אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קומיות מאולצת וריכוך הדרמה


התמונה של חיים ספטי
קומיות מאולצת וריכוך הדרמה

קומיות מאולצת וריכוך הדרמה

לפני כשנה ומחצה צפיתי בהצגה של אחד התיאטרונים בארץ (שאינו "גשר", בכך אני משוכנע), שבה הבחנתי בתופעה מוזרה, לכאורה. בסצנות קצרות אחדות, בודדות, תוכן הדיאלוגים לא היה קומי, אך, בכל זאת, גיבורות וגיבורי ההצגה דיברו והתנועעו באותן סצנות באופן קומי על-ידי דיבור בקולות גבוהים באופן מלאכותי, על-ידי תנועות הליכה ותנועות גוף לא טבעיות וכד'. הדבר נראה לי צורם מעט, אך לתומי סברתי שמדובר במקרה חד פעמי (כלומר: בהצגה אחת בלבד), שבה החליט הבמאי ליטול לעצמו חירות פרשנית (לא מוצלחת, לטעמי), מתוך כוונה למשוך קהל (חלק ניכר מהקהל, כך נהוג לחשוב, כנראה בצדק, אוהב קומדיות).

הבעיה שהטרידה אותי אז מעט הייתה שלמעשה היה ברור שהפרשנות הזו שנטל הבמאי אינה מתיישבת עם הטקסט, שלא לומר סותרת את רוחו שאינה קומית, ומהווה למעשה כפייה פרשנית לא לגיטימית שכופה הבמאי על הטקסט, שנכתב על-ידי מחזאי, שלא לכך התכוון.

בנוסף להצגה הנ"ל, זכור לי שבהצגות נוספות שראיתי מאז ההצגה הנ"ל (לצערי, לא ערכתי רישום של אותן הצגות, שכן בכל הצגה נדמה היה לי שמדובר באירוע בודד. רק הצטברותה של התופעה, וההצגה האחרונה שראיתי, שעליה ארחיב את הדיבור להלן, הבהירו לי הַבְהֵר היטב, שמדובר בתופעה חוזרת ונשנית, הדורשת התייחסות) נתקלתי בתופעה, שהייתי מכנה אותה "ריכוך הדרמה": בעיצומו של הקונפליקט הדרמתי, שהינו נִשמת אפה של הדרמה, עושים הגיבורים מחוות קומיות לא מילוליות, כלומר מחוות קומיות שאין להן אחיזה בטקסט הכתוב והינן מיוזמתו של הבמאי, מחוות קומיות זולות ופשטניות, שאין להן דבר עם עשייה אמנותית, מחוות המתבטאות בהרמות קול באופן לא-טבעי, בד"כ הרמות קול צווחניות, או בתנועות גוף מגוחכות, כגון הליכה מהירה מדי, התנודדות הגוף תוך כדי הליכה, "שפת גוף" קומית וכד'.  מאחר שמדובר בתופעה חוזרת ונשנית, ומאחר שמן המפורסמות היא (ועל כך פורסמו כתבות בעיתונים וברדיו, ואולי אף באמצעי תקשורת אחרים), שהנהלות התיאטרונים מבקשות למשוך קהל כמעט בכל מחיר, רוצה לומר, ובאופן ברור וגלוי: גם במחיר האיכות האמנותית, הרי שנראה שמדובר בהנחיה גלויה או סמויה ("משודרת") של הנהלות התיאטרונים לבמאים "לרכך" את הפוטנציאל הדרמתי שבמחזות דרמתיים, למען לא תשפיע הדרמה "יותר מדי" על הקהל, הזקוק להגנה, כביכול, מפני עוצמתה, שמא יחדל, מחמת השפעה כזו, מלבקר בתיאטרון . זוהי תופעה מדאיגה, המחייבת, כאמור לעיל, התייחסות אליה.                     

לאחרונה צפיתי בהצגה אחרת, "חברות הכי טובות", של תיאטרון הקאמרי בשיתוף תיאטרון בית ליסין (מחזה מאת ענת גוב ז"ל, בבימוי גלעד קמחי), שעליה ברצוני להרחיב את הדיבור. בהצגה זו, המצב היה חמור יותר, מהבחינה הנ"ל, לעומת המחזה הנ"ל, ועורר בי דאגה אמתית למצב שכנראה הולך ונוצר במקומותינו, עד כדי כך שהחלטתי שעלי לכתוב על כך.

