אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מחלוצים לליצנים ובחזרה: בעקבות תופעת הנוער המשועמם בימינו


התמונה של קובי דנה
ליצן. ציור: מירב גולן (פסטל על נייר, 70X50 ס"מ)

ליצן. ציור: מירב גולן (פסטל על נייר, 70X50 ס"מ)

רשימת השראה ותקווה לדור חלוצים חדש
  
"היינו נערים ונערות צעירים, שמאסו בחיי הרחוב הריקים 
והתמסרו בכל לבם ונפשם ובכל להט נעוריהם לרעיון הציוני – 
לעורר את העם לחידוש חייו, שיהיה עם נורמלי ובריא ככל העמים."
~ אלכסנדר זייד
 
לאחרונה עלו בכותרות קבוצות ויחידים של צעירים העוטים מסכת ליצן על פניהם ויוצאים לרחובות העיר לעורר בהלה בקרב הציבור. במקרה הטוב, מדובר במעשה קונדס של הפחדה ותו לא; במקרה הרע, מדובר בצעירים שנוטלים עמם גם כלי נשק קר (סכין, גז מדמיע ועוד הזרוע נטויה). משרד החינוך, נכתב בכותרות העיתונים, דרש מההורים: "אימרו לילדיכם לנהוג בצורה בוגרת."
 
הודעת משרד החינוך היא אבסורדית ומעידה על חוסר הבנה בסיסי של הגורם שהיה מצופה ממנו אחרת, שכן נוער הוא נוער, צעירים הם צעירים, הם לא 'מבוגרים' ולא חושבים כמו 'מבוגרים'. וטוב שכך... להיות מבוגרים יהיה להם מספיק זמן. אך האבסורד גדול עוד יותר, כי כשבוחנים את שאר כותרות העיתונים בימים האחרונים, ובכלל בדברי הימים, אין סיבה להתנשאות המבוגרים הזו על הצעירים – הם לא יותר טובים מהם! למעשה, הם יצרו את הסרטים והתרבות הפופולרית ששטפה את מוחם, מבלי ליצור איזון חינוכי שיבהיר להם מדוע התרבות הזו היא רק שעשוע ולא מעבר, בידור ולא מציאות. במילים אחרות, 'מבוגרים' יקרים, הנוער הוא השתקפות דמותכם ומעשיכם – אם להלין ברצונכם, הלינו על עצמכם. 
 
הנוער מלא בתשוקה, מלא חיים ודחף לריגושים. מטרת אנשי החינוך, ובראשם ההורים שהם מחנכי-העל של ילדיהם, היא לתעל את האנרגיות המתפרצות ליצירה חיובית. לומר לנוער – רוצים ריגושים? יש מספיק דרכים חיוביות לפעול ולזכות בריגושים האלו כחלק מתרומה לחברה, לעצמכם וגם לזולת. הכוח המתפרץ בכם הוא טבעי ויותר מכך – הוא רצוי! תעלו אותו לעבר התשוקה שלכם, תיצרו, תנדבו, תפעלו – הגשימו את עצמכם. 
 
כשניגשים לדון בתופעה זו, מציינים פרשנים שונים בעיקר את ההשפעה מאמריקה ואולי ממקומות אחרים, של סרטים ותרבות פופולרית שיצרה את העיוות המחליא. וכן, ניתן לדון באריכות על השפעות של תרבות פופולרית על מוחם של צעירים וצעירות. ובכלל כל התופעה פותחת צוהר לדיון רציני ומעמיק אודות החברה – הנורמות והערכים המנחים אותה – ושופכת אור על מצבנו העכשווי, במישור החברתי, התרבותי ואף הפוליטי. אך אני ארצה לגעת קצת בנושא מזווית אחרת, היסטורית-ערכית. 
דברי ימיה של ישראל המודרנית גדושים בפעילותם של חלוצות וחלוצים שהיו ברובם בשנות נעוריהם, אשר עלו ארצה בגיל צעיר ולרוב ללא הוריהם, כדי להגשים עולם ערכים שהאמינו בו, חלקם אולי חיפשו את עצמם ומקומם בעולם וייתכן שחלקם חיפשו ריגוש והרפתקה – הציונות וארץ ישראל בראשיתה נראתה אפשרות מושכת כזו, ואכן הציונות הייתה הרפתקה לא נורמלית.
 
