אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המקום הכי טוב בעולם / איילת צברי


איילת צברי / המקום הכי טוב, עם עובד

איילת צברי / המקום הכי טוב, עם עובד

איילת צברי נולדה, למשפחה שעלתה מתימן, בפתח תקווה, הייתה עיתונאית, טיילה בעולם, ומאז 1998 חיה בקנדה, קודם בוונקובר ועתה בטורונטו. האהוב שלה הוא שון והם הורים מאושרים לבת. את ספרה "המקום הכי טוב בעולם" כתבה באנגלית כעבודת תזה בתכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת גוולף בטורונטו. הספר זכה בפרס סמי רוהר לספרות יהודית בשנת 2015 והקנה למחברתו הצלחה רבה, בקנדה ובארה"ב ובעוד ארצות. תורגם לעברית ולשפות נוספות. איילת צברי מלמדת כתיבה יוצרת באוניברסיטת טורונטו, מצלמת וכותבת את ספריה הבאים שעליהם חתמה חוזה עם ההוצאה האמריקאית היוקרתית, רנדום האוס.

בספרה של איילת צברי 11 סיפורים, מהם קצרים מאוד ומהם ארוכים יותר, העוסקים כולם בנסיעות, טיולים,  נדודים והגירה. הגיבורים נודדים בתוך ישראל או מהגרים מהחוץ אל הארץ ומהארץ אל החוץ. חיי נדודים מעומתים עם ישיבת קבע. המנטליות הישראלית מעומתת עם זו של עמים אחרים. הסיפורים מפגישים את הקורא עם דמויות חצויות, המתלבטות, מבחירה או מכורח מציאות חייהן, בין מקומות שונים, ארצות שונות וכפועל יוצא בין תקופות שונות בחייהן. כפי שאומר דף הספר בהוצאת עם עובד, "אחרי שקוראים את אחד עשר סיפוריה של איילת צברי, ישראלית המתגוררת בקנדה וכותבת באנגלית, מפציעה ההבנה שהמקום הכי טוב בעולם הוא זה שמצאנו בו את מקומנו, זרים ושונים ככל שנהיה." ואכן, מסר של פתיחות והבנה נושב מן הספר המראה שאין אדם חייב להיות כבול למולדתו ולדתו וזכותו להגר ולבחור בבן זוג מדת אחרת, אם מתאים לו כך.  הסיפור האחרון, שממנו כותר הספר, מציג שתי אחיות ירושלמיות, שגדלו יחד והיו קשורות מאוד זו לזו, ומסתבר שהן עדיין קשורות בזכרונות העבר המשותפים, למרות הריחוק הגיאוגרפי, נעמי ותמר (בחירת השמות אינה מקרית, כמובן). נעמי התחתנה עם ישראלי וילדה שני ילדים (בזמן הסיפור היא נמצאת במשבר נישואים) וירושלים היא  עירה. לא יעלה בדעתה לעולם לעזוב את העיר האהובה, למרות הפיגועים, למרות המתח. אפילו לת"א היא לא אוהבת לנסוע. תמר, בניגוד לאחותה הבכורה, השתקעה, לאחר נדודים, באי קנדי פסטורלי, הורנבי, בקולומביה הבריטית, ובו היא חיה באושר כבר 13 שנים ומתעתדת להקים משפחה עם קרלוס, לא יהודי,  גבר חייה. כל אחד מגיב אחרת למצב נתון (בנוסף למצב הבטחוני, המצב המשפחתי היה מסובך לאור בגידותיו המרובות של אביהם של האחיות וגעגועי אמן הסובלת לאי מוצאה, ג'רבה), לכל אחד צרכים אחרים, וכדאי לפתח סובלנות והבנה. מאיה מ"סימן להרמוניה", שאביה הדתי ובעקבותיו אמה ניתק אתה כל קשר, שכבר שלוש שנים נודדת בין לונדון להודו ומרגישה הודית, מטילה ספק בקשר שלה עם איאן, בן לאב הודי ולאם בריטית שחי בלונדון ולא מתחבר עם הודו, כשהיא פוגשת במקרה בחור ישראלי, עומר.

איילת צברי מיטיבה להיכנס אל תוך נפשן של דמויותיה, כמו, למשל, חיילת מהדרום שמנסה להיחלץ מדפוס חיים שלילי ועברייני, עובדת זרה פיליפינית, רוזלין, שנקרעה מבתה המתבגרת בלעדיה, ומוצאת משפחה חלופית בישראל (תקשור יחסי אהבה עם חייל שחזר מלבנון ונמצא במשבר לאחר שחצי מחבריו ליחידה נהרגו), נערה יתומה עולה מקנדה, תימניה ותיקה משערייה, ישראלית הגרה בטורונטו (בסיפור בעל גוון אוטוביוגרפי יותר בולט משבאחרים), ישראלית שחיה בין לונדון להודו ונראית ומרגישה כמו הודית - לתאר את פיתוליהן וצפונותיהן, להזדהות אתן ולגלות להן חמלה רבה. הסיפורים מסתיימים בדרך כלל בסוף טוב יחסי שבו הקשר נפתר והקרע מתאחה באופטימיות מבורכת וחפצת חיים. צלילה בים או התבוננות בגשם ומים מסייעות בשיקום. הדמויות מתפייסות, מוצאות את זהותן, מבינות את זהות האחר.

