אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ניצבת / א.ב. יהושע - בשנה הבאה בירושלים


ניצבת / א.ב. יהושע - בשנה הבאה בירושלים

ניצבת / אברהם ב. יהושע. הוצאה: הקיבוץ המאוחד בשיתוף הוצאת ספרי סימן קריאה. סדרה: הספריה החדשה. עמ' 296 2014

 ספרו של אברהם ב' יהושע – ניצבת (2014) – הוא ספר נעים, אינטימי ונינוח המתחשב להלכה בקוראים של ימינו, ולכאורה אינו מחלק להם אגוזים קשים לפיצוח. בדרך-כלל כתיבתו של יהושע זרועה בחידות-אתגר אלֶגוריסטיות עם מובלעות של רֵאליזם ועם רגעים של טירוף סוּרֵאליסטי ואבּסוּרדי, פרי הדמיון הפרוע.  ברומן  ניצבת העיסוק בשִׁגרה היום-יומית, הטריוויאלית למראה, כובש את חזית הספר, עד כי באתר "הספריה" של מנחם פרי נכתב שספר זה מתמקד בעולם האישי-הפרטי, ו"לוקח פסק-זמן מהעיסוק במצב הישראלי".  ואולם,  עגנון כבר לימדנוּ שאין ללכת שבי אחר הפסאדה הגלויה לכל עין שעה שהכתיר את אחד מספריו הסבוכים והמורכבים ביותר בכותרת  סיפור פשוט, והוכיח באמצעותו שסופר גדול  הוא אלכימאי שבכוחו להפוך סיגֵי מתכת פשוטיםויום-יומיים למטִיל זהב נדיר שערכו הולך ומאמיר עם השנים.

          הוא הדין באברהם ב' יהושע: גם כשהוא כותב סיפור אִטי ונינוח, שבחלקו מתרחש בדירה ירושלמית ישָׁנה בלב שכונה ש"התחרדה", וחלקו בדירה  תל-אביבית  נאה של דיור מוגן,  הוא אינו יכול, ואף אינו מעוניין להשתחרר מן המישורים הרעיוניים המקיפים אותו במעגלים הולכים ומתרחבים: למן המצב הישראלי (La condition israélienne), דרך המצב היהודי (La condition juive) ועד  למצב האנושי (La Condition humaine).  כאינטלקטואל המעורב עד צוואר בענייני הכלל, הסיפור הפשוט על נגנית נֵבל בת 42, הנאלצת  להעתיק את פעילותה למערב אירופה כדי לטפח את הקריירה  שלה  בתזמורת הולנדית, הוא רק קליפה דקה שמאחוריה מסתתרים תהומות של הגוּת מעמיקה.

         נוגה, גיבורת הספר, מגיעה ארצה זמן קצר לאחר שאביה הלך לעולמו בגיל 75 – 76 ולאחר שאִמהּ נעתרה לבקשת בנה, אחיה של נוגה (הנושא את השֵׁם הנדיר "חוני" – שֵׁם הרומז כמדומה למצב  ה"תקוע" שבּוֹ שרויים אלה שנשארו בארץ) להתגורר שלושה חודשים לניסיון בדיור מוגן. נוֹגה, שהמסע לארץ מעכב את הקריירה שלה, מתבקשת על-ידי אחיה לסייע לו לאחר שנים רבות שבהן כל נושא הטיפול בהוריו, שהלכו והזדקנו, הוטל על כתפיו: הוא מבקש ממנה  להתגורר שלושה חודשים  בדירתה הירושלמית של האֵם בתקופה שהוקצבה לאֵם להחליט אם תעבור אל הדיור המוגן, אם לאו. ומדוע הכרחי "להפגין נוכחות" בדירה הירושלמית? כי עורך-דין ירושלמי אורב כעורב שחור לפִתחה של דירה זו, שהזכויות עליה מעוגנות בחוזה של דמי-מפתח,  כדי לחלץ אותה לטובת בעליה (היושבים במקסיקו), במקרה שתיעזב על-ידי האֵם, מִסיבה זו או אחרת. בתקופת שהוּתה בדירת הוריה נאלצת נוֹגה,  שעל-פי עדותה ויתרה  מתוך בחירה על העמדת דור המשֵׁך,  להיאבק שוב ושוב בילדיה של משפחת שכנים חרדית, הפולשים לדירה כדי לִצפּוֹת  בטלוויזיה, וכן באוריה, בעלהּ לשעבר, המגיע אליה כדי להעלות את זֵכר הילד שלא נולד להם. לכל הפולשים לדירה יש מַפתח שהאֵם המזדקנת הִפקידה בידיהם בזמן מן הזמנים.

