אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הנרי דיוויד תורו: עיון במבחר כתביו


התמונה של קובי דנה
הנרי דיוויד תורו

הנרי דוד ת'ורו 12 ביולי 1817 - 6 במאי 1862

למען יידעו הדורות:

"הלכתי ליער מפני שחשקה נפשי לחיות מתוך יישוב הדעת, להתייצב רק בפני המציאות העיקרית של החיים, ולהיווכח אם אין לאל ידי ללמוד מה שיש בה כדי ללמדני. לא רציתי, שלפני מותי יתגלה לי שלא ראיתי חיים בעולמי. לא חפצתי לחיות חיים שאינם ראויים לשמם, שהרי כה יקרים הם החיים"

~ הנרי דיוויד ת'ורו, וולדן-חיים ביער ~

א.  מבוא

"הב לי אמת"

"למען ידעו הדורות הבאים מה עמוק סחף הכזבים והתעתועים שנצטבר במרוצת הימים", כתב הנרי דייוויד תורו, ונדמה כי אמירה זו היא אולי המתאימה ביותר כדי לאפיין אדם שהקדיש את חייו למען מטרה אחת: "תחת אהבה, כסף, פרסום –  הב לי אמת".

ישנם אנשים שבחייהם לא ביקשו פרסום ותהילה, לא ביקשו להיות עשירים בעלי ממון או אנשי שררה בעלי כוח. ביקשו הם דבר אחד בלבד שהשתדלו להשיגו בדרך חייהם הייחודית שבחרו –  להשפיע. הם טענו כי לא ממון וכסף, לא שררה, כוח ושלטון הם החשובים כדי לייצר השפעה אלא ההשפעה המשמעותית ביותר היא זו התודעתית והערכית על בני האדם. אם תצליח לשנות או לעצב את דרכי המחשבה שלהם –  תוכל לייצר מהפכה בחייהם. בלשונו של תורו, הספרים הם "עושרו הגנוז של העולם, המורשה הנאותה של דורות ולאומים", ואילו הסופרים עצמם "מהווים את האצולה הטבעית והבלתי מנוצחת שבכל חברה, והשפעתם על האנושות גדולה מזו של מלכים ומושלים."[1]

במילה אחת נוהגים אנו לכנות אדם כזה כ'אקטיביסט'. לאקטיביזם פנים שונות ומגוונות. במקרה של הנרי דייוויד תורו האקטיביזם מתאפיין בנון-קונפורמיזם (בעברית: אי-סתגלנות), רצון עז להתנגד לנורמות החברתיות המקובלות בנקודת זמן מסוימת, וזאת לא מתוך אידיאליזם בדלני אלא מתוך תפישה הרואה במציאות הקיימת הוויה מעוותת שאי אפשר, פשוט אי אפשר, להשלים איתה כפי שהיא. כשאין מדובר על מציאות נתונה כמובן ביולוגי שלא ניתן לשנותה אלא בנורמות אנושיות-חברתיות המורכבת מקוד התנהגותי-חברתי שהאדם הוא יוצרו ומעצבו, ולכן גם בר-שינוי, זוהי אחריותו של האקטיביסט לנקוט במעשה לתיקון העיוות הקיים. הסופר הצרפתי ויקטור הוגו כתב בספרו המפורסם 'עלובי החיים' כי "אדם יושב במקום לעמוד, וכך נחרצים גורלות"[2], וביטא בכך את המשמעות האקטיביסטית של תיקון חברתי.

השפעה כזו לא ניכרת בדרך כלל בתקופתו של האקטיביסט, לעתים רחוקות מצליח הוא לחזות בפירות עמלו, לרוב ניכרת השפעתו דווקא שנים לאחר מכן, בדיעבד. הנה, כך למשל סיים את חייו הצייר הדגול וינסנט ואן גוך כשהוא מרושש מבלי שקיבל כל הכרה שהיא במהלך חייו, ולא זכה לראות כי יהיה לאחד המשפיעים הגדולים ביותר בתולדות האומנות המודרנית. גם פרנץ קפקא, מגדולי סופרי המערב במאה העשרים, היה כותב את רשימותיו שהפכו לרומנים וספרים מעצבי תודעה בעידן החדש מבלי שידע כלל את השפעתם וערכם על הספרות וההגות המערבית, ואף הורה לידידו מקס ברוד לשרוף את כל כתביו ויומניו שלא ראו אור בחייו לאחר מותו (אפשר לומר לזכותו של הלז שלא עשה כן ובכך הציל את מה שהוא היום נכס צאן ברזל של הספרות המערבית). וישנם לא מעט אנשי רוח דגולים, אמנים, משוררים, סופרים שעיצבו את דרך מחשבתנו והשאירו בכך את חותמם לדורות.

הנרי דייוויד תורו ידוע כאחד מגדולי הסופרים האמריקאים לדורותיהם. אולם בחייו היה תורו אדם בודד, גלמוד, לא ידוע ולא משפיע כפי, שאולי, שאף להיות. היו אף שראו את התבודדותו ביער וולדן במשך מעל שנתיים כפעולה המתאפיינת במיזנתרופיה ובריחה מהחברה האנושית, מבלי שהעמיקו לחדור לתוככי המשמעות של המעשה הרעיוני שהיה מאחורי הפרויקט אשר הפך בבוא הזמן למדריך ומורה דרך של יחידים בעידן המודרני והפוסט מודרני של ימינו, ואף של תנועות גדולות כמו התנועות הירוקות למיניהן כמאה שנה לאחר מותו.

אף חברו הטוב לא תמיד חס עליו. הסופר והמשורר האמריקאי הידוע ראלף וולדו אמרסון, שהיה בעל שטח האדמה עליה בנה תורו את הבקתה שבה חי בזמן שכתב את ספרו המכונן, ובזכותו קיבל תורו את חלקת האדמה לשבת בה מעל שנתיים ביער על גדות אגם וולדן שליד העירה קונקורד שבמסצ'וסטס, האשים את ידידו כי בגד בעקרונות הפילוסופיה הטרנסצנדנטלית-אמריקאית שייסד אמרסון, ככל הנראה בגלל שתורו עצמו היה חוקר טבע נלהב שלאו דווקא התנכר לטבע המוחשי, כפי שהיה אמרסון עצמו שהדגיש את המימד הרוחני. יתר על כן שראה בו אמרסון כטיפוס אנטי חברתי, אבל אפשר להבין אותו ואת הטוענים כך לאור העובדה שתורו עצמו כתב:

"אהבתי להיות לבדי. מימי לא מצאתי בן לוויה טוב יותר מן הבדידות. על הרוב נרגיש יותר בדידות כשאנו יוצאים אל בין הבריות מאשר בשעה שאנו נשארים בתוך כותלי ביתנו. אדם השקוע במחשבה או בעבודה הריהו תמיד לבדו, יהיה באשר יהיה. אין הבדידות נמדדת על פי המילין המפרידים בין אדם לחבריו."[3]

לאחר שנפטר תורו ממחלה בשנת 1862, הספיד אותו חברו אמרסון והחמיא לו רבות כאשר אמר עליו כי "מעטים הם האנשים שיש להם ידיעה כה רבה בסודות הטבע וגאוניות כזו... עומק הבנתו מצא דמיון בכל חוקי הטבע, ואינני יודע עוד אדם גדול, שיכול להגיע לידי הבנת חוק כללי עולמי מעובדה בודדת אחת."[4] עוד הוסיף אמרסון על תורו כידיד שהיה "כמעט נערץ על ידי האנשים המעטים, שבאו אליו כאל נביאים ושומע וידוייהם, הם ידעו את הערך הרב של שכלו ושל לבו הגדול."[5]

