אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עיון במבחר כתבי הנרי דיוויד ת'ורו (חלק ב)


התמונה של קובי דנה
הנרי דיויד ת'ורו

הנרי דיויד ת'ורו 12 ביולי 1817 - 6 במאי 1862

לחלק הראשון כאן

"אם זה טבעו של העוול,
שהוא תובע ממך להיות שלוחו של העוול כלפי אדם אחר,
או אז אני אומר: שבור את החוק! "
~ה.ד. תורו~

באפריל שנת 1968 נעמד מנהיג זכויות האזרח האפרו-אמריקאי על המרפסת בקומה השנייה במלון בו התארח בעיר ממפיס שבמדינת טנסי בארצות הברית. לאחר מספר דקות נשמעו יריות והאיש צנח באחת וקיפח את חייו. האיש הזה היה מרטין לותר קינג ג'וניור.[1] חמש שנים בלבד לפני כן, על מדרגות אנדרטת לינקולן, נשא קינג דברים אל מול מאות אלפי מפגינים, היה זה נאום שנכנס לא רק לפנתיאון האמריקאי אלא בכלל לפניתאון האנושות כולה:

"לִפְנֵי שְׁנֵי יוֹבְלוֹת, אֲמֶרִיקָאִי דָּגוּל, אֲשֶׁר בְּצִלּוֹ נֶחֱסֶה כַּיּוֹם, חָתַם עַל דִּבֵּר הַדְּרוֹר. דִּבֵּר זֶה הוּא מַשּׂוּאַת אוֹר שֶׁל תִּקְוָה לְמִילְיוֹנֵי שְׁחוֹרִים, עֲבָדִים אֲשֶׁר נִכְווּ בְּכִיב מְשַׁוֵּעַ שֶׁל עָוֶל. שַׁחַר חָדָשׁ הִפְצִיעַ לְאֵחֵר לֵיל תַּלְאוּבוֹת שֶׁל שֶׁבִי."

כך פתח את נאומו שהפך לרגע מעצב בתולדות התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית, ולמאבקם של השחורים בארצות הברית, ונחשב לאחד הנאומים הגדולים והמוכרים בהיסטוריה. את נאומו המונומנטאלי חתם בדברים: "יֵשׁ בִּי חֲלוֹם כִּי אַרְבַּעַת יְלָדַי הָרַכִּים, יִחְיוּ יוֹם אֶחָד בְּאֻמָּה בָּהּ אֵין אָדָם נִשְׁפַּט עַל פִּי צֶבַע עוֹרוֹ אֶלָּא עַל פִּי תּוֹחֶלֶת תְּכוּנוֹתָיו."

בפתח נאומו ציין קינג את אותו "אמריקאי דגול, אשר בצלו נחסה כיום, חתם על דבר הדרור..." זאת הוא מציין היה "לפני שני יובלות". כלומר, מאה שנה לפני נאומו של קינג, בשנת 1863, כאשר הנשיא דאז אברהם לינקולן[2] פרסם את הצהרת האמנציפציה שקבעה כי כל העבדים בשטחי הקונפדרציה חופשיים. 103 שנה לפני הירצחו של קינג, ממש באותו החודש בו נרצח, חודש אפריל, מתנקש בשם ג'ון וילקס בות' יורה והורג את אברהם לינקולן בזמן שישב בתאו הנשיאותי במרפסת בתאטרון פורד בוושינגטון וצפה בהצגה.

קרוב למאה ועשרים שנה לפני נאומו של קינג, ומעל עשר שנים לפני חתימת הנשיא לינקולן על הצהרת האמנציפציה לעבדים תוך כדי מלחמת האזרחים האמריקאית, בשנת 1846, נעצר ונאסר האזרח הנרי דייוויד תורו בגין אי תשלום מס למדינה.

בפרק 'הכפר' בחיבורו 'וולדן', שעסקנו בו בפרק הראשון של מאמר זה, מספר תורו על יציאתו אל קונקורד יום אחד בשלהי הקיץ הראשון להתבודדותו, כדי לקחת מהסנדלר המקומי את נעליו, שמסר לו לתיקון, כשהוא נתפס על ידי נציגי החוק ונלקח למעצר: "לא שילמתי מס ולא הכרתי בזכותה של המדינה הקונה ומוכרת גברים, נשים וטף כבקר... אל היער ירדתי לשם מטרות אחרות. אבל בכל אשר ילך אדם יימצאו אנשים שייצאו בעקבותיו ויתרפקו עליו במוסדותיהם המגואלים, ואם יהיה הדבר בגדר יכולתם יכפו עליו את השתייכותו לחברת בחורים משונים." תורו מתאר את מעצרו בספרו 'וולדן' בדברים הבאים:

"פעם אחת, בשלהי הקיץ הראשון, כשהלכתי אחרי הצהריים אל הכפר כדי לקבל נעל מידי הסנדלר, נתפסתי והובאתי לבית הכלא, והסיבה לכך הייתה, כפי שסיפרתי במקום אחר, שלא שילמתי מס למדינה, או שלא הכרתי בסמכותה של המדינה העוסקת במקח וממכר של אנשים, נשים וטף כמקנת בקר בפתח בית המחוקקים שלה. מלכתחילה פניתי אל היער לשם מטרות אחרות. אבל בכל אשר ילך אדם יימצאו אנשים שייצאו בעקבותיו ויתרפקו עליו במוסדותיהם המגואלים, ואם יהיה הדבר בגדר יכולתם יכפו עליו את השתייכותו לחברת בחורים משונים. ניתנה האמת להיאמר: יכולתי גם יכולתי להתקומם בכוח ולהצליח פחות או יותר; יכולתי להתקיף את החברה בשגעון אימים; אבל אני בחרתי בהיפוכו של דבר, שהחברה תתקיף אותי בשגעון אימים, הואיל והיא היא שהגיעה עד משבר."[3]

עקב סירובו לשלם מס למדינה האמריקאית נוכח מדיניות סחר העבדים שלה, יושב תורו בכלא כיממה בלבד, ובו הוא מתחיל להגות את חיבורו 'אי-ציות אזרחי', חיבור מכונן, בו הוא מפתח את תפישת עולמו בסוגיית יחסו של היחיד, האזרח, אל המדינה.

אמנם אין זו הפעם הראשונה שתורו מסרב לשלם מסים כדרך ל"מהפכה בדרכי שלום", כלשונו, אך בשלב זה תורו מגיע להקצנה בכל הקשור ליחסו אל המדינה האמריקאית ומדיניותה. הוא חש כי האומה האמריקאית, זו אשר מרדה באימפריה הבריטית, זו אשר נלחמה למען אידיאל החירות והחופש, זו אשר התחייבה מראשיתה לחוקה ולמוסר, זו אשר התחייבה למעשה לכל הערכים והעקרונות המכוננים של האומה האמריקאית כמורדת באימפריאליזם הבריטי, אומה יחסית צעירה שבימיו של תורו הייתה עדיין בהתגבשותה, כל הערכים והעקרונות האלו נזנחו והופקרו על ידי האומה ועל כך מתקומם תורו בחיבור שהוא מפרסם בשנת 1849:

"כשהחלק השישי מאוכלוסיה של מדינה, שקיבלה על עצמה להיות מפלט החופש, הם עבדים, וכשארץ שלמה שטופה וכבושה שלא בדין על ידי צבא נוכרי וכפופה למשפט צבאי, אני סבור כי הגיעה השעה שבה מצווים האנשים הישרים למרוד ולשדד את המערכות... הכל מודים בזכות למהפכה; כלומר, בזכות להפר אמונים לממשלה ואף להתקומם לה בשעה שעריצותה ואזלת ידה גדולות מנשוא. אבל כמעט הכל אומרים, שלא הגענו לידי כך עכשיו. אבל הגענו לידי מצב כזה, לדעתם, במהפכה של שנת 1775.[4]

תורו מגיע למספר מסקנות מרתקות לגבי יחסו של היחיד אל המערכת המכונה 'מדינה' וכל זאת מתוך ניסיונו האישי בהתנגדותו למשטר העבדות באמריקה של ימיו. בנקודה זו נזכיר את אשר כבר דיברנו בו בחלק הראשון של המאמר, והוא שייכותו של תורו לחוג הסופרים של קונקורד ואנשי שלומו של הסופר ראלף וולדו אמרסון, ממנסחי המשנה הטרנסצנדנטית. לאור כך, לא ייפלא הדבר כי על פי תפישת עולם טרנסצנדנטלית זו, טוען תורו שעל האדם להיות קשוב לקולו הפנימי, וכאשר נתקל האדם בסתירה הנוגדת את המוסר והצדק חובה עליו להתנגד לה:

"אם זה טבעו של העוול, שהוא תובע ממך להיות שלוחו של העוול כלפי אדם אחר, או אז אני אומר: שבור את החוק! יהיו חייך חיכוך שכנגד, כדי להפסיק את תנועת המכונה. חובה עלי להשגיח על כל פנים, שלא אהא מסייע בידיים לרעה שאני מגנה בלבי... באתי לעולם הזה, לא בראש ובראשונה כדי לעשותו מקום טוב לחיות בו, אלא כדי לחיות בו, בין טוב בין רע. אין אדם מצווה לעשות הכול, אלא משהו; ולפי שאין אדם יכול לעשות הכול, אין הכרח שיעשה משהו לא ראוי."[5]

