אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הציור האחרון של שרה דה ווס / דומיניק סמית


הציור האחרון של שרה דה ווס / דומיניק סמית, תרגום: דורון דנסקי, הוצאת הכורסא, 2016

הציור האחרון של שרה דה ווס / דומיניק סמית, תרגום: דורון דנסקי, הוצאת הכורסא, 2016

דומיניק סמית בונה את הסיפור שלו משלוש פרספקטיבות שונות. הראשונה, וזו הפותחת את הספר, היא הפרספקטיבה של מרטי דה גרוט, המגלה יום אחד בשנת 1957 כי היצירה שעברה במשפחתו זה דורות רבים הוחלפה ביצירה אחרת הזהה לה כמעט לחלוטין. היצירה תלויה בחדר השינה שלו, והסיבה היחידה שבעטיה הוא שם לב שהיא הוחלפה, אינה קשורה כלל לציור עצמו. בתמונה שבחדרו, שצוירה אי שם במאה ה-17, היו מסמרים שסייעו בהידוק הציור למסגרת, מסמרים שלא הופיעו בעותק המצוי בידו כעת. הוא עצמו גאה כי הזיוף שהוא מחזיק בו הוא "זיוף מוקפד", מה שיכול אולי להסביר את כישלונו לאתר את הזיוף, לפחות בעיניו. מרטי הוא עורך דין, נצר למשפחה של מהגרים הולנדיים עשירים מאוד, והוא משתייך לאליטה של ניו יורק. הוא גר בדירה מפוארת בת שתי קומות, ומקפיד להתנהל במסגרת הרחובות המוכרים לו בעיר. לעתים נדמה כי הוא חש שהסטטוס מעורר באחרים אי נוחות. אך למעשה הסטטוס הזה מעורר אי נוחות בעיקר בו עצמו. גם הציור מעורר במרטי אי נוחות, וכשהוא מגלה את היעדרו, הוא כמעט שמח. אבותיו של מרטי הלכו לעולמם בגיל צעיר מסיבה בריאותית זו או אחרת, ואשתו חוותה מספר הפלות רצופות ואינה מצליחה להרות. לרגע נדמה לקורא שמרטי מייחד לציור כוחות מאגיים ורואה בו כגורם האשם בכל רעות אלו, וכי אולי יוותר עליו. אך הידיעה כי תחת קורת ביתו המלאה בחפצים יקרי ערך שעברו בירושה קיים זיוף שנוצר במאה העשרים, אינה מאפשרת לו להרפות מהעניין. הוא סוחר את שירותיו של חוקר פרטי החי בדיוק באותם חלקי העיר הזרים לו, והלה מצליח להתחקות אחר מקורו של הזיוף.

אלי (אלינור) שיפלי היא סטודנטית בשנות העשרים לחייה שהיגרה מאוסטרליה לניו יורק לאחר שזכתה במלגה ללימודי אומנות. אלי מנסה להשלים את התזה שלה זה זמן מה, ובינתיים היא מתגוררת בדירה המעלה עובש, ומספרת להוריה המזניחים והעניים על חיים מאושרים ומעושרים. עבודתה כוללת בין השאר עבודות שימור, אך כשהיא מקבלת לידיה את ההזמנה ליצירת העתק לציור, די ברור לה שתפקידה הוא לייצר את הזיוף המושלם. כזה שתחלוף לפחות שהות מסוימת עד שיתגלה סודו. היא מביטה בצילומי התמונה שצולמו מזוויות שונות, וכבר מההתחלה היא מוקסמת מציורה של שרה דה ווס, יוצרת הולנדית שפעלה במהלך דור הזהב של המאה ה-17 בהולנד. אומנם שרה דה ווס היא דמות בדויה, אך המחבר בונה אותה בהסתמך על המעט שהיה ידוע על חייהן של יוצרות אחרות. ציור הנוף אינו מורכב מאוד אך שורה עליו תוגה רבה שהמחבר מסביר באובדן הטרגי שחוותה היוצרת. אלי בוחרת בפיגמנטים בקפידה, ומשתדלת לסגל לתמונה מראה עתיק יותר באמצעות טכניקות המוכרות היטב בעולם הזיוף. מרטי מגלה כאמור את הזיוף, אך לא בגלל פגם ביכולותיה של אלי, אלה בשל פרט טכני קטן. בהמשך הספר, פרטים טכניים אחרים הם אלו שיקבעו איזה עותק הוא הזיוף ואיזה המקור.