אולם אז סיים בכך ש"מידותיו הטובות היו מופרזות לפעמים"[6], או למשל "גילוי הלב שלו היה בה מסוכן ביחסיו עם בני אדם, עד שמעריציו קראו לו 'תורו האיום', הוא היה כאילו מדבר בשעה ששתק, והיה עדיין נוכח, בשעה שכבר הלך לו. נדמה לי שחומרת האידיאל שלו סייעה לשלול ממנו את המידה הבריאה של התחברות אל בני אדם."[7] לבסוף אמר כי "דומה שנוצר למעשים גדולים... אני מצטער מאוד על אובדן כוחותיו הפועלים המצוינים, עד שאינני יכול להימנע מלחשוב למגרעת שבו את העובדה, שלא היתה לו כל שאיפה לגדולה. כיון שזו חסרה לו, הרי במקום לשמש מהנדס לכל אמריקה, לא היה אלא מדריך לטיול לשם איסוף גרגירים."[8] ובכך חתם אמרסון את דבריו על ידידו הטוב שהורד אל האדמה שכה אהב.

דברי ידידו הטוב יכולים ללמדנו מעט מי היה האיש תורו, וכיצד נתפס על ידי סביבתו. אדם שמצד אחד נערץ, ייתכן בגלל המיסתוריות שאפפה אותו בעקבות נטייתו להתבודדות, ייתכן גם בגלל כתביו ועומק מחשבתו. ומנגד אדם תמוה, כפי שניסח זאת אמרסון, "בני עירו התרגלו לכבדו ולהעריצו, בעוד שבתחילה הכירו אותו רק כאיש משונה."[9] כך או אחרת, דברים אלו מעידים על היות תורו אדם מקורי שנותר נאמן לעקרונותיו ואשר חי על פיהם, כפי שכתב בעצמו:

"להיות פילוסוף אין פירושו להיות בעל מחשבות עמוקות בלבד, אף לא לייסד אסכולה מיוחדת, כי אם לאהוב את החכמה עד כדי לחיות על פי מצוותיה חיי תום ופשטות, חיי דרור ועצמאות, חיים של נדיבות וביטחון. תכליתו: לפתור כמה מבעיות החיים לא להלכה בלבד כי אם גם למעשה."[10]

שני צידי המטבע

עניינו של מאמר זה הוא להביא עיון קצר יחסית אודות רעיונותיו של ה.ד. תורו,   אותו איש נערץ ומשונה, שאפשר לסכמם בשתי נקודות המשלימות זו את זו. ראשית, החיים בטבע המשוחרר מעריצות הממסד הכפייתי, הקשר לטבע וחיי פשטות, החתירה לאמת ולחיים אותנטיים. שנית, תורו כמרדן חברתי, כפורץ דרך הנאבק במשטר עריצות ודיכוי כפי שמתבטא במדיניות ממסדית אשר סותרת את עקרונות הצדק.

הקשר האורגני בין השניים מתבטא בתהליך התנתקות האדם מחיי הפשטות הטבעיים. תהליכי התיעוש והאורבניזציה, לדידו של תורו, גרמו לאדם להיות בעל תפישה אינסטרומנטלית-נצלנית אשר רואה בכל הסובב אותנו כחומר גלם ומשאב להפקת תועלת מסחרית רווחית, גם אם יעלה הדבר לטווח הארוך בסיכון של משאבים חיוניים לחיי האנושות עצמה, "תאוות הבצע והאנוכיות, ההרגל השפל לראות את הקרקע כרכוש הפרטי או בעיקר כאמצעי לרכישת רכוש... כל אלה מביאים לידי כף שהנוף מתכער, החקלאות מתנוונת והאיכר חי חיים שאין כמותם לביזיון, הוא מכיר את הטבע רק כדי לשדוד אותו..."[11]

יחסי הניצול הללו מתבטאים היטב ביחסה של המדינה, כממסד הנוטה להשליט חוקיו על הציבור הנתפש על ידו ככלל אחד תוך התכחשות לאינדיבידואליות של היחידים המרכיבים את הכלל. תורו לא טוען זאת לא מתוך שלילת המדינה כמסגרת המסדירה את הנורמות החברתיות למען קיומה של חברה מתוקנת אלא מתוך התנגדות לכפייה של חוקים וכללים הפוגעים במיעוטים או בחלשים, לצורך העניין בזמנו של תורו היה זה ההיתר לעסוק בסחר עבדים. בהקשר זה יש לציין, כי תורו הכחיש את הקשר בין התנגדותו למדיניות המדינה האמריקאית לגבי הסחר בעבדים לבין החלטתו להתגורר ביער, הוא טען כי "מלכתחילה פניתי אל היער לשם מטרות אחרות. אבל בכל אשר ילך אדם יימצאו אנשים שייצאו בעקבותיו ויתרפקו עליו במוסדותיהם המגואלים, ואם יהיה הדבר בגדר יכולתם יכפו עליו את השתייכותו לחברת בחורים משונים."[12]

אולם אלו למעשה שני צידי המטבע, ועל אף הכחשתו של תורו את הקשר בין השניים, אין זה מקרה כי החלטתו לחדול מלשלם מסים למדינה הייתה בזמן שהותו ביער, מנותק מהסדרים החברתיים של החברה הסובבת. הוא לא התנגד למדינה כשלעצמה אלא למדיניותה כפי שהיא התנהלה בזמנו.

אם כך, נעסוק בשני היבטים אלו, בשני צדי המטבע, בשני מאמרים נפרדים וזאת גם בשל אורך הדברים. החיבורים העיקריים שראיתי לנכון לעסוק בהם בהקשר של היבטים אלו הם כמובן הספר המכונן "וולדן-חיים ביער", בו יכולים אנו לראות את שירת הערצתו של תורו אל הטבע המתגלמת בפואטיקה מקורית ומלאת תובנות. חיבור נוסף שיש לעסוק בו, בבחינת הצד השני למטבע, הוא הספר "אי ציות אזרחי" שבו פורס בפנינו תורו את משנתו החברתית למאבק נגד עוולות המדינה האמריקאית בזמנו. חיבור זה הפך מניפסט, לא פחות, למרד חברתי ואזרחי נגד משטרי טוטאליטריות ואפליה על כל רקע שהוא, ותורו צוטט על ידי אנשי רוח וספר רבים כמו טולסטוי, מרטין לותר קינג ג'וניור ועוד. נתחיל אפוא בפרק הראשון של עיוננו, החיים ביער - בין רוחניות לארציות, לא לפני שנכיר מעט את האיש עצמו, שהכרת אישיותו הכרחית להכרת משנתו.

פרק ראשון | וולדן - חיים ביער: בין רוחניות לארציות

א. "אופי תקיף ונדיר": הנרי דייוויד תורו

"אני מאמין, כי העצב שמעציב את לבו של מתקן עולם

אינו נובע מהשתתפותו בצערם של אחיו לצרה,

 כי אם מכאבו שלו, אף אם הוא בן אלוהים קדוש קדוש..."

