אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שיחה עם משה שמיר על ספרו יאיר


התמונה של יוסף אורן
שיחה עם משה שמיר על ספרו יאיר

יאיר - רומן ביוגרפי / משה שמיר 2001

יאיר – המפקד המנודה של לח"י - שיחה עם משה שמיר על ספרו "יאיר"

בחלוף עשר שנים מיום פטירתו של משה שמיר ב-21/8/2004  בגיל 83, החלטתי לפרסם הקלטה של שיחה שקיימתי איתו כשנתיים קודם לכן, ב-15.5.2002, בבית אריאלה בת"א, על ספרו "יאיר" – הרומאן האחרון שפירסם בחייו.

בנסיבות אחרות היתה הופעת רומאן חדש מפרי עטו של סופר ברמתו של משה שמיר מתקבלת כאירוע ספרותי חשוב ביותר בחיי התרבות הישראלית, אך לא כך התקבל הרומאן "יאיר". סיבה פוליטית מסבירה עובדה זו: ברוב מוקדי הכוח של הספרות, במוספי הספרות ובכתבי העת הספרותיים, עדיין שלטו בשנת הופעתו של הרומאן "יאיר" מתנגדיו הרעיוניים של משה שמיר, והם לא סלחו לו על התפנית שביצע בהשקפתו הלאומית אחרי מלחמת ששת-הימים.

ואכן, מאז נטש את מחנה השמאל הסוציאליסטי, וייסד עם נתן אלתרמן את התנועה למען ארץ ישראל השלמה, שקדו יריביו האידיאולוגיים של משה שמיר להמעיט מערכן של יצירותיו, וכמובן שהמיתו בשתיקה גם את יצירתו החדשה, אף שהיתה יצירת הגבורות שלו –  יצירה מגובשת ובעלת מבנה מקורי, שאותה השלים בשנה שבה גם הגיע לגבורות.

בעלותו לבמת האולם בבית אריאלה, קלט משה שמיר מיד שהאולם לא היה מלא, אך כסופר המודע לסיבות החוץ-ספרותיות שבעטין נותרו ריקים כשליש ממושביו של האולם, התעלם מעובדה זו, סקר בחיבה את הקהל שלו – הקוראים שלהם העניק בכישרונו האֶפִּי הגדול את היצירות שהם כה אהבו: מ"הוא הלך בשדות", "במו ידיו" ו"מלך בשר ודם", ועד כרכי הטרילוגיה "רחוק מפנינים" והרומאן "יאיר" – והתיישב להשמיע באוזניהם את תורתו הלאומית-חברתית ואת משנתו הספרותית ביושרה יוצאת הדופן שבה נהג להציג אותן במפגשים עם קוראי ספריו במשך יותר מחמישים שנה.     

* אחרי שסיימתי את הקריאה ב"יאיר", תהיתי, משה: האם אווירת הנהנתנות ששוררת כיום בחברה הישראלית וגם זו השוררת בהוויה הספרותית שלנו, יאירו פנים לרומאן ביוגרפי המספר את תולדות חייו של מפקד לח"י, אברהם שטרן –  "יאיר"?

משה שמיר: דווקא האווירה השוררת בארץ מזה כמה שנים היא שהשפיעה והיא שדחפה אותי לעסוק בדמותו של יאיר, באישיותו המיוחדת וגם בנושא שהיה המרכזי בחייו: מלכות ישראל – מלכותו של עם ישראל בארץ ישראל. וזהו הנושא שניצב גם היום במרכז חיינו. כמו כן, רציתי שנבדוק את האישיות הזאת, שכולם נידו אותה והחרימו אותה, עם הבדידות שלה. עניינה אותי הבדידות, איך זה להיות מנודה ומוחרם. ואני קצת למדתי מן הטעם של הדבר הזה גם בחיי. לא במקרה כתב יאיר בשיר "החיילים האלמונים" את המילים "משורה ישחרר רק המוות". אגב, בספר הוא אומר את המילים האלה בשינוי קל: "משורה לא ישחרר גם המוות", כי יאיר הוא אחד מאלה שנשאר בשורה עד היום, והוא המשיך להיות אחד ממקורות ההשראה של המלחמה והגבורה גם אחרי מותו.