אומנם בחלק מדבריו של תורו עלולים אנו לשגות ולראותו כאנרכיסט, זאת גם מקריאה ב'וולדן', כאשר אנו נחשפים למאפיינים נונקונפורמיסטים מובהקים. אך תורו, לפחות מבחינת המשנה האזרחית-חברתית שלו, לאו דווקא היה אנרכיסט כמקובל. אינו קורא באופן מוחלט למרד ב'מדינה' כממסד, הוא מבין ומכיר בחשיבותה של המדינה כמסדירה חוק וסדר וכותב על מנת להעמיד את הדברים על דיוקם כי "אין אני מבקש סילוק כל ממשלה לאלתר, אלא מבקש אני ממשלה טובה יותר לאלתר... סבורני, כי עלינו להיות בני אדם תחילה ונתינים לאחר מכן."[6]

כל מה שמבקש תורו הוא שלא נלך שולל. לכל אדם יש מצפון והוא בלעדי, הוא אומר ומוסיף, עלינו ראשית להיות בני אדם ולא לסמוך רק על המדינה. אם אנו נתקלים במצב בו המדינה מועלת בתפקידה – שמירת החוק והסדר – על כל אחד ואחת מאתנו מוטלת האחריות לתקן את העיוות ולא לחכות לאחרים:

"יש אלפי בני אדם, שבמחשבה הם מתנגדים לעבדות ולמלחמה, אבל בפועל אין הם עושים כלום כדי לשים קץ להם... הם ימתינו, מתוך כוונה רצויה, לבני אדם אחרים, שהללו יתקנו את המעוות, כדי שלא יצטרכו הם להוסיף להצטער. לכל היותר הם נותנים רק את קולם הזול בקלפי ובסבר פנים רפה ואיחול 'יישר כוח' לצדק.[7]

בכך מציב תורו את היסודות לא רק לתפישת עולם אזרחית המבוססת על עקרונות הצדק אלא גם את היסודות של עקרון המעורבות החברתית והאזרחית. תורו מתבונן במציאות ושואל שאלות חמורות, הוא שואל את שאלת מהותה של האומה האמריקאי בדורו ותוך כדי מציב את היסודות לתפישת עולם אזרחית המושתת על עקרונות הצדק והמוסר. אולם יש ואנו נתקלים בתחושה של גיחוך או תחושת צביעות נוכח העובדה הזו, שדווקא האיש שפרש ליערות למשך יותר משנתיים לחיות בגפו, שהתבודד ביערות כבורח מהחברה האנושית, דווקא הוא שבא ומנסה ללמד אותנו מוסר, שדווקא הוא בא וטוען בדבר המעורבות החברתית, ויותר מכל עולה התפלאות לכל הקורא את חיברו, כי דווקא הוא מצליח להציב בחדות ועומק את עקרון המעורבות החברתית.

האם היה מסור לערכים שניסה להקנות בדבר משנתו האזרחית-חברתית? זו שאלה הניצבת בפני הקורא את דבריו בחיבור מניפסטי זה. תורו, מלבד אי תשלום המסים, היה ידוע גם בסיועו בחשאי להברחת עבדים. זו דרכו של תורו למרוד ולהיאבק בשלטון אי הצדק. הדרך שלו היא דרך הניצבת על קו התפר בין אקטיביזם אזרחי מתון לפסיביות המורדת מתוקף אי מעורבותה. בכך השפיע תורו על מורדים ולוחמי צדק רבים. למשל התנועה לאי שיתוף פעולה שהוביל גנדי[8], קיבלה את מקור ההשראה שלה מחיבורו של תורו, שהתבסס על העיקרון האומר כי ציות לחוק אשר נוגד את כיבוד הזכויות הבסיסיות של כל אדם ואדם הוא למעשה שיתוף פעולה עם העוול ויוצריו, "מה הדרך הנאה לו לאדם לנהוג על פיה כלפי ממשלה אמריקנית זו כיום הזה? תשובתי היא, שאי אפשר שיהא קשור אליה בלא שיתבזה.[9] מחובתו, למצער, לסלק ידיו ממנה, ואם אין הוא מוסיף להרהר בה - שלא לתת לה למעשה את תמיכתו."[10]

