אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ניצבת דינמית בעולם גלובאלי ומודולארי


ניצבת / אברהם ב. יהושע

ניצבת / אברהם ב. יהושע. הוצאה: הקיבוץ המאוחד בשיתוף הוצאת ספרי סימן קריאה. סדרה: הספריה החדשה. עמ' 296 2014

על הרומאן "ניצבת" של א.ב. יהושע

קריאת חציו הראשון של "ניצבת", הרומן החדש של א"ב יהושע מעוררת את הרושם כי מדובר ברומאן קאמרי, מפוייס, ונטול קונפליקטים, המתנהל  בטריטוריות מצומצמות -  אמא, בת ובן, הנעים על הציר– ירושלים-תל-אביב-מצדה.  הקונפליקט העיקרי ברומאן והכוח המניע את העלילה הוא התעקשותה  של הבת נוגה, שלא להביא ילדים לעולם.  התעקשות המובילה לגירושיה, אבל אפילו מהלך זה מתקבל בהבנה על-ידי אביה, שאף מוצא סיבה מוצדקת למהלכה זה,  נוגה עצמה, נענית בקלות לבקשתו של אחיה,  להקפיא קריירה מוזיקלית כנגנית נבל בהולנד ולהגיע לישראל על מנת לשמור על דירת ילדותם בזמן שאמם מתאקלמת בדיור מוגן. ואפילו מיתתו החטופה של האב מתקבלת במין טבעיות שכזו האופיינית לאטמוספירת הרומאן.  

מגמה זו נמשכת כאשר נוגה מגיעה לישראל  ומוצאת עצמה מנוהלת על –ידי  גברים שונים, אחיה חוני, היכול לעגל ריבוע, אוריה בעלה לשעבר, המחפש נקמה,  עורך הדין המבקש ליטול חזקה על הבית בדמי מפתח, שכניה הדתיים הפולשים לביתה על מנת לראות טלויזיה, , התלוייה בדירת ילדותה ובמאי הסרטים והאופרה בהם היא מגלמת תפקידי ניצבת. ומעל  מרחפת רוחו של האב המת, הנוכחת  בדירת נעוריה בדמות חליפת השעטנז שלו התלוייה על קולב,  היחיד שקיבל את נוגה כמות שהיא והכיל את חסור רצונה ללדת, . וזאת כמין מהלך הפוך לגיבור רומאן אחר של יהושע, ריבלין, חסר המנוחה,  המתעקש לנסות להבין את סיבת גירושי בנו ב"הכלה המשחררת". 

ניצבת דינמית

 אולם ככל . אולם ככל שמתקדמת הקריאה, מתבהר כי מתחת לפני הים הרגועים  מסתחררות מערבולות המובילות עלילה מתפתלת רבת־קסם ושכבות, שאותה מוביל יהושע, בפעם הראשונה, באמצעות גיבורה אישה וכי  ניצבותה  של נוגה,   אינה פאסיבית כלל ועיקר - בסרט שבו היא משתתפת, היא שמקבלת את שורת הטקסט היחידה שמוענקת לאחד מ־12 המושבעים, והיא שמכריזה על גיבורת הסרט כאשמה ברצח בעלה.  וזאת אולי כאנאלוגיה לשעשתה לבעלה, כאשר סירבה להביא איתו ילדים לעולם. בניגוד לכוכב על שמו היא קרוייה המופיע רק בפעמיים ביום, נוגה נוכחת באופן דומיננטי בחייהם של כל הגברים הסובבים אותה, ומקיימת עימם "טנגו" ההולך צעד קדימה ושניים אחורה, דיאלוג של התקרבות, אשר מייד לאחריו מגיעות הצבת גבול והתרחקות. בחייהם של אלה היא לא ניצבת אלא במאית, וגורמת להם לצאת ממסלול חייהם הרגיל ולנקוט פעולות שחורגות מהמהלך הטבעי של חייהם. כך, למשל, אוריה, בעלה לשעבר, איש השטח, טועה בניווט וחודר אל מתחם במת האופרה במצדה, באופן המסכן את הפנטזיה של הצופים ומוציא את המנצח משלוותו. 