*אף שההתנגדות לשלטון הבריטי היתה משותפת לכל המחתרות, אתה מבליט ב"יאיר", שדווקא כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה העמיקה המחלוקת בין לח"י לבין שאר המחתרות בשאלת היחס לנוכחות הבריטים כאן. כמו כן אתה טוען, שיאיר צדק מן האחרים, ובכללם מפקדי הפלמ"ח וההגנה ואפילו דוד רזיאל מפקד אצ"ל, שהחליטו להפסיק ללחום באנגלים בעודם לוחמים עם כוחות הברית נגד צבאו של היטלר.

משה שמיר: בשאלה הזאת אתה מקפיץ אותי לוויכוח הפוליטי והמוסרי שהתנהל בין לח"י למחתרות האחרות סביב שאלת ההתקוממות היהודית נגד השלטון הבריטי בארץ ישראל. יתכן שהתשובה שאציע על השתלבות האנגלים במלחמה נגד גרמניה הנאצית תשאיר סימני שאלה, אבל אני רוצה להציע אותה לפניכם. בשלבים הראשונים, משנת 1939 עד אמצע 1942, כלומר: עד הפלישה הגרמנית ביוני לרוסיה הסובייטית, עדיין החזיקו הגרמנים בעמדה שהם מעוניינים לגרש את היהודים מאירופה, ולא להשמיד אותם. מחנות ההשמדה הם תוצר של תקופת הייאוש של הגרמנים מפתרון הגירוש. סביר להניח, שאילו האנגלים היו מרשים למאות אלפים של יהודים מאירופה להיכנס לארץ ישראל, כל השיטה הגרמנית בנושא היהודי היתה אחרת. ועידת ואנזה שבה החליטו הגרמנים על "הפתרון הסופי", ועידה שאני מתאר אותה בספר, היתה פרי המסקנה שלהם שאין אפשרות לבצע את גירוש היהודים מאירופה.לפיכך, היתה בריטניה שותפה בעקיפין למעשי הזוועה של הנאצים במחנות ההשמדה על ידי כך שמנעה מהיהודים במלחמת העולם השנייה לעלות מאירופה לארץ ישראל. זהו ההבדל היסודי בין עמדתו של יאיר כלפי האנגלים בהשוואה לעמדת המחתרות האחרות כלפיהם באותה תקופה. ועל כן, צדק יאיר מהאחרים כאשר קרא להתקומם נגד השלטון הבריטי בארץ ישראל.

 

  "זו היתה מחשבה מוטעית"

* משה, יש אירוע אחד בפעילותו של יאיר, שכל פעם מזכירים אותו בגנותו של יאיר, והוא אירוע השליחה של נפתלי לובינצ'יק ללבנון, כדי לפגוש איש קשר בבירות שיעביר מסמך אל הנאצים. מדוע לא לומר בפשטות: כן, נעשה כאן מעשה התקשרות שבראייה היסטורית היה מעשה מוטעה? 

משה שמיר:בוא לא נשכח באיזה שנה אנחנו עומדים. אנחנו עומדים בתחילת שנת 1943, שבה הגרמנים כבר היו בלבנון בהיתר של ממשלת הבגידה הצרפתית של וישי. את זה צריך להזכיר כל יום לצרפתים. אני ישבתי במקלט בחיפה כשהיתה הפצצה מלבנון על חיפה. באותה תקופה כבר התקרב הצבא הגרמני גם לגבול אלכסנדריה, וההגנה בארץ עשתה תוכנית שנקראה "תוכנית כרמל": לרכז את הגנת הישוב האחרונה סביב הר הכרמל ושלוחותיו. וגם האנגלים הודיעו להנהגה של הסוכנות היהודית באותה תקופה, שנוכח הלחץ הגרמני הם עומדים לפנות את ארץ ישראל, ולהתרכז בסומליה ובהודו. אפילו לא בעירק, שבה כבר היו נטיות פרו-נאציות. ובכן, אל נשכח, שהיתה הצדקה למחשבה שאמרה: מה יקרה אם הגרמנים ישלטו בארץ ישראל על חצי מיליון יהודים? האם אנחנו מראש נשלים עם חיסול הישוב במחנות ריכוז והשמדה? כאשר כזו היא התמונה, היה אז מקום למחשבה שאמרה: מוטב שיהיה משא ומתן כלשהו עם הגרמנים כדי שיבינו שהישוב היהודי בארץ ישראל יכול להיות אנטי-בריטי. זו היתה מחשבה מוטעית, ואני לא העלמתי את זה ולא ניסיתי לטשטש שהיה מעשה כזה, אלא הצגתי אותו כחלק מהמערכת הגדולה של המחשבה האנטי-בריטית במחתרת לח"י. \

