היכולת לראות את האחר שמביאה עמה אפשרות לאמפטיה. עמוס עוז איננו הנביא המוכיח בשער. הוא מספר סיפור מתוך כאב ואמפתיה לקורא ולדמויות. הארועים מפעילים את הקורא וגורמים לו לבחון את העולם ולראות את הזולת. זהו הצעד  הראשון בדרך לגאולה.

"הבשורה על פי יהודה" היא יצירה נדירה במורכבותה וביופייה. יכולתו של עוז להציג ספקטרום  רחב של נושאים ולשזור אותם בעלילה היא מלאכת מחשבת. עוז פותח את מרתף הזכרון ומוביל את הקורא למסע  בין אנשים, בתרבות ובזמן. בין לבין הוא משחרר את לשונו הפיוטית ויוצר שירה גדולה ונוגעת ללב.

הבשורה של עוז מספרת על אנשים, קטבים, אחדות וחמלה. ממולו הקורא, השותף למסע. האם הוא מבין את האור, האם הוא רואה ?

 

תגובות

הבשורה על פי יהודה

מאמר מאלף בהתייחסותו העמוקה למכלול הדמויות והנושאים המככבים בספר. שולה ורדינון מביאה אל הקורא את ״הבשורה על פי יהודה״ על כל מורכבותו ההיסטרית, הפילוסופית והאמנותית. קריאה מקורית המעשירה לעין שיעור את חווית הקריאה!!!

כל הכבוד לשולה ורדינון

כל הכבוד לשולה ורדינון על מאמר יפה, עקרוני, מנוסח היטב ומאיר סודות נסתרים. לפעמים אני חושבת על עמוס עוז ועל חבריו שהם אוטופיסטים חסרי תקנה, ואז אני נזכרת שאנחנו חיים כאן בגלל אוטופיה של סופר עם דמיון פורה.
מילת המפתח בהגותו של אחד-העם הייתה המילה "אמת", בעוד שמילת המפתח בהגותו של הרצל הייתה המילה "אגדה", ובסופו של דבר החלומות הוכיחו עצמם כדבר ריאלי וממשי.
קלאו, מוזת ההיסטוריה, חמדה לצון, וכשעלו אחד-העם וביאליק ארצה, הם בנו למרבה האירוניה את ביתם בעיר העברית הראשונה תל-אביב, שנקראה דווקא על-שם ספרו של הרצל Altneuland, שבּוֹ ראו השניים "אגדות אלף לילה ולילה" ו"מִגדלים פורחים באוויר".
שולה, אנא כתבי יותר. עולם הספרות זקוק לך.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דר. שולה ורדינון