כמו כן, גם העיקרון הדוגל במאבק בלתי אלים כדרך למחאה, מרד ואף התקוממות נגד שלטון המדכא את זכויותיהם של בני אדם: "אם אלף איש לא ישלמו השנה את מסיהם, לא יהא בכך משום אלימות ושפיכות דמים, מה שאין כן אם ישלמו אותם ויאפשרו למדינה לנהוג באלימות ולשפוך דם נקי. זוהי למעשה ההגדרה של מהפכה בשלום, אם מהפכה כזו היא בגדר האפשר... אבל אפילו נניח שישפך דם. כלום אין נשפך מין דם בהיפצע המצפון? מתוך פצע זה שותתים גברותו האמיתית ואלמותו של הגבר, שותתים ויוצאים עד שהוא מת מיתה ניצחת. אני רואה את הדם ניגר עתה."[11]

תורו מבטא תפישה מהפכנית, שבייחוד בתקופתו, ערב מלחמת האזרחים האמריקאית[12] ומעל יובל שנים לאחר שתי מהפכות מכוננות בתולדות העולם, המהפכה הצרפתית[13] העקובה מדם והמרד האמריקאי בבריטים[14], הייתה חריגה ופורצת דרך – "מהפכה בדרכי שלום", הייתכן הדבר? גם תורו לא בטוח בכך, "מהפכה בשלום, אם מהפכה כזו היא בגדר האפשר..." הוא כתב בעצמו, אבל הוא היה מוכן לנסות, כי דרך אחרת לא ראה לנגד עיניו.

תורו טוען כי הפגיעה בנפש האדם, במצפון, היא לא פחות חמורה מהפגיעה הפיזית. ועל כן הוא גם מצהיר כי גם כשהיה בכלא לאחר שלא שילם מס, "נכלאתי פעם אחת למשך לילה אחד. השבתי אל לבי, כי אף אם קיר אבן חוצץ ביני לבין בני עירי, הרי מצוי עוד קיר אחד, קשה מזה לטפס בו או לפרצו בטרם יוכלו להיעשות בני חורין כמוני. אף לרגע קל לא חשתי כלוא, והקירות נראו בעיני כבזבוז רב של אבן ומלט."[15]

כאמור על פי התפישה הטרנסצנדנטית, ראה תורו בהתעלות הרוח על המצב החומרי כאתגר הגדול ביותר, ועל אף שהיה אסור בכלא, "היה מצוי עוד קיר אחד, קשה מזה לטפס בו בטרם יוכלו להיעשות בני חורין כמוני", כלומר מלבד הקיר הפיזי של הכלא, שאותו אפשר לפרוץ בכוח פיזי, את הקיר השני, כלומר תעצומות הנפש המוסרית והרוחנית של תורו, ההתעלות המוסרית והנפשית שניחן בה תורו לעומת בני עירו, קיר זה הוא "קשה יותר לטפס בו."

נחזור ונאמר, תורו לא היה אנרכיסט באופן המקובל לנו. כן, הוא היה סוג של אנרכיסט אבל הכיר בחשיבותה של המדינה והכיר בחשיבות השייכות של האדם לקבוצה ולעם[16] וגם בחשיבות המדינה עצמה כגוף המסדיר חוק ומשפט צדק. בתצהיר שמסר לאחר שהותו בכלא כתב כי "'להווי ידוע לכל אדם, שאני, הנרי תורו, אינני מבקש להיחשב כחבר לשום חברה מאגודת שלא הצטרפתי אליה.' הצהרה זו נתתי למזכיר העיר."[17] לאחר שחרורו מהכלא כתב "ראיתי כי המדינה היא חסרת דעה, פחדנית כאשה גלמודה עם כפות כסף שלה; וכי אין היא יודעת להבדיל בין ידידיה לאויביה, וכל שיירי הכבוד שרחשתי לה ניטלו ממני, ונכמרו רחמי עליה."[18]

בכך מסכם תורו את דבריו, הוא טוען – המצפון האישי קודם למצפון הכללי. על אף שהליברטריאניזם לא היה קיים בזמנו, יש משהו באמירתו "בכל לב מקבל אני את הסיסמא: 'הטובה בממשלות היא הממעטת למשול" שמעט מזכיר את התפישה, שכן החופש של היחיד הוא הגורם החשוב ביותר עבור תורו ולכן הוא דורש את מעורבותה המינימלית של המערכת הממסדית בחייהם הפרטיים של נתיניה, "רוצה הייתי לראות נוהגים על פיה ביתר מהירות וביתר שיטתיות."[19]

תורו מנסה ללמד את הסובבים אותו להיות נחושים "לעשות צדק ויהיה המחיר אשר יהיה." על האדם להיות כן עם עצמו ועם זולתו, ולו מבחין הוא באי צדק ועוולות הנעשות בשמו על ידי השלטון, אשר אמור לייצג אותו, עליו לקום ולהתקומם, עליו לנקוט בצעדים מתונים אך נחושים כדי להתנגד למצב אי הצדק. אחת הדרכים, כפי שתורו הראה, הוא אי תשלום המסים, שהם הכרה מובהקת בלגיטימציה שמעניק האזרח והנתין למדינתו, או לשלטון אשר לו הוא מעלה את המס:

