אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

האוטובוס גומא מרחקים וזמן


התמונה של הרצל חקק
יעקב ברזילי / אוטובוס הזמן, הוצאת צבעונים 2017, 96 עמודים (צילום: תפארת חקק)

יעקב ברזילי / אוטובוס הזמן, הוצאת צבעונים 2017, 96 עמודים (צילום: תפארת חקק)

ספר שירים חדש ליעקב ברזילי – 'אוטובוס הזמן'. בפתח הספר כותב המשורר: "נסיעה באוטובוס הזמן היא חוויית חיים, הרפתקה חד פעמית בגלגול הבריאה. גם בפניו של הנהג חורת הזמן את סימניו"....ובלב מלא תקווה הוא מוסיף בהמשך: "לא אחת חשבתי, עוד מעט קט יגיע אוטובוס הזמן לתחנתו הסופית. אבל זה לא קורה. עדיין אני ממשיך לנסוע".

שיריו של יעקב ברזילי חוצים נשמות, חוצים יבשות, חוצים רובדי לשון. המשורר מעיד על מסע השירה שיש בה קסם אינסופי:

 "אוטובוס הזמן נוסע במסלול הארוך ביותר בכל מסלולי האוטובוסים...ברבות השנים גמא אוטובוס הזמן מרחבי תבל, חלף על פני תחנות רבות"... וכאן הוא מציין נקודות זמן רבות. רכב השירה של יעקב ברזילי אכן משייט במרחבי הזמן, מרחבים אינסופיים, ובעוצמת החוויה הזו אנו הקוראים נסחפים אחר הרוח המכה, הפורשת כנפיה עד אין קץ.

שירתו של יעקב ברזילי זוכה זה שנים לכבוד רב ולהערכה, והופעותיו ברחבי העולם הופכות אותו לשגריר של הספרות העברית, שגריר של שירה וזהות יהודית. ליד השיר שלו 'לא הולך לשום מקום' הוא כותב כמוטו את המילים: 'מקל נדודיו של יהודי תמיד בהמתנה'.

המשורר שליח  המילים

השירה אליבא דיעקב ברזילי משוטטת ונודדת במפלסי זמן שונים ונוגעת ברובדי יסוד של הלשון העברית, של צופן הקיום של התקווה והגאולה. יש בו רצון למרוד, לקרוע כבלים מעליו, הרוח האנושית רוצה לפרוץ ולגאול עצמה במו ידֶיה:

"כָּלוּא בְּאָהֳלָהּ שֶׁל תּוֹרָה

לֹא עָמַדְתִּי בַּפִּתּוּי

קָרַעְתִּי צֹהַר לְפִלְאֵי הַבְּרִיאָה"

עמוד 12.

יש לשירה הקדושה כוחות לחזור למקור הקדושה הקדום, לנפלאות הבריאה, לשאוב משם כוחות עד למקור האור העליון. ביופי ההיולי של הבריאה יש עוצמה שנותנת למשורר יכולת לחשוף פלאים גנוזים, להשיל מעליו גשמיות כובלת וחשוכה:

"הִשַּׁלְתִּי מֵעָלַי כְּסוּתִי בְּצִבְעֵי הַלַּיְלָה

וְחָצִיתִי אֶת הַנָּהָר

לִרְחֹץ פָּנַי בְּאוֹר גָּנוּז".

חוויה כה עילאית, במילים כה טהורות, ואנו חשים שלפנינו מעמד מיוחד, מופע נורא הוד, התקדשות לשליחות. משה התקדש לנבואה לאור הסנה, ישעיהו התקדש כשהוא נפעם ממראה מלאכים ורצפת אש מעל המזבח. יעקב ברזילי נשאב לימי בראשית:  יש בהישאבות לקדמת הבריאה דרך לקבל כוחות אוניברסאליים, לקבל על עצמו משא שליחות שליח הציבור הפואטי. לפנינו חוויה מיסטית: צבעי לילה, השלת כסות, חציית נהר מסתורית, אור גנוז.

