אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ניצבת / א.ב. יהושע איך תפחה עלילת ניצבת לממדי רומאן? חלק ב


התמונה של יוסף אורן
ניצבת בסרט

ניצבת

לחלק הקודם של המאמר כאן

נוגה המסתורית

   למילה "ניצבת", שנבחרה כשם לספר, יש שני מובנים בשפה העברית: כשֵם מגדירה מילה זו תפקיד (בלעז: תפקיד של סטטיסטית) וכפועל היא מתארת מצב של קיבעון (בלעז: מצב סטטי). מאחר שהקורא הכיר עד כה את נוגה ברוב עמודי הפרשיות הללו בתפקידיה כסטטיסטית בתעשיית הסרטים או כניצבת בעלילתה של האנושות, כלשון הקלישאה שהפריח יהושע פתאום בהרהוריה, ורק במספר מועט של עמודים בכל פרשייה גם כאישה שחייה תקועים במצב סטטי, הגיע המועד להעמיק יותר בדמותה מן ההיבט הפסיכולוגי כדי להבין את הסיבה שבגללה תקועים חייה במצב סטטי – במודל התנהגותי המפתה גברים כדי לקרבם אל עצמה ובהרחקתם מעצמה כדי שלא תתעבר מהם ותהפוך "במקרה" ליולדת של ילד.

   כנקודת-מוצא לפיענוח הפסיכולוגיה של נפשה הסבוכה של נוגה, ניתן להציע לקורא התבטאות אחת של אוריה שבאחת השיחות העז לומר לנוגה את הדברים הבאים: "את, נוגה, במהותך אשה נכה. יש בך פגם, ולכן אין טעם להאשים אותך או לכעוס עלייך. גם כשאת מנגנת ומתנהגת לכאורה ככל אדם, החולי מקנן בך עמוק" (181). על אבחנה קלינית זו חזר אוריה פעם נוספת, כאשר נוגה הפתיעה אותו ותקעה לידו את השוט (שאחרי שנקנה אצל הבדואי בשוק, היה צריך למצוא לו גם שימוש כלשהו), כדי שילקה בה את אהבתו הסוררת אליה: "את משוגעת - - - ולכן לא באהבה צריך להצליף, אלא בשיגעון" (185). וגם אם הטיח בנוגה את הדברים אחרי שהושפל ובהיותו כועס, זיהה אוריה בהגדרות קליניות בלתי-מקצועיות אלה באופן קולע את מוזרותה:  עקב רצון עז שקינן בה בסתר להפוך ל"עלם-חמודות" כדי "לא להביא ילד לָעולם" (204) היא אכן אשה שנפשה נכה.

משיכת הגברים ליופי הנערי

    מיניות מסולפת זו – ולא ההבטחה הגלומה בשמה שהוא השם העברי של אלת האהבה והפריון המוכרת במיתולוגיה היוונית כאפרודיטה ובמיתולוגיה הרומית כוֶנוּס – היה סוד כוחה המושך של נוגה לגבי הגברים וגם ההסבר לכישלון חיזורם אחריה. ואכן, שורה של גברים הפכו לקורבנות קסמה המושך והדוחה.

   שעיה, נער בן גילה ובנם של השכנים מהקומה העליונה, היה הקורבן הראשון של כוחה המפתה והמרחיק. ואחרי שנכשל בחיזורו אחריה, נשלח להשתקם בישיבה רחוקה (187) ושם "שידכו לו כלה מן הכי קיצוניים במאה שערים", אישה ולדנית שילדה לו עשרה ילדים (46), ואף על פי כן נשאר שבוי באהבתו אל נוגה גם שנים אחר-כך (209).

   אוריה בבחרותו היה הקורבן הבא של מיניותה המסולפת של נוגה שהסתתרה תחת המראה הנערי המפתה שלה כנערה. אף שבהווה אוריה נשוי לאסנת (הדומה במקצת לנוגה) ואב לשני ילדיהם, עודנו שבוי בקסמי יופיה הדו-מיני והחריג של נוגה. וכך הוא מסביר את סיבת התאהבותו בה ממבט ראשון באהבה שרק התחזקה בתשע השנים שחלפו מאז התגרשו: "גם אחרי כל השנים שלא ראיתי אותך, אני רואה שנשמרה בך אותה עדינות נערית שבירה ומתוקה, שכופפה את הלב שלי אלייך מהרגע הראשון" (203).