 אז מה ומי היה הנרי דייויד תורו? שמא היה רומנטיקן? איש טבע? אולי ריאליסטן? מהפכן והוגה פורץ דרך? הרפתקן? לוחם צדק וחירות? ואולי היה סוג של היפי? או מינזתרופ? אלו שאלות העולות לגבי דמותו של תורו כשקוראים את כתביו. מצד אחד, נוטה אתה להטיל ספק, ומנגד נוטה אתה לכבד את האיש עד כדי הערצה לבחירת דרך החיים בה בחר. ויכול להיות שתורו היה קצת מכל הכיוניים אשר ציינתי.

הנרי דייוויד תורו נולד בעירה קונקורד שבמסצ'וסטס, ב12 ביולי 1817. לאחר שסיים את לימודיו האקדמיים בהארווארד בשנת 1837 הצטרף אל אחיו כמורה בבית ספר פרטי, אולם לאחר זמן לא רב החליט לפרוש. כעבודה זמנית עבד אצל אביו, שהיה בעל בית חורשת לעפרונות. גם עיסוק זה לא ארך זמן רב.

תורו היה חובב טבע מושבע ובזכות כישרונו המתמטי הצטיין בתחום המדידות. שילוב שני התחומים, חיבתו הגדולה לטבע, הכרתו את סביבתו הטבעית יחד עם יכולת מתמטית מצוינת הביאו אותו לעסוק במדידת קרקעות באופן מקצועי, והוא אף זכה להערכה גדולה בתחום זה.

אולם החשוב לו ביותר היה שיהיה לו זמן לעצמו, שיוכל לשמור על עצמאותו ולא להיות כבול, "רוצה אני לומר לעמיתי אחת ולתמיד - חיו את חייכם ככל אשר תוכלו בני חורין, בלתי כבולים"[13], חזר ואמר לחבריו. ואמרסון ידידו הטוב אמר על כך כי "היה דרוש אופי תקיף ונדיר לשלול את כל הדרכים הרגילות ולשמור על חירותו הבודדת... להבטיח לעצמו את עצמאותו, והיה דורש מכל אדם למלא חובה זו כמוהו."[14]

בדרך זו עיצב לעצמו תורו את מהלך חייו. הוא לא התחייב לשום מקצוע, לא התחתן ולא הקים משפחה, לא הצביע בבחירות, לא אכל בשר, לא שתה אלכוהול ולא עישן. הוא דבק באידיאליזם שלו בחומרה רבה וראה בעצמו איש המחשבה והטבע. הוא ויתר על כל מנעמי החיים ולא ביקש לעצמו בית מפואר או בגדים יוקרתיים, כאילו היה אדם נטול תשוקות, או שהשיל מעליו כל תשוקה שהיא:

"הם מתגאים בזה שהם מוציאים הרבה על סעודה. אני מתגאה בזה, שארוחתי עולה לי במעט... בני אדם הגיעו לידי כך שהם גוועים ברעב ממש, לא מחוסר צרכים, אלא מחוסר מותרות...[15] אל תטרח הרבה לרכוש דברים חדשים, לא בגדים ולא ידידים. הפוך בדברים הישנים והפוך בהם; שובה אליהם. מכור את בגדיך, ואת מחשבותיך שמור לעצמך.[16]

במהלך השנים שלאחר שנות לימודיו האקדמיים, מלבד ניסיונות שונים למצוא לו פרנסה צנועה לקיומו הבסיסי, הוא מוצא לו זמן ומשוטט ברחבי קונקורד וסביבותיה, מטייל ביערות, שט באגמים וחוקר את הטבע שסביבו עד אשר "ידע את הארץ כמו שועל או עוף והיה עובר בה במשעולים הידועים רק לו. הוא ידע כל שביל בשלג או בעפר..."[17]

חיבוריו הרבים הם למעשה יומני מסע שלו משיטוטים וטיולים רבים ברחבי הטבע, בעיקר בסביבות קונקורד, עיר הולדתו. למשל החיבור "טיול בקונקורד ובנהרות מרימק", או "יערות מיין" ו"טיול". בעיני תורו הטיולים התכופים שלו הינם לא פחות מפעולה הנעה בין שתי הקצוות של הגות ותפילה מחד והתחברות לארציות והממשי מאידך, "היתה בו התאמה נפלאה בין הגוף ובין השכל."[18] דבר זה הפך לו להרגל שהיה שובר את השגרה המחניקה, והוא חש כי "איני יכול לשמר את בריאותי ואת כוחות נפשי, אלא אם כן אני מבלה לפחות ארבע שעות ביום - ובדרך כלל יותר - בשיטוט ביערות ועל פני גבעות ושדות, חופשי לחלוטין מכל מחויבות ארצית."[19]

ניסויו של תורו, כאשר עקר בשנת 1845 לגדות אגם וולדן שביער על יד קונקורד שבמהלכו יצר את ספרו המכונן "וולדן-חיים ביער", הוא השיא של יצירתו הספרותית שעיצבה את תפישת עולמו. יחד עם זאת סירובו לשלם מיסים בשנת 1847, בעודו חי בבקתה ביער, גרם למאסרו, שבעקבותיו הוא מחבר ספר מכונן נוסף בשם "אי ציות אזרחי" בו הוא פורס את משנתו החברתית. נעסוק כעת בשתי סוגיות אלו כל אחת לגופן.

ב. "חיים מתוך יישוב הדעת": השיבה אל הטבע

"כשנחתי מעט, נשען על מעדרי,

הייתי שומע ורואה את כל הצלילים והמראות הללו בכל נקודה שבערוגה;

והרי זה חלק מאותו תענוג שאין לו שיעור, שהנוף מעניק לאדם..."

תורו קרא לחיי פשטות והרמוניה עם הטבע. במובן מסוים אין זה חידוש של תורו, כיוון שבדיוק כמו הוגי טבע אחרים במערב, הוגים כמו ז'אן ז'אק רוסו שקרא לחינוך טבעי, בימים שבהם תהליך התיעוש הלך והתהווה, הלך והתגבר, כבר אז החלה הנוסטלגיה הרומנטית-נטורליסטית המתבוננת על הטבע כעל המקום הנאיבי, התמים, אליו על האדם לשוב לאחר שאיבד את עצמו בתוך סבך העירוניות המסואבת, בתוך ההמון המושחת על ידי פלאי התיעוש המודרני והטכנולוגיה השולטת בכל נים ונים מגופו ובעיקר במוחו של האדם המתקדם לכאורה, מתקדם טכנולוגית וחומרית אולם ברוח, עושה רושם, נתקע מעט מאחור:

"...כן מצבם של מאה 'שיפורים מודרניים' אחרים. יש בהם כדי להשלות; לא תמיד יש בהם התקדמות חיובית... המצאותינו עלולות להיות צעצועים נאים, המסיחים את הדעת מדברים רציניים. אין הן אלא אמצעים משופרים למטרה בלתי שפירה, מטרה שכבר קל למדי להשיגה... דומה הדבר כאילו המטרה העיקרית היא לדבר בחיפזון אך לאו דווקא בהיגיון.[20]

מנגד קריאת אזהרה ונורה אדומה נדלקת - עלינו להיזהר מנקודת מוצא אסקפיסטית הרואה בהליכה אל הטבע וההתבודדות בו כבריחה מהחברה הסובבת, המסואבת, אולי אפשר לומר כבריחה מהמציאות האנושית. תורו היה חבר בקבוצה של סופרים שהתגבשה בימים ההם בקונקורד, קבוצת סופרים ומשוררים אמריקנים שבחרו בחיי הכפר בחיק הטבע כתגובה לרציונליזם הדוגמטי האירופי הנוקשה ששלט במאה השמונה עשרה. "חבורת קונקורד" הייתה חלק מזרם הטראנסצנדנטליזם האמריקאי, שבין מעצביו אמרסון, שדגל בעיקרון האומר כי תחומי הידיעה האנושית בעצם הקיים העולמי הם מעבר ליכולת הידיעה וההכרה של חמשת החושים, וכי הרוח עצמה נעלה מן החומר, לעתים אף עד כדי פקפוק בקיומו של הטבע הגשמי עצמו, דבר שתורו לא דבק בו באופן החלטי כפי העולה מכתביו.