"עם הממשלה האמריקנית הזאת, או עם נציגתה, ממשלת המדינה, הריני נפגש במישרים ופנים בפנים פעם אחת בשנה - ולא יותר - בדמותו של גובה המסים. זהו האופן היחיד שבו אדם במצבי נפגש עמה בהכרח. ואז היא אומרת לי בפירוש: 'הכר בי!' והאופן הפשוט ביותר, ההולם ביותר, ובמצב הדברים הנוכחי ההכרחי ביותר, לנהוג עמה על פיו בעניין זה, להביע לה את מיעוט שביעות רצונך ואהבתך, הוא לשלול ממנה הכרה זו בה בשעה."

האתגר הגודל עולה נוכח העובדה ש"רוב מניינם של בני אדם משמשים אפוא את המדינה לא בתורת בני אדם, בעיקר, אלא בתורת מכונות, היינו בגופותיהם."[20] הווה אומר, כי בני אדם נוהגים להשליך יהבם על השלטון ולא מתעקשים לבחון בעצמם את הסובב אותם, גם כי לעתים אינם נכונים להיאבק עבור אי צדק, כל עוד אין הדבר נוגע להם ברמה האישית, אם כי בסופו של יום, מפציר תורו, כאשר שכנך נפגע גורלך עלול להיות זהה בשלב זה או אחר:

"ראיתי עתה בבהירות מרובה יותר את המדינה שאני יושב בה. ראיתי באיזו מידה ניתן לסמוך על האנשים שבקרבם גרתי כעל שכנים טובים וידידים. נוכחתי כי ידידותם יפה רק לימות החמה בלבד; שאין הם מתכוונים דווקא לעשות את הטוב. שבקרבנותיהם למען האנושות אין הם מסכנים הרבה, אפילו לא את רכושם; שבסופו של דבר אין הם אצילי נפש כל כך, אלא נוהגים בגנב כמו שהוא נוהג הם, ומקווים להציל את נפשותיהם על ידי קיום מצוות כלשהן למראית עין ועל ידי תפילות אחדות ועל ידי הליכה בדרך ישרה מסוימת, אם כי חסרת תועלת, מפקידה לפקידה."[21]

כמו בחלק ניכר של כתביו, כך גם ב'אי-ציות אזרחי', תורו משרה עלינו אווירה לעתים מתוחה, לעתים סוערת תוך שהוא מציב בפנינו שאלות ולוקח אותנו ממשפט למשפט, מפרק לפרק, מעמוד למשנהו, לעמדת תצפית גבוהה שם מתאפשרת לנו התבוננות חדה יותר, מקיפה יותר אם כי גם היא תמיד תהיה לא שלמה, מעורפלת ורק בכוח רצוננו ננסה להסיר את הערפל מבעד להוויה הסתומה של החיים האנושיים, שהינם היו וישארו תמיד בגדר חידה בלתי פתורה, "עד שלא נאבד דרך - במלים אחרות: עד שלא יאבד העולם מנגד עינינו - לא נתחיל למצוא את עצמנו, להרגיש היכן אנו ולתפוס עד כמה אינסופי הוא שיעור יחסינו ומגעינו." 

 לסיום עיוננו: תורו והשפעתו

"צמח שאינו יכול לחיות בהתאם לטבעו,

הוא מת; אף אדם כך..."

אלו אשר קראו את שני החלקים של המאמר אודות תורו וכתביו, קיבלו, אני מקווה, תמונה חלקית לכל הפחות של אישיותו ותפישת עולמו המקורית. בכל מקרה, ממליץ אני לקוראים לגשת לכתביו: לקרוא, להכיר, ללמוד ולהשיג בעצמם וממקור ראשון את עולמו של תורו, ויראו כי משהו בנקודת המבט שלהם על העולם יקבל תפנית מסוימת, אם לא זעזוע גדול. שכן תורו, בעצם חייו וכתביו המיוחדים, שעומדים על קו התפר בין פילוסופיה לא שיטתית ולא מדעית לבין פרוזה פואטית רומנטית, השפיע על רבים.

