אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שלוש בנות חווה / אליף שאפאק


התמונה של מירב גולן
שלוש בנות חווה / אליף שאפאק

שלוש בנות חווה / אליף שאפאק

הקוראים העוקבים שלי כבר מבינים שאני סוג של מכורה לספריה של אליף שאפאק כבר כתבתי עליהם פה, פה ופה. ואם טרם קראתם ספר שלה כדאי שתנסו, בעיקר אתן הנשים. מעריציה של שאפאק יבחינו בחומרים המוכרים והידועים שהסופרת הקוסמופוליטית נוגעת בהם, בכולם, בכל ספריה: מגדר, זכויות נשים, זכויות אדם, פמיניזם, פוליטיקה, דת, מסורת מול מודרניות, אלוהים, מיסטיציזם וכמובן טורקיה כאם הגדולה. גם כאן כמו ברוב ספריה הדמות הראשית, הנשית, נעה בין שני מרחבים: בין טורקיה למקום אחר בעולם (אנגליה), בין מסורת למודרניזם. בספר הזה שאפאק מוסיפה עוד נדבך חשוב: מעמד. אבל כמו שכבר כתבתי: אני גרופי!

איסטנבול 2016, פרי (Peri קיצור של Nazperi, ומשמעו בטורקית פייה) וביתה דניז תקועות בפקק כשהן בדרך לארוחת ערב, שם מחכה לה גם בעלה. כבר בהתחלה הקורא מתוודע לרצונה של פרי להתעמת מול הריקנות שבנפשה. היא מספרת על עצמה שמעולם לא עשתה רע לאף אחד, אולי ריכלה, אבל כולם עושים את זה. אם אי פעם היא גרמה  למישהו ייסורים זה היה לאלוהים, ואלוהים, שבקלות אינו מרוצה וידוע בקפריזות שלו, לא נפגע מעולם, כי לפגוע ולהיפגע זה מאפיין אנושי. בסך הכל חבריה חושבים עליה שהיא בנאדם טוב, היא תומכת בהעלאת המודעות לאלצהיימר, מעניקה כסף למשפחות נזקקים ואפילו מעלה קורבן לאלוהים בחג העיד, לא מרימה את קולה אפילו כשמתייחסים אליה בגסות ואפילו לא קופצת תורים בסופר -  היא fine, בסדר: אישה בסדר, אימא בסדר, אזרחית בסדר ואישה מוסלמית מודרנית – בסדר.

בדרכן לארוחת הערב פרי וביתה נתקעות בפקק עצום, פרי מעשנת כמה שאיפות מהסיגריה שלה וזורקת את השארית מחוץ לחלון, קבצן לוקח את שארית הסיגריה ומעשן אותה. תוך כדי ניסיון התחמקות ממבטו ותמרון בפקק, היא מנסה להוציא טישיו ולנקות את השמלה שלה משאריות הקפה שלכלך את שמלתה, היא שוכחת שדלת הרכב לא נעולה ומבחינה בילדה מקבצת נדבות מסתובבת סביב רכבה. כשהאור ברמזור מתחלף לירוק והיא עומדת ללחוץ על דוושת הגז היא שומעת בשבריר של שנייה את דלת הרכב נטרקת, ומבחינה במראה בתיק שלה "מקפץ" מחוץ לרכב. בלי לחשוב היא מחנה את הרכב, מדליקה אורות חירום ופותחת במרדף אחרי הילדה, תוך כדי המרדף היא נזכרת שבעבר, כשלמדה באוקספורד היא אהבה לרוץ.  היא מצליחה לאתר את הילדה בפינה אפלה ומופתעת לגלות גם את השודד. תוך כדי ריקון ארנקה על ידי השודד, תמונת פולורואיד נשמטת מתוך תא חבוי היטב ופרי מגלה אובססיה כלפיה. היא מתעמתת עם השודד ונקלעת לניסיון אונס. אבל, כל מקרה השוד וניסיון האונס לא ממש חשובים בעיניה (זה קורה כל הזמן, היא אומרת, כל הזמן נשים נשדדות, נאנסות), אלא התמונה a relic from time long gone (עמ' 22). בתמונה היא מצולמת עם שתי נשים וגבר באוקספורד. כל כך חשובה לה שהיא מתכווצת כשהתמונה נשמטת כאילו שמישהו עלול להיפגע מהנפילה.. המשך הרומן נע במסע חייה של פרי קדימה ואחורה בזמן וחושף אט אט חשיבותה של התמונה ואת מערכת היחסים המורכבת בין הדמויות: מילדותה באיסטנבול, דרך לימודיה באוקספורד ועד לזמן ההווה – ארוחת הערב המורכבת שהיא מוזמנת אליה. כך לסירוגין הקורא נע בין הזמנים עד שאט אט התמונה מתבהרת. מה שמעניין שכל חזרה להווה, לארוחת הערב, היא חזרה לחלק אחר בארוחה.

