אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

תיקון השחרית, תיקון הזמן


צילום: תפארת חקק

צילום: תפארת חקק

 שירת התאומים הרצל ובלפור חקק, שירה שמחברת בין פייטני העבר למציאות המשתנה

עיון בספרי השירה של הרצל ובלפור חקק:

 "שחרית לנצח" מאת הרצל חקק, 322 עמודים, הוצאת צור אות 2016.

"רשות לתיקון עולם", מאת בלפור חקק, 320 עמודים, הוצאת צור אות, 2016.

מאז שניסו רבני בבל ופייטניה במאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים להשתלב בספרות העברית, שפרחה בכתבי העת של א"י ואירופה, הורגש הפער בין שירת המזרח של ארצות האסלאם לבין השירה באירופה בשפה העברית.

פייטני המזרח ובראשם פייטני יהדות בבל שמרו על קשר הדוק עם התנ"ך ועם שירת ספרד בימי הביניים. השירה שלהם ינקה מהמורשת הדתית, מסמליה, מערכֶיה, מהעֶרגה לציון - גם כשכתבו שירה חילונית.

זה היה בנשמת השירה שבקעה מן המזרח, וכתבו על כך אברהם בן יעקוב, לב חקק ואחרים. היה ברור לכול, שיש חשיבות למסורת במזרח, והיא נמשכת, ויש בה כוח שמעניק חיות חדשה לשירה החדשה. השירה אינה עלה נידף ברוח, אלא עלה שמחובר לענפים ולשורשים.

היטב הורגש השוני בַּכיוון: באירופה ובא"י המגמה הייתה חיפוש דרכי הבעה חדשות בסגנון, בצורה ובמוטיבים - ובדומה למהפכה הספרותית הרומנטית האירופית. המבט היה תמיד לאירופה. המרד נגד המסורת בלט בעיקר בחוגי המשכילים החילוניים. כשניסו משכילי בבל להשתלב ולפרסם את יצירותיהם בעיתונות העברית החדשה, הם נדחו בטענה, שזו שירה שמרנית מעלה גרה של שירת ספרד, ואין בה אותה רוח חדשה. טענו כנגדם,שחסרה בכתיבתם השאיפה לשינוי, לתיקון חברתי, למרד בחברה השמרנית.

מן העֵבֶר השני - השירה שנבעה מן המזרח רצתה להמשיך את התפארת של שירת ספרד, לזכות בסגולתה המופלאה כשירה ששואבת מן המקורות. התחושה הייתה, שהשירה החילונית, שהתנתקה מן היהדות, הייתה שדופה מדי, רזה מדי.

שירתם של הרצל ובלפור חקק היא שירה מיוחדת בנוף הספרות העברית בכלל, לא רק משום היותם תאומים זהים, שמפרסמים את שיריהם בעת ובעונה אחת, במתכונת אחת, ובמוטיבים הדנים באלמנטים אוטו-ביוגראפיים ובאוריינטאציה מזרחית במשמעותה החיובית. שירתם ממלאת את הלב, שירה עשירה מאד, שירה שמושכת אותנו, שכן היא מחוברת לזמן היהודי ולזמן הספרותי, לערכי המזרח המוארים. הם מתכתבים ומשוחחים עם השפה העברית לדורותיה וכן עם משוררים עבריים בדור של ישראל המתחדשת. מי שעוקב אחר שירתם, רואה שאינם מתפתים לכתוב כמו המשוררים סביבם. הם עקביים בכתיבה שורשית, לעתים מליצית, לעתים נבואית, שירה שמחוברת למקורות.

שירת ה"פרהוד" כסיפור משפחתי

במשך שנים רבות אני עוקב אחר שירתם של התאומים הרצל ובלפור חקק. הקִרְבה של שיריהם למקורות העברית ורבדיה, למסורת השירה העברית בימי הביניים, היכולת המופלאה הזו להתמלא מבארות קדומים - משכה את תשומת לבי. כאשר פרסמו את שיריהם על הפְּרעות שקרו ליהודי עיראק ב 1941 הייתי מוקסם מן התיאור הפיוטי השברירי של הטרגדיה שפקדה את משפחתם, מן היכולת שלהם לברוא סביב משפחתם מיתולוגיה טרגית :  שני האחים של אמם, נרצחו בפרעות של יהודי עיראק בחג השבועות תש"א. הסבא שלהם, יצחק חבשה, היה יהודי מאמין וכמעט איבד את האמונה, כאשר נרצחו בניו הבכורים. זו הייתה טרגדיה של אמונה שבורה, ורק כאשר ילדה אמם של התאומים שני תאומים , שבע שנים לאחר מות הבנים, הבקיע אור. ואז באו חכמים לאבי הבנים ואמרו לו: "קיבלתם שניים תמורת שניים, זה הפיצוי משמים". הסבא שלהם קם מן השבעה, שב לאמונתו לאחר שבע שנים. כבר בשנת 1987 פרסמו השניים את שיריהם על ה"פרהוד": הרצל חקק בספרו "תעודה נשכחת", ובלפור חקק בספרו "ואז בקץ היוחסין".