במאה העשרים ניתן לראות את השפעתו לא רק על תנועות וארגונים ירוקים אלא גם על יחידים שמחליטים לצאת ולנסות לחיות בהרמוניה עם הטבע. מוכר ביותר סיפורו של כריס מקנדלס[22] משלהי המאה העשרים, שנות התשעים האחרונות, כאשר יצא בחור משכיל צעיר למסע שבסופו, לאחר כשנתיים בדרכים, מצא את מותו. בניגוד לתורו, שביקש חיים, ביקש מקנדלס הרפתקה. גם חייו של תורו היו הרפתקה בפני עצמם, גם הוא רדף אותה, אולם היה זה חיפוש אחר חיים שהשגרה וההרפתקה שזורים בהם יחד במרקם הרמוני, בהם ביקש תורו למצוא דרך לחיות חיי שגרה שאינם גורמים לניוון. זאת הוא האמין ניתן להשיג בטבע כאדם המתיישב בקרבו והחי עמו בהרמוניה ולא כגורם מכני בעל תפישה אינסטרומנטלית מנצלת. ואילו השני, מקנדלס, ביקש לחיות חיי הרפתקה מבלי שחדר לעומקם של דברים לפני כן. לא פלא אפוא שהרפתקתו הסתיימה במוות ואילו תורו שב לחייו לאחר מכן ללא פגע. שכן, תורו תיכנן בקפידה את הרפתקתו, שקד ימים על בניית ביתו ועל טיפוח הגן שסיפק לו מזון יום יום, והיה נוהג להגיע לכפר הקרוב אליו כדי להתעדכן מידי פעם בחייהם של הסובבים אותו ולא להיות מנותק לגמרי:

"אחרי שעדרתי, ואולי אף קראתי וכתבתי בשעות שלפני הצהריים, הייתי חוזר ורוחץ באגם, עובר בשחייה את אחד ממפרציו הקטנים ששמתי לי לתחום שחייה, וככה שטפתי מעל גופי את אבק העמל או יישרתי את הקמט האחרון שעשו בי העיון והמחשבה, וכל השעות שלאחר הצהריים הייתי פנוי לחלוטין, בכל יום או יומיים הייתי מטייל לי לכפר כדי לשמוע מעט מן הרכילות הנמשכת שם בלי חשך, העוברת מפה לאוזן או מעיתון לעיתון."[23]

כל אשר ביקש לו הוא מרחב לחשוב, "אתה זקוק למרחב בשביל מחשבותיך, כדי שיוכלו להפליג ולעבור פעם ופעמיים את הדרך המיועדת להן קודם שיגיעו למחוז חפצן. בני אדם, כמוהם כעמים, זקוקים לגבולות מתאימים, רחבים וטבעיים, ואפילו לשטח הפקר."[24] תורו איתר את נקודת הפרדוקס של חיי האדם בדורו וגם בדורנו שלנו. אנו חשים לכודים בתוך חיים שלא אנו בחרנו אותם, רובנו, כפי שכותב תורו, "חיים את חייהם מתוך התייאשות דוממת."[25] אנו נכנעים לגורל ומכירים בייאוש כדרך חיים. לכן מצא את הפתרון – "פשטות פשטות פשטות! עשה הכל בפשטות" הוא כתב, אדם, היה שמח בחלקך.[26] כך ניסה ללמד תורו גם את עצמו, חינוך עצמי, וגם אותנו – להיות פשוטים ביחסינו אל החיים שלנו, לציפיות שלנו, לקבל את ההנאות הפשוטות שהטבע מעניק לנו. ניסה ללמד כי עלינו להיות מונעים מתוך עצמותינו, לא מתוך תחרות ושיפוט של אחרים, לא לקבל את ההנחות השגורות כאקסיומה, לא לתת לסטיגמות החברתיות המקובלות להלך עלינו אימים ולגרום לנו לשפוט את עצמנו וזולתנו תוך השוואה של חיינו לחייהם של אחרים – "עשו הכל בפשטות."

כאמור, בחייו לא זכה תורו לעדנה שזכה לאחר שחלף מן העולם. אדרבה, זכה לביקורות ולעתים אף ליחס של מוקצה מן החברה, לא כי הוציא עצמו מן הכלל ופרש אל מחוץ לגדרה של החברה אלא בגלל שהעז להתבונן על המציאות החברתית הנתונה שסביבו ולהוכיח את סובביו על הליקויים אשר לא תפסו בחושיהם או שמא פשוט התעלמו מהם, מי כי עצם המשך הסטטוס קוו משרת את האינטרסים החברתיים שלו ומי אשר כלל לא היו מודע להם.

