אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שני נושאים בוערים


התמונה של עמוס אריכא
צילום: מירב גולן

צילום: מירב גולן

א. חמאס ואונסק"ו – פייק ניוז

בלוז המאבק המר ושטוף הדמים בין שתי התנועות הלאומיות, העברית והפלשתינאית, נמצאת ירושלים בירת ישראל הנצחית – עיר דמים עם היסטוריה נוראה מתחילתה. מלחמות ומרחצי-דמים בהן טבעה בירת ישראל פעם אחר פעם. אין עיר בירה כבירה מופלאה זו שרוחניות ורצחנות משמשות בה בערבוביה מחרידת-לב. אין בירה בין בירות עולם שבא עם אחר לתבוע עליה ריבונות שלמה (!) כפלשתינאים, רק מפני שכובשים מוסלמים הצליחו להקים במאה השביעית, לפני אלף ושלוש מאות שנה, את היכל מסגדם על האדמה המקודשת ביותר לעם העברי בהר הבית.

דווקא שם הקימו היכל משלהם לאלוהים שלנו שהם שיכפלו כיוצריו, על-פי השיטה העתיקה לעקור אויב עד שורשו. האיסלאם שלא רק שהעתיק יסודותיו מהתנ"ך ליצירת הקוראן, אינו מוכן להשלים עם העובדה כי שוב חזרו צאצאי העברים הקדומים לירושלים בירת העם העברי מתחילתו. ראו כיצד מעוותים היסטוריה כשאמנת החמאס "המתוקנת" (נוסח חדש 2017) נפגשת כמו במקריות מופלאה עם החלטת אונסק"ו שהתקבלה היום, יום העצמאות ה-69) בעזרת תיווך גרמני – צעד מחריד לב שעוד יהיה לו המשך מר.   

ההחלטה המטרידה הזאת של ארגון חשוב שהתקבלה בלחץ הפלשתינאים והעולם הערבי בעזרת גרמניה צריכה להזכיר לנו את משמעות ירושלים לאו דווקא מהבחינה הדתית כמו מבחינת העובדות ההיסטוריות. הרי לא רק מהיום הפלשתינאים ותומכיהם משכתבים את ההיסטוריה מחדש, כמסע שיטתי, נבזי ואנטישמי שמכוון לפגוע בזכותנו על הארץ  ובעיקר לתבוע לעצמם שליטה בכל מרחבי הבירה העברית מאז ומעולם.

נוכח אמנת החמאס ודרישת הפלשתינים לשליטה לא רק בחלק מירושלים אלא בכולה,  ונוכח החלטות אונסק"ו השערורייתיות מוטלת עלינו חובה היסטורית מימין, משמאל ומהמרכז לשמור את ירושלים כעיר מאוחדת. כל דרך אחרת פירושה מלחמה נצחית כאותה תמיהה של משה דיין, אם לנצח נאכל חרב, משפט שרוט מרוב שימוש כאשר אבנר פונה ליואב באמירה כה קשה ככתוב בספר שמואל ב' (פרק ב' פסוק כו) : "וַיִּקְרָא אַבְנֵר אֶל יוֹאָב וַיֹּאמֶר הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב (ע.א. אותנו) הֲלוֹא יָדַעְתָּה כִּי מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה וְעַד מָתַי לֹא תֹאמַר לָעָם לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי אֲחֵיהֶם."

ולפלשתינאים ייאמר היום ולא מחר כי לאור מלחמת הכזבים והשקרים שהם מנהלים לרשתנו, תוך גניבת ההיסטוריה העברית לדורותיה, ככתוב באותו פסוק מפורש ומצמרר של אליהו הנביא המוכיח את אחאב בפרשת כרם נבות ומטיח בו מלים קטלניות כבליסטראות (ספר מלכים א' פרק יא פסוק יט): "כֹּה אָמַר יְהוָה הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָ וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה."

חובתנו לומר לפלשתינאים: אנחנו מכירים במצוקתכם, ומשום-כך אנחנו נאבקים לקיים שתי מדינות, אחת לכם אחת לנו ברצועת האדמה הצרה שבין הירדן לים. אך ירושלים היא בירתנו ולא נחלוק אותה אתכם שכן יהיה בכך פתח לתביעות מתחדשות בעתיד והפיכת ירושלים לעיר שטופת דמים. אכן זהו מצב טראגי שסילופים היסטוריים כה-גסים עד טומאה הופכים לאמת היסטורית חדשה – לפייק ניוז שלא היו כמותם.  

גורל הבירה איננו נתון כלל למיקוח. בנושא זה אין מקום לפילוג בתוכנו. כשיגיע יום ושלום-אמת ישכון בינינו לבין בני ערב באשר הם, תהיה ירושלים פתוחה בפני כל מוסלמי שירצה לעלות לרגל לירושלים בירת ישראל ולהתפלל בה. ברוך יהיה בבואו.