"הדברים היציבים בחיי ובהשקפותי"

 * מתי התגבשה אצלך המסקנה שבנושא היחס אל השלטון האנגלי בארץ ישראל צדק יאיר מהאחרים? אני שואל שאלה זו משום שאחרי מלחמת ששת הימים לא רק עזבת את מחנה השמאל הסוציאליסטי והיית בין מייסדי תנועת "ארץ ישראל השלמה", אלא גם פירסמת ב-1968 את "חיי עם ישמעאל", הספר המסאי החשוב ביותר שלך וגם המעניין ביותר מבין ספריך העיוניים – שלדעתי הוא אקטואלי וכדאי לחזור ולקרוא בו גם היום – ושם אתה עדיין מצדיק את עמדת המחתרות האחרות, ולא את  העמדה הקיצונית יותר של יאיר כלפי הבריטים.

 משה שמיר: אז קודם כל נדבר על הדברים היציבים בחיי ובהשקפותי. למשל שארץ ישראל כולה, לרבות מזרח הירדן, ארץ ישראל כולה היא ארצו של עם ישראל. וזכותו המלאה של עם ישראל, בהתאם לספר הלבן ולמנדט של חבר הלאומים, לבוא, להתיישב, לפתח ולחיות בכל חלק מחלקי ארץ ישראל. זה דבר יציב בהשקפתי, ואת זה למדתי בשומר הצעיר. מנעורי הייתי חבר בשומר הצעיר, ואחר כך גם הייתי חבר קיבוץ וגם חבר בפלמ"ח. כל התקופה הזאת החזיק השומר הצעיר בזכותנו על ארץ ישראל ואפילו יצר את המושג ארץ ישראל השלמה. את המושג הזה תמצאו בתֶזיסים של מאיר יערי עוד בראשית שנות החמישים. זהקודם כל. דבר שני, ההנחה היסודית שלא השתנתה היא, שאנחנו שואפים לשלום עם שכנינו. זה היה חזק מאוד בתודעתו של השומר הצעיר ושל אותו בחור צעיר, אני עצמי מלפני עשרות רבות של שנים, שכתב אז את מאמריו ופרסם את דעותיו. אבל השאיפה שלנו לשלום נתמכה אז באמונה, שגם בצד הערבי יש נכונות להשלים עם הישות היהודית בארץ ישראל. וגם מאוחר יותר, אחרי שהמדינה נוסדה, האמינו בתנועת האם של השומר הצעיר, מפ"ם, שגם בצד הערבי תהיה נכונות להגיע לשכנות טובה עם מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. זו היתה אשליה, והיא נופצה בשבועות שקדמו למלחמת ששת הימים, ובעקבותיהם פרסמתי את מאמרי "אין דרך בחזרה" על עמוד שלם בעיתון "מעריב", שבו הייתי אז חבר מערכת. ובעקבות המאמר "אין דרך בחזרה", התקשר אלי נתן אלתרמן וביחד ייסדנו את התנועה למען ארץ ישראל השלמה. אני רוצה להדגים לכם את ההשקפה שביטאתי באותו מאמר בעזרת שתי ידי (בשלב הזה איגרף שמיר את כפות שתי ידיו והצמיד את האגרופים זה נגד זה כדי להדגים את המשך דבריו). השקפתי היתה במשך שנים שבסכסוך הזה בין יהודים וערבים, אשר מגיע לא פעם לידי התנגשות, כל מה שצריך כדי שכף היד, היד התוקפת הערבית תיסוג קצת, הוא שגם אנחנו ניסוג קצת. במקום זה מה שקרה הוא שכשאנחנו נסוגים, הערבים סוגרים. אנחנו נסוגים – הם סוגרים. אנחנו נסוגים – הם סוגרים. אנחנו נסוגים – הם סוגרים. זוהי המציאות של המזרח התיכון, זוהי המציאות שלנו מול העולם הערבי. ועל כן היתה דרושה מלחמת ששת הימים עם ההתפכחות שהביאה בעקבותיה בהבנת הדברים.