בכתביו של תורו ניתן גם לראות עוד עקרונות המעצבים את השקפת עולמו, שהיוו בסיס לתנועות ציבוריות של ימינו. למשל, הטענות העולות בכתביו נגד עיסוק הצייד כתחביב כאשר הוא כותב "אדם בעל נפש, שעבר את גיל הנערות התמה, לא ירצח מתוך הוללות שום יצור, שזכותו לחיים גדולה כזכותו שלו."[27]

וכן גם בשורת הצמחונות של תורו, שעצמו נמנע מלאכול בשר מן החי וטען כי "יש ביסודו של דבר משהו בלתי נקי במזון זה ובתפריט הבשר בכלל. התנגדותי שבפועל למזון מן החי נבעה מתוך הסיאוב שבדבר. כל העמל היה חסר ערך ובלתי הכרחי, ושכרו יצא בהספד. מעט לחם או תפוחי אדמה אחדים היו יפים לאכילה באותה מידה, אף היו כרוכים בפחות טורח וזוהמה."[28] ונבואתו כי לימים "תהא זו גזירת הגורל, שהמין האנושי, אגב התפתחותו האיטית, ימשוך ידו ממאכלים מן החי, כשם ששבטי הפראים חדלו מאכול איש את רעהו שעה שבאו במגע עם השבטים המפותחים מהם."[29]

הן השקפת עולמו החברתית-אזרחית והן השקפת עולמו הנטורליסטית-רומנטית מתחברות יחד למשנה מרתקת אשר מתבטאת בפואטיות סוחפת שכל קורא בעל שאר רוח ייהנה מקריאתה.

תורו, כפי שכבר ציינתי, לא היה פילוסוף שיטתי. ובכלל זהו מאפיין מאלף שכדאי לתת את הדעת עליו רגע לפני סיום עיוננו. גם הוגים אחרים בתקופה ההיא ולאחריה, בעיקר הוגים מהזרם הנטורליסטי-רומנטי, למשל ז'אן ז'ק רוסו בצרפת ואהרון דוד גורדון אצלנו, נחשבים כ'הוגים' אולם לא היו בעלי שיטה פילוסופית מדעית כפי שמתאפיינת כל הגות הפילוסופים הבולטים שאנו מכירים. תורו, רוסו, גורדון, ואף אפשר לומר שבמובן מסוים גם ניטשה היו הוגים-משוררים. אם כי חלקם כן הביאו לידי ביטוי בחלק מכתביהם שיטה מדעית, שכן חלקם היו גם יושבי מגדל השן האקדמי (כמובן שאין יחסי כאן לתורו וגורדון) רובם כתבו את משנתם מתוך אינטואיציה עמוקה ומקורית, מתוך תחושת שליחות, כמעט תחושת הבשורה האלוהית אשר נושא עמו הנביא. אין אנו יודעים לומר אילו חש עצמו 'נביא', אולם תורו כמו פילוסופים אחרים חי את משנתו, ראה בה את תורת חייו, כך גם כתב עליו חברו אמרסון[30], וכך גם העיד על עצמו תורו כשכתב "להיות פילוסוף אין פירושו להיות בעל מחשבות עמוקות בלבד, אף לא לייסד אסכולה מיוחדת, כי אם לאהוב את החכמה עד כדי לחיות על פי מצוותיה חיי תום ופשטות, חיי דרור ועצמאות, חיים של נדיבות וביטחון. תכליתו: לפתור כמה מבעיות החיים לא להלכה בלבד כי אם גם למעשה."

אכן, מטרתו של תורו הייתה למצוא את הדרך, להשפיע על אורחות מחשבתם של הסובבים אותו, כדי להשפיע באופן ישיר על חייהם. בשורתו הנבואית עלתה ופרצה, אם לא בחייו הרי שלאחר לכתו מן העולם זכה הוא לתהילת עולם בפנתיאון האמריקאי לדורותיו ואף מעבר לחצי הכדור המערבי, גם הרחק מיער וולדן שבקונקורד מסצ'וסטס הדהד, ועדיין מהדהד, שמו לזיכרון עולם.

על שלט עשוי עץ, הניצב ליד הבקתה שלו ביער וולדן, חרוטים דבריו לדורות: "הלכתי ליער מפני שחשקה נפשי לחיות מתוך יישוב הדעת, להתייצב רק בפני המציאות העיקרית של החיים, ולהיווכח אם אין לאל ידי ללמוד מה שיש בה כדי ללמדני. לא רציתי, שלפני מותי יתגלה לי שלא ראיתי חיים בעולמי. לא חפצתי לחיות חיים שאינם ראויים לשמם, שהרי כה יקרים הם החיים."

[1] ד"ר מרטין לותר קינג הבן היה כומר בפטיסטי אפרו-אמריקאי, לוחם למען זכויות האדם של שחורים בארצות הברית, הוגה דעות מרכזי של התנועה הפרוגרסיבית, וזוכה פרס נובל לשלום.