גם היום בדורנו יש צעירות וצעירים שלוקחים חלק בעשייה ערכית משמעותית שמעניקה להם ריגושים וחוויות לאין ספור, מעניקה להם "הרגשת יצירה" ו"זרם מרץ פורץ באון ועוז" כדברי איש השומר אלכסנדר זייד. נוער ערכי זה פועל בתנועות חברתיות מגוונות – תנועות הנוער, במכינות הקדם-צבאיות, בתכניות מגוונות של התנדבות ועשייה למען הקהילה, בתחומי היצירה השונים; אך הם אינם זוכרים לקבל מספיק כותרות ואיזכור חדשותי, שכן אותם 'מבוגרים' כנראה אינם רואים בהם מעניינים מספיק לשיקולי הרייטינג בפריים-טיים החדשותי, דבר המעיד על הכלל הידוע כי "הרע מהלך בראש חוצות, ואילו את הטוב אלינו לחשוף", כפי שכתב המחנך האגדי, יאנוש קורצ'אק. 
 
בחלק זה של דברינו, ברצוני להפנות את הקוראים לקטעי דברים של חלוצים וחלוצות מעליית הצעירים של ימי העלייה השנייה, זאת כדי לעודד אותנו המבוגרים לתעל את האנרגיות המתפרצות של הצעירים הלהוטים לריגוש לעבר היצירה שתעלה אותם לכותרות מסיבות טובות שיגרמו להם ולקרוביהם גאווה ותקווה. לא כל הדור 'ליצנים' וגם אותם עלינו להפוך לחלוצים. דבריהם של צעירות וצעירי העלייה השנייה הם בבחינת השראה לנוער יוצר, אקטיבי ופורץ דרך, דוגמא ומופת להגשמה עצמית בעלת מחויבת לזולת. דברים אלו גם יוכלו להיות עדות לנוער שבדורנו כי הציונות היא ההרפתקה והריגוש הגדול ביותר שיוכלו לזכות בו, והיא תעניק להם חיי משמעות ויצירה, הגשמה ותקווה לדורנו ולדור העתיד.
 
חלוץ בן 17 – אלכסנדר זייד
"היינו נערים ונערות צעירים, שמאסו בחיי הרחוב הריקים והתמסרו בכל לבם ונפשם ובכל להט נעוריהם לרעיון הציוני – לעורר את העם לחידוש חייו, שיהיה עם נורמלי ובריא ככל העמים", כתב אלכסנדר זייד, מהבולטים שבחלוצי העלייה השנייה, הידוע בעיקר בשל פועלו בארגון 'השומר'. את הדברים כתב זייד בקובץ זיכרונותיו שהתפרסם לאחר הירצחו, 'חיי ראשונים - מיומני אלכסנדר זייד'.
 
זייד כתב את הדברים על התקופה שלפני עלייתו ארצה. בשנת 1903, עם פרוץ פרעות קישינב, הצטרף זייד בן ה-17 לקבוצת הגנה עצמית שהוקמה על מנת להגן על יהודי וילנה אם יפרוץ גם בה פוגרום. בקבוצת ההגנה פגש זייד את מיכאל הלפרין, איש העלייה הראשונה אשר השפיע עליו ברעיונותיו ובמעשיו. זייד סיפר על ההכנה לעלייה ארצה של קבוצת נערים בהדרכת הלפרין:
 
"ראינו אותו ומיד אהבנוהו. בעל דמיון כביר היה, והנאמנות והמסירות שלו לציונות היו לו לקו העיקרי בחייו. הוא שאף למעשי גבורה ומסירות נפש ומשך את כולנו אחריו כבסערה. במשך זמן קצר נקשרנו אליו וראינו בו מורה ומדריך. הוא חיזק את אגודתנו 'בני משה' וקרא לה בשם 'פועלי ציון'. הלפרין התחיל לחנך אותנו במרץ לקראת תפקידנו בארץ-ישראל. בחר מתוך אגודתנו שלושים חבר וטיפל בנו באופן מיוחד. בערבי שבתות וחגים היינו יוצאים ליערות שבסביבות וילנא – ולנים בהם. את יום המחרת היינו מבלים בספורט, והוא היה מרבה לספר לנו על התנועה הסוציאליסטית בעולם, על ארץ ישראל ועל הערבים. שאיפתו הייתה להכשיר אותנו לקראת החיים החדשים בארץ ישראל, לעבודת אדמה ולהגנת הארץ, והטיף לשינוי חיינו ביסודם: ללבוש בגדים פשוטים ככפריים, לאכול לחם שחור ופשוט ומאכלים טבעיים, להרבות בטיולים ולנשום אויר צח, לפתח את כוחות הגוף ולחשלם לתפקידי כיבוש הארץ. [...] בהשפעתו של הלפרין החלטתי סוף סוף לעזוב את הגולה ולעלות לארץ ישראל. הדבר היה ב1904 [ראשית ימי העליה השניה], בהיותי בן שבע עשרה."
 