תורו וחבריו ראו בהתבודדות האדם בטבע כהתחברות למקור חיים רוחני, צורת התבוננות פילוסופית-מיסטית בהוויה הקוסמית, התייחדות עם האינסוף. בנוסף הם הדגישו את תחושת הרגש הפנימי של האדם, ההופך אותו ליחיד עצמאי הבוטח בהשקפת עולמו המוסרית חברתית והמוכן להילחם למענה במסירות נפש.

תורו,  אפוא, לא ברח אל הטבע אלא הוא שב אליו. הוא לא חיפש מזור מתחלואי החברה אלא הוא ביקש לתקנם, ביקש חיים אמיתיים, וזאת הוא מבטא היטב בנאומו בתחילת הספר 'וולדן', דברים שיש המכנים כ"נאום היער":

"הלכתי ליער מפני שחשקה נפשי לחיות מתוך יישוב הדעת, להתייצב רק בפני המציאות העיקרית של החיים, ולהיווכח אם אין לאל ידי ללמוד מה שיש בה כדי ללמדני. לא רציתי, שלפני מותי יתגלה לי שלא ראיתי חיים בעולמי. לא חפצתי לחיות חיים שאינם ראויים לשמם, שהרי כה יקרים הם החיים…"[21]

אם כך, בשנת 1845, כאשר הוא צעיר בן 28, עוזב תורו את ביתו בקונקורד שבמסצ'וסטס ועובר לחיות בגפו מחוץ לעיר, ביער על גדות אגם וולדן שעל יד עיר הולדתו. הוא מחפש מרחב מחייה בו יהיה רחוק מהחברה, מכלליה וחוקיה, "אתה זקוק למרחב בשביל מחשבותיך, כדי שיוכלו להפליג ולעבור פעם ופעמיים את הדרך המיועדת להן קודם שיגיעו למחוז חפצן. בני אדם, כמוהם כעמים, זקוקים לגבולות מתאימים, רחבים וטבעיים, ואפילו לשטח הפקר."[22]

 תורו חי כשנתיים וחודשיים על גדות האגם ושם הוא כותב חיבורו המכונן הזוכה לשם 'וולדן-חיים ביער'. כבר בפרק הראשון של וולדן, 'חיים של צמצום', פורס בפנינו תורו את הנחות הייסוד שלו, שילוו אותנו לאורך כל החיבור המניפסטי-לירי המתבטא בקטעי הגות, שירה, תיאורי טבע וגם מידע יבש לעיתים של הוצאותיו ומחייתו ביער.

תורו, בעצם המעשה של המעבר לחיים ביער, מנסה להציג כמה הנחות יסוד לגבי החברה האנושית כפי שהוא תופש אותה כמתבונן מבחוץ אך כאחד שחי אותה אך לפני רגע בכל הווייתה. וזאת על אף שאינו מתרחק מרחק רב למדי מן הכפר שקרוב מרחק של כשעה הליכה ממנו:

"ביתי עמד בצלע הר, בקצה גבול היער הגדול, בתוך חורש צעיר של אורני כופר ושל עצי היקוריה... אכן לא הייתי מנותק מן העולם כאותו נער, אשר נמסר לפי השמועה, לפיקוחו של איכר במזרחה של העיירה, ולא יצאו אלא ימים מועטים והוא נשא רגליו וברח הביתה, קרוע ובלוי ואכול געגועים."[23]

בנוסף הוא מציג את תלותו של האדם במסגרת הממסדית הבנויה ממערכת של חוק, סדר וציות חברתי לכללי המערכת. על הנחות היסוד שלו לגבי המדינה ומסגרתה נדון בפרק השני העוסק בחיבורו "אי ציות אזרחי". כעת נצלול לתובנותיו של תורו לגבי החברה האנושית.

ג. "לבחון את חיינו": שגרת החיים ומקורות היצירה

"הבה נהיה קודם כל אנו בעצמנו פשוטים וטובים כטבע,

נפזר את העננים התלויים על פנינו אנו

 ונשאף מעט חיים לתוך נקבוביות עורנו."

אחת מטענותיו העיקריות של תורו, הבאות לידי ביטוי בשמונה עשר הפרקים של 'וולדן', היא כי השגרה גורמת לנו להכנס למצב נפשי מכני המחניק את מקורות היצירה והמחשבה האותנטית ולכן היא סוג של מוות בחיים עצמם. לכן הניסוי של תורו על גדות אגם וולדן הוא המציל אותו, את האדם השואף חיים, במקרה זה את תורו עצמו, מהסכנה הגדולה ביותר שהיא היותו אדם חי-מת, וכך הוא מנסח זאת:

"בני אדם ברובם חיים את חייהם מתוך התייאשות דוממת. מה שקרוי בפי הבריות היכנעות לגורל אינה אלא התייאשות מדעת. מן העיר הנואשת אתה בא אל הכפר הנואש ומוצא תנחומים בפאר סמורים וחולדות. יאוש של קבע אף אם הוא יאוש שלא מדעת צפון אפילו במשחקיהם ובתענוגותיהם של בני אדם, אין בהם כדי שעשועים,שהרי אלה באים אחרי עבודת היום. אבל ממידת הבינה היא לבלי עשות דברים שחותם הייאוש טבוע בהם."[24]

בני אדם, טוען תורו, נכנעים לאורח החיים שקבעו עבורם הדורות הקודמים, הם לא טורחים לצאת מתוך מסגרת הסטאטוס קוו המעניקה להם ביטחון, וגם אם הביטחון הזה הוא אשלייתי, כל עוד תחושת הביטחון קיימת, כדי לבחון את אורח חייהם, אם נכון הוא או לא ואם יש דרכים אחרות אולי טובות יותר עבורנו:

"נראה לנו כאילו שבמחשבה תחילה בחרו להם בני אדם את אורח החיים המקובל מפני שהעדיפו אותו על פני כל אורח חיים אחר. אבל הם סבורים באמת ובתמים, כי אין ברירה להם... רבים הם הסבורים כי כל השטח הזה הקרוי חיי אדם כבר נחרש על ידי הללו שקדמו להם, על גבעותיו וגיאיותיו גם יחד, וכי הללו דאגו לכול... אבל הם סבורים באמת ובתמים, כי אין ברירה להם... כמו כן, אל נא נשפוט את מידת יכולתנו על פי קודמינו - שהרי כל כך מעט הועמד למבחן. יהיו אשר יהיו כשלונותיך עד היום...  יש בידינו לבחון את חיינו באלף מבחנים פשוטים."[25]

