אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הביטוי הליברלי המובהק של האידיאולוגיה הכנענית - עוזי אורנן


לאום, לשון: קובץ מאמרים לכבוד יום הולדתו התשעים של עוזי אורנן, עורכים: Ofra Yeshua-Lyth, דן תמר, עמותת אני ישראלי, 2013

לאום, לשון: קובץ מאמרים לכבוד יום הולדתו התשעים של עוזי אורנן, עורכים: Ofra Yeshua-Lyth, דן תמר, עמותת אני ישראלי, 2013

עוזי אורנן (94) הינו בלשן במקצועו, ו"עברי" בתחילת דרכו, אחר כך "ישראלי" בזהותו הלאומית. הגם שהוא אחיו הצעיר של יונתן רטוש, הוא אינטלקטואל העומד בפני עצמו, שפרסם מאות מאמרים אידיאולוגים שביטאו את תפיסתו הרפובליקאית אך מאוד ליברלית ומבחינה זו הוא מהצלולים מהמבטאים תפיסה זו, שכה חסרה בציבוריות  של ימינו.

למרות פועלו משך עשרות שנים, נכתבה עליו ביוגרפיה צנומה למדי בשם: יוצא מן הכללים, עוזי אורנן: סיפור חיים, שכתבה נילי אושרוב (הוצאת כרמל, 150 עמ'. למען השקיפות אציין, שאני ביצעתי את המחקר). אגב הוא עצמו הוציא לאור בשנת 1999 ספר מאמרים בשם: ציפורניו של אשמדאי, שמונה פרקים בחילונות (הוצאת עינם), וכן יצא ספר מאמרים לכבוד יום הולדת התשעים שלו, שבאופן לא מפתיע נקרא: קובץ מאמרים לכבוד יום הולדת התשעים של עוזי אורנן (עורכים: עפרה ישועה ליית ודן תמיר, מוגש בהוקרה ע"י עמותת  "אני ישראלי", יוני 2013, ולמען השקיפות אציין שגם אני חבר העמותה).

ספר המאמרים הנסקר בביקורת זו הינו תרומה נאה לכתיבת אורנן והוא ייחודי מעצם היותו כתוב בשתי שפות: עברית וערבית. בפתיחת ספרו מסביר אורנן הרציונל באשר: "ספר זה כולל מאמרים שונים שאת רובם כתבתי במשך שנים אחדות לשבועון א- סנארה, היוצא לאור בנצרת... הוצאת הספר בשתי השפות של הארץ היא עצמה מצביעה על ההבנה שכולנו בני ארץ אחת משותפת, וראוי שהחברה המשותפת כשלנו תנהג בשוויון מלא לכל בניה" (עמ' 10, 8).

אמנם הספר מחולק לשישה שערים העוסקים ב: לשון, זהויות, עניני רוח, אזרחות ולאום, ישראלים ויהודים ודברי שלום, אבל ניתן בחלוקה גסה להבחין בין התחום המקצועי הבלשני שבו עוסק אורנן לבין תחום עיסוקו הציבורי: חילונות וזהות לאומית.

אורנן, מיוזמי "הליגה נגד כפיה דתית" שהוקמה בשנת 1950 ביטא קו ליברלי אנטי קלריקלי שדרש הפרדה בין מיסוד המדינה למיסוד הדת, ובכלל זאת הנהגת נישואין אזרחים. פעלתנותו הביאה את יצחק חסן להזמינו בשנת 1977 לעמוד בראש "התנועה הישראלית החילונית" שבמידה רבה המשיכה את הקו החילוני הומניסטי של "הליגה נגד כפיה דתית".

יש לזכור, שהתנועה הכנענית הייתה בעלת אידיאולוגיה פוליטית חילונית מובהקת, וביטאה תפיסת זהות רפובליקנית, כפי שניתן ללמוד מתמציתיות הסברו של עזרה זוהר לתפיסת היסוד  של הכנענים לאחר מלחמת ששת הימים:" קליטה הדרגתית של כל יושבי הארץ בתוך חברה עברית חד- לאומית פתוחה, הקובעת שוויון חובות וזכויות לכל בלי הבדל מוצא, עדה ודת" (ח. הדד, "מי אתם הכנענים?" מתוך (העורך : יונתן רטוש) מניצחון למפולת, 1976, הוצאת הדר, עמ' 34). ניתן להוסיף להבהרת התפיסה הפוליטית של הכנענים גם את תמצית השקפתו של יונתן רטוש (מאותו הספר) שגרס ש"אנחנו כאן אומה חדשה בארץ הגירה" (עמ' 55).