אקדים ואבהיר, לטובת מי שלא ראה את ההצגה, שההצגה בנויה משתי "שכבות", או: משני רבדים. "שכבה" אחת עוסקת בתקופת הנעורים של שלוש חברות "הכי טובות" (כך הן מגדירות את עצמן) וה"שכבה" השנייה עוסקת בתקופת בגרותן, בהיותן כבנות ארבעים, כאשר יש גם כמה הבלחות לתקופת היותן צעירות (מֵעֵבֶר לגיל הנעורים, אך עדיין לא בנות ארבעים). המחזה מתרחש בהווה, כאשר אותן שלוש החברות בנות הארבעים נפגשות, ובמעין "פלאשבקים" הן נזכרות, או שאנו צופים, בתקופות חייהן הקודמות, בייחוד בנעוריהן, ובמקצת בגיל מעט בוגר יותר, בצעירותן.

כמעט בכל הטקסט, שדובר על-ידי הגיבורות, הן בהיותן בוגרות, הן בהיותן נערות והן בהיותן צעירות, לא מצאתי תוכן קומי. ב"שכבה" העוסקת בנעוריהן, ניכר תוכן קליל, נערי, שבו, אמנם, אחת מהגיבורות (תרצה) הינה רצינית יותר ואף מעמיקה ובעלת הבנה אמנותית (דבר המתבטא בהבנתה הנבונה את הסמלים שבסרט של אנטוניוני שאותו ראו), השנייה (סופי), הינה "קלילה" לחלוטין, שטחית ונטולת כל הבנה אמנותית והשלישית (לָלי) הינה "ממוצעת" באופייה- לא "קלילה" לחלוטין ולא "רצינית" לחלוטין (באופייה ובהבנתה האמנותית), אך הרוח הכללית ב"שכבה" זו היא של משובת נעורים, ורוח כזו ניתן לקבל כטבעית לנערוֹת.

לסצנות המתארות את נעוריהן, ניתנת פרשנות קומית באופן כללי, אך הדבר לא הפריע לי כל כך, שכן הוא התיישב עם רוח משובת הנעורים שאפפה את הסצנות.

ואולם, וכאן השבר הגדול, כל הסצנות המתארות את שלוש הנשים בבגרותן, בהיותן כבנות ארבעים, זכו לפרשנות קומית מופרזת בחלקים ניכרים מהן, פרשנות שהתבטאה, כמו באותן סצנות קצרות ובודדות בהצגה שציינתי בראשית המאמר, אך באופן בוטה ומתמשך הרבה יותר, בדיבורים בקולות רמים וצווחניים, בתנועות גוף קומיוֹת מופרזות, ב"שפת גוף" קומית מוגזמת וכד', שלא התיישבו עם תוכן הטקסט. ניכר לחלוטין שהבמאי כפה על הטקסט פרשנות קומית שאין לה אחיזה בטקסט והיא סותרת את רוחו ואופיו. הטקסט עצמו, טקסט דרמתי מובהק ובו קונפליקטים בנויים היטב ודיאלוגים מושחזים בין הדמויות, הינו משובח. הקולות הצווחניים והדקים באופן מלאכותי, תנועות הגוף הקומיות המוגזמות והלא- טבעיות, "שפת הגוף" הקומית המופרזת והלא טבעית בחלק ניכר מהסצנות- כל אלה גרמו לטקסט לאבד חלק מכוחו הדרמתי, עִקְרוּ במידה מסוימת את אופיו הרציני, שנועד, לדעתי, לתאר משבר אמתי ורציני, טראגי במידה מסוימת, שחל בין שלוש החברות, והפכו את המחזה כולו למחזה חלש יותר, באופן מהותי, מבחינת עצמתו הדרמתית, מכפי שהיה עשוי להיות, את הדמויות הפכו למגוחכות ונלעגות במידה מסוימת ואת המחזה כולו הפכו לקומדיה מאולצת, קומדיה שאינה קומדיה אמתית, שכן הפרשנות שנתן הבמאי לטקסט, בחלקים ניכרים ממנו, אין לה, כאמור, כל אחיזה (כמעט) בטקסט (רק סצנה אחת, סצנה שאכנה אותה "סצנת המוצצוֹת" - "מוצצות" בשיחה בלבד ולא במעשה המוצג על הבמה - ניתן לראות כסצנה שֶׁאוּלַי – גם זה לא ודאִי – נכתבה על-ידי המחזאית כסצנה קומית, אך גם כאן הקולות והתנועות היו מוגזמים ואף וולגריים בחלקם. בסצנה זו, המוצגת, כאמור, בהפרזה יתירה, סופי, הנועזת שבשלוש החברות, משמיעה חיקוי לאנחות של גברים באופן וולגרי ומגוחך. ואני שואל: האם זוהי אמנות? מנין הגישה הנמוכה והירודה הזו לאמנות התיאטרון? האמנם הכרחי היה שסופי תשמיע חיקוי לאנחות של גברים, וגם אם נניח שכן, האמנם הכרחי היה שהיא תעשה זאת באופן וולגרי ומגוחך? מה יש כאן, מלבד רצון לשאת חן בעיני מי שאוהבים לצחוק בכל מחיר, גם אם בצחוק זול וְווּלגרי מדובר? ודאי שאמנות טובה אין כאן, אלא היפוכה).