וזה מה שעושה תורו בניסוי 'וולדן' הפרטי שלו, הוא מעמיד למבחן את חייו ואת חיי סביבתו. אך תורו גם מזהיר אותנו, הוא אינו רואה בעצם ההתבודדות ביער כשגרה, מעשה בריא לאדם. גם ההתבודדות היא סוג של קונפורמיזם המסכן את האדם השואף חיים, שכן הוא יוצר לו מסגרת שגרתית בדיוק כמו האדם החי בחברה. כל דרישתו של תורו היא "יכול הצעיר לבנות או לנטוש או להפליג בים ובלבד שלא יימנע מלעשות מה שהוא אומר לי שהיה רוצה לעשות."[26]

בטענה זו מסביר תורו גם את עזיבת היער לאחר יותר משנתיים של חיים בו. הוא מסביר לנו כי הוא צריך מבט חדש, הוא זקוק לצורת חיים חדשה, החיים ביער כבר הפכו לו לשגרה, והרי השגרה מחניקה את מקורות היצירה, וכך הוא כותב בסיום ספרו:

"עזבתי את היער וסיבה טובה היתה לי לכך, כסיבה הטובה אשר הביאתני אליו. אולי סבור הייתי כי נכונו לי עוד כמה וכמה אורחות חיים, וקשה היה לי להוסיף ולהקדיש מזמני לאורח חיים זה בלבד."[27]

בשלב זה אנו נתקלים בפרדוקס, שכן כיצד ניתן לו לאדם לפתח את עצמו ללא שגרה? מבלי שיתמסר באופן שגרתי ליצירתו? ובכל זאת תורו אינו טוען נגד השגרה עצמה באופן מוחלט. במהלך פרקי הספר הוא כן מתעד ומוקיר את חשיבות הפעילות היומיומית של חייו ביער כמקום ממנו הוא מתרומם לתובנות יסודיות, כמו למשל כאשר הוא כותב "עבודת הבית היתה בילוי זמן נעים. כשרצפתי היתה מלוכלכת הייתי משכים קום, ולאחר שהעמדתי את כל רהיטי מחוץ לבית על הדשא... הייתי שוטף את הרצפה במים וזורה עליה חול לבן מן האגם, ואחר כך משפשף אותה היטב היטב עד שהיתה נקייה וצחה. ועד שבני הכפר הספיקו לאכול את פת השחרית שלהם, היתה שמש הבוקר מייבשת את דירתי עד כדי כך שיכולתי לחזור ולהיכנס בה, והגיגי כמעט לא היו נפסקים."[28] מתוך ההתעסקות הפרטיקולרית שגרתית היה יוצא תורו למסקנות אוניברסליות אודות ההוויה האנושית.  מה שדורש תורו בתוקף מבני האדם הוא התחדשות, עלינו להתחדש כל יום, כי ההתחדשות משמעותה חיים, ואילו השגרה הנוכחית שלנו מונעת זאת מאתנו, עלינו לעשות מעשה, "היה נאמן לרוחך בלי חשך.." הוא כותב, "קבל את תורתו של הפילוסוף הקדמון: דע את עצמך. לשם כך יש צורך בעין חדה ובאומץ לב... אבל טוב טוב לו להחזיק בכל עמדה שבה הוא מוצא את עצמו, כשהוא מציית לחוקי הווייתו שלו."[29]

תורו טען כי בכל מסגרת מציאותית יכול האדם לחיות את המיטב שבו. אולם רובנו חיים בתוך שגרה המחניקה אותנו, או שאולי המונח המדויק יותר, כדבריו, היא מרדימה אותנו. אנו לא באמת ערים, אנו ישנים. למראית עין אנו ערים, אולם הנפש רדומה. אנו ערים מבחינה מכאנית, אנו פועלים ומקיימים את המטלות היומיומיות על פי הנורמות החברתיות שהורגלנו אליהן, מעשים חיצוניים שמעידים שאנו ערים וחיים אך פנימיותנו רדומה ומנומנמת עד כי היא נוטה למות:

"מימי עדיין לא פגשתי אדם שהיה ער כל כולו. איך אפוא יכולתי להביט בפניו? עלינו להחזיק את עצמנו ערים תמיד... רבבות אנשים ערים למדי בשביל עמל גופני; אבל רק אחד מרבבה ער למדי בשביל מאמץ שכלי פורה, רק אחד מרבי רבבות - לחיי שירה או לחיי קדושה. היות אדם ער - משמע היות אדם חי...[30] אין אנו יודעים היכן אנו נמצאים, ולא עוד אלא שאנו שקועים בתדרמה כמעט מחצית ימי חיינו. ואף על פי כן רואים אנו את עצמנו כחכמים ומשטר קבוע לנו לכאורה.[31]

ומהי הדרך להתעורר? אומר לנו תורו, המאמץ של האדם להכיר את עצמו ואת חייו, לבחון אותם, "יכולתו של האדם לרומם את חייו מתוך מאמץ שבהכרה", הוא טוען, "דע את עצמך". התרדמת הזו שמצויה בה האנושות היא היא מקור לבעיותינו המוסריות הגדולות.

ד. "החיה שוכנת בקרבנו": היקיצה המוסרית העליונה

"מי שאינו מאמין כי כל יום ויום מכיל בקרבו שעה מוקדמת יותר ,

קדושה יותר ומזהירה יותר מכל שעות החולין שלו,

הריהו כמי שאמר נואש לחייו והלך בדרך מחשכים ושפל..."

 כחוט השני העובר לאורך כל פרקי 'וולדן' מוביל אותנו תורו אל אחד מהמסרים החשובים שלו. "יודעים אנו כי החיה שוכנת בנו", הוא כותב, "וככל שמהותנו העילאית שוקעת בתרדמה, כן היא נעורה ומתעוררת."[32]

המעלות המוסריות הן האמצעי ליקיצה המוסרית העליונה, היא שמביאה את האדם להכרה בערך של ההתבוננות בהוויה, הן החומרים והן הגשמית. תורו לא דורש מאתנו להיות נזירים, להתכחש להוויה החומרית ולהיותנו יצורים ארציים, אלא הוא מבקש לעורר בנו את את הנשגב, את ה'אלוהי':

"אשרי האיש אשר יידע לבטח, כי החיה שבו הולכת וגוועת בקרבו מיום ליום ורוח אלוה ממעל שוכנת בו. אולי אין איש, שאין לו יסוד להתבייש באופי השפל והבהמי הטבוע בו. חוששני כי אנו אלים או אלים למחצה... שבהם החלק האלוהי צמוד ליסוד הבהמי... אין הטומאה יכולה לדור בכפיפה אחת עם הטהרה."