בימים אלה, כאשר יוצאים לאור שני ספרים חדשים שלהם, ניתן למצוא בהם עדיין עקבות לשירים המשפחתיים, שוב מהדהדים שברי קולות של שואת יהודי עיראק (ה"פרהוד"). אך מעבר לכל זאת: תמיד תמיד תמצא ששירתם מחוברת לזמן היהודי ולמקורות היהודיים. לאחרונה פרסמתי התכתבות עם חוקר עיראקי שמומחה לספרות העברית, שכתב דברי שבח על שירת האחים, והייתי נפעם מכך, שהחוקר ד"ר ג'באר ג'מאל אלדין שמלמד ספרות בעיראק הכיר את הסיפור המשפחתי שלהם – וכל כולו היה מוקסם מן ההישגים השיריים של האחים. כך כתב לי המלומד העיראקי:

"אלוהים עדי, שאני רוחש לחבר הרצל כל הכבוד וההערכה על מעלתו הרמה בספרות העברית. לידתו עם אחיו התאום בלפור הייתה סימן טוב למשפחתם, שאיבדה את שני הדודים בפוגרום של ה'פרהוד' השחור. לידתם הוכיחה, שהעם היהודי מוליד פיצוי על האבל. לידתם כענקי רוח מתרוממת כהר געש, ציון דרך כחלק מבניית התרבויות המפוארות ביותר. הרצל ובלפור הם כיום שליחי הידידות והאהבה בין העמים".

העובדה, ששני האחים המשוררים היו במשך 12 שנים יושבי ראש אגודת הסופרים העברים, מוכיחה שקרה משהו, שחלה תמורה בהתקבלות של השירה שלהם, שחל שינוי ביחס לקלאסיקה, לשאיבה מן המסורת, שהתעצמו בתרבותנו גם כיוונים רוחניים של דו שיח עם המסורת ועם היצירה העברית לאורך הדורות. תמיד לאחר בריחה מן המקור, יש רגע של היפוך ושל שיבה אל המקורות.

החברה הישראלית בשֵלה היום יותר מתמיד לקבל את שירתם ואת יצירתם של האחים חקק. שירתם המגוונת מחוברת לקלאסיקה העברית, לרובדי השפה העברית, וראינו זאת באופן עקבי ואמיץ בכל ספרי השירה שלהם  עד כה - וכך גם בספרי השירה החדשים שלהם: 'שחרית לנצח' שלהרצל חקק, "רשות לתיקון עולם" של בלפור חקק.

ויש קו אופי נוסף המייחד את שירתם: בשירתם לאורך השנים יש התכתבות עם המקרא, עם המדרשים, עם המיסטיקה היהודית, עם פייטני ימי הביניים – ומפליא עד כמה הם מקפידים על דו שיח מתמיד עם טקסטים ספרותיים מן המאה האחרונה: ביאליק, אצ"ג , דבורה בארון, רחל, טשרניחובסקי, ברנר ועוד. ההתחברות לזמן באמצעות המלים והפסוקים הופכת להיות דרמה מילולית ורעיונית: התאומים יונקים את הכתובים ומתחברים אליהם מחדש תוך הישענות על המקור עצמו מחד גיסא – ומאידך גיסא הם מפגינים יכולת מופלאה לדבר עם היצירה הקודמת, עם יוצרים שקדמו להם, לשורר שירה חדשה באמצעות העברית המיוחדת שלהם. ההתכתבות הזו של האחים נותנת סיכוי לפריחה תרבותית אמיתית. העברית חיה ובועטת, ואינה שוכחת לרגע את מקורות יניקתה.

 

המקורות של השחרית הנצחית

נתחיל בשירתו של הרצל ("שחרית לנצח") וננסה להתמקד בכמה דוגמאות המעידות על קשר מיוחד לשירת ימי הביניים בספרו החדש ובשירתו בכלל.