       "כי מִציוֹן תצא תורה", ניבּא הנביא ישעיהו, שאף ביטא את ייעודו האוניברסלי של עם ישראל במילים "ונתתיך אור לגויים" (בל נשכח כי ההסעה של הניצבים למופע האופֶּראי יוצאת מרחוב ישעיהו פינת רחוב הנביאים). בני-הזוג נוֹגה ואוריה, ששמותיהם לקוחים מן השדה הסמנטי שעניינו אור,  החמיצו אפוא את הסיכוי להוליד ילד שיוליך את אור הבשורה היהודית-ציונית עד אפסי ארץ; ואולם, נוֹגה עצמה – באמצעות המוזיקה שהיא  האוניברסלית  מִכל האמנויות – פורטת על הנֵבל בכל אתר ואתר: מהולנד ועד יפן.  למרבה האירוניה המרה, דווקא בזמן שהותה הזמנית בארץ היא נאלצת להשבית לזמן-מה את כישוריה וכשרונותיה, ולהשלים את הכנסתה (וליתר דיוק, למצוא דמי-כיסלכיסוי הוצאותיה המועטות) ממילוי תפקידים של ניצבת במופעי אופֶּרה לרגלי המצדה ובסרט דוקומנטרי על פרופסור יהודי, ישראלי בדימוס, שעשה חַיִל מעֵבר לים. מבחינה זאת ישראל מוצגת ברומן  כמקום המגמד את כשרונותיו של היהודי, ויעיד הסיפור על אותו צעיר ירושלמי, מושא הסרט הדוקומנטרי,  שניסה להרעיל מתוך טירוף של קנאה את אהובתו שעמדה לעָזבו. הוריו, שהבחינו בטירופו, אִשפזוהו במוסד לחולי-רוח, אך כשהחלים ויצא ללימודים במערב הפך צעיר זה את חוויותיו האישיות הנוראות למקור של תאוריה פסיכולוגית מקורית שהקנתה לו תהילת עולם.

         גם ה"נֵבל" הישָׁן שהאח מוריד לאחותו מן ה"בוידעם" דומה יותר לעוּד לבנטיני מאשר לנבל אירופי. נגנית של נֵבל כמו נוגה, רומז הרומן, אינה יכולה לפתח את כשרונותיה במקום פרובינציאלי,  ונאלצת לפרוש כנף ולעוף למרחקים (או שמא בחרה מבלי-דעת במקצוע שייאלצה לפרוש כנף ולהתרחק מכאן). תופעה עגומה זו, שמיטב הֶשֵּׂגיו של עם-ישראל בתחומי המדע והתרבות מוּשׂגים בשדות זרים   כי רק "מאחורי הגדר" ו"מעֵבר לים"  יכולים הֶשֵּׂגים אלה לשגשג ולִזכּות בהכרה ובהוקרה, ואילו "בתוך עַמנו" הם מתמסמסים  ונמוגים   איננה חדשה תחת השמש. כבר לפני מאה שנה ויותר קונן עליה המשורר הלאומי בשירו "אכן גם זה מוּסר אלוהים", בשורות הבלתי נשכחות:"וַאֲשֶׁר יִגְדַּל מִבְּנֵיכֶם נֶשֶׁר וְעָשָׂה כָנָף – / מִקִּנּוֹ תְשַׁלְּחוּהוּ לָנֶצַח; [...] וְכִי-יְבַקַּע עָב בִּכְנָפָיו וּפִלֵּשׁ נָתִיב לַקֶּרֶן – / לֹא-עֲלֵיכֶם הַקֶּרֶן תִּצְנָח; / הַרְחֵק מִכֶּם עַל-רֹאשׁ צוּרִים יַצְרִיחַ / וְהֵד קוֹלוֹ לֹא-יַגִּיעַ עָדֵיכֶם. / כָּכָה תִּשְׁכְּלוּ אֶת-חֲמוּדֵיכֶם אֶחָד אֶחָד / וְנִשְׁאַרְתֶּם עֲרִירִים".