כך נוצרות בספר שלוש הפרספקטיבות, זאת של מרטי, זאת של אלי וזאת של שרה דה ווס יוצרת התמונה. אך לכך נוספת עוד שכבה. גיבורי הסיפור, אלי ומרטי, נפגשים שנים רבות לאחר סיומה של הפרשה (לא אגלה כאן את כל הפרטים כדי שלא להרוס את חווית הקריאה) כאשר מרטי מגיע בשנת 2000 לביקור באוסטרליה, שבה חזרה אלי לגור. במפגש המחודש הזה מנסים מרטי ואלי לעבד את החוויות המשותפות שעברו אליהם. בחזרה ל-1957, מרטי כאמור מגלה בעזרתו של החוקר כי אלי היא ככל הנראה זו שציירה את הזיוף. על כן הוא פונה אליה ומציג את עצמו כג'ייק אלפרט, אספן עשיר המעוניין לשכור את כישוריה לשם ייעוץ ברכישת יצירות אומנות. כך מקווה מרטי לחשוף את זהותה האמיתית של אלי ולהחזיר לעצמו את הציור האבוד. זוהי לפחות הסיבה הרשמית שבגללה הוא ממשיך להיפגש עם אלי. כשהוא נפגש איתה נראה שהוא מנסה לעמוד על טיבה ולאתר את הסימנים של הזיוף בה עצמה; להסביר מה מביא עלמה צעירה (שהרי כך הוא רואה אותה) להתפרנס מזיופים. נראה שאינו מבין כיצד האישה הצעירה והנאה, האישה הרהוטה והמשכילה המצליחה להקסים אותו, יכולה לקחת חלק במבצע שכזה. בסופו של דבר, נראה לי שהוא מגלה כי גם אם אלי היא זו שיצרה את הזיוף, הרי שהוא עצמו, כאדם פריווילגי שאינו מכיר חלקים רחבים מהעיר שבה הוא חי, לא חף מזיוף.   

לצד צירי עלילה אלו, נחשפת כאמור גם נקודת מבטה של יוצרת הציור עצמה, ושל מצבן הכללי של נשים יוצרות בהולנד של המאה ה-17. ציירות הולנדיות היו כך מסתבר בנמצא, אך אופי יצירתן היה פעמים רבות שונה מאוד מזה של היוצרים הגברים. בניגוד לגברים שהיו חופשיים לתור אחר השראה מחוץ לגבולות הבית, הרי שהנשים נאלצו פעמים רבות להישאר במשק הבית עצמו, ועל כן נמנע מהן לרוב לצייר ציורי נוף. זה מה שהופך את הציור המתואר בספר לכל כך יוצא דופן. בניגוד לציורים אחרים, זהו ציור המציג נערה הניצבת יחפה בשלג, על סף היער; היא מביטה בילדים המחליקים על הקרח במרחק מה לפניה. הקורא מגלה כי מאחורי תמונה זו אכן מצוי סיפור אישי עצוב, ולמעשה אין זו תמונת הנוף היחידה שציירה היוצרת. אך שרה דה ווס לא יכלה תמיד להתמסר לאומנותה ולצייר נושאים הקרובים לליבה. הציור היה מקור פרנסה, ככל מקצוע אחר, ועל כן היה עליה (בין השאר בהתאם להוראת בעלה, הצייר אף הוא) ליצור תמונות על פי הביקוש. לא אגלה כאן את כל פרטי העלילה, רק אציין כי נראה שלפחות לקראת סוף חייה הייתה דה ווס חופשייה יותר לצייר על פי רצונה ועל פי דרכה.