"בעיר אבותיו חלם על ציפורים/ וכאן בירושלים ניסה לגעת בחלומות/ וכאן במקום בו מתכפרים/ הוחיל ונמס , אסף את השברים"  כך שר הרצל בשירו "פתגם נשבר" בספר שיריו "הזמן הגנוז" -  עמוד 52. הרצל המשורר את דמות האב, שעלה לירושלים, מתאר דמות של צדיק כפרי המנסה להבין את פלאי העולם השבור, והוא מנסה לאחות בתפילה ובאמונה את הקרעים.

הביטוי "במקום בו מתכּפרים" לקוח משירת ימי הביניים, משירו של רבנו גרשום מאור הגולה : " העיר כלילת יופי קריה נאמנה/ ומקום בו מתכפרים אחת בשנה".

בספר שיריו החדש 'שחרית לנצח' אנו רואים עד כמה המשורר מתחבר לקדושה של השפה העברית, הוא מתפלל בה וחש בכל רגע שהוא כותב בשפה האלוהית. כך הוא כותב בספרו החדש בשיר שנקרא 'קדושה מבעד לשכבות':

מִלְחָמָה לָהּ מֵאָז הַבְּרִיאָה.

הֵן הָיְתָה בְּקֶדֶם הַפְּלִיאָה. וְהִיא

מִבֶּטֶן הַיְּקוּם וְהִיא שְׁמֵימִית.

שָׁכְחוּ שֶׁהִיא הַשָּׂפָה הָאֱלֹהִית  - הרצל, עמוד 152.

גם כאשר רוצה הרצל חקק לשורר את אגדת שכונת ילדותו, הוא משתמש בניבים מתוך שירת ימי הביניים. כך בפרק 'שפת סתרים, שפת הציפורים' מתוך מחזור השירים הגדול שלו 'המסע לשחר החיים'. פרק שירי זה מסתיים במילים:

רָחַשׁ הַשָּׁעוֹן כְּאִילוּ הָיוּ

לוֹ כְּנָפַיִם. מַשַּק סוֹדוֹת נִסְתָּרִים.

שֹׁרֶשׁ שְׁאוֹנִים וְרַעְיוֹנִים. וְאָנוּ

לְהָבִין רָצִינוּ. לְצַיֵּץ סוֹד צִפֳּרִים.

הרצל, עמוד 30.

והלב מתרחב לנוכח מילים עבריות מפיוט עתיק של שלמה אבן גבירול ששבות לחיים:

"נֶפֶשׁ אֲשֶׁר עָלוּ שְׁאוֹנֶיהָ

אָנָה תְשַׁלַּח רַעֲיוֹנֶיהָ?

המשורר מעבד מחדש את הקשר בין רעְיון לשָׁאון, ומיטיב להוליך ההֶמיה הזו אל סוד הזמן, וכמה נפלא לראות כיצד הוא חש את הקשר בין המילים, כיצד נוצר מתח בין השאון לבין השעון.

בשירתו של הרצל אנו מרגישים את הגעגוע לשפה העברית בגדולתה, לכוח שלה לחלום חלומות. ההתנכרות בשנים האחרונות לשירה, מולידה שירה אחרת: הרצל חקק משווה את השירה ואת המשורר ליוסף בעל החלומות. כך כותב הרצל חקק בשיר שלו, 'האור הושלך לבור':

וְעֵת קָרְבָה בַּעֲלַת הַחֲלוֹמוֹת

הִשְׁלִיכוּהָ אֶל הַבּוֹר.

קָרְעוּ כֻּתָּנְתָּהּ

בְּדָם. לְבַל תַּחֲזֹר.  

הרצל, שחרית לנצח, עמוד 162.

הקִרְבה לסיפור יוסף, לְסיפור השְכוֹל, לסיפור החלומות  - כל זה מורגש גם בשירים אחרים. אנו רואים זאת לא רק ביחס לשירה, אלא גם בבלדות שכותב הרצל חקקעל הסבא ששכל שני בנים בפרעות של 1941, ב"פרהוד". כך כותב הרצל חקק ב'שחרית לנצח', בשירו 'הַאִם יחיו המֵתים':

עִם שַׁחַר רָאִיתִי

הַכַּד מְחַשֵּׁב לְהִשָּׁבֵר.

לְלֹא הַמַּיִם הַמְּחַיִּים. וְנָטְפוּ

יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי. מְעַט וְרָעִים.  

טָרֹף טֹרַפְתִּי

וְלִבִּי שָׁכַל.

בָּכָה עִמָּם כָּל הַהֵיכָל 

הרצל, עמוד 197.