      נוֹגה אמנם איננה "נשר" רחב-מוּטה, כי אם בסך הכול נגנית מן השורהבתזמורת שאינה מן הגדולות והנחשבות באירופה, אך הכלי שבּוֹ בחרה אינו מצוי בכל תזמורת, ותפקידה הייחודי מאלץ אותה לפרושׂ כנף ולקנן במרחקים. אמנם היא אינה נמנית עם אותם וירטואוזים יהודיים  נודעים כמו יהודי מנוחין, יאשה חפץ, אייזיק שטרן או יצחק פרלמן, שאחיזתם בכינור הוליכה אותם אל פסגותיה של תרבות העולם, אך הנגינה היא מקצועה ומרכז עולמה ועל כן היא יושבת בהולנד. הכינור הריהו הכלי היהודי ה"קלסי" ששימש את הגולים היהודים –  למן גלות בבל ("עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ   תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ [...] אֵיךְ נָשִׁיר אֶת-שִׁיר-ה'  עַל אַדְמַת נֵכָר. אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם   תִּשְׁכַּח יְמִינִי"; תהלים קלז, ב-ה) ועד ל"כנר על הגג".   היהודי השרוי בגולה, שאין לו  עלילות גבורה שיפארו את שמו,  מתואר תמיד בספרות כמי שפורט מנגינות נכאים עלי כינור.  לעומתו, הגוי החי על אדמתו חיי-מעשה בריאים,  משמיע ברמה שירי עלילה וגבורה,  ומהם  אף עולה קולן של תרועותיהם של שופר-המלחמה ושל חצוצרת-הניצחון.

       הכינור הוא אפוא כלי צנוע וקל לנשיאה ולטלטול, המשמיע את שירת היחיד הענוגה והנוּגה,  סמל ומשל לנדודיו של העם התלוש  והמטולטל ללא הרף, ללא מקום של קבע וללא מעמד לרגליו  (מוטיב ה"כנר על הגג" הפך גם לסמל התלישות של היהודי הגלותי,  המרחף באוויר,  בלא פיסת  קרקע לרגליו).   יבבנותו וקולו הרך והמתחנן, מייצגים לא אחת את רפיסותו של העם  ואת  התרפסותו  לפני הגויים (ה"כליזמר" היהודי נהג  להנעים  בנגינת כינורו בחתונות  הפריצים). לעומת זאת,  החצוצרה המרשימה,  המשמשת למצעדים, למארשים ולתהלוכות ניצחון מסמלת את  הגבריוּת  ואת  הגבורה, את  החיים  היצריים והבריאים,  של  עם  היושב לבטח על ארצו– היפוכם של החיים התלושים  והחלושים  של עם-ישראל בגולה.