 

"יאיר צדק מהאחרים במאבקו נגד הבריטים"

 * לדעתי משקפת יצירתך המרכזית, הטרילוגיה "רחוק מפנינים", כי את המסקנה שיאיר אכן צדק מכולם גיבשת בשני שלבים. בשני החלקים הראשונים של טרילוגיה זו, ב"יונה מחצר זרה" (1973) וב"הינומת הכלה" (1984), עדיין חשוב היה לך יותר להסביר את התפנית הפוליטית שביצעת אחרי מלחמת ששת הימים כאשר נטשת את התנועה הסוציאליסטית וייסדת את התנועה למען ארץ ישראל השלמה. ואותה אכן הסברת באמצעות החלטתה של לאה ברמן לנטוש את המהפכה המעמדית, הסוציאליסטית ("המהפכה הגדולה"), ולהצטרף למהפכה הלאומית, הציונית ("המהפכה הקטנה"). ורק ב"עד הסוף" (1991), החלק השלישי של  הטרילוגיה "רחוק מפנינים", ייצבת את השקפתך הלאומית באמצעות המסקנה שעמדתו של יאיר כלפי הבריטים במלחמת העולם השנייה היתה נכונה יותר מזו של דוד רזיאל.

 משה שמיר: יתכן. למעשה התעמקתי הרבה זמן בביוגרפיה של יאיר, ובמיוחד מאז מלחמת ששת הימים ומאז יסוד התנועה למען ארץ ישראל השלמה – מאז שמצאתי את עצמי בהנהלת התנועה למען ארץ ישראל השלמה יחד עם אורי צבי גרינברג, גדול משוררי ישראל, ויחד עם ישראל אלדד – כאשר הפסילה של כל אירגוני המחתרת קצת ירדה מן הפרק בחברה הישראלית. בה-בעת אני חייב להדגיש, שההתרגשות המיוחדת שפקדה אותי בפרקים האחרונים של "עד הסוף", הכרך האחרון של הטרילוגיה שלי, נבעה משאלה עמוקה יותר מאשר השאלה "מי צדק יותר מבין המחתרות בשנות שלטון המנדט בארץ ישראל?", והיא השאלה: "מהי אשמתנו, אנו כציונים, בשואה?". החרדים אומרים לנו, בצורה מעוותת ולא מוצדקת, שהציונות אשמה. אבל אני אומר, וגם הדגשתי את זה בצורה מפורטת ב"עד הסוף": אנחנו אשמים, הציונות שלנו אשמה, מכיוון שהיא לא היתה מוכנה ללכת עד הסוף. תארו לכם שבמקום להשלים עם גזרות העלייה, גזרות הספר הלבן, היו בן גוריון והסוכנות היהודית אומרים מיד אחרי פרסום הספר הלבן, כמו שיאיר דרש: "מלחמה לנו בספר הלבן, מלחמה בפועל. אנחנו לא נשלים". במקום לעשות כמה הפגנות עם רבנים, אפשר היה שכל קציני המשטרה היהודים יתפטרו. אפשר היה לעצור את כל הרכבות בארץ ישראל, כי בכל זאת השליטה על התחבורה היתה יהודית. אפשר היה להתקומם התקוממות עצומה עוד בטרם שפך דם, ולנפץ בעזרתה את המחסום שהציבו הבריטים בדרכם של היהודים אל ארץ ישראל. אפשר היה לעשות את זה. אפשר היה. אני אומר יותר מזה: ונניח שהיה צורך להקריב במלחמה נגד בריטניה אלפי בחורים יהודים, זה לא היה יותר טוב מהתוצאה שהתרחשה לעם היהודי בשואה – השמדת שישה מיליונים? על כן השאלה היא: מה היתה מידת האשמה שלנו? והתשובה היא: שלא היינו די ציונים. שלא פירשנו את הציונות עד תום. זו מידת האשמה שלנו.

 * ואני מבין שאם תמתח את המסקנה הזאת להווה, אז זהו חטאנו גם היום?