אנו מתחברים מיד לווידוי של יעקב אבינו ולכאבו בשני מצבים שונים: מצד אחד, האמירה של יעקב אבינו, כאשר הוא פוגש את יוסף לאחר שנים של ייסורי שכול נוראים. קשה לשכוח את המשפט המצמרר של יעקב באותו רגע:

 "מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי" ( בראשית מ"ז 9 )

 והרצל אכן מתכתב עם השורה הזאת. בו בזמן הרצל מתכתב גם עם הסיפור על יוסף הבן ועם הבשורה המרה :

 "טָרוֹף טֹרַף" ( בראשית ל"ז 33 ).

ההתכתבות של האחים חקק עם מקורות ספרותיים לאורך הדורות בולטת בשירה של שניהם.

הזיכרון היהודי בשירי "רשות לתיקון עולם"

הַבּיטו, למשל, על שירים שכותב האח התאום בלפור חקק.

תמצאו בשירתו של בלפור חקק רמיזות מתוך הזיכרון היהודי. בספרו "זריחה בין הזמנים" (2003) אנו מוצאים מחזור שירים בשם "שפת האהבה" וכך הוא כותב שיר בשם "דין מתוק" (עמ' 10)  ומפליא לראות כיצד הוא מתכתב עם תבנית שיר של שמואל הנגיד.

הוא כותב כך:

אָבוֹא אֵלַיִךְ בַּלַּיְלָה הַהוּא/ שֶׁבּוֹ נִגְזָרִים הַדִּינִים/ בָּעֵמֶק שֶׁבּוֹ יִגָּזר הַדִּין/ בְּרֶגַע מְאֹד עָדִין./ בַּלַּיְלָה הַהוּא שֶׁאֵינוֹ לַיְלָה/ יוֹם דְּמָעַי נִגְּרוּ/ בַּיּוֹם הַהוּא שֶׁאֵינוֹ יוֹם/ סוֹד לְבָבִי הֶעֱרוּ.

עיון בשמואל הנגיד מגלה את הצירוף "יום דמעיי ניגרו/ סוד לבבי הֶעֱרו/ מה לדודי תאמרו?" בשירו "אש אהבים נישקה בי".

ארמז אחר משירת הנגיד מופיע בשיר "על גדת הנחל" (עמ' 126), שם מתואר היום השוקע המסמל את המוות ”במערב נותר אור כְּחוט השני", וזה מזכיר מאוד את שירו של שמואל הנגיד "מיודעי הבינני", שם נאמר "צאו וראו במזרח  אֶת/ מְאור בוקר כְּחוט שני".

ב"רשות לתיקון עולם" מופיע השיר "רוח גן" והוא מוקדש לרשב"ג (עמ' 162), והוא רווי ארמזים משירת ר' שלמה אבן גבירול.

כַּפְתּוֹר וָפֶרַח וְרִקְמָה לְבוּשָׁהּ

כָּאן פִּטְמָה וְכָאן פִּטְדָּה זוֹהֲרָה

כָּאן צִיצִים וְכָאן צִיצִים פּוֹרְחִים

וְעֵת אֶשַּׁק רֵיחַ צַוָּארָהּ

אֵאָסֵף אֶל הַגַּיְא אֶל הַשִּׂיחִים.

פרשת הדרכים בין הדורות

בספרי התאומים יש שיח ושיג עם המקורות היהודיים לרובדיהם ודו שיח מתמיד עם טקסטים ספרותיים מן המאה האחרונה – עם משוררים עבריים ומשוררות עבריות.

בשירו של בלפור 'פרשת דרכים על ההר' (זריחה בין הזמנים, עמ' 84) הוא מנסה לאפיין את המתח בין הדורות באמצעות מוטיב העקידה:

"בּוֹא אוֹמֵר לִי סָבִי/ וְהוּא בָּא מֵאוּר..../ בּוֹא אֶל אַחַד הֶהָרִים/ אֲשֶׁר אוֹמַר אֵלֶּיךָ"

והפואנטה הופכת את העקידה לתהליך של הפנמת ערכֵי הדור הקודם:

"יָמִים עַל יָמִים בַּחֲלוֹם/ נֶעֱקַדְתִּי עַל מִזְבְּחוֹ, עַל הַהָר/ אַךְ בְּפָרָשַׁת הַדְּרָכִים/ שַׁבְתִּי לִשְׂדוֹתַי, אַחֵר, נִשְׁבָּר".

שירים רבים של התאומים מתחברים לנביאים הקדומים, והעברית, שקמה לתחייה מחדש, משוררת פרקי תנ"ך ומפלסת מחדש שבילי הווה, שואבת מקדם ומשביחה את האדמה של העבריות המחודשת.