[2] אברהם לינקולן היה הנשיא ה-16 של ארצות הברית ומגדולי האישים בתולדותיה. לינקולן כיהן כנשיא משנת 1861 ועד למותו, ונחשב לאחד מהאישים המשפיעים ביותר על תולדות ארצות הברית. השפעות פעולותיו כנשיא ניכרות עד היום.

[3] וולדן, עמ' 181.

[4] אי-ציות אזרחי, עמ' 336.

[5] שם, עמ' 341.

[6] שם, עמ' 334.

[7] שם, עמ' 337.

[8] מוֹהַנְדַּס קַרַמְצַ'נְד גַּנְדִי היה מנהיג פוליטי ורוחני הודי, שהוביל את תנועת העצמאות ההודית במאבקה נגד שלטון האימפריה הבריטית.

[9] שם, עמ' 336.

[10] שם, עמ' 339.

[11] שם, עמ' 343.

[12] מלחמת האזרחים האמריקנית (The American Civil War) הייתה מלחמת אזרחים שהתרחשה בארצות הברית בשנים 1861‏-1865.

[13] המהפכה הצרפתית הייתה תקופת מהפך וחילופי שלטון בהיסטוריה של צרפת שהתחוללה בין 1789 ל-1799, ושהתחוללו בה שינויים קיצוניים בסדרי החברה והממשל של המדינה.

[14] מלחמת העצמאות של ארצות הברית שנערכה בין השנים 1775 - 1783 היא חלק מן המהפכה האמריקנית. המלחמה הייתה, לפחות בתחילתה, מרד או מלחמת אזרחים בין השלטון הבריטי הקולוניאלי לבין 13 המושבות הבריטיות באמריקה הצפונית. המלחמה הייתה שיאה של המהפכה הפוליטית האמריקאית, שבה מרדו המתיישבים הבריטים במלוכה הבריטית. ב-1775 השתלטו מהפכנים אמריקאים על ממשלות המושבות, הקימו את הקונגרס הקונטיננטלי השני ויצרו את הצבא הקונטיננטלי. בשנה שלאחר מכן הן הכריזו על עצמאות והפכו לארצות הברית של אמריקה.

[15] שם, עמ' 345.

[16] זאת ראינו בחלק הראשון של המאמר: "דווקא מתוך שהותו וחייו ביער, בסביבה טבעית קרוב לבעלי חיים שרחשו וחלפו ליד בקתתו יום ולילה, הוא כן הבין את המשמעות העמוקה והחיוניות של חיי משפחה, קהילה ועם, של שרשרת הזיקות האנושית."

[17] אי-ציות אזרחי, שם.

[18] שם, עמ' 345.

[19] אולם אין זו הלכה פסוקה, שכן לא כל אחד המקדש את ערך חירות האדם הינו בהכרח ליברטריאני.

[20] שם, עמ' 335.

[21] שם, עמ' 348.

[22] כריסטופר ג'ונסון מקנדלס היה הרפתקן אמריקאי. באפריל 1992 נדד אל ערבות אלסקה הרחוקות עם מעט אוכל וציוד הישרדות בסיסי, בתקווה שיגשים את יהבו לחיות חיים פשוטים והרמוניים בטבע ללא כל מגע ידי אדם.

[23] וולדן, עמ' 178.

[24] שם, עמ' 156.

[25] שם, עמ' 51.

[26] גישת חייו ותפישת עולמו לעתים מזכירה את הגותו של פילוסוף אחר בן דורו, הפילוסוף הדני סרן קירקגור (1813 – 1855), אבי האקזיסטנציאליזם הדתי, אשר כתב בחיבור שתורגם לעברית "מה יגידו שושני השדה" (בהוצאת רסלינג, 2009): "אל תדאגו לנפשכם מה תאכלו ומה תשתו ולגופכם מה תלבשו, הלוא הנפש היא יקרה מן המזון והגוף יקר מן המלבוש. הביטו וראו את עוף השמים אשר אינם זורעים ואינם קוצרים ואינם אוספים לאסמים ואביכם שבשמים מכלכל אותם... התבוננו נא אל שושני השדה הצומחות. אינן עמלות ואינן טוות... לכן אל תדאגו ליום מחר כי יום מחר הוא ידאג לעצמו... אל תדאג – היה מאושר."

[27] שם, עמ' 216.

[28] שם, עמ' 217.

[29] שם, עמ' 218.

[30] כפי שראינו בחלק הראשון של המאמר כאשר כתב אמרסון כי תורו "כמעט נערץ על ידי האנשים המעטים, שבאו אליו כאל נביאים ושומע וידוייהם, הם ידעו את הערך הרב של שכלו ושל לבו הגדול."

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת קובי דנה