זהו הסיפור בקווים כלליים. מי שלא מכיר עדיין את הסופרת אליף שאפאק יוכל ליהנות מספר יפהפה, כתוב בכישרון ואף לזהות את העומקים שבו. כפי שכתבתי, מעריציה של שאפאק יבחינו בחומרים המוכרים והידועים שחוזרים בספריה. כאמור, בספר הזה שאפאק מוסיפה עוד נדבך חשוב: מעמד. הבית שבו מתקיימת הארוחה אליה מגיעה פרי באיחור, מתואר כבית שחצוי בין מערב למזרח (שטיח פרסי, וילון צרפתי, שנדלייר אנגלי, רהיטים איטלקיים), חצי אוריינטלי חצי אירופאי – כמו רוב הבתים באיסטנבול. הארוחה מתוארת כמו הסעודה האחרונה: יש בה שלושה עשר סועדים, גברים ונשים שאינם מכונים בשמם המפורש רק בכינויים: אשת איש העסקים, איש העסקים, האדריכל, העיתונאי וכו'. הסעודה היא בהחלט הסעודה האחרונה בכמה מובנים (ולא אפרט כאן כדי להימנע מספוילרים).

בתמונת הפולרואיד, שהיא הגיבורה הראשית של העלילה המורכבת - היא זו שמניעה את העלילה, כאמור ארבעה דמויות: מונה, סטודנטית ממוצא מצרי-אמריקאי, שטוענת שהחיג'אב שעל ראשה לא מעיד על ציות לכוח הגברי בעולם, אלא שיש לה מוח חופשי משלה והיא עצמאית, זאת הבחירה שלה. בעזרת החיג'אב היא רוצה למחות נגד הסטריאוטיפים; שירין ממוצא אירני פמיניסטית, שמאמינה בחירות, מגדירה עצמה כאישה שאינה זקוקה לסמכות כדי שתגן עליה, היא יכולה לדאוג לעצמה; פרי ממוצא טורקי, המבולבלת (שעוד אכתוב על כך למטה) – שלושתן חלקו דירה באותו הקולג'. הדמות הרביעית בתמונה היא הפרופסור שלהן, פרופסור אזור (Azour), ששלושתן לקחו את אותו הסמינר שאותו העביר, אם כי לא באותו הזמן.. שלוש הבנות הן למעשה שלוש בנות חווה, כמו הכותרת: Three Daughters of Eve, חווה האם הקדמונית: החוטאת (שירין), המאמינה (מונה) והמבולבלת (פרי).