הרצל חקק מנסה לגשר בין הסֵפר והחיים, בין כתבי הקודש לבין העבריות שקמה להתחבר לאדמה ולטבע – ובין השיטין אנו חשים אותו מתכתב עם הזמר העברי החדש "סובי סובי ממטרה":

סֹבִּי סֹבִּי,

לְהַרְווֹתֵךְ. לִקְרָאתֵךְ אֶרֶץ חֲדָשָׁה.

יָרֹק וְצַעַר וְאִוְשָׁה. וְשָׁרָשִׁים.

לַחֲשֵׁי נִסִּים. פְּשָׁט וּמִדְרָשִׁים.

אַדְמַת בְּרֵאשִׁית.   

שחרית לנצח, עמוד 232.

שירה זו היא מחזור בן 2 פרקים, ובסיומו של הפרק השני, מרגיש המשורר, שיש מתח בין שני זרמים בהוויה המתחדשת:

שְׂפָתָהּ מִתְחַדֶּשֶׁת מִתַּהְפּוּכוֹת

נִשְׁמָתָהּ. מַחְרֵשָׁה מוֹרֶדֶת

קָשָׁה וְנוֹדֶדֶת.

 תָּמִיד יִהְיוּ לָהּ. יִהְיוּ לָנוּ

שְׁתֵּי אַרְצוֹת מוֹלֶדֶת

בניגוד הזה שמפעפע בזהות המתחדשת, חש גם בלפור בשירתו, והוא כותב בשירו "ממגדל בבל להרי ירושלים":

אָבִי לִמְּדָנִי אָלֶף בֵּית

מֵאָלֶף וְעַד תָּיו

זָרַע יוֹם יוֹם אוֹתִיּוֹת

זָרַע וחָרַש

וְקַמְתִּי מֵחָדָשׁ

עִיר וּמִקְדָּשׁ.

בלפור, עמוד 131.

נגד המחיקה, נגד השִכחה

לפנינו שירה המחוברת בכל נימֶיה לזיכרון היהודי. יש תחושה היום בשירה העברית, בדומה למה שהתחולל בשירה הערבית המודרנית בעקבות השפעת הגלובליזציה התרבותית בעולם, שהשִכחה עלולה למחוק כל קשר בין העברית המתחדשת ובין היצירה היהודית מן הדורות הקודמים. שירתם של התאומים חקק מאתגרת מאוד, והיא בולטת מאוד בזיקותיה הרבות לנדבכי התרבות היהודית מן הדורות הקודמים. ייתכן גם, בדומה למה שמתרחש בשירה הערבית בת זמננו, אולי לעתים עולה חשש, שזיקה כה חזקה לעבר יש בה להפוך לרועץ בדור של שירה, שהתקדש בה הדגם של "שירה רזה", שירה לעתים פוסט מודרנית, כתיבה המתנכרת לא פעם למקורות בגלוי - ולפעמים אפילו כאקט של מחאה. מרתק לבחון את יחסם לכתובים היהודיים מן העבר ושמתי לב שיש בשירתם חיבור למקורות, לפיוטים – ובד בבד רצון להתחבר למציאות המשתנה, בבחינת "שירה חדשה שרוּ גאוּלים...".

כחוקר ספרות אני מאמין, שיש קשר בין הלכי רוח ספרותיים והלכי רוח פוליטיים. במשך שנים ניהלו התאומים חקק מאבק כדי לזכות בהכרה ספרותית ובתשומת הלב של הביקורת ושל הממסד הספרותי. כיום כעבור עשרות שנים הם השתלבו באגודת הסופרים העברים ועם הזמן הפכו למנהיגיה, בבחינת "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה" (תהלים קי"ח 22 ).

בשירו של הרצל על אביו שלקה בשבץ מוחי הוא כותב:  "ניגפו עצמותיו וגופו שותק" – כך בספרו 'הזמן הגנוז' משנת 2003 (עמוד 60) והנוחם היחיד נותר ברוחו: "כל שנותר לו כנפי אהבה/ נפשו בטוחה, נפשו ענווה/ במלכותו/ אסיר תקווה, עדיין בדרכו שלו לגאולה:/ ברוך אתה אדוניי/ שומע תפילה".

יש בשיר הדים לשירו של ר' יהודה הלוי "לך נפשי בטוחה". בשירו של ר' יהודה הלוי הכנפיים המעוררות בו כוח הן מפרשי הספינה, "כנפיים ככנפי החסידה".

שירתם מתחברת לתפילות ולפיוטים – ואחד מגיבורי הפיוט שנפשם נקשרה בנפשו הוא אמנון ממגנצא. כך הרצל במחזור שירים בספרו החדש "שחרית לנצח",  עמ' 227-228.