   התמונה שנבחרה לעטיפת הספר ממחישה באופן קולע את המראה הנערי-בתולי הזה שהשתמר בחזותה של נוגה גם בגיל ארבעים ושתיים, כאישה בעלת עיניים יפות וגומת חן וכתפיים שטרם התעבו כמו אצל נשים בהגיען לגיל הזה. הקסם הנערי שנשמר בנוגה גם בעשור הרביעי לחייה הוא שהוליך שולל את הגברים שהופיעו בפרשיות הקודמות בעלילת הספר הזה, הן את יוחנן עבאדי שהתעשת במועד, הן את אלעזר קצין המשטרה בדימוס, גבר מגמגם ששיחק כניצב בשתיקה לצידה, והן את החלילן הקשיש מהתזמורת של אַרֶנְהֶם, שלו (כיוצא מהכלל) התירה נוגה לנשק את כתפה החשופה והוא מיצה היתר זה בהתלהבות ובתשוקה (51).

השפעתה של ההדחקה

   בהתאמה מוחלטת לאמיתות שהחדירה הפסיכולוגיה המודרנית לשיח על נפש האדם, אין נוגה יודעת את הסיבה שבעטייה היא אדם שחייו תקועים במצב סטטי. יתר על כן: אף שהיא מודעת  לסתירה בין התנהגותה המפתה כלפי מחזריה ובין סירובה ללדת ילד, אין היא מסוגלת להסביר לעצמה את חריגותה בשני הנושאים. ובמיוחד את זו הקשורה בהימנעותה להולדת ילד, שבישראל כולם תוהים על כך במיוחד, כי כאן, בניגוד להולנד, נתפסת ההוֹרוּת כקנה-מידה לתקינות חברתית: כל עוד אינך אב או אם, משהו ודאי איננו תקין אצלך.

   משום כך מואיל יהושע – לא להאמין: רק בהגיעו לעמ' 262 – לאחוז סוף-סוף "את השור בקרניו" – כמאמר לוחמי השוורים בספרד ומגדלי הבקר בעולם – ומסיר את הלוט מעל ליבת העלילה הזו, שהתארכה והתארכה עד עמוד מאוחר זה עם פרשיות מיותרות וגם עם חפצים בלתי-נחוצים בעליל, ובכללם: מיטה חשמלית שתקינותה מפוקפקת ושוט שהבדואים מכנים אותו "קוּרְבָּשׁ". ולא רק אותנו, הקוראים, גאל יהושע בעשיית מעשה חסד מתאחר זה, אלא בעיקר את נוגה שעדיין איננה מבינה את החריגות הזו שהשתכנה בנפשה והשחיתה לריק את מיטב שנות הפוריות המינית שלה על ידי השקעתן בנגינה על נבל, כלי נגינה שכה מעט סימפוניות נכתבו למענו.

   כעת ההתרה של הסיבוך בחייה של נוגה היא מהירה כאבחת-סכין: באחד הלילות, וכנראה שבהשפעת האבחנות הקליניות שהטיח בה אוריה, חלמה חלום שהציף לפתע לזיכרונה מראה של עצמה כילדה בת חמש. בחלומה שוטטה בדירה אחרת מזו שהכירה כ"דירת הילדות" שלה, ובהגיעה לחדר האמבטיה ראתה שם אשה צעירה וחיוורת שעיניה עצומות שוכבת באמבטיה "טבולה בקצף אדמדם" (263).

   למחרת פיענחה נוגה בשיחה עם אמהּ את העובדות שראתה בחלום: הדירה שראתה בחלום היא הדירה ברחוב עובדיה בכרם אברהם שבה נולדה, ואשר ממנה עברו, בהיותה בת חמש שנים, לדירה הנוכחית ברחוב רש"י במקור ברוך, שהיא הדירה שבה גדלה. אף שאמהּ היתה אז בחודשים המתקדמים של הריונה עם חוני, לא נרגע אביה של נוגה עד שעזבו את הדירה ההיא, אחרי שבעלת-הדירה, שהיתה אשה צעירה, נמצאה טובלת עם דימום קשה באמבטיה ונפטרה במהלך לידת החרום של בנה.

