אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המוזה/ג'סי ברטון


המוזה/ג'סי ברטון, הוצאת מטר

המוזה/ג'סי ברטון, הוצאת מטר

הספר מתנהל בשני צירים שונים – אנגליה של שנת 1967 וספרד של סוף שנות השלושים, בזמן מלחמת האזרחים. שני צירים אלו מתקרבים זה לזה יותר ויותר עד לפתרון התעלומה שבספר. הסיפור נפתח באודל, מהגרת מטרינידד, המגיעה ללונדון בשנות השישים של המאה העשרים. טרינידד, הנמצאת באיים הקריביים, הייתה בעברה מושבה של הממלכה הבריטית ועל כן חונכה אודל לראות באנגליה כהתגלמות הטוב. לאחר שסיימה בהצטיינות את לימודיה באוניברסיטה של איי הודו המערבית, היא מגיעה ללונדון באותה סיבה שמניעה מהגרים רבים – כדי למצוא מקום טוב יותר לחיות בו. אלא שדי מהר מגלה אודל שלא הכול נוצץ, ולא כל ההזדמנויות פתוחות, לפחות לא בפניה. היא עובדת מספר שנים כמוכרת בחנות נעליים אך מרגישה לא שייכת, ועורה השחור מסמן אותה כשונה.

המפנה בחייה של אודל מתחיל כאשר היא מתקבלת לעבודה במכון סקלטון לאמנות. מרג'ורי קוויק מקבלת אותה לעבודה ובדרכה המוזרה מנסה להתקרב אליה ולעודד את פיתוח כישרון הכתיבה שלה. גם חברתה של אודל שהיגרה איתה מנסה להזכיר לה שוב ושוב שלא להזניח את יכולותיה. אך אודל אינה כה בטוחה בכישרונה. "אני לא משוררת, אני רק כותבת שירים" אומרת אודל בתחילת הסיפור, וגם החבר שלה אינו מצליח לגרום לה להאמין בעצמה. הקשר שבין אודל לבין לורי מתפתח באיטיות, ומתאפשר בזכות ציור שלורי יורש מאמו. כשהוא מביא את הציור למכון סקלטון, הוא מעורר התרגשות רבה, ונדמה כי מדובר ביצירה אבודה של צייר נשכח.

מנהל מכון סקלטון, אדמונד ריד, חושב כי הצייר הוא לא אחר מאשר איסאק רובלס, צייר ספרדי שמת ככל הנראה בעת מלחמת האזרחים בספרד, במסגרת פעילותו הפוליטית. כאן נעה העלילה לספרד ומציגה בפני הקורא את משפחת שלוס, משפחה עשירה המגיעה לגור בספרד בשנות השלושים של המאה העשרים. אב המשפחה הוא סוחר אמנות מצליח, שלעולם לא התייחס ברצינות ל"תחביב" הציור של בתו. בני המשפחה פוגשים באיסאק ובאחותו – הילדים הלא חוקיים של איש מפתח בכפר. הקשר שבין האחים לבין המשפחה מסתבך עוד יותר כאשר ציוריה של אוליב, הבת למשפחת שלוס, מוצגים כציוריו של איסאק. אוליב רואה באיסאק כמי שבזכותו ציוריה יזכו להיתלות בגלריות נחשבות. אך איסאק אינו מתלהב מהאפשרות להשיג תהילה על חשבון יצירתו של מישהו אחר. אולי משום שהוא עצמו צייר, וכפי שמתברר, צייר בינוני למדי. אחותו של איסאק טרסה, אינה מרוצה אף היא, וחושבת שעל אוליב לדרוש את ההכרה המגיעה לה.