האמנות הטובה נפגעה במחזה זה, כפי שהוצג. ההפרזות בהשמעת קולות צווחניים ודקיקים, בתנועות גוף וב"שפת גוף" נלעגות וקומיות כביכול, שנועדו לעורר צחוק זול ולעתים אף וולגרי מִפִּיוֹת הצופים, והפרשנות הקומית המאולצת בחלקים ניכרים של ההצגה, הינן היפוכה המוחלט של אמנות התיאטרון. אמנות התיאטרון שוללת גישה כזו. וכך, מחזה-כתוּב משובח, מושחז ושנון, שראוי היה להציגו כמחזה דרמתי, הפך, מִכוֹחַ פרשנות לא לגיטימית (לדעתי) לאותן סצנות, למחזה פחות משובח, באופן ניכר ומשמעותי, מכפי שהיה עשוי להיות. ערכו של הטקסט המשובח, במיוחד ב"שכבה" של שלוש הנשים הבוגרות, שבה יש כתיבה מעולה של קונפליקטים דרמתיים, נפגע במידה לא מבוטלת עקב פרשנות זו.

בתמצית, הייתי אומר שקיימת בהצגה זו אי הלימה, אי התאמה, בין הטקסט הרציני והדרמתי של המחזה במרבית חלקיו, לבין המשחק הקומי המופרז, בחלקים ניכרים של ההצגה. כתוצאה מכך, הצגה שהייתה עשויה להיות דרמה משובחת, הפכה להצגה בעייתית- מין "שעטנז" סר-טעם בין סצנות רציניות אחדות לבין סצנות רבות, שבהן שולטת תפישה קומית מאולצת, המנטרלת ומבטלת במידה רבה את לוּז הדרמה.

אני נמנע מלומר שההצגה אינה טובה. הטקסט הכתוב הינו מעולה. שלוש השחקניות הינן מוכשרות ללא ספק, אך מה יעשו, כאשר עליהן לציית להנחיותיו של הבמאי, שפרשנותו שגויה בעליל בחלקים ניכרים של ההצגה? בסצנות מסוימות  ש"הצליחו" להימלט מפרשנותו הקומית המאולצת של הבמאי, השחקניות מתגלות בכישרונן האמתי, אך בחלקים ניכרים של המחזה נפגע הביטוי של כשרונן. מי שמשחקת משחק קומי מופרז- מִשחקה נפגם מבחינת ערכו האמנותי. אין מנוס מכך.

מי יודע, אולי לא בבמאי לבדו האָשָׁם. אולי, ואף סביר שכך, שהנהלת התיאטרון (למעשה מדובר בשיתוף בין שני תיאטרונים, כמצוין לעיל) "שידרה" לו מסר כי עליו להציג את המחזה כמחזה קומי, ואם כך, הרי שהדבר הינו מדאיג  אף יותר, כי הוא עלול לסמן גישה חדשה, קלוקלת במידה לא מבוטלת, למלאכת התיאטרון, כפי שסימנו למעשה כבר גם ההצגות הנוספות שצוינו לעיל.