כבורא עולם בכוחות הרוח היוצרת, רואה המשורר בכתיבה דרך להמחיש את רעיון היצירה, כמי שנמצא בבית היוצר של המילים:

"לִכְתֹּב, מַשְׁמָע לָלוּשׁ בְּצֵקָה שֶׁל מִלָּה

 לְהַשְׂבִּיעַ נַפְשִׁי לֶחֶם".

והוא יודע שבבואו לשאת משא דורות, יש לו ייעוד, הוא נושא תפקיד:

 "זֶה מֵרוֹץ שְׁלִיחִים שֶׁל הַזְּכִירָה מִדּוֹר לְדוֹר " – עמוד 13.

עוצמת השירה נשאבת לימי קדם, ויש בה כוחות לא רק לכבוש את מרחבי הזמן, אלא גם את המקום. המוטו בתחילת השיר מדבר על מקל הנדודים המוכן, אך המשורר מיטיב לעמוד איתן, הוא נטוע, הוא חלק מן הטבע:

כְּאֵזוֹבִים בַּקִּיר

כְּאִילָנוֹת בַּאֲדָמָה

כַּאֲבָנִים בַּהַר,

אֲנִי נִשְׁאָר.

עמוד 52.

כאשר מנסה המשורר לבחון את השאלה 'מאין נחלתי את שירתי' – הוא יודע, שהתשובה צוללת למחוזות נסתרים, מעבר לטריטוריה האנושית. השיר בוקע מִמַלכות אש פנימית, וזו יכולה להבְקיע מתוכה יצירה בועֶרת, ניצוץ של צופן, שמתפּרץ מתוך הנשמה:

"תָּהִיתִי מֵאַיִן יָבוֹא שִׁירִי?

מָנִיתִי תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה

אֶלָּא שֶׁשִּׁיר לֹא בּוֹקֵעַ מֵרֶחֶם אִשָּׁה

שִׁיר כְּמוֹ לָבָה

פּוֹרֵץ מִלֹּעַ נְשָׁמָה"

עמוד 29.

המשורר חש עצמו נטמע בתוך נפלאות היקום, נוגע באור הגנוז, נושם את העצים והדממה, מלטף סודות, שאיש לא ראה מלבדו. השירה יודעת להיות לְפֶה לכל הרזים, שחבויים בקֶרב הטבע  - והוא כה נראה תם ותמים. היקום נראֶה אילם ושותק:

"בהיבּקע אוֹר ראשוֹן בצמָרות

נכבּשים הָעֵצים דממה

סודוֹת אהבָתם עמוק באדָמה

נבלָעים באֵלם שורָשים" – עמוד 57.

אוטובוס רוטט, תחנות בזמן

שליחותו השירית של יעקב ברזילי נפרשת בספרי שיריו, וגייסות המילים שלו דוהרים במרחבי הזמן, באוטובוס הזמן. יש לשיריו הדים רבים גם מעבר לים, ולא פלא שהוא מוזמן להופיע כשגריר של הספרות העברית ברחבי העולם.

ספרו 'אוטובוס הזמן' עבר כמה תחנות בדרך, ומי שקורא את ברזילי לאורך שנים ימצא שהאוטובוס כבר העלה נוסעים בתחנות קודמות. תמצאו רבים שהוקסמו מספריו הקודמים:

"קשוב לגלים" בהוצאת כרמל, 2008,  "אותיות בוכות באש" (כרמל 2004), וכך ספר שירי האהבה הענוג "על חלקת בטנך הלבנה: שירי אהבה וארוטיקה" (כרמל 2002). הקהל שלו לא שכח לו גם ספר פרוזה מרתק, "עד נר ראשון של בוקר" (עקד 1997) – ומדובר בספר, שמסופר בגוף ראשון.

בספר זה אין מאוחר ומוקדם, ממש כמו בתורה, כי מדובר בעלילה נפשית, שמאחוריה עלילה משפחתית ועלילה לאומית.

יצירתו המגוונת של יעקב ברזילי, מבין שהצלחתו בשנים האחרונות היא שיאו של תהליך יצירה, שנמשך בהתמדה זה שנים: ברזילי ליריקן ללא תקנה, ויש בשיריו לא רק רגישות וכתיבה על טבע ואהבה, אלא גם שירים שנוגעים בזמן, בתהליך ההתבגרות, בהגות על הזקנה, על משמעות החיים.