   במסורת "פשר החלומות" של אבי פסיכולוגיית המעמקים, זיגמונד פרויד, מעיד חלומה של נוגה שגם היא, בהיותה בת חמש, ראתה את מראה האשה המדממת למוות בלידתה בדירה ההיא, ואף שבני חמש זוכרים היטב אירועים מגיל זה, פעל עליה מאז מנגנון ההדחקה, המעלים מהתודעה מראות מחרידים כאלה, שגם מבוגרים, ולא כל שכן ילדים, אינם מסוגלים להכיל אותם בזיכרונם. בעוד שעל נוגה פעלה השפעת המראה הקשה באמצעות ההדחקה, התבטאה השפעת אותו מראה על אביה באופן שונה: מאז "התחילו הדמיונות המוזרים שלו" שלעיתים התחלפו אצלו בכניעה ל"פחד שחור" (266). ואכן, מחרדה שנותרה בו מאותו מקרה, נהג אביה של נוגה להזהיר אותה, כאשר הגיעה לבשלותה המינית, מפני התעברות שיכולה להסתיים במוות של היולדת (211). ספק אם שיער עד כמה העצים באזהרתו זו את הכוח ההדחקה שהשתלטה על בתו. ולכן – משתמע בעקיפין הרעיון הבא מהמקרה המצער של נוגה, שהיה אמור להיות מודגש בספר הזה על-ידי יהושע, אילו נאות להסתפק בנובלה פסיכולוגית מגובשת, במקום להתעקש על יריעה מוטלאת מפרשיות קומיות בהיקף של רומאן בן שלוש מאות עמודים: מוטב שההורים יניחו לטבע למלא את תפקידו בהתפתחות של ילדיהם.

המסע ליפן

   העלילה של הספר הזה היתה צריכה להתרכז בהדחקה הזו, הן בסיבה שהשליטה אותה על נוגה והן בהשפעה הממושכת שהיתה להדחקה על חייה מגיל חמש ועד שהחלום שיחרר אותה ממנה בגיל ארבעים ושתיים. אך לשם כך היה עליו לוותר על כל העמודים שסיפרו בעליזות מופרזת, כשמדובר בעלילה על נפש מעונה כנפשה של נוגה, על ילדי החרדים שפלשו לצפות בטלוויזיה החילונית, על מארביו של עו"ד ירושלמי קשיש ועקשן לדירה נחשקת, על ארבעת תפקידיה של נוגה כניצבת בעלילת האנושות ועל שיחותיה, החוזרות על עצמן, של נוגה עם אמהּ ועם זרים שהכירה זה מקרוב על היותה נבלנית ואשה גרושה בלי ילדים, אף שמבחינה ביולוגית היתה מסוגלת להרות.

   למעשה כאן, בפיענוח הנפש המפוצלת של נוגה בין כיסופיה הטבעיים כאשה ללדת ילד לבין מנגנון ההדחקה שעיכב ממנה להגשים כיסופים אלה, היה אמור יהושע לסיים את הספר הרדוד הזה בתוכנו והכושל כל-כך בהתמודדות עם נושאו. אך לא סופר כמו יהושע יסיים בהתרה פשטנית וחפוזה כזו עלילה ששמו חתום עליה, ולכן הוסיף עוד שבעים עמודים (מעמ' 228 ואילך) וסיפר בהם על שיבתה של נוגה להולנד ועל היערכותה כנבלנית למסעה של התזמורת שלה לסדרה של קונצרטים ביפן.

   ואכן, אחרי שהשתחררה מהעיכובים של ההדחקה, התמסרה נוגה ליצירה שבעזרתה בחרה לחגוג את החירות שזכתה בה. ביפן תנגן את יצירתו הסימבולית של המלחין דֶבִּיסִי LA MER" " ("הים"), שבצרפתית היא נשמעת גם כמו מילה שפירושה "האֵם", שהרי כעת, אחרי שההדחקה בוטלה, אין חלה על נוגה שום הגבלה ללדת ילד ולהפוך לאֵם, פרט לעובדה המצערת שכבר לפני כשנה נפסק אצלה המחזור. אך למען הסר ספק בטוב לבו ובהשגחה שהוא משגיח על הדמויות שהוא בורא מדמיונו, מזדרז כאן יהושע להתערב שוב בעלילה כדי לבטל לנוגה את היפסקות המחזור. והיא אכן זוכה לחידוש הדימום של המחזור ממש ערב ביצוע היצירה הזו עם שותפה לנגינה, מנגן הנבל הקשיש המזכיר לה את אביה במוצאו היפני ובהליכתו האיטית.

   הסיום של הספר הוא לפיכך סיום פתוח, אך בה-בעת נוטה באופן ברור להיות אופטימי: אף שנוגה היתה דמות שטוחה ברוב חלקי הרומאן, דמות סטאטית שבעטייה של ההדחקה המעכבת לא הצליחה לפעול באופן חופשי במערכות החיים, ייתכן שבשובה מיפן להולנד תספיק עוד ללדת את הילד שקודם לכן התנגדה במשך שנים להולידו, משום שלא הבינה שבאותן שנים היתה בעל כורחה ניצבת –  אישה התקועה במצב סטטי בעלילת האנושות.