 משה שמיר: לפי דעתי: כן! דעתי היא שהקמת מדינה פלסטינאית היא סופה של מדינת ישראל. לא תהיה מדינת ישראל ברגע שתקום מדינה פלסטינאית. מכיוון שהפלסטינאים ימשיכו את הנהירה לתוך ישראל, ושום כוח לא יוכל לעצור אותם. לפי דעתי, רק ההחלטיות הציונית המלאה יכולה להיות כיום תשובה על מצבנו.

 "בכל ספרי חזרתי ושאלתי: מהי גבורה?"

 * בשלב הזה אני רוצה לחזור אל מדף ספריך כדי לשאול: האם אליק ב"במו ידיו", לאה ברמן בטרילוגיה "רחוק מפנינים" ואברהם שטרן ב"יאיר" אינם בעצם אותו גיבור עצמו?

 משה שמיר: התשובה היא: כן! אלא שצריך להתחיל את הדמיון בין הדמויות המרכזיות בספרים שלי באורי מהרומאן "הוא הלך בשדות". אורי נהרג במעשה גבורה, בשעה שהציל את הכיתה שלו במהלך אימון ברימונים. במחזה ובסרט שנעשו על-פי עלילת הרומאן, אורי נהרג תוך כדי הקרבה עצמית בקרב נגד הבריטים בליל העלאת מעפילים אל החוף. החל מאורי ב"הוא הלך בשדות", היו כל הדמויות שהעליתי בספרי דמויות של גיבורים – לרבות ינאי ב"מלך בשר ודם", אף שנגדו נאמרים דברים חריפים מאוד בספר, לרבות אליק אחי בספר "במו ידיו", הפלמ"חניק הטיפוסי שנהרג בקרב על הדרך לירושלים, ולרבות לאה ברמן גיבורת הטרילוגיה "רחוק מפנינים". בכל ספרי חזרתי ושאלתי: מיהו גיבור? מהי גבורה? בעוד שהסיפורת הישראלית הצעירה יותר, בין שהיא קשורה בזיכרונות השואה ובין שהיא קשורה בבעיות ארץ ישראל ומדינת ישראל בהווה, נוטה להציב במרכז עלילת סיפור לא את דמות הגיבור, אלא את הדמות של הנֶבֶּך, את מי שאין לו כוח או רצון להיאבק למען הגשמת מטרה, התעקשתי לשאול על הדמות שהיא עיקר חיינו ומקור חיינו – זו שבזכותה עוד אמרנו עד השנים האחרונות על כל מי שנפל, שהוא לא נפל לשווא. האסון כיום הוא – ואני יודע את זה ממשפחות שכולות, כי אני בעצמי בן למשפחה שכולה ממלחמת העצמאות – שהיום מתחילים לשאול האם לא לחינם נפל. וסביב השאלה הזו בונים מיתוס שלם, ספרות שלמה – תסביך אשמה נורא שמכרסם בנו. ואילו אני רוצה לקבל את התשובה על השאלות "מיהו גיבור? ו"מהי גבורה?" על ידי כתיבה על אלה שנפילתם לא היתה לשווא.

 * בשתי היצירות הענקיות שלך, בטרילוגיה "רחוק מפנינים" וברומאן "יאיר", אינך מקדם את העלילה על-פי הסדר הכרונולוגי (עבר, הווה, עתיד), אלא בונה עלילה בעזרת חתכי זמן אחרים. כלומר: אתה מעביר את העלילה מהזמן הכרונולוגי-הליניארי לזמן הסינכרוני, זה שמפגיש בעלילה זה לצד זה אירועים מזמנים שונים.