במאמרו "זהות ישראלית- על הכנענים" קשר אורנן מייסד עמותת "אני ישראלי", שדרשה הכרה בלאום הישראלי, אחת מוצאו האתני או דתו של האזרח, לאידיאולוגיה הכנענית שחבריה "האמינו שכמו בכל הארצות שהגיעו אליהן מהגרים גם בארץ ישראל נוצר לאום חדש המורכב מצאצאי המהגרים ומבני הארץ הוותיקים. על יסוד ההזדהות עם הארץ ועם השפה העתיקה, הכנענים קראו  לו "לאום עברי" הכולל את כל תושבי הארץ, בלי הבדל דת או מוצא אתני. זו הייתה תפיסה מודרנית של לאום. היא זו השלטת במגילת העצמאות ובפקודות הראשונות של ישראל. אבל מנהיגי כל המילאטים - ערבים ויהודים כאחד – התנגדו לכנענים...היום השם הטבעי ללאום המשותף שלנו הוא "לאום ישראלי". גם הדרכון הישראלי מעיד כמו כל דרכון באנגלית, שלאום המדינה הוא ישראלי (עמ' 142).

אורנן מוסיף פרטים על פעילות עותרי עמותת "אני ישראלי" שערערו בשנת 2008 על דחית בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט מנהלי על דרישתם להכיר בלאום הישראלי שלהם. הוא הסביר  שההשתייכות הדתית או האתנית "איננה סותרת את הלאום המשותף של כל האזרחים" (הדוגמא שנתן על בריטניה, איננה מוצלחת כי זו ממלכה המושתת על מספר לאומים, להם יש לאום גג בריטי-י.ב.) וחזר נכונה על הטענה ש"האזרח רשום רק שהוא שייך ללאום המדינה המשותף" ("הכרה בלאום הישראלי", עמ' 146).

התקדים לעתירת חברי העמותה הייתה עתירת היחיד של ג'ורג טמרין ( 1970), אך העתירה הנוכחית הייתה עתירת אזרחים בעלי רישום מגוון של לאום: "ערבי" (עאדל קעדאן מבג"ץ קציר), "דרוזי", "רוסי", "בורמזי", "יהודי" ועוד.

קביעת בי המשפט העליון ש"המערערים לא הצליחו להראות כי...התפתח בישראל (עובדתית או משפטית) לאום ישראלי, כטענתם, בו אמורים להיות שותפים בני דתות שונות או חסרי דת, או מי שמשתייכים או השתייכו לקבוצות אתניות שונות" (עמ' 150), היא מחד מגוחכת ברמה האובייקטיבית, הרי ניתן להראות אמפירית השוני בין התרבות בכללותה בארץ לזו של היהודים  בארצות פזוריהם, על שפתם ותחומי החיים השונים. היא גם מסוכנת כי היא למעשה קובעת שהיהודים הם לאום אחד שאינו משתנה ומכאן מחויבותו ל"נאמנות כפולה" תמיד למדינת הלאום שלו- ישראל, כפי שטענו אנטישמים (לאחיהם היהודים) לאורך הדורות. זאת ועוד, מאחר שאין הוא משתנה הרי היהודים בכל העלם נשארים יהודים ומדינת היהודים אינה יכולה להיות באמת מדינת כל אזרחיה כולל כמובן הלא יהודים, ולכן גם אינה יכולה להיות מדינה דמוקרטית לכלל אזרחיה.

בצדק רב מסביר אורנן את משמעות המילה Nationality כ"לאום לא רק בהכרזת האו"ם, אלא גם במגילת העצמאות שלנו כולל, כמו בכל מדינה, את כל אזרחי המדינה" ("לאום ישראלי- חובק כל דת ומוצא", עמ' 194), שהרי לפי הגישה המערבית, האזרחות והלאום מתלכדים זה בזה.