 בעוד אמה המבוגרת עוזבת את הדירה בירושלים המתחרדת ועוברת להתגורר בדיור מוגן בתל אביב ןאחיה חוני נאחז בביטחון שמקנים חיי השיגרה וחי גם כן במעין דיור מוגן מטאפורי, נוגה נמלטת ממחוזות השיגרה, מוותרת על הדיור המוגן ומתגלגלת מהרפתקאה להרפתקאה.  ואינה מהססת להגיע אל מצבי ביניים ולהשיב לנהג המונית כי זהו ביתה "בינתיים" וגם כשהיא נשאלת אם שמה הוא נוגה: "בינתיים, היא עונה בעליצות. – אבל את מתגוררת בחוץ-לארץ, בהולנד... בינתיים, היא חוזרת על המילה שהתחבבה עליה" (49).

ומכאן עולה השאלה  איזהו דיור מוגן יותר? דירת ההורים בירושלים המתחרדת, או המרכז לדיור מוגן השקט בתל אביב החילונית והרועשת, או או שמא דווקא החירות המושכלת של נוגה השומרת על הרחם שלה כמרחב מוגן, המונע ממנה  לחבור באינטימיות חסרת גבולות לאחרים היא המרחב המוגן.

והדיון בפרטי ובמשפחתי אצל יהושע משיק גם ללאומי, ושאלת הדיור המוגן  עוסקת גם בשאלת גבולות הארץ.   האם  הגדרת הגבולות  הברורה של הבית בדמי מפתח בעל הדלת הרעועה, , כמשל גם לזהות היהודית וגם לגבולות הארץ, לא רק תמנע את חדירת הפולשים, אלא גם תסייע בעיצוב ברור יותר של הזהות האישית  והלאומית, כאשר ההדהוד של הסיפור המקראי אודות דוד, בת-שבע ו ואוריה ברומאן זה מוסיף נדבך נוסף לסוגייה זו, כי  נוגה  היא הרי נגנית הנבל לבית דוד, ובתור שכזו היא לא רק מונעת מאוריה לנקום את נקמת אי הבאת ילדים משותפים לעולם, ולא רק אוחזת רק במפתח של הדירה ב"דמי מפתח", אלא גם היחידה שמצליחה למנוע חדירה של השכנים הדתיים אל דירה זו. דירה,   שבעל הבית המקורי הלך לעולמו ונפטר גם הבן היורש.  ובכלל ברומאן האישי מתערב בלאומי,  כאשר ויכוח על מוזיקה בין נוגה לנגן תזמורת הולנדי, מייד מזמן אליו את בגידת ההולנדים ביהודים בעת המלחמה. וגם גרגרי החול הלבנטיניים למרגלות המצדה, ההר המאבד את כח המיתוס שלו,  חודרים לגרונה של את זמרת האופרה האירופאית ומונעים ממנה לשיר, אך משביחים את שירתה של הזמרת הישראלית, המחליפה אותה.

נוגה אמנם פורצת גבולות, אך גם יודעת להציבם מחדש, כך במערכת יחסיה עם בעלה לשעבר, וגם עם אליעזר הניצב ומנפרד החלילן המחזרים אחריה,  כך היא תנהג גם עם שכניה הדתיים, כאשר תציב בריח על הדלת הרעועה של בית הוריה.  אולם לצד הרפתקאותיה הספונטניות נצמדת נגה לתכנית האב המקורית שלה – היא נשארת בישראל 3 חודשים בלבד, כפי שתיכננה מראש,  היא  לא תביא ילדים לעולם, למרות התעקשות אמה, היא תגיד קדיש על קבר אביה, גם בלי להפוך לעלם חמודות ותנגן בתפקיד הראשי בנבל בתזמורת ולא בתפקיד המשני. נוגה היא למעשה המנצחת המטאפורית של תזמורת חייה. היא זו הקובעת את החוקים, ולא  אנשי החוק המופיעים ברומאן, דוגמת קצין המשטרה ושופט השלום, אותם היא פוגשת כניצבים בסרטים בהם היא משתתפת ודוגמת ועורך הדין המנסה לנשל את נוגה מדירת נעוריה.