 משה שמיר: יפה שאלת. העניין הוא באמת עקרוני מאוד בכתיבתי, ובאמת התחלתי בו בחלק הראשון של הטרילוגיה. תוך כדי כתיבת "יונה מחצר זרה", התחלתי לשאול את עצמי, מדוע אנחנו כותבים תמיד א', ב', ג', ד', ה', ו'. מדוע לא להתחיל מן הסוף, לחזור אחורה, לחפש מניין נובעים הדברים. וכבר ב"יונה מחצר זרה" יש הליכה משנות הארבעים אחורה, לשנות השלושים ולשנות העשרים, ובכרך השני של הטרילוגיה, ב"הינומת הכלה", עברתי עוד יותר אחורה, לראשית המאה, כדי לספר על  לאה ברמן בצעירותה כאשר היתה צעירה ציונית סוציאליסטית בריגה, ברוסיה של תקופת הצאר, כאשר עדיין האמינה, כפי שהציונות הסוציאליסטית האמינה אז, שהיא נלחמת בה-בעת הן למען הצלת עמה והן למען הצלת הפרולטריון. רק מאוחר יותר התפכחה והבינה שאי-אפשר להילחם בה-בעת למען שתי המהפכות הסותרות. אותו מעבר מהזמן הכרונולוגי לזמן הסינכרוני קיים גם ב"יאיר", אם כי באופן אחר. מצד אחד בנוי הספר "יאיר" על הליכה צעד אחר צעד בעקבות חייו. זה מתחיל ברגע הולדתו, ממש בשניות שבהן הוא נולד. כמו שאני אומר באחד המשפטים הראשונים "הראש כבר היה בחוץ", בעולם, עד רגע מותו, כאשר נרצח על ידי קצין משטרה בריטי, כאשר הראש והלב שלו כבר היו לגמרי בפנים, במאבק הלאומי. ובכן, מצד אחד זהו רומאן אישי מאוד, אנושי, מלא ספקות, מלא שירה, על אישיות מאוד אינטליגנטית, על התקופה האקדמאית שלו, על שאיפותיו כאמן, ומצד שני הוספתי לכל פרק בחייו, בחתכים סינכרוניים ותחת הכותרת "פעמון הזמן", פירוט של האירועים באותה תקופה בעולם היהודי, בעולם הגדול ובמזרח הקרוב, כפי שקראו לזה אז, או "במזרח התיכון" כפי שקוראים לזה היום – אירועים מדיניים ופוליטיים, וגם אירועים אומנותיים וספרותיים.

 

 "השקעתי הרבה זמן בלימוד התקופה"

  * משה, מדוע הגדרת את הרומאן "יאיר" כרומאן ביוגרפי? מדוע לא רומאן היסטורי? הגדרה יותר פשוטה שבהחלט הולמת את הספר.

 משה שמיר:בעוד שרומאן ביוגרפי נאמן לעובדות הביוגרפיות של הדמות, מאפשר הרומאן ההיסטורי חופש ניכר לדמיון של המחבר בתחומים שונים: בפרטי העלילה, בחיי הנפש של הגיבור, ולפעמים גם בסדר המאורעות שהשפיעו עליו. ב"מלך בשר ודם", שהוא רומאן היסטורי, ישנן עשרות דמויות שלא היו ולא נבראו בתעודות ההיסטוריות, אבל הן חלק מהסביבה ההיסטורית הטבעית וההכרחית של מלך יהודה באותה תקופה, המאה השנייה לפני הספירה. בעוד שב"יאיר" דייקתי מבחינה ביוגרפית עד הפרט האחרון, כולל ציטוטים מתוך המכתבים שכתב לאהובתו ואחר כך לאשתו רוני. ולכן היו הרבה מאוד מחיקות בכתב-היד, כי מחקתי קטעים שלא השתלבו אורגנית בביוגרפיה של יאיר. והרי כל קורא טוב יודע שמה שהוא מבקש בספר זה צמיחה טבעית של הסיפור. הטבעיות של עלילת הסיפור ושל הנפש הפועלת הם הדבר העיקרי.

 * ייתכן, משה, ששאלתי הבאה היתה צריכה להיות מופנית אל המו"ל של הספר: מדוע הופיע הספר בכרך אחד ובפורמט שהוא לא הפורמט הטיפוסי היום לרומאן? מדוע לא נדפס הרומאן כמו טרילוגיה, בשלושה כרכים: כרך נעורים, כרך בחרות וכרך על ארבע השנים האחרונות של יאיר במחתרת, כאדם נרדף על-ידי הבריטים בארץ בשנות מלחמת העולם השנייה?

 * ואתה רצית כרך אחד?

