אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נעה ידלין / שטוקהולם


נעה ידלין / שטוקהולם

נעה ידלין / שטוקהולם

נעה ידלין, עיתונאית וסופרת, זכתה בפרס ספיר היוקרתי לשנת 2013 על ספרה "בעלת הבית". שלוש שנים לאחר מכן היא מוציאה לאור את ספרה החדש, פיקציה פרודית בשם "שטוקהולם", שעיסוקה בעוד פרס, יוקרתי יותר – הנובל.

כוכבי העלילה הם חמישה חברים ותיקים מהמעמד הבורגני, בעלי מקצועות חופשיים, משכילים, אמידים, מכובדים, לכאורה נורמליים, הנושקים לגיל 70. זוהרה ז"ק (רמז לחיפושיה אחרי בן זוג?), רווקה בלי ילדים, מחברת בתשלום ספרי זכרונות. היא לא מרוויחה הון תועפות והעסק שלה סובל מתקלה, אך מצבה הכלכלי שפיר, בכל זאת. אביה היה סופר ממש אך היא די לה בכתיבת ביוגרפיות ואין היא סובלת לדבריה מרגשי נחיתות, לא מסיבה מקצועית ולא מסיבות אחרות. הצהרה שאפשר יהיה לפקפק בה. זוהרה פוקדת את מיטתו של אבישי מאז עשרים שנה, ברווחים בין כיבושים אחרים שלו, בקרב קהל נשי צעיר יותר. אבישי שר-שלום הוא גרוש בלי ילדים, פרופסור לכלכלה, סופר סטאר בתחומו, פיתח תיאוריה על "מלך הכיתה". עמוס ברזאני, חבר ילדות של אבישי, גם הוא פרופסור לכלכלה, אך בתחום כלכלת האושר, מצליחן, אבל לא עד כדי כך כמו אבישי, נשוי עם ילדים ונכדים. יהודה חרל"פ, נשוי ובעל משפחה, גם הוא, לא חייב לעבוד. הוא המציא בגיל 29 פותחן שקיות. ההמצאה עשתה אותו מיליונר אך לא מאושר. הצורך להוכיח את עצמו, למצוא את יעודו, לא נותן לו מנוחה. הוא מחפש בלי הרף אחרי אתגרים חדשים. במסגרת מאמציו אלה הוא מוציא ספר, במימון עצמי, העוסק בקורות חייו ובהמצאתו. נילי שקולניק, רופאת ילדים בגמלאות, שמנה מאוד אך בעלת קסם, גרושה עם ילדים ונכדים, נמצאת בזוגיות מוצלחת מאז חצי שנה עם אגיפטולוג נחמד, מתגורר בבית אדריכלי מעוצב בפרדס חנה (הוא בעליו), לא הורה אבל מבחירה.

לזוהרה יש פגישה עם אבישי, בדירתו. למרבית הפתעתה היא מוצאת אותו מת במיטה. אבישי נפטר באופן פתאומי מדום לב. החבורה, שהתייתמה מאבישי ועומדת עתה על ארבעה חברים בלבד, מחליטה להסתיר את דבר מותו במשך שבעה, שמונה ימים, כדי לאפשר לו לזכות בפרס הנובל לכלכלה. אבישי מועמד רציני לפרס, עמוס (קריצה, ככל הנראה, לעמוס עוז) לא ברשימה הנחשקת. והינה קטע מדיוניה של אנשי החבורה העליזה שבטוחים שבמעמדם ובגילם אף אחד לא יחשוד בהם ושום דבר לא יקרה להם:

נילי אמרה, טוב, הוא עדיין יכול לזכות, לא? או שלא? ועמוס אמר, רק מועמדים חיים יכולים לזכות, אין דבר כזה לזכות פוסט-מורטם, וזוהרה אמרה, ומה, אם נגיד להם שהוא מת כמה ימים קודם, על זה יפסלו אותו? לא נשמע לי הגיוני, זה גם לא הוגן, ויהודה אמר, שנייה, שנייה, תקשיבו לי שנייה, אני עשיתי על זה עכשיו תחקיר שלם בדרך, אי-אפשר לתת למועמדים מתים, זה נכון, או ליתר דיוק, המועמדים צריכים להיות בחיים בעת ההכרזה, כלומר עכשיו, אבל אין בעייה שהם ימותו בין ההכרזה ובין הטקס, שזה בדצמבר. נכון, עמוס? ועמוס אמר, אין לי מושג.