בשירו 'משמעות הכתיבה' בספר שיריו האחרון, הוא מיטיב לחשוף את הכיוון העיקרי של כתיבתו, מה מניע אותו:

לִכְתֹּב בְּהוּמוֹר, זֶה לְתַבֵּל אֶת הַחַיִּים תִּבּוּל מָתוֹק

לְשׂוֹרֵר שִׁירֵי הָגוּת עַל אֱלֹהִים,

כְּמוֹ לְהִצְטַעֵר שֶׁלֹּא מֹשֶׁה קִבֵּל אֶת פְּרָס נוֹבֶּל הָרִאשׁוֹן

 עֲבוּר הַמְצָאָתוֹ הַגְאוֹנִית.

וְהִנֵּה עַל רֶגֶל אַחַת, שְׁתֵי רַגְלֶיהַ שֶׁל מַשְׁמָעוּת הַכְּתִיבָה.

השירה היא פרי השראה של המשורר, הכול נובע מכוחותיו הפנימיים, וכך הוא שר:

"בְּחַנוּת לְמַכְשִׁירֵי כְּתִיבָה

לֹא מוֹכְרִים שִׁירִים

רַק אֶת הַנְּיָר עָלָיו כְּתוּבִים

גַּם לֹא בְּמַכֹּלֶת

לֹא בְּהַקָּפָה וְלֹא בִּמְזֻמָּן

אוּלַי תַּבְלִינִים".

מתוך השיר 'מאין יבוא שירי'.

שירת המשורר לא נקנתה בהקפה, והעברית שלו לא נשאבה מן הים. שיריו נחצבים מהר געש של זמנים, לבה בלתי נגמרת, יונקת מתוך פלאי בריאה קסומים. את לשונו המקורית שאב יעקב ברזילי מן המקורות, והקשר שלו לעברית מיוחד מאד, חושני מאד. כדי לקלוט עד כמה יקרה שירתו בפנתיאון השירה העברית, הרי לכם טעימה משיר של ברזילי, שנכלל בספר שיריו "לרקוד עם אותיות" – ספר שיצא בהוצאת כרמל. יש שם מבוא קצר בשם המשורר, צוהר לעולמו המואר:

"בכל יום בעלותי לחדר העבודה שלי, אני מתבונן מבעד לחלון חדרי בטבע המתעורר, ומאזין לציוצי הבוקר ולמשק כנפי הציפורים. לפעמים ענן קטן שהמלאכים שכחו לחתל, מטפטף מלמעלה, ואני שוקע בהרהורים: עולם כל כך יפה מחד, והעולם היפה הזה חמוש מכף רגל ועד קודקוד בכלי נשק קטלניים. תהיתי מה התשובה ההולמת לחיילים חמושים ברובים? משוררים חמושים במילים. עכשיו, משיצאו השירים לרשות הרבים, גורלם תלוי בנדבת לבם של הקוראים".

לברזילי שירים רבים על הקשר החזק לשפה העברית, דאגה לגורלה, תחושה שהעברית היא בת משפחה, חלק מחייו. ואכן בשירו הראשון בספר, אנו מוצאים את יעקב ברזילי מתחבר לשפה, מתחבר למלים, מתחבר לאותיות, והחיבור ממש מהפנֵט, מכַשף, ארוֹטי:

"ברחבת הריקודים של דמיונותיי

רקדתי עם הפְּרועות בָּאותיות"....

והוא מסיים את שירו באורח סוער:

"עָצמתי עינַיי לכשֵׁף אֶת הרֶגע

כשנִפְקחו מֵחדש

נשְׁזרוּ הָאותִיוֹת

ועשִׂיתי אהֲבה עם המִלים".

שירתו של יעקב ברזילי מלאה קסם, מלאה אהבה לחיים, לסיפור חיינו. זו שירה שמתחברת לשירה העברית לדורותיה, מספרת את הסיפור שלה – ויודעת בכישרון רב לספר את הסיפור של כולנו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל חקק