משוכנעני שלא זו הדרך הנכונה. אין כל פגם, אם רצונה של הנהלת התיאטרון למשוך לתיאטרון קהל אוהב קומדיות, לבחור להציג קומדיות. יש קומדיות טובות רבות, שנכתבו כקומדיות, ואזי פרשנות קומית של הבמאי הינה מובנת מאליה, לגיטימית ומתיישבת עם המחזה הכתוב. ואולם, נטילת מחזה שאינו קומי והפיכת חלקים ניכרים ממנו, באופן מאולץ וכפוי, לקומיים- דבר זה אינו לגיטימי ואינו מתיישב עם אמנות ראויה לשמה. על כך יש להתריע ויש לצלצל בפעמוני האזהרה: מנהלי התיאטרון הקאמרי ותיאטרון בית ליסין, אף מנהלי תיאטרונים נוספים, במאים יקרים, היזהרו מן הזוֹלוּת ומן הוולגריוּת, הישמרו מהפיכת דרמות לקומדיות מאולצות, שׁוּבוּ אל האמנות הטובה, כפי שידעתם לעשות מזה שנים רבות מאד, אל תניחו לרצון לשאת חן בעיני מי שהייתי מכנה "אוהבי הצחוק בכל מחיר" לגרום לכם להפוך דרמות טובות ל"קומדיות" מפוקפקות ולעתים אף זולוֹת וולגריוֹת. אדרבה, הפיקו קומדיות שנכתבו ככאלה, אך אל תְעקרו דרמות על ידי הפיכתן ל"קומדיות" באופן מאולץ ומלאכותי.

לסיום, ברצוני להעיר, שבמאמר זה לא התכוונתי להתייחס באופן שלם ומפורט למחזה "חברות הכי טובות", אלא ככל שדברים נוגעים לנושא המאמר. יחד עם זאת, אציין (רק) שלדעתי המחזה הכתוב הינו מחזה טוב ומשובח, מבנה העלילה טוב, הדיאלוגים מושחזים והקונפליקטים שבו בנויים היטב. יחד עם זאת, והדבר אולי נוגע, מהיבט אחר, לנושא המאמר, פרשת אימוץ התינוק הווייטנאמי נראית לי "מושתלת" במחזה. רוצה לומר, שהמחזאית "שתלה" נטע זר במחזה, אולי מאחר שלא מצאה עילה טובה יותר, לדעתה, לזימון שלוש החברות יחד, ואולי (והשערה זו נראית לי יותר), מתוך כוונה ליצור "הפי-אנד" למחזה (וזהו ההיבט האחר שציינתי לעיל, כלומר רצון של המחזאית לְרַצּוֹת חלק ניכר מקהל הצופים, שכידוע אוהב "הפי-אנדים"). אין לי דבר נגד "הפי-אנדים", ובלבד שהם צומחים באופן טבעי מהתפתחות המחזה, אך, במחזה זה, פרשת אימוץ התינוק הווייטנאמי איננה צומחת באופן טבעי מהתפתחות המחזה, אלא "מושתלת" בו כנטע זר. זאת ועוד, המחזאית חטאה, לדעתי, בהפרזה רבה ואף טעתה בעניין אופן השימוש בעניין אימוץ התינוק כעילה לזימון שלוש החברות למפגש, לאחר הנתק שחל ביניהן מחמת הכעסים שהצטברו בין סופי לבין תרצה. זימונה של ללי לסופי ולתרצה לבוא לביתה בטענה שמדובר בעניין של "חיים ומוות", כאשר בעצם כוונתה היא לספר להן על אימוץ התינוק, הינו מופרך בעליל, והא ראיה שסופי ותרצה משוכנעות שחברתן ללי חלתה מאד, אולי בסרטן, והיא מבקשת לבשר להן זאת בַּמפגש. נראה שהמחזאית עצמה הייתה ערה לפִּרְכָה זו, שכן סופי או תרצה (אינני זוכר מי מהן. אני כותב מאמר זה זמן קצר לאחר שצפיתי בהצגה ומבלי שהמחזה מונח לפני) מעלה את ההשערה הבלתי סבירה, בעת המפגש ובטרם סיפרה להן ללי את סיבת זימונן, כי כשללי אמרה שמדובר בעניין של "חיים ומוות", אולי התכוונה דווקא ל"חיים". זוהי פרכה גמורה. כל האומר ש"מדובר בשאלה של חיים ומוות", מתכוון לכך שמדובר בעניין גורלי, כגון עניין הנוגע למוות צפוי, למחלה קשה, להחלטה דרמטית וגורלית, וכד', ולא לבשורה משמחת על אימוץ תינוק. מדוע בחרה המחזאית לכתוב דבר מופרך שהיא עצמה מודעת למופרכותו? לדעתי, הדבר נבע מרצונה ליצור אפקט דרמתי, אך מופרכותו של האפקט הזה פועלת כבומרנג, והתוצאה היא פרכה גמורה במקום אפקט דרמתי אמתי. מוטב היה אילו נמנעה מלעשות זאת, אך מותה מונע את האפשרות לתקן פרכה גמורה זו, וחבל שכך, שכן מדובר בְּכֶשֶׁל שארע למחזאית שהייתה מחזאית מוכשרת.