פיתוח לגישה לאומית זו ביחס ללשון, ניתן למצוא בדבריו: "העמדת דור ילדים דוברי עברית מתחילת חייהם הייתה תולדה של תפיסת מהפכה חברתית  (למעשה פוליטית –י.ב.). מהפכה זו הייתה מרידה בתפיסת העולם היהודית ויצירת תפיסת עולם חדשה, המיוסדת על מרידה בדת, מאיסה במסורת, נטישת ההלכה, ועזיבת השפות היהודיות (כלומר אין העברית בגדר שפה יהודית !-י.ב.). מצבם של הילדים שהחלו את לימודם בבתי הספר העבריים החדשים היה דומה למצבו של ילד בארץ הגירה. התבוננות בילדי מהגרים מראה ששפת בית הספר תמיד מנצחת...זה היה מבע גלוי לשינוי בתפיסת המהות העצמית של החברה: לא להקים עוד קהילה יהודית כמו קהילת היהודים הדתיים בירושלים (שהייתה אויבת מרה לחברה החדשה), אלא להקים עם ככל העמים- חברה לאומית חדשה הנושאת עיניה להיות חברה עצמאית" (עמ'54).

בעקבות מודל הלאום האזרחי מבהיר אורנן, ש"יש להבחין בין "לאום אתני" ו" לאום המדינה"

במילים אחרות, בין מוצא לבין לאום השקפות לא דמוקרטיות שטוענות שהעיקר הוא "מאין באת"...אבל לפי התפיסה הדמוקרטית, העיקר הוא "לאן אתה הולך...ההשקפה הלא דמוקרטית מפריעה לקיום מדינה דמוקרטית, שהרי העיקר בדמוקרטיה הוא שוויון כל האזרחים  בחובות ובזכויות.."(מתוך המאמר " לאום מדיניה ולאום אתני", עמ' 110).

אורנן כמובן צודק כמובן בערך השוויון (וחשוב לציין גם את השוויון בפני החוק) אבל הדמוקרטיה הליברלית מבוססת גם על החירויות של אזרחיה המבוססות על חופש: הקניין, ההבעה (ומכאן גם ההפגנה וגם העיתונות), כמו גם הזכות לחיים, לכבוד האדם והזכות לרדיפה אחר האושר.

מתוך כך נגזר הרישום במרשם האוכלוסין, ומצרפת, בה נאסר על פקידי הממשלה לשאול אדם לגבי מוצאו, הוא לוקח דוגמא למצב הרצוי לעומת למצב המצוי בישראל "מדינה שחוקרת ורושמת במסמכיה את המוצא ואת הדת ואולי גם את צבע השער המקורי של כל אזרח בה (שם עמ' 112).

מכאן שהרישום היחיד שצריך להיות, אליבא אורנן, הוא רישום לאום המדינה. בתחילה גרסו הכנענים כי הלאום צריך להיות עברי, אך לאחר פסיקת בית המשפט שאין הבדל בין "עברי "ליהודי" ולפי השם הנוכחי של המדינה הוא החל במהלך משפטי ציבורי של תביעה להכרת המדינה בלאום הישראלי. רישום זה לדידו יצור מצב ש"לכל יושבי ישראל יהיה להם גג לאומי משותף המבטיח שוויון אמיתי לכל הישראלים בכל פינות החיים" (עמ' 114, דיון מעניין בהקשר לרואנדה בסוגיה זו, ראו המאמר "רואנדה", עמ' 56-58).

הכרזת העצמאות מבחינתו הוא מסמך המבטא מדינה דמוקרטית ראויה, אבל לדידו לאחר התקבלות ישראל לאו"ם נוצרה אבחנה בין שני סוגי אזרחים, "אזרחי שבות", ו" אזרחי ישיבה", מצב היוצר בעיתיות משום ש"כאזרח אתה נאמן למדינה שאתה חלק ממנה, אבל האזרח היהודי נדרש להיות נאמן גם ל"עם היהודי" (מתוך "דלדולה של הרוח מאין?" עמ' 94).