עולם גלובאלי ומודולארי

נוגה מייצגת עולם גלובלי ומודולרי, ועולמה נשקף גם מבעד לתפאורה של הרומן: מסעדת פועלים הדומה לבסיס צבאי הופכת למועדון לילה; דינרים הופכים לדולרים, ההופכים לשקלים; וגם שני ספרים הנכתבים הופכים לספר שלישי. ואלה אינם השילושים היחידים ברומאן. אפילו עולם הדת המונותיאיסטי זוכה לשילוש משלו, כאשר מתברר כי מנצח האופרה הוא נוצרי, יהודי ומוסלמי גם יחד. ובהמשך, עם הגיעה ליפן,  והיחשפותה לבודהיזם ולשינטו היא מתוודעת לפוליתאיזם ומתברר לה  כי האמונה הדתית יכולה להתפצל עוד יותר: "כלומר יפני יכול לכבד ולקיים בבת-אחת, ואפילו באותו מקדש, טקסים של שתי דתות, ואולי גם להוסיף מאמונה שלישית" (275)

אל מול העולם המשתנה והמורכב, כאשר  לא רק בחליפת האב יש שעטנז,  אלא גם הנבל הייחודי, נתפס על-ידי בעלה לשעבר של נוגה,  כשעטנז של כמה כלים,  אל מול עולם בו עלמה הופכת לעלם ואומרת קדיש גם כשאין מניין, ואפילו השירותים במתחם האופרה אינם מגדריים. אל מול עולם אמורפי שכזה,  כזה עולה הכמיהה לממשות. ואפשר שאותה ממשות היא פשוט להיות ולא לשחק, כנדרש מתפקיד הניצבת: "ניצבת? היא צוחקת מבוהלת, מה זה? הרי אני לא שחקנית! – את לא אמורה לשחק אלא להיות" (36)  ומהי משמעות ה'להיות' הזה? האם זוהי העצמיות,  ההוויה האנושית האותנטית?  אליה כיוון מרטין בובר, הנזכר ברומאן.  האם זוהי עצמיות המאפשרת להתחבר באופן טבעי וללא גבולות לאדם אחר?  בובר כתב ב"סוד השיח"  על יכולתו של אדם להתחבר אל האחר ללא חיץ,  וציין כי השימוש במילה "אתה" מעיד על חיבור ללא גבול אל האחר, סוג של חיבור  אותו הוא מגדיר "שרוי ועומד בזיקה".   פוזיציית ה"שרוי ועומד בזיקה" -     הקשר העמוק, הבלתי אמצעי והבלתי ניתן לניתוק בין אנשים,  היא יסוד מהותי בכל הרומאנים של יהושע  החל מ"מולכו", וב"ניצבת" היא  מרכזית במיוחד,  כאשר בתוך כל תריסר מערכות היחסים שמקיימת נוגה ברומאן,  משתקפת עמדה בובריאנית זו,  הנבחנת  כל פעם מחדש ומזווית אחרת. כך למשל אמה של נוגה האומרת לה: "עלי זה עלייך, ועלייך זה עלי. הרי את זו שהבטחת לנגן אותי בנבל שלך, אז הנה גם אני מנגנת אותך" (280) .  ובעיקר אנו רואים זאת ביחסיה של נוגה עם בעלה לשעבר, אוריה וכך היא מלינה בפניו: "וכך האהבה שלך היתה מרתקת אבל גם התחילה לכבול.[...] התחלת לבלוע  אותי.. 

- לבלוע??  

-  לשאוב לתוכך ...

- עוד יותר מקומם [...]  אז מה המילה שלא תקומם אותך? להטמיע? אולי להפנים"  (199-200). ("הגבול הנכון לאהבה" נבחן גם ב"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" בהיבטים דומים).

נוגה חוששת להיבלע את תוך מישהו אחר, אולי בשל  אינטימיות היתר של הוריה: "גם להם נוח שאין היא נשארת בלילות במרחב שלהם וכך היא פטורה מחיכוך בזוגיות חריפה" (עמ' 8).   על מנת להיפרד ממלכודת האינטימיות הטומנים בחיבה הנישואים, היא מחליטה שלא להביא ילדים לעולם ולגרום לבעלה להיפרד ממנה. ואולי היא אינה מביאה ילדים כמחאה נגד החיים בשראל או בעולם בכלל, או מתוך הפחד להתבגר ולאבד את יופי הנעורים הכרוך בלהפוך לאם.