בהערת אגב אציין, שבשנים האחרונות נתקלתי במקרה נוסף (אינני זוכר באיזו הצגה), שבו נעשה שימוש במחלת סרטן שחלה בה אחד הגיבורים (או שחלתה בה אחת הגיבורות), כך פתאום, שימוש שנעשה בבירור לשם יצירת אפקט דרמתי, מבלי שהדבר צמח באופן טבעי מן העלילה ולמעשה "הושתל" במחזה באופן מלאכותי. באותו מקרה לא היה הדבר מופרך, אך דעתי היא שמחזאי טוב אינו צריך להיזקק לאפקטים דרמתיים שאינם צומחים באופן טבעי מן העלילה, אלא "מושתלים" בה באופן מלאכותי, ומוטב היה  אילו אותו מחזאי (או מחזאית) היה מגלה מקוריות רבה יותר ביצירת אפקט דרמתי הצומח מן העלילה, או לוותר על כך, אם לא עלה בדעתו אפקט כזה. זכור לי שגם במחזה אחר שראיתי בשנים האחרונות נעשה שימוש באפקט דרמתי שלא צמח באופן טבעי מן העלילה, כאשר אחד הגיבורים נפגע ומת, כך פתאום, בתאונת דרכים (בעת שיצא מרכב), והפעם כדי "לפתור" סבך שנוצר בעלילה, שהמחזאי (או המחזאית) התקשה, כנראה, למצוא לו פתרון אחר. אף במקרה זה, מדובר לדעתי באפקט דרמתי פשטני, אפקט מִיָּדִי מדי וקל מדי ליצירה (אמנם לא לשם יצירת אפקט דרמתי אלא לשם פתרון הסבך שנוצר בעלילה), ושומה על מחזאי רציני שיאמץ מעט יותר את כשרונו היצירתי לשם מציאת פתרון הצומח מן העלילה ולא "מושתל" בה באופן מלאכותי כפתרון קל מדי. בשני המקרים הללו מדובר בגישה פשטנית ולא יצירתית, וטוב יעשו מחזאים אם ימנעו מגישה כזו, אלא יתאמצו יותר.

תגובות

אני מבין את הביקורת אך לא את הסיבה לה

אני מבין את הביקורת והיא ניראית לי לגיטימית. משחק מלאכותי זה לא דבר שצופה היה רוצה לראות במחזה בתיאטרון איכותי.
מה שלא מובן לי היא הסיבה שכותב המאמר מוצא כדי להסביר את ההפרזה במשחק עד כדי גיחוך. לדעת כותב המאמר ישנו רצון לא להרתיע את הקהל ולהקל עליו.
אני לא מבין, קהל לא מסוגל לעמוד בדרמה שאינה קומית?
הצופים עד כדי כך אינפנטילים שצריך תמיד להצחיק אותם כמו ילד שצופה בסרטון מיקי מאוס של וולט דיסני?
מי שבא למחזה לא מחפש לפעמים גם קצת קטרזיס מהסוג שיש בטרגדיות?
על פי התובנה של כותב המאמר הקהל הישראלי מסוגל מקסימום לצפות בפרק של בסדרה "חברים" או אולי האבקות. ולא יותר מזהץ

אני חושב שהסיבה היא באמת אחרת: בימאים גרועים ושחקנים לא כל כך מקצועיים. בוא ונאמר את האמת גם אם היא לא נעימה

בעידן של היום

בעידן של ריאליטי ושיטחיות תרבותית, אנשים מחפשים תכנים לא מורכבים מידי. בידור פשוט.
אני יכולה להבין לגמרי את הטענות של כותב המאמר ואני ממש לא מסכימה עם מה שיהושע אומר. לדעתי הוא נותן יותר מידי קרדיט לקהל שרגיל לדרמות בנוסח האח הגדול ותוכניות הישרדות.
התיאטרון כדי לשרוד חייב להתאים את עצמו לדרישת הקהלים שלו. זה תהליך בילתי נמנע.
אני חושבת שלמרות זאת, ניתן עדיין למצוא הצגות טובות ובימאים שלא מתפשרים על איכות