בכך אומר תורו, כי דווקא התנזרות הנעשית לעיקר, לתכלית בפני עצמה, היא שמקרבת אותו ל"חיה שבו" ומרחיקה אותו מהעיקר, מרחיקה אותו מהנשגב ומ"האלוהי שבו". מתוך תפישה המצטיירת כדיכוטומית, הוא מכיר את האדם כייצור החי בסכסוך בין ה'אלוהי' שבו לבין 'החייתי', בין ה'טהרה' לבין ה'טומאה', "ערמומית בוגדנית היא ותאוותנית, וייתכן כי אין לגרשה כליל, כתולעים הללו, הכובשים את גופותינו אפילו שעה שאנו חיים ובריאים. אולי יש ביכולתנו להסתייג ממנה, אך לעולם לא נוכל לשנות את טבעה."[33]

תורו, כמו בעוד מקומות בכתביו, מצטט את מנציוס שכתב "מותר האדם מחית הבר, קל ערך הוא עד מאוד; ההמון מאבדו חיש מהר; אנשי מעלה שומרים עליו בקפדנות."[34] כאן הוא מדגיש שתי הבחנות חשובות, "אנשי מעלה" לעומת "ההמון". בכך מתאר תורו את תפישתו לגבי ההמון ההולך שבי אחר דוגמטיות והתקינות הפוליטית, "הרינו לקויי חינוך, גסים המוניים ונבערים מדעת", הוא כותב ומדגיש את חלקו של הפילוסוף, לצורך העניין תורו עצמו, כאדם המורה את הדרך להמון, המגלה בפניו מציאות אחרת בעצם מעשיו, ה"מקדים את דורו אפילו בצורת חייו החיצונית. הוא אינו אוכל ואינו חוסה ואינו מתלבש ואינו מתחמם כדרך בני דורו."[35] וכך הוא גם מנמק את הסיבה לפרסום חיבורו מלכתחילה, בפרק הראשון כאשר הוא מצהיר בפני קוראיו, בני עירו בעיקר, "על מצבכם, בייחוד על מצבכם החיצוני או על תנאי חייכם בעולם הזה, בעיירה הזאת, מה הוא מצב זה, אם אומנם הכרח הוא שיהיה ירוד כמות שהוא - בין שאפשר לשפרו ובין שאי אפשר לשפרו. רבות סיירתי בקונקורד, ובכל אשר באתי... היו התושבים דומים עלי כמסתנפים בשבעים ושבעה דרכי תשובה הראויים לשימת לב."[36]

להתבונן במציאות עצמה, דורש מאתנו תורו. אומנם ימיו לא היו ימי המדיה התקשורתית המפותחת של ימינו אולם כבר אז ראה תורו את האיום בהליכת הציבור אחר התקינות הפוליטית המועברת באמצעות אמצעי תקשורת, לכן לו כפילוסוף "החדשות, כפי שהן קרויות בלשון בני אדם, אינן אלא רכילות, וכל אלה שעורכים וקוראים אותם משולים לנשים זקנות המסובות על ספל התה שלהן."[37]

 

ה. "פשטות, פשטות, פשטות": הדרך אל האמת

"מציאת מחייתו של אדם עלי אדמות

 איננה עבודה הכרוכה ביגיעה אלא דבר שעשועים,

בתנאי שחיינו יתנהלו מתוך פשטות וחכמה...

בכתביו של תורו דבר מוביל אל דבר, וחלק אל חלק מתחבר למשנה חברתית מעמיקה המנתחת באיזמל חד של פילוסוף את המציאות האנושית. כאמור, ראינו שתורו מבקש מאתנו להתבונן במציאות כפי שהיא, כפי שהיא משתקפת סביבנו. ההתבוננות העצמית במציאות מעוררת את ההכרה שלנו, וההכרה הערה היא "היקיצה המוסרית העליונה". כדי שנוכל להגיע להכרה מלאה וערה אנו זקוקים, מלבד ההתבוננות העצמית, לסביבה חומרית שמאפשרת לנו זאת. כאן אנו נוגעים בעוד נדבך מרכזי במשנתו. מורה לנו תורו, מבקש הוא מאתנו שנחיה בפשטות, כיוון ש"הצניעות היא פריחתו של אדם; ומה שקרוי גאוניות, גבורה, קדושה, וכיוצא באלה אינן אלא הפירות השונים הבאים לאחר הפריחה." כאן מתגלה האופי הסגפני של תורו, המכיל גם השפעות הינדואיסטיות, שמקשר את הטהרה ליכולת האדם לכבוש את יצרו:

רצונך לנהוג בצניעות, עליך לכבוש את היצר. טהרה מהי? כיצד יידע אדם אם טהור הוא? הוא לא יידע זאת. המאמץ הוא שמביאנו לידי חכמה וטהרה; העצלות מביאה אותנו לידי בערות ותאוותנות... אדם לא טהור הריהו בדרך כלל עצלן ... רצונך להימנע מזוהמה ומכל חטא- עבוד ברצינות, אף אם זה ניקוי אורווה. קשה להכריע את הטבע, אבל חובה היא להכריעו...[38] רובם של המותרות והרבה מנוחיות החיים, כפי שהם קרויים בפי הבריות, לא זו בלבד שאינם מסוג הדברים שאין להתקיים בלעדיהם,אלא הם גורמים לעיכובה המוחלט של התעלות האדם. אשר למותרות ולנוחיות, הרי החכמים נהגו תמיד לחיות חיים פשוטים וצנועים יותר מן העניים. הפילוסופים הקדמוניים - הסינים, ההינדוסטנים, הפרסים והיוונים - נמנים על סוג בני אדם, שמבחינת העושר החיצוני לא היה איש עני מהם, ואילו מבחינת העושר הפנימי לא היה אשר עשיר מהם."[39]

בני אדם, הוא טוען, שוכחים את עצמם כיוון שהכרתם רדומה, והכרתם רדומה כיוון שהם רתומים למציאות השגרה היומיומית חברתית כעבדים הרתומים לשרשראות ואזיקים:

"חיינו מתבזבזים לבטלה מתוך שאנו פורטים אותם לפרוטות... בני אדם עמלים בטעות... אף בארץ זו, החופשית פחות או יותר, נתונים רוב בני אדם, מתוך בערות ומשוגה, לדאגות החיים המדומות ולקשיי עמל החיים המיותר, עד שאין הם מסוגלים עוד לקטוף את הענוגים שבפירות החיים. מעמל יתר נסתרבלו אצבעותיהם והן מרבות לרעוד. הרי אין לו לאיש העמל שעה פנויה בכל יום כדי לחתור אל השלמות האמיתית: אין הוא יכול לקיים יחסים שבין אדם לחברו, מפחד פן ירד על-ידי כך ערך יגיעו בשוק. אין לו שהות אלא להיות מכונה ותו לא...[40] פיכם אינו פוסק מלהבטיח לשלם, לשלם מחר, ובעצם יום ההבטחה אתם יוצאים מן העולם כפושטי רגל. יש שאני תמה על שאנו מסוגלים לנהוג בפחזות כזאת."[41]

הפתרון, הוא מפציר בנו, הוא "פשטות, פשטות, פשטות! אני חוזר וטוען: לעולם יהיו ענייניך שניים או שלושה, ולא מאה או אלף; תחת מיליון הווי מונה מחצית התריסר, ורשום את חשבונותיך על ציפורן אגודלך... עשה הכל בפשטות. במקום שלוש ארוחות ליום אכול רק אחת בלבד... וביחס זה הווי נוהג צמצום גם בדברים אחרים."[42]

וכאן יש לחזור ולהדגיש, תורו לא טוען בשבחה של התנזרות חסרת גבולות, זאת על אף שהיה אדם סגפן בעצמו ולעתים אף מיזנתרופ במידת מה וכתב "לדעתי דבר מועיל ובריא הוא היות אדם לבדו רוב ימיו. חברתם של בני אדם, ואפילו של הטובים שבהם, יש בה כדי להלאות עד מהרה ואף לפזר את הנפש."[43] דווקא מתוך שהותו וחייו ביער, בסביבה טבעית קרוב לבעלי חיים שרחשו וחלפו ליד בקתתו יום ולילה, הוא כן הבין את המשמעות העמוקה והחיוניות של חיי משפחה, קהילה ועם, של שרשרת הזיקות האנושית.