סיפוריהן של דה ווס ושל אלי מעלים לדיון שאלה מרתקת בדבר תפקידה של האומנות, לא בחברה דווקא, אלא עבור היוצר עצמו. האם לאומנות נועד תפקיד "קדוש" ועד כמה עיסוק באומנות לצורך פרנסה "מוזיל" את היצירה. השאלה הזאת מסתבר מעסיקה לו רק אנשים בני זמננו, אלא גם את בני תקופתה של דה ווס. הציירת ובעלה שנקלעו לחובות, ניסו לכסות אותם באמצעות יצירה סדרתית של תמונות רשלניות ולא חתומות. אנשי הגילדה של סנט לוק לא גילו סלחנות רבה כלפי בני הזוג, אך עמדתם נבעה לא בהכרח מתוך דאגה לאיכות האומנות (מפקח הגילדה היה צבע בתים) אלא לכסף שבני הזוג מרוויחים ומסתירים מהגילדה. אלי לעומת זאת, אינה בהכרח חשה כך. היא חוקרת את עבודתן של יוצרות הולנדיות מהמאה ה-17 (גם את זו של דה ווס) ומדברת בהתלהבות רבה על היצירות ועל הטכניקות ששימשו את היוצרות. אך אלי הצעירה אינה מתקדמת בעבודת המחקר שלה ואינה יוצרת בעצמה, אף על פי שברור מהזיוף שיצרה כי היכולת הטכנית לפחות מצויה בידה. שרה דה ווס מוגבלת ביצירה שלה בשל היותה אישה יוצרת בעולם גברי בעיקרו, וייתכן כי אלי אינה יוצרת בשל סיבות דומות. כילדה הוריה לא הכירו בכישרונה, ובפעם הראשונה שניתנה לה הזדמנות להוכיח את יכולותיה בשחזור תמונות, היא זכתה לקיתונות של בוז מצד בעלי הגלריה (הגברים) שלאחר מכן מכרו את הציור ששחזרה, בלי לשנות דבר בעבודתה.

בסופו של הסיפור אלי מחזירה לעצמה את הזיוף, ובמה שהיא עצמה רואה מעין טקס פגני כמעט, שורפת אותו. סצנת השרפה אכן מתוארת כסוג של העלאת קורבן, כשפסקה שלמה מפרטת את השחרת הקנבס, את הסדקים הנוצרים בצבע ואת העשן העולה מהציור. בסופה של המלאכה "משהו נדלק כמו מפץ כוכבים קטן". רק אז מעלה אלי את האפשרות כי תחזור ליצור משהו מקורי משלה. נראה כי חשיבות המקוריות של היצירה וקדושתה הן ציר מרכזי בסיפור. בעיני מרטי ובעיני סוחרי האומנות, המקוריות של היצירה היא גושפנקא המאפשרת להם למכור ולרכוש יצירה מקורית של אמן ידוע. מרטי עצמו מתאר כיצד אבותיו ראו באומנות כ"סמי מרפא נגד חוסר האונים המוחלט של האדם"; כחפץ שהוא חלק מעושרה של המשפחה, חפץ שנועד להגן עליה מפני עתות מצוקה ומחסור. הקדושה אינה של היצירה עצמה אלא של הכסף ושל הביטחון הכלכלי שהיא מסמלת. אך בעיני היוצרות, העניין שונה לדעתי. אלי מתפרנסת מאומנות, אך יצירה מקורית בעיניה היא יצירה שהיוצר עצמו השלים מתוך משהו שהיה קיים בתוכו; גם שרה דה ווס אינה מעריכה את התמונות הסדרתיות של הצבעונים שציירה לצורך פרנסתה. לעומת ציורי הצבעונים שלה, דה ווס מנסה לשמור ברשותה את ציור הנוף הידוע שלה (זה שהוא מרכז היצירה), וגם ציורים אחרים שלה יקרים לה משום שהם נובעים מחוויה פנימית ומאמירה אישית שלה. ייתכן בהחלט כי באמצעות הסיפור מנסה המחבר לשאול האם קיים בהכרח ניגוד בין עולם היצירה הרוחני לבין העולם החומרני שאינו באמת מסוגל להבין יצירה מהי. אולי אין לכך תשובה סופית, אך רק אציין כי בסופו של דבר שתי הגיבורות (דה ווס ואלי), חופשיות לעסוק ביצירתן בזכות השגתו של ביטחון כלכלי מסוים.  

תגובות

הציור האחרון של שרה דה ווס

הכותר הזכיר לי שמירב גולן כבר כתבה על הספר הזה ובאמת כמו שכל בית צריך מרפסת, רצוי שתיים, או יותר, כך כל ספר צריך לפחות שתי ביקורות. המאמר של מירב נקרא נקמתו של הפאלוס וכבר כשקראתי אותו ידעתי שאני רוצה לקרוא את הספר. ועכשיו קיבלתי תזכורת. יש ספרים כאלה שכשאני קוראת את הביקורת אני יודעת שהם יתאימו לי באופן מיוחד. וגם להפך.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רקפת ואליק