 משה שמיר:המו"ל, אוהד זמורה, לפי דעתי המוציא לאור המשכיל ביותר והרגיש ביותר היום בישראל, בא אליי לקבל את כתב-היד, ואמר לי: משה, אנחנו נוציא את זה בדיוק כפי שאתה רוצה. ואני רציתי בכרך אחד. בשום אופן לא להפסיק באמצע. יש משהו בחייו של יאיר שהוא צמוד, אפילו הייתי אומר צמוד עד כדי אי-יכולת להתחלק. ועל כך מעידים בתי השיר שבהם פתחתי את החלקים של הספר. בשיר הזה סיכם למעשה יאיר עצמו את מהלך חייו. ונדמה לי שזממת...

 * כן, ביקשתי ממך שתקרא את השיר בשלמותו, או לפחות קטע מתוכו.

מבנה הרומאן "יאיר"

 משה שמיר: אני אקרא אותו בשלמותו, כי הוא לא כל-כך ארוך. החלק הראשון בספר נקרא "שחר יאיר", והוא מקיף את השנים 1907 עד 1925 בחייו של יאיר, כלומר: מהולדתו עד ערב עלייתו ארצה. הקטע מהשיר שהוצב בפתח חלק זה נפתח במילים: "זוֹכֵר אֲנִי אוּלַי רַק אֶמֶשׁ / הֵנֵץ לִבִּי – שָׁקֵד וָרֹד" (אף שצוטטו רק שתי השורות הפותחות מקטעי השיר שהוצבו בפתח חלקיו של הספר – בפועל קרא שמיר בשיחה את הקטעים הללו בשלמותם).

 ועכשיו נעבור לחלק שני, בעמ' 121. החלק השני נקרא "פגישת המקבילים" – וכותרת זו אני חייב להסביר. חייו של יאיר באהבה ובנישואים עם אשתו רוני היו חיים בקווים מקבילים. הם לא נפגשו. היה איזה אלמנט של זרות בחייהם, כי הוא פנה לכיוון הלאומי והאקדמאי, בעוד שהיא פנתה לכיוון שלה, האישי והמוזיקלי. קטע השיר שהצבתי בפתח החלק "פגישת המקבילים" משקף את הניגוד הזה ביניהם, והוא נפתח במילים: "אַךְ מִשְׁאוֹל שְׁמֵי-עוֹפֶרֶת / הִמְטִיר אֱלוֹהַּ מַשְׂטֵמָה".

 עכשיו נעבור לחלק השלישי "אל עין הסערה" בעמ' 257. חלק זה מתייחס לשנת 1939, השנה שבה פורצת מלחמת העולם השנייה, והוא נפתח במילים "לא עֵת סְפוֹד וָנוּד, לא! אֶלָּא / כְּסֶלַע לְהַקְשִׁיחַ לֵב!".

 החלק הרביעי נמצא בספר בעמ' 343 והוא נקרא "חוד החנית", כי התפישה של יאיר היתה, שתפקידו בחיים הוא להיות חוד חנית במאבק למען מלכות עם ישראל בארץ ישראל. ואכן השנים 1940-1939 היו שנות המאבק החריפות ביותר בחייו. וכך נפתח קטע השיר בחלק זה: "בְּלֵיל-אֵימִים, בְּלֵיל-צַלְמָוֶת, / אֵצֵא בָּדָד לִכְבּוֹשׁ הָהָר".

 אני מזכיר לכם שאלה חלקים משיר אחד שיאיר כתב כסיכום לחייו. עכשיו נעבור לחלק האחרון של הספר וגם של השיר, בעמ' 403. לא במקרה בחרתי לתת לחלק הזה את השם "במו חייו", אלא כדי לקשור את הספר "יאיר" לספרי "במו ידיו", על אחי אליק שנפל במלחמת העצמאות. קטע השיר בחלק זה נפתח במלים: "וְעַל מִזְבַּח מוֹקֵד-מוֹלֶדֶת / אֲנִי נוֹסֵךְ אֶת יֵין-דָּמִי".

 * תודה, תודה על הקריאה. אגב, כמי שקורא הרבה שירה, אני פוגש הרבה מאוד חרזנות בתוך השירה הנוכחית, ולכן נהניתי לא רק מהעומק ומהיושרה ההגותית של יאיר בשיר הזה, אלא גם מההטעמות שלך בקריאתו.

 משה שמיר: אני רוצה להגיד לך תודה שביקשת ממני לקרוא, כי עכשיו תפסתי מחדש את העומק והקסם שישנם בשיר הזה.