שאפאק מרבה לעסוק בפמיניזם מגדר וזהות נשית. הדבר הראשון ששאפאק כותבת (ולא פעם) הוא שתעודת הזהות של נשים בטורקיה היא בצבע ורוד – סממן מגדרי ומבחין, אולי פרפורמטיבי. היא מתארת את הנשים על ידי תיאורים חיצוניים, ומתארת את ההבדל בין מסורת למודרניזם הניכר גם בלבושן – המסורתיות לובשות חיג'אב, כמו חברתה של פרי – מונה, המודרניות לובשות מיני או בגדים אופנתיים וקצת יותר פרובוקטיביים, הן עושות מניקור ופדיקור, בוטוקסים, מאפרות את עצמן. אך יחד עם זאת עישון על ידי נשים בטורקיה מהווה הזמנה סקסואלית. כפי שכתבתי לעיל כשקורה ניסיון האונס, פרי נזכרת שמקרים כאלו קורים כל הזמן: בעיר הזאת שמוקפת בשתי גבעות, שתי יבשות, שלושה ימים וחמש עשרה מיליון פיות, זה קורה מאחורי דלתות סגורות וחצרות פתוחות, בבתי מלון זולים ובבתי מלון חמישה כוכבים, באמצע הלילה או באמצע היום, בתי הזונות של העיר יכולים לספר מיליוני סיפורים אם הם רק יכלו למצוא את האוזניים שרצו לשמוע, ילדות ונערים, טרנסקסואליים, ילדים שפחדו ממשפחותיהם וכלות מחמיהן, אחיות, מורות, מזכירות שהוטרדו רק בגלל סירובן, או עקרות בית. זה קורה כל הזמן. איסטנבול שתושביה פוחדים מאאוטסיידרים, ההטרדות מגיעות לרוב מאלו הקרובים והמוכרים. כלומר, אליף שאפאק מעבירה ביקורת על תרבות האונס, הטרדות המיניות, הפחד מהשונה.

שאפאק שמה בפי אביה של פרי דעות של שוויון ופתיחות. כשהוא מבקש מפרי ללכת ללמוד הוא מוסיף ואומר שיש רק בעיה אחת: גברים לא רוצים שנשים יהיו חכמות מידי. הוא לא רוצה שתתחתן בתולה זקנה, ומבקש ממנה להבטיח לו שלעולם לא תתאהב במישהו שלא אכפת לו ממדע וידע. הוא מבקש ממנה להבטיח לו שתלך ללמוד באוניברסיטה הכי טובה בעולם.

שאפאק מעבירה ביקורת גם על תרבות נישואי הבתולות. בפרק שגורם לקוראת לנוע באי נוחות בכיסאה פרי מגלה שאשתו הטרייה של אחיה השני, Hakan, מואשמת שאינה בתולה. היא נלקחת לבית החולים כדי להיבדק, ופרי חשה בסיטואציה סוריאליסטית ומרגישה מושפלת בשבילה הכלה. כשהד"ר יוצאת למסדרון באי נוחות ובכעס, ניכר על פניה שהיא לא אוהבת את מה שהיא עשתה ברגע זה, ומסבירה למשפחה שהכלה נולדה ללא קרום הבתולין ומבקשת מהמשפחות לקחת את הכלה לפסיכולוג מכיוון שייתכן שאישיותה נפגמה. כדאי שילכו הביתה, כי יש להם פציינטים עם בעיות אמתיות יותר (עמ' 165).

גם בספר הזה, כמו בספר ארבעים החוקים של האהבה, שאפאק שמה בפיה של הגיבורה שלה שאלות שנוגעות בין דת לנשים, או בין אלוהים לנשים: למה אישה צריכה להתפלל בבית וגבר במסגד שהוא בעצם בית האלוהים והוא מיועד לכולם? למה אישה חייבת לכסות את רגליה לפני הכניסה למסגד וגבר יכול להיכנס עם סנדלים וברמודה. ואביה עונה לה, שאילו היה אישה היה מבקר דת, והוא לא מבין למה אלוהים לא יכול להיות אישה

ביתה של פרי הילדה מפולג בין דת ומסורת למודרניזם. אבל הפילוג גם חל בפוליטיקה. אביה של פרי מעריץ של אטאטורק וטוען שבלעדיו היינו כולנו הולכים מכוסים מכף רגל ועד ראש. אחיה אומוט (Umut, תקווה) מעריץ את מארקס, גראמשי וצ'ה גווארה, אבל המשטר בטורקיה של שנות השמונים (!!) רודף אחרי אנשים כמוהו שנחשבים מחתרתיים ואומוט, שקשור מאוד לפרי, נתפס, נכלא ועובר ייסורי גיהינום, עינויים שלא משאירים סימנים שיכולים להפעיל את הארגון לזכויות האדם, שגם שנים אחרי שהוא משתחרר הוא לא חוזר להיות עצמו. אסירים פוליטיים, הומוסקסואליים וטרנסקסואליים "זוכים" לטיפול מיוחד. זאת הנקודה למעשה שבה פרי מתחילה "לריב" עם אלוהים. היא שואלת כמה זה חסר אחריות מצידו של אלוהים שדברים נוראיים יכולים לקרות לאלו שלא מגיע להם. האם אלוהים יכול לשמוע ולראות מעבר לקירות הכלא ומעבר לסורגים? אם לא – אז אולי אינו כל יכול? ואם כן, ועדיין לא עושה דבר כדי לעזור לזקוקים לו, הוא אינו רחום וחנון. מכל מקום, הוא אינו מה שהוא טוען שהוא, הוא מתחזה. מכאן ואילך פרי מחפשת בקדחתנות את אלוהים.