אלו הנקודות המרכזיות של העלילה, שדרכה דנה המחברת בשאלות הקשורות לעולם היצירה והאמנות. אחת השאלות המעניינות הללו היא מקומן של הנשים בעולם האמנות. כאשר אדמונד ריד, מנהל מכון סקלטון, חוקר את מקורו של הציור הוא מצליח למצוא תמונה שבה נראים אוליס ואיסאק עומדים לפני כן הציור. הספר קרוי "המוזה", וההנחה היא שזהו מקומה של אוליב – היא המוזה של הצייר היוצר. בצילום היא מחזיקה אמנם את המכחול, אך מומחי האמנות לא מעלים על הדעת את האפשרות שהיא למעשה היוצרת. אך אוליב עצמה מעוניינת כאמור באנונימיות, כמו נשים רבות לאורך ההיסטוריה שיצירתן יוחסה לגברים, גם היא אינה זקוקה (לתחושתה) להכרה, אלא רק להצגת יצירתה.

אוליב מנסה באמצעות היצירה להתחבר לאידאה שאותה היא מכנה "מבצר זוהר של שלמות". היא אומרת שהיא מתקרבת למקום שבו הציורים שלה יהיו "השתקפות טובה יותר של האדם שאני, השתקפות שונה. ואני אעוף". בעולם שבו נשים הן המוזות – האובייקט שבו נעזר היוצר, אולי אין אפשרות אחרת. ההיסטוריה של האמנות גדושה בתמונות של נשים המוצגות בדרגות עירום שונות, תחת המבט של היוצר הגברי, ואולי אוליב חשה כי אין לה ברירה אחרת. אביה לא רואה את כישרונה, אמה מתעלמת ממנה ועל כן האומנות שלה, היא ה"מבצר" היא המקום שבו היא יכולה להתחבר לעצמה, ולעולם האידאי שהיא רואה ברוחה. בעולם אידאי שכזה, ההכרה אינה חשובה, קבלת קרדיט היא שולית בהשוואה להזדמנות ליצור משהו.

גם אודל מתמודדת עם שאלת היצירה והקרדיט. האנשים סביבה מנסים לעודד אותה לכתוב, אך היא אינה מקבלת בברכה כל ניסיון לעודד אותה במילים. גם מרג'ורי קוויק מנסה לעודד אותה, ורק היא מצליחה בזה. קוויק מנצלת את מעמדה, וללא ידיעתה של אודל, שולחת סיפור שלה לעורך כתב עת נחשב. דווקא המעשה של קוויק, שהוא אולי אחד הפולשניים ביותר שניתן לעשות עבור כותב כלשהו, אינו גורם לאודל להתרעם, והיא מכירה בחשיבות המחווה של קוויק. לקראת סופו של הסיפור, מבין הקורא כי טקטיקה זאת של קוויק אינה מקרית, וכי מאחוריה קיים רקע היסטורי כואב.

בין אם היצירה נעשית באמצעות המילים או באמצעות המכחול, עולות בספר שאלות רבות באשר למקומו של היוצר. האם יצירה נועדה להנאה עצמאית בלבד והאם קיימת אפשרות ליצור רק לשם היצירה עצמה, ללא רצון בהכרה כלל. הסופרת אינה עונה על השאלה, אך בסופו של הספר אומרת אודל: "יצירת אמנות מצליחה רק אם יוצרה מחזיק באמונה שיוצרת את היש מהאין". זאת אולי אחת הסיבות לדעתי לכך שנשים רבות אינן מצליחות לפרוץ לעולם האמנות או שאינן זוכות להכרה המגיעה להן – חסר להן אולי האגו לשם כך, או שהן מסתפקות בעולם שהן בונות דרך היצירה. תקופת מלחמת האזרחים בספרד, הייתה גם תקופה שבה פעלו יוצרים סוריאליסטים רבים. בין יוצרים אלו, פעלו גם נשים יוצרות כגון לאונורה קרינגטון, קיי סייג', לאונור פיני, דורותיאה טנינג ורמדיוס וארו. אלא שאף על פי שיצירתן מרשימה לא פחות, עיקר המקום שניתן להן בהיסטוריה הוא של מאהבות ומוזות. על רקע זה הופך שם הספר לאירוני – המוזה שבספר אינה אישה, כמו שקוראים רבים היו משערים, אלא דווקא גבר. איסאק רובלס היה מקור ההשראה של אוליב, ולא ההיפך.

 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רקפת ואליק