        א"ב יהושע נתן בידיה של נוֹגה נֵבל – שהוא כלי-מיתרים נוּגה כמו הכינור, אך כבד ונדיר ממנו, והנגינה בו מחייבת  הפעלת כוח פיזי לא מועט. אי אפשר לטלטל אותו בנקל ממקום למקום, ועל כן הוא דורש ישיבת קבע. השכן הדתי משוכנע שנוֹגה עתידה לנגן יום אחד בבית-המקדש החדש שייבנה בירושלים. לפי שעה, נוֹגה מנגנת על כלי שמחייב אותה לשבת בגולה, תוך שהיא מבטיחה שלא לשכוח את ירושלים ולחזור אליה ביום מן הימים, כאותם יהודים שחזרו והשמיעו מדי שנה את ההבטחה "בשנה הבאה בירושלים". הנֵבל, שאינו נוח לטלטול ואינו נחוץ בירושלים עד לביאת המשיח ולהקמתו של מקדש שלישי, מסמל כאן את יציאתו של היהודי לשדות נֵכר,  אל העולם הגויי,  המסוכן והקוסם כאחד – את ויתורם של צעירים ישראלים רבים  שנולדו אחרי מלחמת ששת-הימים על עתיד החלום הציוני. הילד שלא נולד מסמל כאן כמדומה את קטיעת ההמשכיוּת של החלום. במישור ה"אַרְס פואטי" הוא מסמל את קטיעת רצף הדורות של השלשלת הגדולה של הספרות הלאומית הגדולה שמימי הנביאים ועד "דור המדינה" שבּהּ מילא הסופר את תפקידו של  "הצופה לבית ישראל", רצף שבּוֹ היו עגנון וממשיכיו, א"ב יהושע ובני דורו, אחרונים בחומה. א"ב  יהושע רומז כאן כמדומה שהוא ובני-דורו הם מן האחרונים שבשוללי הגולה מן הנוסח הציוני הישָׁן.  אחריהם  נמתחת קשת רחבה של ישראלים צעירים, בהם סופרים  פוסט-מודרניסטיים לא מעטים,  שחיים לכאורה ב"סתיו העמים", במציאוּת של "כפר גלוֹבּלי", ולגביהם של צעירים אלה העם היושב במדינת ישראל  אינו אלא  אחת מפזורותיו של העם היהודי. 

        הרומן ניצבת הוא במובנים מסוימים "התשובה הנשית" לרומן מולכו.1 גם אביה של נוגה, כמו מולכו, היה כל ימיו פקיד, שהקדיש את ימיו לעבודתו ולחינוך ילדיו. הבת, גיבורת הרומן, היא טיפוס אנֶמי למַדי, עקשנית וחסרת גמישות ביחסים שבין אדם לחברו, אך התפקיד השולי שהיא מסכימה למלא כדי לשמור על עצמאותה הכלכלית בארץ – תפקיד של ניצבת במופעי אופֶּרה ובסרט דוקומנטרי – מוביל אותה לסדרת התנסויות ססגונית, היפֶּרבולית ו"גדולה מהחיים", כמו באופֶּרה (גם מולכו האפרורי מתנסה בסדרה של רומנים אבּסוּרדיים עם נשים שונות ומשונות, מטייל ברחבי העולם ונמשך אל עולם האופֶּרה).  מולכו הוא מלך ולא-כלום, דמות ייחודית ופשוטה כאחת, כמו פרחי החרצית בעלי הכתר הזהוב הצצים בשדה שליד ביתו באביב ונובלים כהרף-עין.