על הפוליטיקה, על הצביעות שלה ושל המעמד הגבוה אנו מתוודעים לרוב בארוחת הערב שאליה מוזמנת פרי: הארכיטקט למשל אומר שלמעשה הוא לא מאמין בדמוקרטיה, כיוון שהיא בזבוז זמן וכסף, תראו למשל את סינגפור וסין: הן צועדות במהרה ובהצלחה, ולמה? כיוון שהן בפוקוס, הן מרוכזות במטרה. רוב המסובין מסכימים איתו אבל כשאשתו של איש העסקים מגיבה בהתנשאות, שיש פער בינה לבין משפחתו של אחיה שהיא לא מאמינה שילדיו החזיקו אי פעם ספרים, הוא מתרצה ואומר שהוא לא התכוון לזה אלא לדמוקרטיה בשליטה – Authority. מבחינתה של פרי הדמוקרטיה היא כמו קוויאר שחור (עמ' 133-4). יותר מאוחר בעלילה פרי תגיד שטורקיה לעולם לא תהפוך לאירן. אירן היא חברה של זיכרון ואילו הטורקים הם חברה של אמנזיה. העבר הוא משא, ומה השימוש של הזיכרון כאשר איננו יכולים לשנות דבר?

ובחזרה לדת מסורת ומודרניזם. בילדותה פרי מטלטלת על ידי הקונפליקט בין אביה, מנסור, הלא-דתי, השתיין מאמין, שבאטאטורק וסולד מהדתיים הפאנאטיים כמו שהוא סולד מהנאצים, מחד גיסא ובין אימה, סלמה, הדתייה והכעוסה, שפעילה בארגון טיולים לחופים וברחבי איסטנבול כדי לשכנע נשים לא להסתובב בביקיני –אללה לא היה אוהב שבנותיה של חווה מסתובבות עירומות במקומות ציבוריים,  מאידך גיסא. כך הבית התחלק בין שניהם: her zone and his zone… Dar al-Islam and Dar al-harp, the realm of submission and the realm of war  (עמ' 20). לכן אביה טוען כי רק חינוך יציל את העולם ומבקש ממנה שתבטיח לו שתלמד באוניברסיטה הטובה בעולם. פרי מתחילה לשאול שאלות גם את אביה – אם אלוהים קיים ואם קיימים גן עדן וגיהינום, כשהוא מבין שהיא מבולבלת לא פחות ממנו, הוא נותן לה מחברת ואומר לה: אין לי את כל התשובות בשבילך, אין לי סימפטיה לדת ולדתיים אבל אני עדיין מעריץ שלו (של אלוהים), מכיוון שהוא בודד, כמוני (עמ' 38). כשלאנשים קורה משהו הם מיד אומרים Heaven forbid, כלומר הם חושבים על עצמם ולא על הקורבנות, הם תמיד מתפללים: אלוהים הגן עליי, אהוב אותי, תמוך בי – הם חושבים על עצמם וקוראים לזה piousness, אבל אני קורא לזה self in disguise. הדבר הראשון שפרי כותבת במחברת שלה: אלוהים הוא לגו. אני יכולה לבנות אותו איך שאני רוצה: אוהב, כועס, בונה, הורס, להאמין ולהיות בספק. כך פרי מבינה שהיא תמיד תקועה באמצע. בין אלו שמאמינים מאוד (כמו אימה או כמו חברתה מונה) או בין אלו שלא (כמו אביה או כמו שירין), והיא שואלת ביומנה אם אין מקום לאנשים כמותה שבוחרים בדרך האמצע. את התשובה היא תקבל באוקספורד עוד כמה שנים.