ו. שירת הטבע של תורו

"ואם העולם עודנו מסוגל להאריך ימים -

היו מוציאים אותי בדרכים אחוריות,

וכן הייתי נמלט על נפשי, חזרה אל היער..."

לקראת סיום עיוננו בחלק הראשון של המאמר, ברצוני שנעיין קצת בשירתו של תורו, כיוון שבכל זאת 'וולדן' הוא לא פחות ממניפסט "בשבחו של הטבע, בשבחם של חופש ופראות חסרי מעצורים."[44] דברים אלו כתב דווקא בחיבור קצר אחר, 'טיול', שהוא מעיין נספח המשלים את 'וולדן'.

עם כל המסרים העמוקים ב'וולדן' ועם כל ההתבוננות העצמית המחמירה, תורו גם מרשה לעצמו להשתחרר קצת... לזרום עם הטבע החופשי והפתוח, ולעתים חושף לנו את הערצתו אל הטבע וחיבתו הגדולה למרחבים. הוא מתבונן בבעלי החיים שסביבו ומרגיש שהוא מוצא בהם יותר חברה מאשר הוא מוצא באדם. והרי זה אינו חדש לנו, כבר ראינו את צדדיו האנטי חברתיים של תורו כאדם מתבודד:

"לפתע פתאום מצאתי את עצמי שכן לבעלי כנף; ולא משום שסגרתי אחד מהם בכלוב, אלא משום ששמתי משכני בקרבתם. הייתי קרוב לא רק אל אותם בעלי כנף המזדמנים לרוב בגינה ובבוסתן, אלא גם לאותם משוררי בר המרעידים עוד יותר את נימי הנפש, שמעולם אינם משתפכים בסירינאדה לפני בן כפר או שהם עושים כן לעתים רחוקות."[45]

במעיין שירה פילוסופית-פיוטית, הוא משלב קטעי הגות ושירה המהללים את הטבע. גם כאשר הוא מתאר את סביבת מחייתו ביער הוא מכניס אותנו לתוך מרחבי הפרא הבתוליים:

"מקום מושבי היה על גדות אגם קטן, במרחק של מיל ומחצה מדרום לכפר קונקורד ומעט למעלה ממנו, בלב יער נרחב שבין העיירה הקרויה בשם זה ובין לינקולן, ובריחוק של שני מילים משדנו היחיד הנודה לתהילה... אולם מושבי היה כל כך שקוע בתוך היער עד כי הגדה השניה של האגם, במרחק של חצי מיל, שהיתה מכוסה עצים אף היא, היתה האופק הרחוק ביותר שנראה לעיני."[46]

והוא ממשיך ומתאר לנו ברומנטיקה עדינה את תחושותיו ביער:

"היו זמנים שלא יכולתי להקריב את יופיו של ההווה למען איזו עבודה שהיא, הן יגיע-המוח הן יגיע-הכפיים. עתים, בבוקר-קיץ,אחרי אמבט התמיד שלי, הייתי יושב בפתח ביתי שטוף השמש -- משעת הזריחה ועד הצהריים,כולי אחוז חלום, בין עצי האורן וההיקוריה והאוג, אפוף בדידות ודממה בלתי מושבתות, כשציפורים משוררות על סביבי או עוברות ללא רחש את הבית ביעף, עד כי עם רדת השמש בחלוני המערבי או על פי שקשוק עגלתו של איזה עובר אורח על הכביש הרחוק הייתי מתעורר ונזכר בנקוף הזמן."[47]

בטבע של תורו, אין מקום לאדם להיות שרוי בדכאון או בעצב, "אין דבר שיכפה על אדם פשוט ואמיץ תוגה תפלה..." בבוקר "החמה מעודדת ביותר" וגם הלילה "לא חולל על ידי קירבת אדם..."[48] כך הוא חוזר שוב ושוב לאורך כל פרקי 'וולדן' ומשבח את "החברה הנעימה והנוחה ביותר", ומספר לנו:

"חשתי פתאום בחברתו הנעימה והחנונה של הטבע, בעצם תפיפתן של הטיפות ובכל קול ומראה שמסביב לביתי - ידידות אין קץ, שאינני יודע להסבירה, תמכה בי לפתע כאווירה רוחנית, והיא ששללה את חשיבות יתרונותיה המדומים של קירבת בני אדם, ומאז שוב לא חשבתי עליהם. כל מחט קטנה של אורן התרחבה ומלאה אהדה ונעשתה קרובה לי. התחלתי לחוש ברורות בקיומו של משהו קרוב לי אפילו במראות שאנו רגילים לראות כפרועים וקודרים; וכן חשתי כי הקרוב אלי ביותר והאנושי בשבילי ביותר איננו דווקא אדם או בן כפר."[49]

לסיום הפרק הראשון

בכתביו ניכר כי תורו מעדיף שלא להשתמש בפילוסופיה האירופית, השיטתית, הוא מצטט את מנציוס, קונפציוס ומביא קטעי שירה ופתגמים המזכירים את הפילוסופיה הסינית וההודית. זאת בעיקר משום שלא התפיסה השכלית היא העיקר בעיניו אלא דווקא היפוכה, זו שהיסודות האינטלקטואלים ההגיוניים מתמזגים בה בדרך הטבע בהשגותיה האינטואיטיביות.

תורו גם מזכיר לנו, אנו הישראלים, פילוסוף משלנו, הוגה ציוני שעסק גם כן בשאלות הללו של האדם והטבע, החברה והמדינה. אני כמובן מכוון בדברי להוגה החלוץ מאנשי המופת של העלייה השנייה, א.ד. גורדון. גם גורדון עסק בשאלת האדם בעידן המודרני ובהתנכרותו לטבע, גם גורדון עסק בשאלת המדינה ומקומה בהוויה האנושית. תורו היה סוג של אנרכיסט, וגם בגורדון היה המימד האנטי ממסדי, אפשר לומר כמעט אנרכיסטי כפי שהיה אצל תורו, שהסתייג מן הפוליטיקה, מהמערכת הממסדית של המדינה וראה בתפישה האינסטרומנטלית של האדם כלפי הטבע בעידן המודרני כאיום על אושרו האישי והתנכרות לאופיו הטבעי שלו. על אף שחיו בשנים שונים, גורדון היה ילד בן שש כאשר הלך תורו לעולמו ואין לדעת אם יצא לו לקרוא את כתביו, אך גורדון כידוע כן קרא ואף תרגם לעברית את הסופר הרוסי טולסטוי, שהושפע מתורו וציטט אותו, ייתכן בהחלט שגורדון נתקל בכתביו בדרך כזו או אחרת. ובכל זאת, על אף הדומה ביניהם, אלו שני הוגים שונים, וזהו נושא למאמר שלם בפני עצמו אשר יכול לעסוק בניתוח משווה בין תורו לגורדון.