        כמוהו גם נוֹגה, שהיא אישה אפורה ואלה זוהרת גם יחד. נוגה מוצגת כאישה נוקשה ועקשנית, חסרת אינטליגנציה רגשית, הפותחת במקצת  את סגור לִבּהּ רק לקראת סוף הרומן.  עם זאת, היא נושאת את שמה של אֵלת האהבה, והיא מעוררת התרגשות ארוטית בגברים המקיפים אותה. ידידיה, מן התזמורת בחו"ל וממופעי האופרה בארץ, מחזרים אחריה וקוראים לה "וֶנוס", ובעלה לשעבר אינו יכול להירפא מאהבתו האוֹבּססיבית כלפיה שנים לאחר שנפרד ממנה והקים משפחה חדשה.  ונוס, או אפרודיטה, היא בתה של אלת הים, ועל שמה כוכב הקבוע במרומים – הכוכב הזוהר ביותר הנצפה מכדור הארץ. נוגה, גיבורת הרומן החדש של א"ב יהושע, היא גם ניצבת פָּסיבית וחסרת משמעות  וגם אמנית מחוננת הרוצה להביא את צלילי "הים" של דֶבִּיסי עד קצווי תבל. היא גם אישה שוויתרה על הולדת ילדים (לעומת עשתורת, ששמה האַסטרלי מעיד על היותה ונוס של המזרח, שמתוארת באמנות כאֵלת פריון רבת עוללים), וגם ערה לכך שהתפקיד של חייה – ביצוע "La mer"   של דֶבִּיסי מכיל בתוכו את מוטיב האימהות (בשפה הצרפתית המילה mer [= 'ים'] והמילה mère [= אֵם] הן מילים הומופוניות, בחינת "לשון נופל על לשון").

         המושג "ניצבת" היא מושג שפני יאנוס לו: ה"ניצבת" היא הסטטיסטית הפָּסיבית וחסרת הזהות, והיא גם המשוררת-הנביאה הראשונה בתולדות עם ישראל.  אביה של נוֹגה היה ממונה על מחלקת המים הירושלמית, נוֹגה רוחצת את הילד שחדר לדירתה והיא "ניצבת" גם במובן של מרים אחות משה, שניצבה מרחוק ליד היאור לראות מה ייעשה באחִיה, ובכך מילאה תפקיד  (לא תפקיד ראשי, אך תפקיד קרדינלי וחשוב) בתולדות האנושות בכך שהצילה את "אדון הנביאים", שהביא תורה חדשה לעם ולעולם ("וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ"; שמות ב, ד).  שלושה חודשים הצפינה יוכבד את משה לפני ששילחה אותו על פני מי היאור בתיבה (להחביאו דווקא במקום המסוכן ביותר, שאליו השליך פרעה את כל הבנים היילודים). שלושה חודשים מצפינים הבן והבת את אִמם בבית של דיור מוגן, במקום שהוא ה-terminal (תרתי-משמע) של מסע הקיום האנושי, עד שהיא נחלצת ממנו וחוזרת אל החיים האמִתיים.

     לפי הנצרות ולפי ספר הזוהר שמחברו ר' משה די ליאון הטמיע בתוכו השפעות נוצריות,2 נקשר כוכב נוגה לשטן (בקבלה נקשר השם – כמו גם השמות 'נעמה' ו'נמרוד' המתחילים באות נו"ן שהיא אות השלילה בשפות האירופיות –  בכוחות ההרס הדֶמוניים). א"ב יהושע אינו מתעלם מהֶבֵּטֶיהָ  השֵׁדיים של גיבורת הרומן שלו, ושָׂם בפי  ידידהּ  של נוגה, כנר מהתזמורת הפילהרמונית של ארנהם, את ההסבר שוונוס הייתה גם נשית וגם שְׂטנית. נוגה מצטיידת בשוט דֶּמוני, שהיא מכינה לילדים הפולשים לדירת אמה, ומתאכזבת לגלוֹת שהשוט מונח בקרן-זווית ללא שימוש כי הילדים לא הגיעו, כמצופה.  אין לשכוח כי במציאוּת הפנים-לשונית הקרניים הנוגהות של הבוקר כמוהן כקרניים הנוגחות של  הבָּקר, וכן של הצָפיר-השָׂעיר, וכי רוח איננה משב-אוויר בלבד כי אם גם רוח-רפאים דֶמונית; ועל כן נוֹגה המנגנת על מיתרי הנבל את שירת הים והרוח מתעלה למדרגת סמל דו-ערכי שחסד ורוע כרוכים בו כנחש הנושך את זנבו. 