כשהיא מגיעה לאוקספורד הדבר הראשון שהיא כותבת ביומן-אלוהים שלה: יש אנשים שרוצים לשנות את העולם; יש שרוצים לשנות את הוריהם או חבריהם; אני – רוצה לשנות את אלוהים. באוקספורד היא מתוודעת למורה הנערץ, פרופסור אזור, שמנסה ללמד באופן אקסטרווגנטי את הבנת המושג אלוהים וטבעו, הוא כל כך קיצוני בהשקפותיו שהוא "מואשם" על ידי חלק מתלמידיו שהוא-עצמו חושב שהוא אלוהים ומשחק בחייהם של תלמידיו. אבל פרי מוצאת אצל הפרופסור את מה שהיא חיפשה תמיד: פרופ' אזור מבקש להביא את השטן לאלוהים ואת אלוהים לשטן, שלא יתקיים אבסולוטיזם דיכוטומי (למשל, שאיסלמופוב שמתאהב בבחורה מוסלמית); הפרצוף שנשקף לנו מהמראה הוא לא באמת שלנו, האני האמיתי שלנו נמצא "באחר". האבסולוטיזם והדיכוטומיה מלמדים אותנו טוהר, אבל מה שהפרופסור מנסה להעביר זה היברידיות.

פרי לוקחת את זה עוד צעד קדימה, היא מאנישה (האנשה) את אלוהים: היא כותבת ביומן שלה אם אסתכל על אלוהים, אלוהים יסתכל עליי, אם אסתכל על אלוהים דרך האהבה אלוהים יסתכל עליי באהבה; העין שלי ושל אלוהים היא אחת.

אבל למעריציה של אליף שאפאק הרעיונות האלו לא זרים, היא כבר כתבה עליהם לא מעט. על האנושיות, ההומניות, אהבת האדם כאדם. היא כתבה על זה בספר שהזכרתי לעיל כשכתבה על הסופיזם, וגם כאן, אביה של פרי מעריך את הסופיזם "בגלל האנושיות וההומור".

ולא יכול לקרות שבספרה שאפאק לא יתקיים טוויסט מיסטי: בזמן ניסיון האונס פרי מקבלת מכה בראש ורואה שוב את אותה דמות מיסטית שחוזרת ומופיעה בחייה ברגעים קריטיים – תינוק שיש לו כתם סגול על הפנים, the baby in the mist, הוא בא להזהיר אותה מהעומד לבוא. משמעותו של התינוק בחייה תיפתר לקורא לקראת סוף הרומן.

בפרק האחרון פרי לוקחת את המושכות לידיה ומעבירה הרצאה קצרה לפרופסור אזור הנערץ, על אבן רושד (פילוסוף שהתעניין במדעי הטבע, רופא, מתמטיקאי) ואבן עארבי (מיסטיקן, פילוסוף שהתעניין בדת) הפרק נקרא The Three Passion..

כתבתי ארוכות על ספר שעדיין לא תורגם, אני מניחה שהקורא כבר מבין שהספר סחף אותי. למרות כל העומקים שבו אינו קשה לקריאה והוא מרתק מאוד.

תגובות

ספרות ומציאות

תוך כדי קריאת מאמרך המרתק, נזכרתי במקרה של פיפה באקה, אמנית איטלקיה, שיצאה למסע קידום שלום בטרמפים יחד עם עוד חברה, לבושות בשמלות כלה. הן היו אמורות לעשות את כל הדרך, ממילנו לירושלים, יחד, אבל באמצע רבו ונפרדו. פיפה באקה עצרה טרמפ לבד, בטורקיה, ומצאה את מותה. החברה חזרה בשלום לאיטליה. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%99%D7%A4%D7%94_%D7%91%D7%90%D7%A7%D7%94
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3530739,00.html

התמונה של מירב גולן

תודה אורנה

נשמע מרתק!

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מירב גולן