אין אלו דברים של זוטות. אלו הם דברים בעלי משקל משום שהבסיס השונה של האזרחות בישראל אינו מאפשר בסיס אזרחי במדינה טריטוריאלית בעלת לאום אזרחי. אמנם הישראלים היהודים טוענים כלפי האזרחים הערבים שהם נאמנים לעמם שמחוץ לישראל )העם הפלסטיני בפזורתו) אבל הרי אותה טענה ניתן להטיח בישראלים היהודים, מה גם, שעד היום קיימים מוסדות מעין ממשלתיים ציונים - יהודים כמו: מחלקות ההתיישבות והעלייה של הסוכנות היהודית, קרן קיימת לישראל, קרן היסוד, האנכרוניסטים למדינה מודרנית האמורה להיות מדינת כל אזרחיה. לכך יש להוסיף את התניית השירות הצבאי (המונעת ממי שלא שירת בצבא, להיות שווה זכויות) כמחסום להתקבל לישובים מסוימים, ואורנן מביא את סיפורו הפחות ידוע של אברהים דווירי (לעומת סיפורו הידוע של עאדל קעדאן, ראו המאמר "אפליה לפי החוק ואפליה מצד החברה", עמ' 116- 118).

כינון מדינה דמוקרטית הוא תנאי לשוויון כלל האזרחים ומניעת האפליה הקיימת כיום אותה מכתיר אורנן כ"הפליה מילטאית", כלומר אפליית העדה האתנית היהודית לטובה לעומת כל האחרות (ראו התייחסות למשל במאמר "איזו מדינה זאת?, עמ' 96, ובנושא השירות הצבאי, "אזרחות ונאמנות" עמ' 124).

בעוד שרטוש התייחס בביטול לזהות הלאומית הפלסטינית, יחסו של אורנן הינו מורכב יותר והוא כבר בספר המאמרים שיצא לאחר מלחת ששת הימים סבר, שיכולים לקום מגוון של לאומיים ש"אם יועלו שפות הדיבור הערביות על הכתב וחיים בעלי תוכן חדש יינתנו להן, אם תחול מהפכה תרבותית עמוקה בעלת אופי של "רנאסנס" ברחבי העולם הערבי, ואם השפה הערבית הספרותית תעבור מבתי הספר ומדפוסי יום יום אל מקום הכבוד הראוי לה במחקר תיאולוגי ופילולוגי – אז ילבש "העולם הערבי" צורה חדשה לגמרי, צורה פלורליסטית, ובה יהיה מקום הן ללאומים הערבים החדשים והן ללאומים לא ערביים ולחברות לא ערביות כגון הקורדים, ארמנים, ישראלים, קופטים או ברברים. אולם כל עוד לא אירעו מהפכות אלה, וכל עוד נודעת למונח "וטניה" המשמעות הנוכחית, ובייחוד כל עוד לא ייחס שום פלשתינאי ערכים לאומיים אמיתים לאנשי פלשתין, אין כל יסוד לומר בעברית "לאומיות פלשתינאית" או "לאום פלשתינאי" (עוזי אורנן ,"הלאומיות הפלשתינאית, שתיים מקרא בערבית ואחד תרגום לעברית", מתוך: מניצחון למפולת, עמ' 67).

אורנן למעשה התייחס לחוסר הגיבוש הלאומי  של מדינות ערב מזווית ההתייחסות לשפת הלאום, אבל ניתן לגזור מדבריו גם התייחסות לדמוקרטיה ולדמוקרטיזציה, שעל כישלונה ניתן ללמוד מ"האביב הערבי" שהפך ברובו ל"חורף ערבי" (על בעיית הפאן הערביות ראו מאמרו הייחודי על מלחמת העצמאות של העם הצחרווי בסהרה - "מלחמת העצמאות של הצחרוים", עמ' 68- 70).