סיכום, ולצערי – לא מחמיא

   עקב אופיו הסוער והנלהב מדי של יהושע כסופר, שגה יהושע בספר הזה שגיאה האופיינית לטירון: במקום להסתפק בנובלה פסיכולוגית קצרה, אפלה ומגובשת, על השפעתו של מנגנון ההדחקה על נפשו ועל חייו של בן-אנוש, אם לטוב ואם למוטב, מתח יהושע את העלילה באופן מלאכותי לממדים של רומאן בן שלוש-מאות עמודים.

   הכישלון הזה של הספר "ניצבת" מצדיק לומר אמירה כוללת על מדף ספריו של יהושע, שגם מבקרי ספרות אחרים היו צריכים לומר אותה כבר מזמן: לא אחת התפתה יהושע בספריו המאוחרים להתפיח את העלילה הראשית, באמצעות סטיות ממנה אל עלילות משנה, עד שהיא תפחה לממדי רומאן בן מאות עמודים. כך עשה בכל הרומאנים שכתב אחרי החשוב מבין ספריו "מסע אל תום האלף" – רומאן היסטורי-אקטואלי פורץ דרך בסיפורת הדור וגם המגובש מכל הספרים האחרים שכתב לפניו ואחריו. ולכן, ספרו "מסע אחרי תום האלף" חוצה בין חמשת הרומאנים המוקדמים שהשלים בין השנים  1997-1977 ושהיו במהותם  (פרט ל"השיבה מהודו") אלגוריות פוליטיות על "המצב הישראלי" (והם: "המאהב", "גירושים מאוחרים", "מולכו" ו"מר מאני"), לבין חמשת הרומאנים המאוחרים שהשלים בין השנים 2011-2001 ואשר בהם חזר לעסוק בנושאים הפוליטיים, אך הפעם בהדגש פנים-ישראלי ובכלים סימבוליים (והם: "הכלה המשחררת", "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", "אש ידידותית" ו"חסד ספרדי")*.

- - - - - - - -

* בסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית" כללתי פרקי עיון מקיפים על כל הרומאנים של  א"ב יהושע. כדי להגיע אליהם, מוצע לקורא להיעזר במפתח לכל 21 הכרכים של הסדרה המופיע בסוף הכרך "ניתוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית". פרטים באימייל:

yoseforen@bezeqint.net

 

 

תגובות

טעות בזיהוי

יוסף אורן כותב: "התמונה שנבחרה לעטיפת הספר ממחישה באופן קולע את המראה הנערי-בתולי הזה שהשתמר בחזותה של נוגה גם בגיל ארבעים ושתיים, כאישה בעלת עיניים יפות וגומת חן וכתפיים שטרם התעבו כמו אצל נשים בהגיען לגיל הזה". נראה שהוא חושב שעל העטיפה מצוירת אישה.
אילו טרח לקרוא את הכיתוב, היה מגלה שמדובר בתמונה של ילד בשם מקס, שהוא בנם של בעלי הגלריה שבו מציגה הציירת אליזבת פייטון את הדיוקנאות שלה.

לצערי אני מסכים עם הביקורת

קראתי את הביקורות והסקירות בעיתונות (ואף ב"אימגו"), על הספר הפחות מוצלח מכל ספריו של יהשוע עד כה. גיחכתי לנוכח הניסיונות המגושמים להוסיף משמעויות לבנליה (לה מר שהוא גם אמא וגם ים, השמות וכיוצא בזה), ויותר מכך הדידקטיות ההסברתית הטרחנית (ראו למשל ההסבר - שאין לו שום הצדקה - לחברי תזמורת, על דביסי, בידי המנצח - הלכנו לגוגל, קראנו על דביסי ושפכנו - כאילו שהנגנים הם ילדי גנון שזקוקים להסבר הטרחני הזה), סיטואציות מגוחכות על ניצבים והמצאות משונות שכאילו יש בהן עומק (כל עניין השוט, למשל) ועוד ועוד. אני מאוהבי ספריו הראשונים של יהושע, אבל הפעם הספר ממש משמים, טרחני ופשוט משעמם. חבל שפרט למתי מעט מהמבקרים איש לא מעז לכתוב אמת.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסף אורן