כָּל נִדְרֵי. קֹול תִּשְׁרֵי

אֹמֶר מַר יַבִּיעַ. הֵיכָן הַתֹּם

מִבְּרִית כְּרוּתָה יַפְצִיעַ. תְּפִלַּת לֵב

שֶׁלֹּא הִסֵּס. הֵיכָן

הַנֵּס. נִשְׁמָתוֹ נִפְצְעָה בִּתְמִימוּת

הַבֹּקֶר. אֵיכָה

יְתַנֶּה תֹּקֶף.

אחד מפרקי השיר מסיים במילים:

פַּיְטַן הַמַּשָּׂא, מִלִּבֵּנוּ שָׁר

וְנִבְחַר. נִגְלוּ כָּל נְדָרֵינוּ וְהַשֶּׁמֶשׁ

מְכֻסָּה.

אָכֵן חֳלָיֵינוּ הוּא נָשָׂא.

המשורר מתחבר לפיוט הנוגֶה וחש, שאמנון ממגנצא שר מלב כל הדורות, כעבד אלוהים בנבואת ישעיהו (פרק נ"ג) הוא נושא בגורלו את כאבי כולם.

גם לבלפור שיר על אמנון ממגנצא בספרו החדש "רשות לתיקון עולם", השיר: "ונתנה תוקף בשער ברנדנבורג", עמוד 190.

בָּא אַמְנוֹן מִמַּגֶּנְצָא לְשַׁעַר בְּרַנְדֵנְבּוּרְג

לְדַבֵּר עִם שַׂר עֲמָלֵק וּצְבָאָיו

שָׂרֵי הָאֶס אֶס:

לָדַעַת כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן

מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת

מִי שׁוֹכֵב עַכְשָׁיו בַּכִּבְשָׁן וּמִי גּוֹסֵס.

הוּא צוֹעֵק כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם

הוּא לוֹחֵשׁ כִּי נִמְשְׁלוּ כַּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר.

בשיר זה יש ערבוב זמנים: אמנון ממגנצא יוצא מקברו להגן על אמו הנטבחת בידי הנאצים, והוא בא לתַנות תוקֶף סבלה, סבלם של בני עמה.

ההשפעה מן הפיוטים ברורה - ואין הכוונה רק לשירת תור הזהב בספרד. ההתחברות לאמנון ממגנצא נחשפה גם בספריהם הקודמים. להרצל חקק היה מחזור שירים על אמנון ממגנצא גם בספרו הקודם 'אנא בכוח, אנא בשיר' בעמודים 157 עד 162.

שָׁבָה נִשְׁמָתִי אֶל נִשְׁמָתוֹ.

נוֹגַעַת בַּסִּפּוּר.

בַּנִּסְתָּרוֹת.

בַּצְּעָקוֹת הַנִּגְזָרוֹת.

פֶּרֶק פֶּרֶק.

בַּדָּם, בָּאֶצְבָּעוֹת.

אנא בכוח, אנא בשיר, עמוד 162.

כך בלפור בספרו 'זריחה בין הזמנים' -בשיר "שורות ששמעתי בחלום" (עמ' 54-55) יש הישענות חד משמעית לאורך כל השיר על הפיוט "ונתנה תוקף" המיוחס לר' אמנון ממגנצא.

כך, כותב בלפור בשיר זה:

"וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת/ מן הָאוֹר הַבְּרֵאשִׁיתִי",

 ובַפיוט כתוב:

"וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת / וְתִפְתַּח סֵפֶר הַזְּכְרוֹנוֹת".

ההתכתבות עם דמותה של אסתרליין עגנון בשירו של בלפור חקק "אגדת אשת הסופר" היא מרַגשת (עמ' 138): השיר בנוי על אגדת רב רחומי- כתובות ס"ב ע"ב: הרב התרחק מזוגתו ולא בא אליה כדי ללמוד תורה הרחק על הגג, והוא נפל אל מותו, כשהגג התרסק. בשיר על אסתרליין יש היפוך:

מִלִּים כּוֹתֵב עָלַיִךְ הָא וְדָא

כּוֹתֵב עָלַיִךְ הָאַגָּדָּה

וְאַתְּ נוֹפֶלֶת מִמִַּדְרֵגָתֵךְ.

הַסּוֹפֵר כּוֹתֵב עַל גַּגּוֹ בִּרְנָנָה

וְאֵינוֹ נוֹפֵל מִגַּגּוֹ

עוֹכֵר שְׁאֵר וְעוֹנָה.  