אך למרות הפרידה המוחלטת מאוריה, בעלה לשעבר היא מבינה כי ריבוי הדמויות שהיא עצמה גילמה כניצבת יצרו אצלו טשטוש בין לבידיון למציאות, ולפיכך הפרידה ממנו אינה מוחלטת: "אבל אני מדברת על המציאות ממנה אני עכשיו מפחדת. [..]. ": "אם אוריה העיז לעקוב אחרי ולהגיע בלילה לעלילה  דמיונית שהייתי בה רק ניצבת, הוא  לא ייעצר בדמיון של אחרים". (164)  

כוחה של היצירה וכוחו של היוצר

אמירה זו של נוגה מכוונת גם ליסוד הארס-פואטי ברומאן, העוסק  בכוחה של היצירה הבידיונית ובהשפעתה על החיים. לא רק היצירה הכתובה המגולמת ברומאן עצמו, אלא גם ביצירה הקולנועית הבאה לידי ביטוי בתיאורי הסרטים בהם נוגה משתתפת והשפעתם על הנוטלים בהם חלק, וגם בכוחה של היצירה המוזיקלית  אותה מנגנת נוגה בסוף הרומאן, נגינה הגורמת לשינוי דרמטי בחייה.

היסוד הארס-פואטי עניין את יהושע במישור האקדמי כאשר לימד באוניברסיטת חיפה קורס בשם "היוצר ותהליכי היצירה", וזכה לביטוי  אומנותי מרכזי ברומאן הקודם שלו,  "חסד ספרדי".  ומבחינה זו ניתן לראות את נוגה כהרחבה של רות, הדמות הנשית המרכזית ב"חסד ספרדי", ובכלל לראות את "ניצבת" כעין רומאן מראה של "חסד ספרדי".

"ניצבת" דן בשאלה האם  יצירת  אומנות, המשמשת מראה לחיים, יכולה לסייע בהבנה טובה יותר של החיים עצמם:  "אבל גם אמרתי לעצמי שאולי דווקא בעלילה לא שלנו אלא של אחרים אוכל להבין את מה שנשאר סתום בחיי." (180-181) ובשאלת מוגבלות כוחו של היוצר ויכולתו לשלוט  בדמויות: "הרי אין זה סרט אמיתי, ואין לאף-אחד ש...ליטה או ידיעה-מראש על מה שיתרחש [...]   "כי הרי אין בסרט הדוקומנטרי הזה טקסט כתוב, הכל ספונטני וא...מיתי. (117 )  וממילא עוסק הרומאן בגבולות הממשות והבידיון: "לעתים הוא בוהה בניצבת, שמממשת את הדמות הגורלית של נערותו, ואין לדעת אם הוא מודע לגמרי לחילוף שנעשה כאן בין מציאות לדמיון. האם ייתכן שהוא מאמין  שזאת האשה המקורית מימי נעוריו?" (119) .

אל כוחה של היצירה המוזיקלית אנו מתוודעים בחלקו האחרון של רומאן מרתק ומרגש זה, כאשר נוגה מנגנת יצירה שנקראת "הים" "LA MER"  - "שבצרפתית נשמע בדיוק כמו "האם" – "LA MERE". (235) על הקשר הארכיטיפי ביניהם .  נוגה, שנפרדה מאמה והותירה אותה בישראל  מספרת לה בהתרגשות כי היא עתידה לנגן יצירה  הקשורה למושג האמהות: ""כך שבנבל שלי", "היא מנחמת את אמה, אני אנגן אותך ביפן". לפחות זה... נאנחת האם (235).