          לפנינו סיפור בעל תשתית מיתולוגית רב-תרבותית, הנוגעת לסיפור הולדתו של  העם מתוך המים והמִדבּר שהוא סיפור המבוסס על אמת אנושית נצחית של כָּלאָדָם (everyman): כמו שהתינוק בוקע מרחם אִמו ביחד עם מי השפיר, כך נולדת אומה מתוך המים ונחלצת אל היובש המִדבּרי של היבָּשה. נוֹגה העומדת עירומה בדירת אִמה, ומוֹשָׁה את הילד המשתלשל על צינור הביוב לדירת אִמהּ מבעד לחלון השירותים, ואחר-כך רוחצת אותו מן החלאה, כמוה כיולדת או כמיילדת (כאותן מיילדות שעליהן מסַפר הסיפור המקראי בפתח ספר שמות – בסיפורם של עמרם ויוכבד, משה ומרים –  וכמו שירה גיבורת הרומן של עגנון הנושא את שמה). היא אמנם לא העמידה בנים, אך שרה את "שירת הים" (או ניגנה את "הים" של דֶבִּיסי), ואף נָטעה שלא במשים אשליות בראשו של קצין משטרה כבד-פה-וכבד-לשון (שירה של עגנון, אף שהיא אחות בבית-יולדות, נשארת אף היא חשֹוּכת בנים עד שהיא מסיימת את חייה בבית מצורעים כמו מרים המקראית חשֹוּכת הבנים שנענשה בעונש הצרעת).

         השם "מרים" הוא שם מצרי עתיק יומין (שפירושו: "אהובת האל ים", אלוהי המים והסערה), ודמותה של מרים – למן הסיפור המקראי ועד לגלגוליה המעניינים בספרות המודרנית – מופיעה בדרך-כלל על רקע של מקור מים. בסיפור המקראי מרים מוֹשָׁה את תיבתו של  משה מן היאור, ואחר-כך אחיה מוֹשֶׁה את עמומן הטיט והיוֶון של הגלות, ומוליכו דרך הים לארץ-חדשה, ואין לשכוח את "שירת הים" ואת "בארה של מרים" שנדדה עם בני ישראל במדבר. מעניין  להיווכח שגם השם בגלגוליו הנכריים    "מארי", "מאריה", "מארינה" ועוד –  מכיל קונוטציות ימיות, ייתכן שבעקבות הקשר אל המילה הלטינית 'מארֶה' = ים.

     השניוּת, או כפל הפנים, ניכּר אפוא בדמותה של מרים מלכתחילה: מצד אחד היא אחות דואגת, החרדה לשלום אחיה, ומצד שני היא מותחת עליו ביקורת נוקבת ואף נענשת על כך עונש כבד. מצד אחד היא אישה משכילה ומנהיגה, נביאה, נגנית ומשוררת, ומצד שני אין לה מעמד של הנהגה בזכות עצמה. בניגוד לאחיה שהיה כבד פה וכבד לשון, מרים  ידעה לתת קולה בשיר (המילה משורר בימי קדם משותפת כידוע ל-poet ול-singer  גם יחד, וחבל נביאים היה יוצא כזכור בנבל ותוף וחליל וכינור). משמע, הנביאים, וכנראה גם אותן נביאות מעטות שנזכרות במקרא, היו מלַווים את דבריהם בשירה ובנגינה.

