אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

רעש הזמן / גוליאן בארנס


התמונה של מירב גולן
The Noise of Time / Julian Barnes

The Noise of Time / Julian Barnes

Art is the whisper of history, heard above the noise of time (עמ' 91)

זאת פעם ראשונה שאני כותבת על ספר של ג'וליאן בארנס, למרות שקראתי מספריו בעבר ונהניתי מאוד, כמו התוכי של פלובר או תחושה של סוף שזיכה אותו בפרס מאן בוקר, ועוד..

כדאי להדגיש שג'וליאן בארנס אינו סופר עממי ואינו כותב להמונים, ולא חשוב לו אם ספריו לא יהיו רבי מכר. ספריו הם מסע עומק, לעיתים פילוסופי, שנוגע בנקודה ספציפית אך מותח אותה לאין קץ, גם אם ספריו אינם רחבי יריעה.

הספר המצוין והקטן הזה, שכתוב בגוף שלישי, עוסק בכוח (של המשטר הקומוניסטי ברוסיה, ובארנס לא מכנה את המשטר "משטר" או נ.ק.ו.ד, או קג"ב, אלא Power, ובאות גדולה בכל פעם שהוא מוזכר), באמנות ובהשפעה של זה על זה, גבולות האומץ ואולי הפחד, יושרה ומצפון. למעשה הוא עוסק בשלושה רגעים מהותיים בחייו של המלחין דמיטרי דמיטרייביץ שוסטקוביץ'.

הספר, הקצר יחסית – 183 עמ', כמו רבים מספריו של בארנס – מחולק לשלושה חלקים, המותאמים לאותם שלושה רגעים מהותיים בחייו של המלחין הידוע. כל חלק נפתח במשפט: All he knew was that this was the worst time. לספר יש סיפור שמתחיל ונגמר ללא קשר לנרטיב המרכזי לכאורה, מעין סיפור מסגרת.

החלק הראשון, On the Landing, מתאר את ילדותו של שוסטקוביץ', בחירת שמו, אהבתו המסורה לאימו ולאביו, את לימודי הפסנתר, והעובדה שכבר בגיל 13 כתב את הסימפוניה הראשונה שלו. חלק זה מתאר את הרגע הקריטי הראשון בחייו, הרגע שבו עלתה האופרה השנייה שכתב: ליידי מקבת ממחוז מצנסק. הקהל אהב והביקורת היללה, אך כותרת מאמר בעיתון פראבדה, Muddle instead music, ב-1936, שנכתבה כנראה על ידי סטאלין שביקר בתיאטרון מעבר למסך, מבהירה שתיעב את האופרה. הביטוי ירדוף את שוטסקוביץ' לשארית ימיו. המאמר גרם לירידה בהזמנות ליצירות מוזיקליות אצלו. שוסטקוביץ מאוד העריך ואהב את שייקספיר, והוא עוד יוזכר רבות. כאן מתחילות שאלות שמטרידות את שוסטקוביץ, והוא מענה עצמו לדעת בנוגע ל"כוח", אומץ ופחוד מול ה"כוח" ויושר פנימי, כמו למשל: האם האמין בקומוניזם? לחלוטין! אם האלטרנטיבה היא פאשיזם (עמ' 53, תרגום שלי).

החלק השני, On the Plane, עוסק ברגע הקריטי השני בחייו של המלחין, 12 שנה אחרי המאמר, בשנת 1948, אך עוסק באותו עניין – האופרה ליידי מקבת ממחוז מצנסק. אך לפני כן, שוסטקוביץ רוצה להגיד כמה מילים על ואגנר ש The brown plague included Wagner, זהו מלחין שהיה מושפע ועבד תמיד על ידי ה Power. פושקין שם מילים בפיו של מוצארט ואמר כי הגאונות והשטן הם שני דברים בלתי תואמים, כך היה ואגנר: הוא היה השטן באנטישמיות שלו ובהשקפותיו הגזעניות האחרות, ולכן הוא לא יכול להיות גאון למרות המוזיקה המבריקה והמצוחצחת שלו (תרגום חופשי שלי, עמ' 69). כמובן, שרוסיה ידעה רודנות עוד לפני סטאלין, וכמו שאדנרי סחרוב אמר  Russia is homeland of elephants, ביטוי שעוד יופיע רבות. ורודנים לא אוהבים מוזיקה אך מעמידים פנים שכן, והם שונאים מאוד שירה (כמו של אחמטובה) וכמו שפסטרנק ציטט משייקספיר And art made tongue-tied by authority. ושוב מתנהל דיון שלם על שייקספיר בין שוסטקוביץ לעצמו: הוא טוען ששייקספיר היה נאיבי כיוון שלמפלצות שלו (המלך ליר, מקבת', הסוחר מונציה – ומי שלא אוהב מוזיקה לא ראוי לאמון) היו ספקות, סיוטים, אשמה, נקיפות מצפון והם ראו את הרוחות של אלו שהרגו, אבל בחיים האמיתיים, בחיים של טרור מהם נקיפות מצפון? מהם סיוטים? זהו סנטימנטליזם אופטימי שקרי! שוסטקוביץ "הואשם" בפורמליזם, והכוונה היתה להאשימו באנטישמיות ובהתנגדות למרקסיזם, בשל כך הוא מוזמן שוב ל"שיחה" עם ה Power ב 1948, 12 שנה לאחר המאמר שנכתב בגין האופרה שכתב.

החלק השלישי, In the Car, עוסק בשנות חייו המאוחרות של המלחין, וב 1960 הוא נקרא שוב לשיחת הבהרה עם ה Power, שיחה שמתחילה ב"שכנועים" לצרפו למפלגה. שוסטקוביץ נותן סיבות רבות לסרובו, אך זה לא עולה בידו ומבין ש Perhaps this was one of the tragedies life plots for us: it is our destiny to become in old age what in youth we could have most despise (עמ' 162). כששוסטקוביץ מבין שיש מחזוריות של 12 שנה בחייו, הוא מצפה למותו ב 1972, אבל הוא מת בשנת 1975. לדבריו זה היה עונשו – להמשיך לחיות, כיוון ש life was the cat that dragged the parrot downstairs by is tail, his head banged against every step (עמ' 167), הוא מת מסרטן הריאות, למרות שסרב להפסיק לשתות ולעשן כל כך הרבה.

ג'וליאן בארנס משתמש במשחקי מילים, הומור שחור, ציניות, כמו מוטיבים שחוזרים על עצמם, כשבתחילה הם רציניים וכואבים ואחרי שימוש חוזר הם הופכים להומור שחור. הכתיבה מינימליסטית, אך דוקרת ופוגעת, מכילה חיים שלמים, אהבות, ילדים, מוות, ספרים, סופרים, משטר דיקטטורי של סטאלין בברית המועצות ומעל הכל – מוזיקה! בארנס כותב הרבה על אמונתו של שוסטקבויץ בכל מאודו במוזיקה, הוא האמין שהיא נצחית, אבל לא כך המוזיקאים – האם יושתקו או יירצחו. הוא המשיך לכתוב למרות שסבל מחולשה בידו הימנית ואף נפל מספר פעמים ושבר את רגלו.

אי אפשר להגדיר את הספר כביוגרפיה, למרות האירועים המדוייקים בחייו של המלחין דמיטרי דמיטרייביץ שוסטקוביץ ובדברי ימיה של רוסיה, ברית המועצות לשעבר. אבל זו לגמרי יצירת מופת!

דמיטרי דמיטרייביץ שוסטקוביץ, סמפוניה מספר 15 (קטע)

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מירב גולן