אולם דומה שבספרו החדש הוא עושה צעד נוסף לקראת הכרה בערבית כשפה לאומית לצד העברית מתפיסה ליברלית (החורגת מהרפובליקניות הכנענית ה"מקדשת" העברית בלבד) וזאת " אם דוברי הערבית ילכו בדרך הסלולה של החברות הלשוניות הרגילות בעולם, אם יקומו אנשי חיל בעלי חזון מבין דוברי הערבית ויעזו להעלות את יצירותיהם על הכתב בשפה היפה הדבורה בפיהם, או לפחות יכתבו למען הילדים המתחילים חומרי ספרות ללימודיהם. את הערבית הספרותית יוכלו התלמידים ללמוד יותר מאוחר וביתר קלות, אם תחילה  יינתנו להם יצירות הכתובות בשפת האם האמיתית שלהם" ("מדוע קשה לדוברי ערבית ללמוד ערבית", עמ' 40).

ספרו של אורנן הינו ספר חשוב, הגם שהמאמרים חוזרים על עצמם ורצוי היה לאחדם. הוא חשוב פוליטית לאומית באשר הוא לא רק מבקר את המציאות הפוליטית המעוותת בה אנו חיים, אלא גם מציע חלופה. קריאה לא משוחדת בו מעלה שלמעשה בפועל אין ישראל מדינה דמוקרטית כמו גם מדינת לאום. אין אזרחיה כיום שווים בזכויות ובחובות ואין המדינה מסגרת פוליטית המשותפת לכולם בצורה שווה: "כדי לבנות אמון יש למנוע שערוריות כמו ריסוס יבולים של עובדי אדמה לא יהודים (כפי שאירע לפזורת הבדואים בנגב-י.ב), גם אם הם חיילי צה"ל, להימנע מהריסת בתים של אזרחים לא יהודים (לעומת אי הריסת בנייה לא חוקית במושבים-י.ב), וכן לבטל את ההגבלות הגזעניות בחלוקת אדמות המנהל. בשלבים נוספים של יצירת אמון יש להעניק אזרחות אחידה ושווה לכולם. יש לשנות את חוק האזרחות המפלה בין האזרחים, ולהפוך את כל הישראלים, יהודים כערבים, לאזרחים מכוח לידה או מכוח ישיבה בלבד" ("ארוכה הדרך לשלום", עמ' 202).

קולו של אורנן הוא קול צלול, אך קול של מיעוט די מבוטל בקרב האינטלקטואלים, וכלל אינו קיים במערכת המפלגתית, מה שמעיד, שלמרות יומרת ישראל להיות "וילה בג'ונגל", מדינה יהודית דמוקרטית, היא למעשה פוליטית בגדר מדינה פוליטית מעווות שאיננה דמוקרטית ולמעשה גם אינה מדינת לאום אלא בצורתה האתנוקרטית המוזרה שתיתכן.

תגובות

מהי אידיאולוגיה כנענית ?

מאמר מעניין אבל כלולים בו מושגים לא ידועים המקשים עלי לרדת לסוף דעתו של הכותב

קולו הצלול של עוזי אורנן

אכן הוגה בשיעור קומתו של עוזי אורנן היה צריך להיות במרכז השיח בכל חברה מתוקנת. הנה עוד הוכחה לכך שלא זכינו לחיות בחברה מתוקנת.

אורנן הוא קול צלול אבל המסר לא ידוע...

עוזי אורנן הוא אדם מיוחד ומרתק יוסי ברנע מעמיד כותרת ובה המונח אידיאולוגיה כנענית
כמה אנשים כיום יודעים להסביר מהי אידיאולוגיה זאת ? המגיבה מעלי -רויטל ממחישה
זאת היטב אני מביע תיקווה שמישהו - עוזי אורנן או יוסי ברנע או אחר- ירים את הכפפה ויכתוב מאמר מקיף באתר זה מאמר שיכלול ראשי פרקים : הרקע לצמיחת התנועה הכנענית (אם אינני טועה שלונסקי הוא שהעניק שם זה). עיקרי האידיאולוגיה .
התקופה בה משכה אליה אוהדים רבים. דעיכתה והסיבות לכך . האם היא הייתה באמת חלופה לרעיון הציוני נקודות החיבור שבהשקפה זאת לעניין הלאום המודרני

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסי ברנע