ובעולם שבו "אפשר להזיז ארצות ומדינות כמו במשחק לגו" וניצב עובר מבית חולים מדומה לבית חולים של ממש,  עולם בו  בשוט סימבולי הופך לכזה הנעשות הצלפות של ממש,  עולם בו נוגה  מנגנת לרגע קצר על נבל ולרגע אחר היא בת כפר מסביליה, ולרגע אחר הופכת לעלם המנגן בבית המקדש כחלק מחזון אחרית ימים שבוא "מבריאים את האנדרוגינוס",  בעולם חמקמק שכזה, , שרירה וקיימת  ניצבותה של נוגה, לא רק במצדה סמוך לים המלח, אלא בכל מקום.  אולם   מששבה נוגה  וחוברת לכוחות והיצירה,  ומנגנת את   "La "mer  נפרץ המרחב המוגן שלה ומשהו בה נפתח. היא  שבה ופוגשת את אביה, הנגלה לה בדמותו של נגן הנבל היפני, המנגן איתה, ויותר מכך, המחזור החודשי, המסמן יכולת הולדה, שב אליה: "היא חשה בשטף הפורץ ונספג בתחבושת ההיגיינית [...] זה אכן  המחזור, אין ספק [...]  ובכן צדקתי, היא אומרת לעצמה, כשאמרתי לכולם שאני יודעת, שאני יכולה ללדת" (295-296).  רק אז  מרשה לעצמה נוגה להישבר מעט, ולהתחבר אל היסוד האמהי שבה, אשר בו נאבקה לאורך כל הרומאן. 

"בעת צרה וקושי מבקש האדם בראש ובראשונה נחמה במוסיקה, בניסיון לקבל ממנה את מרחבי האופק שבו יוכל להפיג את צערו, ולשחזר את הד קצב וסלסול הגעגועים שבאמצעותם יוכל להתחבר אל כוח אבותיו"  כתב יהושע ברשימה "סליחה על המוסיקה שנלקחה".  והנה באמצעות המוזיקה נתקפת נוגה געגועים אל אימה מתחברת אל דמות אביה ושבים אליה כוחות החיות.

 אם גיבורי הרומאנים המוקדמים של יהושע, היו מוצאים עצמם  בסוף הרומאן תקועים בנקודת ההתחלה -  אדם ב"המאהב": "עומד ליד מכונית עתיקה ומתה משנת 47 ואין אף אחד שיחלץ אותי"  ומולכו החש כי הוא נשאר כיתה . ושואל את עצמו בסוף הרומאן: "האם אני כבר חופשי לגמרי'?

הרי שגיבורי הרומאנים האחרונים של יהושע עוברים תהליך של התחברות לכוחות החיות וההתחדשות שלהם, כך ריבלין האב ב"הכלה המשחררת,  וכך מוזס ב"בחסד ספרדי", היונק חלב  חלב מחייה ויותר מכולם נוגה ב"ניצבת" היכולה שוב להביא חיים לעולם.

מאת עופר ואבי גיל

תגובות

פרשנות יפה

יותר מכל אני בספריו של א.ב יהושע את המערכת הסימבולית המורכבת ואת היכולת להשליך מהסיפור הפרטי לסיפור הלאומי-קולקטיבי שלנו כאן בארץ. ואכן מדברי הפרשנות (את הרומאן עוד לא יצא לי לקרוא), אני מתרשם שמוצגת כאן תמונה בעייתית מאד של החברה הישראלית והקונפלחקטים היום-יומיים המאפיינים אותה - קונפליקטים של זהות ושל מקום במרחב.
בהקשר זה, יפה לקרוא את הקורפוס של א.ב יהושע שהולך איתנו לאורך עשרות השנים האחרונות והוא צמוד ומחובר לחברה הישראלית, לשינויים החלים בה ולקונפליקטים המלווים אותה.
אני חושב שהסופר צריך גם להקדיש זמן לכתיבה של מסות פוליטיות

יופי של ניתוח לספר מצוין!

אכן ספר מרתק ומרגש ואף יותר מכך. א.ב.יהושע במיטבו. הניתוח שקראתי זה עתה מוגש באופן בהיר ומשכנע ועל כך תודה לאבי גיל.

טעות בכותרת המאמר

אולי כדאי יהיה לתקן את הטעות בכותרת המאמר. מבינה שהכוונה ל-עולם ולא ל-עלום. תודה. גם בתוך המאמר יש עוד טעות בסגנון כזה, הוו שקפצה קדימה, אבל זה כבר פחות חשוב ופחות בולט.

תודה לאבי גיל

תודה לך, אבי גיל, על מאמר מאלף ומשכנע.
מכל תלמידיי השכלתי.
נגעה ללבי העובדה שחתמת על המאמר בשמך ובשם אחיך התאום.
בברכת שנה טובה,
זיוה

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אבי גיל