כושר האמפתיה של המחברת, חדות ראייתה כמו כשרון כתיבת הסיפורים הרבים שבאמתחתה אינם מוטלים, בעיניי, בספק. קראתי בעניין את כל הסיפורים ואף בהתרגשות חלק מהם אך אי אפשר להתעלם מחולשות הקובץ שלעתים אינו נוסק דיו מכתיבה מתלמדת. קיימת היצמדות לטכניקות הנלמדות בסדנות כתיבה יוצרת, לדמויות סטרואוטיפיות ולמצבים ולדעות ידועים ומוכרים לישראלים שגדלו בארץ. מבחינה זו הספר מתאים יותר לקהל קנדי או אחר שלא מכיר את ישראל ושאליו היה מיועד במקור. ניתן להבין שהספר עורר עניין בחו"ל. ההשתדלות של הכותבת להרשים, להקביל, להנגיד, להטעין כל משפט במשמעויות שתכליתן להוביל את הקורא ליעדים שנקבעו לו על ידי הכותב, ניכרת מדי, לעתים. ובאשר לדמויות סטראוטיפיות, הדבר בולט מאוד כבר ובמיוחד בסיפור הראשון, "תיקון", שבו היפית-דוסית, ישראלית-שחזרה-מהודו-וחזרה-אחר כך-בתשובה נפגשת במקרה ברחוב באהבה-קודמת-שלה-בחור-כבר-מקריח-בן 35-לא-מסוגל-להתחייב-ומסתובב-עם-ילדות-בנות-עשרים. שניהם ניצלים מפיגוע שמחריב את בית הקפה שבו ישבו, כמה דקות לאחר שעזבו אותו. הם שמחים מאוד שנשארו בחיים אך לא שוכחים להיזכר באנשים שישבו בבית הקפה ולגלות חמלה לגורלם. מי יודע אם זכו להינצל כמוהם או חלילה כבר לא בין החיים. ויש לשער או לקוות שהמפגש המיני החטוף ביניהם על האדמה פתר באותה הזדמנות גם את בעיית הפוריות של החוזרת בתשובה הנשואה לאחר.

הינה דוגמה לסגנונה של המחברת, בקטע בו ניכר חוסר היכולת של גיבור הסיפור, ליאור, להתחבר אל רוחניות כל שהיא,  מה שגרם לחברתו נטלי לעזוב אותו ולהתחתן עם עולה מאמריקה, הנמצא, הוא, בקשר הדוק עם היהודי הפנימי שבו (עם זאת, מרומז בקטע שליאור, כמתחייב משמו, יעבור כברת דרך בכיוון הרוחני, אחרי הפגישה האקראית עם נטלי):

ואז, בדרך הביתה מבית הוריי, דרסתי חתול. נסעתי דרומה באיילון, מתחת לגשרים ולמעברים, ופתאום ראיתי אותו – עיניו כפנסי מכונית זעירים – רץ אל נתיב הנסיעה שלי, כמו יצא לפיגוע התאבדות. עצרתי בחריקת בלמים, הדלקתי את פנסי האזהרה המהבהבים ויצאתי מהמכונית. החתול היה מרוח על האספלט, לא גדול בהרבה מכף ידי, פיו פעור בצעקה שנקטעה, והדם עדיין אדום וחם מתחתיו, קרביו ארגמניים וּוורודים

וחומים.  סביר להניח שלא היה שייך לאף אחד, סתם חתול משוטט שניזון מפחי האשפה וביום מן הימים היה מעבּר איזו חתולה ומביא לעולם שֶׁגֶר של חתלתולים מיותרים שאף אחד לא היה משתין לכיוונם. ובכל זאת, כשראיתי אותו, דמו מחלחל לתוך האספלט, משהו נשבר בי. (עמ' 16-17).

הסיפור השני בקובץ, "תגידי עוד פעם, תגידי עוד משהו", עוקף את שדה המוקשים בהם זרוע הסיפור הראשון בעלילתו המקורית והלא צפויה. זהו סיפורה  הנוגע ללב של נערה בודדה, לילי מקנדה, בת לאם תימניה שהיגרה לוונקובר, התחתנה, התגרשה, חלתה בסרטן ונפטרה. לילי היתומה, שרק הגיעה לארץ, גרה אצל דודתה בפתח תקווה, נאחזת בלאנה, עולה מבלרוס, ומקווה למצוא בה חברת נפש. לאכזבתה הרבה היא מגלה שזו אינה אלא יצור מניפולטיבי שמשתמש במיניותו כדי למשוך ולזרוק בנות ובנות, לא חשוב המגדר, העיקר לשחק בהם ולהאדיר את האגו. מצבן המשפחתי של שתי הבנות לא פשוט כלל אך כל אחת מהן מתמודדת באופן שונה. במקום להתמוטט, לילי, המבינה, האמנותית, הנתמכת בדודתה ובבת דודתה, מוצאת בעצמה כוחות נפש כדי להמשיך. הסיפור "אבדות" נקרא בנשימה עצורה והתובנה המגיעה בסופו מכה בבטן. אורן מהכרמל בחיפה לא היה מתאים לשירות צבאי בעזה.