כבר הולכת וקצרה היריעה יחסית למאמר עיון, וכה רבים התובנות והאמירות שניתן להביא מתוך כתבי תורו, לכן נסיים את החלק הראשון של המאמר באחת המסקנות החשובות של תורו:

"כמעט על כל חפץ שיש לו קשר עם כלכלת הגוף או קלקלתו אנו מוציאים יותר מאשר על מזונותינו הרוחניים...[50] יהי נא כל אחד שקוד על ענייניו שלו וישתדל להגיע למה שנועד להיות. טוב טוב לו לאדם שיהא צועד לקול המנגינה שהוא שומע, אם קצובה ואם פזורה...[51] בעיקר מכוון אני את דברי אל המוני בני אדם בלתי מרוצים, המתלוננים לשוא על רוע מזלם או על צוק העיתים, בעוד שיש בידם להיטיב את אלה ולתקנם."[52]

לא מעט אנשים מתלוננים על מר גורלם, על כך שלו היה נולדים במקום אחר אז "היה הולך להם..." לו היו מקבלים רק הזדמנות אז הם היו משיגים את חלומם הגדול, יהא אשר יהיה. אבל הם היו חסרי מזל. אבל תורו אומר לנו שאלו תירוצים, בכל מקרה לא תמיד זה נכון, "הריני רוצה, שירבו בעולם בני אדם השונים זה מזה ככל האפשר. אבל הייתי עומד על כך, שכל אחד יקפיד מאוד לבחור אורח חיים משלו ולא יקבל את אורח החיים של אביו או אמו או שכנו... ייתכן כי לא נגיע אל החוף הנכסף בתוך הזמן המחושב, אבל שמור נשמור את נתיבנו הנכון...[53] ועדיין חיים אנו חיים נקלים, כנמלים הללו; אף כי לפי האגדה זה כבר נהפכנו לבני אדם."[54]

תורו לא דורש שנזנח את אורחות חייהם של הדורות הקודמים באופן אוטומטי אך הוא גם דורש של נאמץ אותם באופן מכאני מבלי שנבדוק ראשית כל האם אורחותיהם מתאימים לנו? האם הם נכונים לתקופתנו כמו שהיו לתקופתם? אולי דרושים תיקונים קלים ואולי אפילו עלינו לזנוח אותם לגמרי? או שמאידך עלינו לאמצם כפי שהם?

ואכן נאה דורש נאה מקיים, תורו עצמו חי את חייו על פי שיטתו ועקרונותיו. כל אשר ביקש מאתנו תורו הוא, שנסתכל על עצמנו ונבחן שוב מחדש את אורחות חיינו, את מחשבותינו, שנעשה רה-אוריינטציה של אורחות חיינו ויחסינו כלפי עצמנו וכלפי הזולת. "דע את עצמך", הוא הכלל העתיק שאימץ תורו לחייו מהפילוסופים הקדומים, והורה לסביבתו ללכת בדרכו זו, דרך הטבע - הפשטות, הכנות, האמת והיופי של המימד האלוהי שבאדם.

[1]  הנרי דייוויד תורו, וולדן-חיים ביער (תרגם ראובן אבינעם. בהוצאת מוסד ביאליק), עמ' 128 (להלן: וולדן).

[2] ויקטור הוגו, עלובי החיים (תרגם אביטל ענבר. הוצאת כתר, 2011), עמ' 55.

[3] וולדן, עמ' 152.

[4]  ראלף וולדו אמרסון, מבחר כתבי ר.ו. אמרסון (תרגם ח. תרסי בהוצאת 'ניב' ת"א, 1959), עמ' 139. (להלן: אמרסון).

[5] שם, עמ' 141.

[6] שם, שם.

[7] שם, עמ' 142.

[8] שם, שם.

[9] שם, עמ' 139.

[10] וולדן, עמ' 56.

[11] שם, עמ' 176.

[12] שם, עמ' 181.

[13] שם, עמ' 112.

[14] אמרסון, עמ' 130.

[15] וולדן, עמ' 93.

[16] שם, עמ' 309.

[17] אמרסון, עמ' 137.

[18] שם, עמ' 134.

[19] ה.ד. תורו, טיול, עמ' 21.

[20] וולדן, עמ' 86.

[21] שם, עמ' 119.

[22] שם, עמ' 156.

[23] שם, עמ' 137.

[24] שם, עמ' 51.

[25] שם, עמ' 52.

[26] שם, עמ' 23.

[27] שם, עמ' 305.

[28] שם, עמ' 136.

[29] שם, עמ' 305.

[30] שם, עמ' 118.

[31] שם, עמ' 312.

[32] שם, עמ' 220.

[33] שם, שם.

[34] שם, עמ' 221.

[35] שם, עמ' 56.

[36] שם, עמ' 48.

[37] שם, עמ' 122.

[38] שם, עמ' 222.

[39] שם, עמ' 55.

[40] שם, עמ' 49.

[41] שם, עמ' 50.

[42] שם, עמ' 120.

[43] שם, עמ' 152.

[44] טיול, עמ' 17.

[45] וולדן, עמ' 115.

[46] שם, שם.

[47] שם, עמ' 222.

[48] שם, עמ' 149.

[49] שם, עמ' 150.

[50] שם, עמ' 222.

[51] שם, עמ' 307.

[52] שם, עמ' 57.

[53] שם, עמ' 102.

[54] שם, עמ' 119.

תגובות

מאמר מושקע ומצוין

כל הכבוד על הכתיבה היסודית, המשכנעת, והרהוטה.
תודה גם על התייחסות המקורות. נהניתי ביותר.

מצויין!

החכמתי והועשרתי, תודה!

תורו

נהניתי לחזור אל תורו. תודה תודה

יחסי תורו טולסטוי

סיימתי לקרוא עכשיו את מלחמה ושלום ולדעתי טולסטוי הושפע עמוקות מהנרי דוד תורו, אך אין לי הוכחות לכך. במאמרך אתה מציין שטולסטוי הביא מובאות מתורו, אתה יכול לציין היכן? ובכלל האם טולסטוי מספר שקרא אותו? התכתב איתו? האם תורו מזכיר את טולסטוי?

התמונה של קובי דנה

לגבי שאלתך

ראשית, התנצלותי על תגובה מאוחרת, רק עכשיו הבחנתי. טיעון זה ידוע ממחקרים אודות תורו, ולא על סמך מקור ראשוני. אני קורא את תורו באופן עצמאי ועד כה קראתי את עיקר כתביו שעל סמך קריאתם כתבתי את מאמר זה ובהם התמקד -- וולדן, אי ציות אזרחי, טיול (Walking) וגם את קטעי היומן הנבחרים שלו (The Journal). לאחרונה התחלתי לחקור באופן אקדמי במסגרת התזה את משנת א.ד. גורדון (שמזכירה מאוד את משנתו הנטוראלית של ת'ורו בכל הקשור לקשרי אדם-טבע והיחס האתי-מוסרי והאורגני שבין השניים). ככל שאתקדם אני מעריך שאגיע גם להעמיק בכתבי תורו יותר כדי לבחון את השפעתו, במידה שהייתה כזו, על א.ד. גורדון (לא ידוע לי כעת אם קרא אותו). כך, שככל שאקרא ואחקור יותר את הנושא, תהיה לי אסמכתא ממקור ראשון לטיעון המחקרי הידוע על השפעת/קשרי תורו-טולסטוי ואוכל לבסס טיעון זה באופן מוסמך יותר.
תודה על הקריאה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת קובי דנה