"בהצטברות משפיעה הספרות על החיים"

 * אתה מרחיב מאוד בספר את הדיון בשירתו של יאיר, וכמובן ביצירות שהשפיעו עליו או שיכלו להשפיע עליו. האם ניתן ללמוד מהבלטת עובדה זו בביוגרפיה של יאיר על השקפתך ביחס לכוחה של הספרות במערכות החיים: האם הספרות רק מפרנסת את הנפש של האנשים, או שיש לה גם השפעה על המתרחש בחיים?

 משה שמיר: לספרות יש השפעה גדולה, אבל מצטברת. היחס בין הספרות והחיים מאוד מסובך. זהו יחס של כלים שלובים. לפעמים המציאות בהשתנותה, במהפכנותה, מזעזעת את הספרות וגורמת לשינויים עמוקים בה. כמו שנוכח יאיר עצמו כנער בתקופת המהפכה ברוסיה, בפטרוגרד. ולפעמים הספרות, בעיקר בהצטברות של השפעה, חוזרת ומשפיעה על החיים ועל המציאות. זה קורה. מי טוב לזה כדוגמא מן הספרות העברית ומן החיים היהודיים. אין כל ספק שהצלחתה של הציונות לגייס רבבות ואחר כך מאות אלפים יהודים, היא תוצאה מספרות שתיארה את החיים בגולה כבלתי נסבלים. בהצלחה הזו היה תפקיד חשוב לסופרים כמו ברנר, ברדיצ'בסקי, ש. בן-ציון וביאליק, ומאוחר יותר אורי צבי גרינברג ואלתרמן. אני מתאר בספר את התעקשותו של יאיר לקרוא בערב הסיום החגיגי של הגימנסיה את "בעיר ההריגה" של ביאליק. לא את "אם יש את נפשך לדעת", אלא את "בעיר ההריגה" דווקא, הפואמה שבה השמיע ביאליק את התוכחה הקשה לעם: "כאשר שנוררתם – תשנוררו". למרות אורכה של הפואמה הזו, יאיר שינן אותה ודקלם את כולה בעל-פה. האם אני צריך להזכיר לכם את תפקידו הגדול של אלתרמן בשירה ואת ההשפעה של מנדלי מוכר ספרים בפרוזה שלו? ברגע זה אני חושב על ההשפעה שהיתה ל"מסעות בנימין השלישי" על הציבור היהודי, היצירה שבה הבליט מנדלי את הבטלנות ואת התלישות העקרה ממעשים של החיים היהודיים בגלות. כלום צריך אני להגיד מה עשתה החסידות לציונות? מה עשה רמח"ל לחסידות ולציונות בשירתו? אין כל ספק שיש לספרות תפקיד מכריע, חשוב. אבל אני אומר בהצטברות, תוך כדי מהלך השנים ופרסום היצירות, כאשר החומר והרוח מתאחדים להשפיע על מהלך ההיסטוריה.

 * ברוח פעמון הזמן שהשמעת בספר הזה בהקבלה לחייו של יאיר, אנחנו מאחלים לך, משה, שתשמיע לנו בעתיד ביצירתך גם את פעמון הזמן בהקבלה לחייהם של גיבורי הדורות האחרים בתולדות העם היהודי.

- - - - - - - -

* יוסף אורן הוא חוקר ומבקר ספרות, שזכה פעמיים בפרס היצירה ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול ופעמיים בפרס הביקורת ע"ש המו"ל מרדכי ברנשטיין. מאמריו על יצירותיו של משה שמיר מרוכזים בספריו הבאים: מאמר על הטרילוגיה "רחוק מפנינים" נכלל ב"זהויות בסיפורת הישראלית", ומאמר על הרומאן "יאיר" נכלל ב"הקול הגברי בסיפורת הישראלית".

תגובות

מרתק...

מאמר מרתק. אנשי רוח מהימין עד היום הם סוג של מוקצה למרות שבתקופה האחרונה רואים גם התעוררות של הימין.
אני חושב שגם שנים רבות הוגי דעות "ימניים" היו מוקצים. אני לא למדתי אפילו מילה אחת על ז'בוטינסקי בתיכון. הדבר היחידי שידעתי עליו זה שיש רחוב על שמו.
על א ד גורדון למדתי כחלק מהבגרות

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסף אורן