בלפור, רשות לתיקון עולם, 138

הביטוי "עוכר שאר ועונה" הוא ארמז למשלי י"א 17.

מחווה לזַמָרות ערביות

נפעמתי מאד מן השירים שלהם המוקדשים לזַמרות ערביות: הם מנסים להבין את ההתחברות הרוחנית של האמהות והסבתות שלהם עם זמרות נערצות בעולם הערבי – לילה מוראד, פיירוז, אום כולת'ום, הרקדנית נגואה פואד וכן עם שיריו של פאריד אל אטראש. בשיר על סבו יצחק המטייל בשעת ערב עם חברו ג'ורי, אנו עדים למאורע היסטורי, שמשפיע על חיי הגיבורים. רגע שבו נשבר כלי הנגינה של פאריד, העוד, גורם לשבר בחיי ג'ורי, לעובּר שנפל לרעייתו ההרה – עמוד 194-195.

במחזור שירים שלהרצל חקק על אמו וסבתו ומטבח התבשילים המיתולוגי שלהן, מתנגנת ברקע דמותה של הזמרת הדרוזית אסמהאן:

כָּךְ נֶאֱפִים עָלִים. מֶרְקַחַת רוּחוֹת

שֶׁל כִּסּוּפִים וְרֵיחָאן. הַמִּכְסֶה נָסַק

עַד חַלּוֹנָן. שָׁרָה נִשְׁמַת אִסְמָהָאן. (הרצל, שחרית לנצח, עמוד 176 ).

בלפור בספרו החדש כותב על הסגידה לאום כול תום, על הדרך המאגית, שבה היא מכשפת את חיי מעריציה בכל מקום:

הַכֹּל נִגְזַר מֵרֹאשׁ, הִיא שָׁרָה פּוֹנָה לְאָחוֹר.

מַסָּךְ יוֹרֵד עַל דַּרְכָּם.

הוֹי אֵל רַחֲמָן, לָמָּה הִיא מְשִׁיבָה

פָּנֵינוּ רֵיקָם.

הֵם בָּאִים שׁוּב אֶל אֻם כּוּלְת'וּם אֲהוּבָתָם.

הַשַּׁחַר מַפְצִיעַ כָּאֵשׁ.

הַשִּׁיר אֵינוֹ תַּם.

בלפור, עמוד 145

קולם של סופרי המזרח שב בשירת האחים

מחקר מיוחד עוד ייכתב על שיריהם המתכתבים עם משוררי דור הגאולה הציונית, ויש גם שירים, שמתכתבים בצורה נוגעת ללב למשוררים ולסופרים שצמחו במזרח: יש בשירתם דיאלוג עם יהודה בורלא, עם יצחק שמי, עם שושנה שבבו.

שניהם מתחברים לדמותו של הסופר יצחק שמי: על דמותו האגדית-המדברית כותב בלפור חקק:

יִצְחָק שָׁמִי רָכַב לְעֵינֵינוּ

עַל סוּסָתוֹ הַפֶּלִּאית

אֶל הַיְּשִׁימוֹן אֶל הַחוֹלוֹת

עַד הִגִּיעַ אֶל נְוֵה הַמִּדְבָּר

שֶׁל הַסִּפּוּרִים וְהָעֲלִילוֹת.

בלפור, רשות לתיקון עולם, עמוד 152

בקסם רב הוא מתכתב עם מאוויי-הסופר, שנפשו נקשרה בנפש הסוסה האצילית בסיפורו הנפלא "בין חולות הישימון".

להרצל חקק שיר, שבו הוא הולך בעקבות יצחק שמי, מנסה להבין ללבו, לפֵשר אותה חֶמלה על הסוסה, לפֵשר  אותו כּבוד אבוד, שבני המזרח היטיבו לחוש אותו, לא רק כלפי נפשות בני אנוש, אלא גם כלפי הסוסה הפצועה.

רוֹכֵב כְּנָסִיךְ לְאִטּוֹ. בַּחוֹל.

הֵן הוֹתִירוּהוּ גַּלְמוּד. אַצִּיל בַּפִּנָּה.

נוֹשֵׁךְ בַּעֲדִינוּת שְׁפָתוֹ. לְאֻכָּפוֹ דִּמְעָה.

בַּמִּדְבָּר הִכִּירוּהוּ, רַגְלוֹ הַפְּגוּעָה.

(הרצל, שחרית לנצח, עמוד 134)

המשורר יוצר תמונה קסומה, והסיפור המחודש בשירו מתאר כיצד היָגון של הסוסה הפצועה דבֵק בנשמתו: הסופר יצחק שמי הוא הסובב עתה ברגל פגועה, הוא זה הנושך בעדינות שפה צרובה, נסיך ספרותי בחולות.