תגןבה לרשימתו של חיים ספטי

לחיים
שמחתי לקרא את הרשימה שלך והבקורת שלך על גישת התיאטרונים לבמוי מחזות.
אולי אתה צודק, אינני יודעת, כי כל כך הרבה זמן שאינני מבקרת באולם התיאטרון.
פעם נהגנו לבקר כמעט בכל הצגה, אבל אחר כך ויתרנו כמו על דברים אחרים. לכן אינני יודעת האם חיים בביקורתו צודק או מגזים.
אני היתי אומרת, שאלו היו מוזילים את מחיר כרטיסי התיאטרון והרי הם מקבלים כל כך הרבה תמיכה ואנשים היה ביכולתם לבקר בהצגות, יכולתי להתיחס לבקורת של חיים.

בגנותו של התיאטרון ובשבח הפלצנות

את ממש צודקת. המחירים מרקיעים שחקים. התיאטרון כאילו נהפך למשהו אליטיסטי - מעין high culture.
במציאות, התיאטרון הוא צורת בידור שבמקורה היא עממית ובטח לא אליטיסטית. בימי שיקספייר שמעט ידעו לקרוא, התיאטרון החליף את הספר ונחשב לבידור ל"עמך". התיאטרון האליזיבתני נבנה כך שיאכלס את פשוטי העם.
אפלטון באחד מהדיאלוגים שלו (לא זכור לי כרגע את שמו) יורד על כל אוהבי התיאטרון ומכנה אותם אנשי תרבות נמוכה.
רק היום פתאום תיאטרון נהפך למי יודע מה. הגיע הזמן שכל אנשי התיאטרון יחזרו לפרופרציות ויוציאו את האוויר שניפח אותם יותר ממה שהם באמת.
את האמת, אני מעדיף לקרוא מחזה שיקספירי מאשר לצפות בו- הקריאה מוסיפה כל כך הרבה יותר רבדים ואפשרויות לפרשנות ומחשבה מאשר הצפייה. כמובן שהקריאה היא אקט תובעני יותר וקשה יותר אבל לפחות היא לא יקרה כמו מחזה.
אני יכול למצוא עותק של המלך ליר בהוצאת פינגווין בכמה דולרים ולרכוש אותו באינטרנט. את יודעת מה? אולי אני אשקיע עוד 3 או 4 דולר ואקנה הוצאת נורטון עם ביאורים מתחת לדף.
אני קורא אנגלית - אני פלצן אבל אם לשחקנים מותר, אז גם לי מותר.

סינדרום הדלות?

חשתי דאגה לאמנות בדבריך, ואודה שלא ראיתי הצגות לאחרונה אבל מתיאוריך נראה שאכן יש הטיה לכיוון הקומדיה. גם בפרסומים לא מעטים נראה לי שנוטים לרמוז על הצד הקומי של ההצגה. האם זה כמו ההיסחפות שמתחוללת גם בספרות, ואולי יותר בשירה, לדלות של שפה שהופכת את הפרוזה הטובה או את השירה לסתם טקסט?

תיאטרון כמשל

המשורר חיים ספטי בדקות ראייתו מצפה לראות ולחוות באמנות תיאטרון שלמות הבעה ומשמעות, לא כן הדבר בנהייה לסיפוקים שדורש טעם הקהל הממוצע, כשמטעם ההנהלות שיטה זו מכריעה כגורם למילוי הקופה.
ווליום גבוהה, רעש (במקום צלילי מוסיקה) המלוות במימיקות חדות וולגריות מגישים את המתכון הלעוס לסיפוק המיידי ללא צורך להבנת נרמז, או שבהשלמה במחשבה ובדמיון הנותרים אחר החוויה כטעם מפרה ומוסף ערך.
דבר זה הינו גם ממאפייני יתר תחומי האמנות העכשוית בחושפנות הזועקת ודלות הרוח .

אכן ההגדרות בין קומדיה לדרמה, טרגדיה ומלודרמה מטשטשות, אולם לא ניתן לומר זאת על כל הצגות התיאטרון באופן גורף.
לא חזיתי בהצגה "החברות הכי טובות", אולם בביקורתו של המשורר היתה גם הערכה והסכמה לגבי חלק מהמחזה, חלק איכותי זה היווה לפחות נחמה פורתא מתוך המכלול.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת חיים ספטי