נושא זה מופיע שוב בסיפור השביעי בקובץ, "מתחת לפני הים", המתאר את אי התאמתו של דודו שרעבי העדין והאמנותי, המרגיש כל הזמן כטובע, החושש תמידית מאסונות, לאביו, איתן, הפייטר הקשוח החתיך, ולעמידה באמות המידה הגבריות שהוא דורש ממנו. דוד שרעבי לא התאים גם לשירות בצה"ל ולא מסיבות אידיאולוגיות. גירושיו של הוריו ועקירתו עם אמו בעקבות אירוע זה לקנדה, שבה הוא הופך לדייוויד, מסייעות לו לגבש את זהותו כנגד זו של אביו ולחיות בארץ המיטיבה עם אישיותו. בביקור בישראל, יחד עם חברתו הלא יהודיה, הוא מתעמת שוב עם אביו ופותר את בעיית היריבות ביניהם כשהוא נוכח בחולשותיו של זה. הסיפור מעניין ובנוי היטב אך גם הוא לא פטור לחלוטין מהיצמדות  לסטריאוטיפים ולמנגנוני כתיבה נלמדים. הבן הרכרוכי והאב הגברי, שבסופו של דבר גם הוא נחלש ומזדקן. הנגדת הטביעה בים בעבר, בילדות, סמל לחולשה, לעומת הציפה על הגב בים המלח עכשיו, בהווה, סמל להתחזקות. הזדמנות להביא עוד שני ציטוטים כדי להדגים את סגנונה של הכותבת:

המצב החמיר אחרי אותה כמעט-טביעה. אביו לקח אותו אז לשחות בים כשבחוף התנוסס דגל אדום. לא ניכנס עמוק מדי, הבטיח. אבל דייוויד בלע מים, וכשעלה לשאוף אוויר, מילא גל גדול את פיו הפעור, את נחיריו, טלטל אותו בפראות, וברכיו השתפשפו בקרקעית החולית. כשאביו משה אותו החוצה, נדמה היה לדייוויד שהוא יותר כועס ממודאג. המים הגיעו לגובה המותניים בלבד. "מה אתה בוכה?" נזף בו. "אתה בחיים." (עמ' 156).

המים אפפו אותו, חלקים ומשיים, כדבש חמים. הוא חש צריבה בנקודה שבה פצעו הסנדלים את עורו בהליכתם. הוא נכנס עמוק יותר, עד שכפות רגליו נהדפו אל פני המים המלוחים ואילצו אותו לשכב. כל כמה שניסה, לא הצליח להורידן. הוא תפס שלא יוכל לטבוע במים האלה. הוא שאף שאיפה ממושכת של אוויר מלוח, עשיר, שילב את כפות ידיו  מאחורי ראשו וצף על גבי המים, קל וחסר משקל. (עמ' 170).

אחרי שקראתי כאמור את הספר בעניין, לפעמים במתח ובהתרגשות, לפעמים בלב נשבר ובדמעה בעין (רוזלין הפיליפינית היא דמות בלתי נשכחת), ופרטתי את המעלות שראיתי בו אך בעת ובעונה אחת לא יכולתי להתעלם מחולשותיו, לא נותר לי אלא לאחל לאיילת צברי הצלחה רבה בספריה הבאים.

ראו ביקורות נוספות לספר זה:

נסים קלדרון, ישראליות של עיתונים: "המקום הכי טוב בעולם" לא מגלה לנו דבר חדש על עצמנו, באתר "וואלה", 17/7/2016

http://e.walla.co.il/item/2978915

אסנת בלייר, "המקום הכי טוב בעולם": מוכוון מטרה אבל מפספס, באתר "כלכליסט", 4/9/2016

http://www.calcalist.co.il/Ext/Comp/ArticleLayout/CdaArticlePrint1280/0,...

אריק גלסנר, על "המקום הכי טוב בעולם" של איילת צברי, בבלוג "מבקר חופשי", 7/7/2016

https://arikglasner.wordpress.com/2016/07/07/%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D...

 

תגובות

תודה נורית

במקרה הזה של הספר של איילת צברי אני דווקא ממליצה לא להסתפק בביקורת שלי ולקרוא את הספר עצמו... אבל אני חוזרת לכך שהנאה ועניין מספרים מאוד קשור לטעם אישי ולכן גם הבאתי שלושה קישורים לשלוש ביקורות נוספות ושונות, שעם חלק מדבריהן אני מזדהה ועם חלק אחר לא מזדהה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורנה ליברמן