דמויות מן הההיסטוריה היהודית

נשמות המשוררים התאומים מתחברות לדמויות אנושיות לכל אורך ההיסטוריה היהודית – כך תמצאו שירים על דונה גרציה, על דון יצחק אברבנאל, על הפייטן שלמה אלקבץ, על אליעזר הקליר ועוד. בשיר האיגרת שלהרצל חקקלדונה גרציה, הוא משווה בינה לבין דבורה הנביאה –שחרית לנצח, עמוד 224:

וְעַד שֶׁקַּמְתְּ,

דּוֹנָה גְּרַצְיָה שֶׁלִּי,

וְעַד שֶׁקַּמְתְּ, מְשִׁיחָה נֶעֱלֶמֶת,

הִתְקַדֵּשׁ מִשְׁכָּן לַנּוֹדְדִים, לָאֲנוּסִים,

לֹא יִמְאֲסוּ בָּם, כִּי חַשְׁתְּ,

הביטוי 'ועד שקמת' מיד מעלה לפנינו קישור לשופטים פרק ה' – "עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל". ההתחברות לזמן היהודי ולספרות העברית היא באמצעות חיבור בין מפלסי הלשון העברית – וזה היופי של השירה הזאת.

בספר שיריו הקודם, 'אנא בכוח, אנא בשיר, שנת 2010 שרהרצל חקק:

שִׂפְתֵי הָעוֹלָם נִפְתָּחוֹת, לַיֹּפִי,

אֵיזֶה סֹמֶק.

אַיֵּה עֹמֶק.

 

בָּרַכֶּבֶת הַזּוֹ שֶׁדּוֹהֶרֶת בֵּין מֵאוֹת

יֵשׁ קָרוֹן אֶחָד, שֶׁהָאוֹר בּוֹ

נוֹתַר דּוֹלֵק, נוֹשֵׁם, מְהַבְהֵב.   – שם, עמוד 118.

וכך מנסה בלפור חקק לחיות דורות שחלפו מחדש, כדי להקים עולם רוחני משלו. הנה שיר שלבלפור חקק מספר שיריו הקודם 'משורר של חצות', שנת 2010, בשירו 'ציפור מים':

אֲנִי הַמְּשׁוֹרֵר בִּירוּשָׁלַיִם/ עוֹלֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גַּג/ בִּשְׁנָתִי אֲנִי נוֹדֵד/ מַשְׁקִיף עַל הָעוֹלָם הֶעָשֵׁן./ כְּחוֹלֵם אֲנִי/ וְאוּלַי יָשֵׁן / מַבִּיט לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם.

(משורר של חצות,  47).

אנו חשים, שאיננו בשׂדה של עברית עכשווית נטו, אלא בתוך דרמה מילולית ורעיונית, דרמה חוצָה דורות. אנו הצופים בבימה הרוחשת, משתאים לנוכח הַקשר החי בין הדורות. כתיבתם המרתקת של התאומים מוכיחה שיש מקום לשירה לא רזה, יש רטט שפועם בנו מול שירה כה מרגשת, כתיבה שיוצרת שירה שהיא חוליה בשרשרת הדורות, שמחבֶּרת בין העבר לבין ההווה והעתיד.

המשוררים יוצרים מגילה ספרותית פואטית, היונקת מאלמנטים אוטו-ביוגרפיים ומשורשי המסורת הפיוטית העברית מאז ימי התנ"ך. זו שירה עברית שורשית גדושה בעיבוי היסטורי ותרבותי יהודי, ורחוקה מהרזון המודרני היונק מהתרבות האירופית הנהיליסטית והאינדיבידואלית המשקפת את האבסורד של קיום האנושי שאיבד את האמונה הדתית. הם אינם מאמינים ביכולתה של השירה המודרנית להבין את החיים והיקום ממשקפת מלוטשת שרואה רק אופק צונן ושכלתני, רק מתוך מבט על  ההתפתחות המדעית והפילוסופיה החילונית.

שירת התאומים נובעת מתהומות נפש, מקֶשר רוחני בין דורות. נפשם צמאה לדורות שחלפו, לערכים שפרנסו דורות – ומתוך אותן בארות רוויות סודות והיסטוריה - בוקעת שירה שכּל כולה חיוניות חדשה. אין ויתור בשירתם על הישן, על הקדוּם, על פי הפתגם: "הישָן יתחדֵש, והחָדש יתקדֵש".

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שמואל מורה