נילי אמרה, נו, אבל הוא יהיה מת בעת ההכרזה, ויהודה אמר, כן, אבל היו מקרים שהוועדה הכריזה על מישהו כזוכה בלי לדעת שהוא נפטר כמה ימים קודם לכן, בתום לב, והזכייה נשארה בתוקף. קראתי על זה עכשיו, ועמוס אמר, אבל על אבישי הם יֵדעו, כולם יֵדעו, ויהודה אמר, אז זהו, תקשיבו לי שנייה ותהיו פתוחים, אני יודע שזה נשמע מופרך אבל אני לא אסלח לעצמי אם אני לא אעלה את זה, והוא הביט בפניהם התלויות בו כמתאבד הבוחן ממרום גורד השחקים את הקרקע, ואמר, מה אם נחזיק אותו חי במירכאות כפולות עד שבוע הבא? ונילי חייכה ואמרה, אוי, לא נכון, ויהודה אמר, מעודָד, תחשבו על זה שנייה, יש שתי אופציות: או שהוא מת אתמול ונקבר היום סתם פרופסור לכלכלה, נחמד ורווק, וזוהרה אמרה, נחמד וגרוש, ויהודה אמר, זוהרה, אם לא איכפת לך להתרכז שנייה אחת בעיקר, והתחרט מיד, ואמר, פרופסור לכלכלה, נחמד וגרוש שהיו לו כמה חברים שחיבבו אותו וגם הם ימותו תיכף, או שהוא מת בעוד שבעה ימים חתן פרס נובל לכלכלה, בנאדם שייחרת בנצח, ייזכר לעד, שכל מפעל החיים שלו לא היה לשווא, שיזכה לכבוד הענק ביותר שקיים באנושות, ואני כבר לא מדבר על המיליון דולר או קרונות או כמה שזה. (עמ' 79).

יהודה מעלה את הרעיון, הוא הממציא שבחבורה, נילי מתלהבת, והשאר משתפים פעולה. הרעיון המשעשע של  "החזקת גופה בחיים" נוצל כבר קודם בסרט הקומדיה האמריקאי המצליח מ-1989, "סוף שבוע אצל ברני" (1). הסרט, בבימויו של טד קוטשף, שהכניס סכום יפה, כמה עשרות מיליוני דולר מקופות העולם, נחשב כסמל תרבותי של תקופתו וזכה אף לסרט המשך ב-1993: "סוף שבוע אצל ברני 2" (2). מקריאת ערך הוויקיפדיה על הסרט, למדתי גם על תכנו: שני סוכני ביטוח זוטרים מגלים שהבוס שלהם אינו פתאום בחיים, חוששים שיאשימו אותם ברצח ועושים הכול כדי שהסביבה תחשוב שהוא חי. טרטוריה של גוויית הבוס (מוסתרת, נישאת, נסחבת, נופלת וכו') דומים לאלה של גווייתו של אבישי. גיבורי ספרה של נעה ידלין מעלים בדיוניהם את "החברים של אלכס" ואת "להעיר את נד" (עמ' 85), כסרטים הקשורים באופן זה או אחר לתכניתם. "סוף שבוע אצל ברני" אינו מאוזכר ב"שטוקהולם", לא בקטע הנ"ל ולא בשום מקום אחר, כך שאינני יודעת אם נעה ידלין ראתה את הסרט או לא, וסקרנותי בעניין זה בעינה עומדת.

האם אנשי החבורה פועלים מתוך נאמנות טהורה לזכר חברם או האם משחקים בהחלטתם המקברית גם גורמים פחות נאצלים? מהם האינטרסים הסודיים שלהם שאבישי יקבל את הנובל פוסט מורטם? האם מותו באמת מעציב אותם? את כל התשובות יגלה הקורא ב-415 עמודי הספר שבו נבחנים בזכוכית מגדלת אישיותם של זוהרה, עמוס, יהודה ונילי, יחסיהם ההדדיים והקשר שלהם אל אבישי, השוכב כגווייה פעם פה ופעם שם. אבישי היה "המלך" שבחבורה, זה שעורר את הקנאה ורגשי הנחיתות של חבריו, זה שלא נלכד במלכודת החיים הבורגניים ועמד לקבל את הנובל, הוכחה מוחלטת להצלחה שאי אפשר להתווכח אתה, יותר מאשר האוסקר.