        הברית החדשה מתחה קווים של אנלוגיה בין סיפור הולדת משה והפיכתו למנהיג לסיפור הולדת ישו והפיכתו למנהיג. לפנינו סיפורים מקבילים: משה בתיבה מול ישו בערישה, משה הרועה הנאמן, הנושא את הגדי על כתפיו מול ישו הרועה הנאמן, הנושא את הגדי או השֶׂה על כתפיו, דמות המוּכּרת לכול מן האיקונוגרפיה הנוצרית. כל אחד מהגיבורים האלה, המתוארים במקורות הקדומים מרגע לֵדתם, הביא תורה חדשה לעמו ולאנושות, ומכאן האנלוגיה ביניהם. אפשר שגם השם "מרים" התגלגל מסיפור משה לסיפור הנוצרי, וכך נולד פרדוקס נוסף: דווקא מרים, שלא התנסתה באימהות (המדרש אמנם הֲפכהּ לאשת איש  אבל אין לכך כל סימוכין בסיפור המקראי), הפכה בסיפור הנוצרי לָאֵם האולטימטיבית, לָאֵם בה"א הידיעה – המדונה –  והקוראן אף ניסה לתרץ בדרכים מעניינות את סיפור התעבּרותהּ מרוח הקודש. ואם לא די בכל הפרדוקסים הללו, הרי שהשם "מרים" הוא גם שמה של מרים המגדלית, וכך יוצא שמרים היא גם הקדושה וגם הקדֵשה, ודמותה שנתגלגלה לשלוש הדתות המונותאיסטיות היא דמות שכפל-פנים לה. כמוה גם המיטה וגם הנֵבל ברומן ניצבת המשמשים הן כמציאוּת והן כסמל שפני יאנוס לו: לפנינו שני אובייקטים דו-ערכיים  שחיוב ושלילה, חסד ורוע, שזורים בהם כחוט השני.

        ניצבת הוא רומן  בעל רובד "אַרְס פואטי" נכבד ורב-פנים: הוא מותח קווים של  אנלוגיה בין ילדי הרוח לילדים הביולוגיים, ומראֶה שהאמן נאלץ לוותר ויתורים לא פשוטים בתחומי המשפחה למען יצירתו. לא אחת נבלעים כאן הגבולות בין הרֵאלי לווירטואלי, כמו בספר הילדים של א"ב יהושע העכבר של תמר וגאיה: החיים פולשים אל תחומי האמנות, וגיבורים דרמטיים משתלטים על החיים. כשהאם מאשרת את דבריה של בִּתה "בחצי לב" מתעורר החשד שגם הנֵבל כמוהו כְּלב עם מיתרים הצבועים כמיתרי הנֵבל באדום ובכחול, ושלִבָּה של נוגה השרויה בקצה מערב בכל זאת נמצא במזרח. היא ברחה אמנם מירושלים ומ"סיר הלחץ" המשפחתי, אך גם נמשכת אליהם כבמיתרי קסם.

       ניצבת, הרומן הנינוח והיום-יומי, שלקח כביכול "פסק זמן" מן המצב הישראלי,  הוא ככלות הכול רומן  רב-רובדי ו"גדול מהחיים". אף-על-פי שהוא עוסק בנושאים נוּגים (בזקנה ובמוות, וכן בחייו הבודדים והעריריים של האמן),  הוא גם רומן דרמטי ומצחיק מאוד, המזכיר לנו שיהושע, הגם שלא כתב מחזות רבים, אינו רק סופר גדול אלא גם אחד  מגדולי הדרמטורגים שלנו. יש בו דיאלוגים שהיו  יכולים להשתלב בנקל במחזה או בסרט משעשע שיופק מן הרומן. יש בו רגעים של טירוף אבּסוּרדי כגון אותו רגע שבו האֵם המזדקנת מביעה את חששה שחתנה לשעבר יחדור לדירתה, ואפילו למיטתה, כדי לדרוש את הילד שלא נולד (ובמישור ה"אַרְס פואטי": כותרתו האנגלית של הספר ניצבת – The Extra  רומז כמדומה לכך שהפריון היצירתי אינו שובת ב"גיל השלישי", ושבכוחו של מאסטרו קשיש לתת לקהלו הדרן ולִזכות במחיאות כפיים).