ב. קוו וואדיס בנימין נתניהו

מכתב גלוי לראש הממשלה:        

אני כותב את השורות האלה בתחושת עלבון צורב על שאתה, בנימין נתניהו, מכהן כראש ממשלת ישראל, ארץ שהיא ביתי-מדינתי לא פחות משלך. לא אצטער אם תחוש ברע למקרא הדברים האלה. בגילי כבר לא רק שמותר לי להיות דובר אמת מכאיבה עד-תום, אלא זו חובתי לבאים אחרינו. לא יהיו לפני עוד הרבה מקרים להקליד ממועקות-לב הנגרמות בידי מנהיגות חזירית וחסרת אחריות כלפי נתינים רגילים שכנראה אתה מתקשה לראות אותם. אני מונה עצמי ביניהם.

כולנו אולי חמורים נוערים, אבל לא סתומים. מכאן נובעת חובתנו להתריע כנגד חזירות וייחוס טיפשות לאחרים כמנהגך, תכונה עלובה בדרך כלל, על אחת כמה וכמה כשהיא מופגנת בידי רמי-מעלה כמותך שדבקה בהם ארדואניות תורכית. לעומת זאת התנהלותך בחודשים האחרונים מעוררת אי-נוחות באשר ליכולת שפיטתך, הן משום עלילותיך הנחקרות והן מחמת שאתה מזניח את פיתרון בעיות קיומנו היומיומי כאן. אתה מתעלם ממה שנעשה בחינוך, בבריאות הציבור, במצוקות היומיומיות הקטנות שלנו, והמאזן שלך לאור נימוקיך באשר לתיקים הנחקרים עתה, מדאיג רבים.

אתה מתנהל כמי שחי בארץ אחרת, בעולם שונה והזוי משל רבים. לעתים אני סבור שאתה מעורר רחמים בקוצר דעתך להבין את  הכוונה להיות סתם ישראלי, וכנראה שאין בך שמץ של קשר אמתי לתרבות העברית העצומה  שנוצרה בארץ ולא אתה ולא שרת התרבות שלך מסוגלים להבין עד כמה בכסילותכם כי רבה ובקלות דעתכם המגוחכת אינכם מבזים את יוצרי הארץ במחוזותיהם אלא מבזים ראש וראשונה את עצמכם, כעלובי-נפש וחסרי תרבות מקורית. יתכן ואינך ער כלל לעובדה כי אתה מנתב את יכולותיך בערוץ הגובל בשחיתות נפשעת דוגמת זו של אחאב ואיזבל אותם גינה הנביא אליהו, כמסופר בספר הספרים, היצירה הגאונית של אבות-אבותינו - שלך ושלי. אבל דומה ויצאנו מרחם אימותינו איש איש יצוק בתבנית אחרת, מונחה על-ידי עקרונות חיים שמעולם לא יחפפו. אבל תורת המוסר העברי לא תניח לך, לא תרפה.

נכשלת באורחות חייך כמנהיג שאינו ראוי לעם הספר שמלחמת העצמאות שלו רחוקה מלהסתיים, וסימני שאלה מעיקים תלויים מעל עצם קיומו ולא רק מחמת אויבים מבחוץ, אלא גם ובעיקר עקב הנהגה כושלת ומכשילה מבפנים. תגובתך הלאקונית כי "אין כלום כי לא היה כלום", או אמירתך הבוטה והאדיוטית כי "מותר לקבל מתנו מחבריםן" מסכמת בחריפות את יחסי הגומלים המתקיימים בינך לבין רבים ושונים ממך בארץ.

עד כה חייתי שנים רבות ממך ואין בידי ספק כי לפחות בתחום אחד, הבנת טיבו של אדם, חושי מושחזים משלך ואתה חשוף מנגד במלוא עירומך. מעולם לא שמעתי מאיש על חברים כה נדיבים כאותם שאתה אוסף בשקדנות ביחד עם רעייתך השקדנית, כל אותם ש"תורמים" להקל על חייכם המיוסרים  וכל המתנות, וביניהן כנראה גם מתנות מוחשיות יותר ממשקאות ותכשיטים יקרי-ערך, כמו מיליארדרים שונים שאחדים מהם דמויות לא ברורות, כמו משפחת חבריך מפריז, שכנראה יצא לבם אליכם, שרה ובנימין המתקשים לסיים יומם.

הבעיה הנוקבת היא שאלה ביחד אתך מבינים את סוד יחסי הגומלין שביניכם; אתה ומשפחתך תזכו בכל מיני טובות הנאה, ובתמורה אותם טייקונים כמילצ'ן למשל ופאקר השותף כנראה במימון "המתנות" האלה(?) ואחרים שהם חברים רק מאתמול, ישתמשו ב"חברות המופלאה" הזאת לרומם את מעמדם במחוזותיהם ועל כל שקל שהשקיעו בך יוחזר להם כפל כפליים. בימים בהם כיהנתי במשטרת ישראל, לפני שנים רבות, היו מכנים מערכת יחסים כזאת בנוסח"תן וקבל", או במלים אחרות פרשיית שוחד לעילא!

אם עדיין אתה חרד לשמך "הטוב" – תתפטר מיד. אינך ראוי לכהן לא רק כראש ממשלה אלא בכל תפקיד ציבורי.   

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עמוס אריכא