בסוף הספר, לאחר שאבישי מגיע סוף סוף לקבורה, משתנים גם חבריו החיים שעד מותו עשו דברים כדי "להראות" לו, היו דמויות משנה לידו, ממלאי המקום שלו. אבישי היה כמו המעצור שמנע מהם להגשים את תשוקותיהם שלהם. עם מותו נפרץ הסכר ומאפשר לפרוע, במובן החיובי, את הסדר. אבישי המתנשא, המנטור, מורה הדרך, שימש כאבן בוחן שלאורה הכובל חבריו בחנו את עצמם. שטוקהולם, בנוסף על היותה עיר הנובל, נתנה גם את שמה לתסמונת המפורסמת, תסמונת שטוקהולם. החברים של אבישי היו, במובן מסוים, השבויים שלו.

תחילת פרקו הראשון של הספר מתכתב עם סופו. בתחילת הספר, זוהרה, כותבת את זכרונותיו של צבי, ארכיאולוג חובב, שלרגל יום הולדתו התשעים, משפחתו מזמינה אצלה את הספר. טעות שזוהרה משאירה בספר המוגמר עומדת לחסל את המוניטין שלה ולחרב את מפעל חייה. משפחתו של צבי תובעת אותה לדין, מכפישה את שמה בפייסבוק וזוהרה מייחלת למותו של חתן השמחה. התחשק לה שהוא ימות, מדום לב, עדיף, מיתת נשיקה, ובכך ילמד את משפחתו "שיעור שלפני או אחרי המוות על פרופורציות או משהו, ויפטור אותה מהתביעה, שהולכת להרוס את החיים שלה." (עמ' 12). בסוף הפרק זהו אבישי שמת מדום לב. אבישי שיחק אכן לאורך חייהם של חבריו כדמות מכשילה, גופה מוסתרת בארון, שמנעה מהם להתפתח כיאות, בחופשיות. ועכשיו, לפני גיל שבעים, ואחרי הלוויתו, זוהרה, עמוס, יהודה ונילי משתחררים כל אחד בתורו מאבן נגף, ממשא, ויוצאים לחופשי. כל אחד מהם מחליט פתאום החלטה נועזת משלו שתאפשר לו למצות עד תום את שארית חייו, להספיק להגשים את מה שלא עשה עד עכשיו לפני שהמוות יבוא לקטוף גם אותו. בכל גיל יש סיכוי להיות משהו. צריך לדעת להעז לסטות מהגורל, לא לעבור את החיים בתסכול ממושך, לא להחמיץ, לא להישאר מאחור.

זהו ספר חכם, הכולל תובנות על החמצות והצלחות, על גיל שבעים, על הורות ואלהורות, על נורמליוּת וחריגוּת, על תקינוּת ומקולקלוּת, על פער בין גילים, על החברה הישראלית, על הטכנולוגיות החדשות, על הטבעונות. זהו ספר ידען, משעשע, שנון, ממולח, מתוחכם, אלא שמרוב התחכמויות, על אף שהן לרוב, כאמור, מוצלחות, לא רואים את היער. להטוטנות יתר לא נותנת מרחב מחייה לשאר רוח. מרוב רצון להצחיק ולבדר, הרומן נעשה מערכון, מופע סטנד אפ כתוב. ובתור שכזה, הוא ארוך מדי. השיחות הצפופות, יהודה אמר, עמוס אמר, נילי אמרה, אני אמרתי, מבלבלות ולעתים מעייפות. אפשר היה לקצץ בהן, בלי לגרום נזק לעלילה.  כמו כן היה אפשר גם לקצר בהתכתבויות הממושכות בניידים ובנבירה האינסופית באינטרנט. ואולי גם בטרטורי גווייתו המרקיבה של אבישי. אך כל זה הוא, כמובן, עניין של טעם אישי. יש קוראים שנהנו מכל מילה. סחתיין.

(1) תודה ליוסי ריבלין, שמסקירתו על הספר באתר נוריתה, שאבתי מידע זה.

http://nuritha.co.il/he/node/44695

(2) סוף שבוע אצל ברני – ויקיפדיה

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%95%D7%A3_%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A...

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורנה ליברמן