     ומההן הפרוגנוזות של הספר לעתיד לבוא? העתיד הנשקף מן הרומן האָפִיל הזה איננו עתיד ורוד ומשובב נפש, מה גם שהוא מוביל את הגיבורה ואת הקוראים אל מרגלות המצדה,  אך גם אינו אפוקליפטי ומזרה אימה. נאמנים הם דבריה של נוֹגה, המרדנית הרדיקלית שהִתמתנה: "מי אני שאתיימר לדעת מה יהיה פה העתיד? מי אני שאחליט אם הסכנה אמִתית או קיימת רק במאמרים של העיתונים. הוריי עשו אותי במלחמה שבּה כבר דיברו כאן על כיבוי אורות, ובכל-זאת שניהם לא התיימרו לדעת". אמנם אי אפשר להחזיר את הזמן שעבר, לתקן עוולות שנעשו ולהוליד ילדים שלא נולדו,  ואף-על-פי-כן  נרמז שאם היינו יכולים ללמוד מן המזרח הרחוק את סוד הסובלנות ואת הפרדת הדת מהמדינה אפשר שאפילו ארצנו מוכת השסעים הייתה יכולה לפרוח ולהיות "ארץ השמש העולה". 

הערות:

כמו יצירות אפִילות של סופרים גדולים – למן עגנון ואלתרמן ועד לא"ב יהושע ועמוס עוז – הציב  ברומן ניצבת  רטרוספקטיבה של יצירותיו מכל הזמנים: גיבורת הרומן מסתובבת בבית החשוך בעירום כמו גיבור הנובלה "יום שרב", יש כאן כלה אמריקנית כמו בנובלה "סוף קיץ 1970", יש סבתא וצעירים החודרים לבית כמו ברומן המאהב,   יש כאן בית משוגעים וסיפור על ילד פלאי ("הצדיק") כמו בגירושים מאוחרים, סיפור על אב שנפטר ואם העוברת לבית אבות ומנסה להעביר את חפציה לילדיה כמו במחזה "חפצים", ועוד ועוד.

ראו מאמרו של פרופ' יהודה ליבס "השפעות נוצריות על ספר הזוהר" http://pluto.huji.ac.il/~liebes/zohar/hashpaot.doc

תגובות

פשוט נפלא.

כל מאמר שכזה משפר בהרבה את חווית הקריאה ומזרז קריאה נוספת. תודה

תודה לבני

תודה לבני על דבריך הטובים.

תודה לבני

תודה על דבריך הטובים.

על מרים

מזכיר לי את התובנות מהגרסא הפמיניסטית לספורי המלך ארתור: "ערפילי אוולון"
הסמל של האם המטריאכלית תמיד ימשיך להיות חלק בילתי נפרד מההוויה האנושית. אמנם בדתות המונתאיסטיות היא נדחקה הצידה אך היא ממשיכה ללוות אותנו ולו במרומז בדמותיהן של הנשים לצד הגברים בארכיטייפ של מרים/מריה

תודה ליהושע גרצ'ה

על התגובה המעניינת.

פשוט תודה

זיוה, תודה על שהעמקת והרחבת את הבנתי ואהבתי הנתונה ממילא לספרו המרגש של א. ב. יהושע

תודה לרעיה מירון

תודה על דבריך הטובים.

מעניין

מחדד את ההבנה העמוקה שבסיום הקריאה.תודה

תודה לאפרת

תודה על דבריך הטובים.

עוד אפשרות להבנת השם

התרגום העברי ל"stabat mater" הוא "ניצבת האם". האם יתכן שיהושע רמז כאן שבהיותה של נגה ניצבת, יש בה גם אם פוטנציאלית?
רמזים לרבדים הלא מודעים בבחירתה באי הבאת ילד לעולם מתקיימים לאורך כל הספר.

תודה לנורית

אפשרות מעניינת.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת זיוה שמיר