בהמשך תיאר זייד את התחושות של צעירי הדור, חלוצי וחלוצות העלייה השנייה, בגליל: 
"ירדו גשמים ואנו עבדנו יומם ולילה ולא עיפנו. גרנו באוהלים ולא קבלנו. היה טוב לכולנו. הרגשת יצירה פעמה בקרבנו ולא רצינו להפסיק את זרם המרץ שפרץ ופיכה בנו באון ועוז. וכמה יפה הסביבה, כמה נהדר הנוף המקיף אותנו מכל הצדדים: לנגדנו מתנשא החרמון, שראשו מלבין כמפה צחורה. למטה חבויים כפרים בתוך מעטה ירק. בעמק משתרעת החולה. המבריקה כולה כראי גדול בשפע מימיה, ולכל אשר תשא עיניך - שטיחי פרחים צבעוניים וריחניים. האוויר צח וצונן, ובעמדי על גג הבית היה נדמה לי כי אני עומד על סיפון אניה המפליגה לים הפתוח. מעל למתולה מתנשאים כאילו שני אוהלים מלבינים ומחודדים - אלה הם שיאים שמוגלים של הררי הלבנון! מלוא חפניים יופי מפוזרים על פני הגליל העליון ואין העין יכולה לשבעו. יש לך רצון לגשת וללטף הכל, ומדי פעם בפעם אתה קורא מבלי משים קריאת התפעלות למראה ההוד המתגלה לפניך. כאן יגדל דור שלבו יהיה פתוח ליופי ולנאצל!"
   
"שבט חדש של אמיצי לב" – ישראל שוחט והקמת 'השומר'
מאמרו של ישראל שוחט 'שליחות ודרך' בספר 'השומר' מעניק עדות מרתקת להרהורי חלוץ ציוני צעיר בארץ ישראל המחפש את הדרך להגשמה הציונית. הרהורים פשוטים אלו מהווים את ראשיתה של היסטוריה אדירה שעשו שוחט וחבריו בפרט ובכלל צעירי העלייה השנייה. על כן, הם מהווים הוכחה כי מהפכה כבירה כפי שעשו בעבר יכולה להתחיל מהרהורי הצעירים על חיפוש דרכם בחיים, והם אשר יכולים להוליד יצירה אותנטית בקנה מידה שכזו. 
 
ישראל שוחט, מחלוצי העלייה השנייה וממקימי ארגון 'בר גיורא' אשר לימים נודע כארגון 'השומר' והיה מנהיגו, מספר ב'ספר השומר – דברי חברים' על ימיו הראשונים בארץ ישראל ועל הלך הרוח אשר היה רווח בימים ההם. "מאסנו בויכוחי הסרק באסיפות שלנו", הוא כותב כשהוא מתאר את הימים של ערב העלייה השנייה. היה זה בחודשים שקדמו לחודש כסלו תרס"ד (1903), בו עלה הגרעין הראשון של העלייה השנייה ארצה. והוא מוסיף – "עז היה רצוננו לעלות לארץ ישראל, רצינו להשתתף בפועל בבניין הארץ, להיות בין המגשימים."
 
לאחר העלייה לארץ, לא גן של שושנים חיכה לו ולחבריו, שלרובם עדיין לא מלאו 20, ולא לזרועות פתוחות של קודמיהם, אנשי העלייה הראשונה, הגיעו. נהפוך הוא, לא רק שהמצב בארץ לא היה מלהיב מכל בחינה שהיא, הרי שגם אלו אשר שוחט ובני דורו הצעירים ראו כגיבורים, אותם חלוצי העלייה הראשונה ואנשי ביל"ו, לא קיבלו אותם בחיבה יתרה בשל הפער בהשקפת עולמם ותפישתם. תחושה של בדידות וניכור הביאו את החלוצים הראשונים של אותם ימים להתארגן יחד במסגרות ספונטניות כדי להתחיל ליצור סוג של אחווה ודאגה לעולים ארצה על מנת להגשים את חזון גאולת הארץ שאליו הם כה נכספו לפני עלייתם. שוחט מספר כי "אחי אליעזר ואני ארגנו קבוצה קטנה שמורכבת הייתה מהחברים א.ד. גורדון, אברה קרניצקי, אלכסנדר זייד, הרשטיין ואנחנו השניים. גרנו בחדר אחד וניהלנו משק בית משותף".
 
אולם, בהמשך מספר שוחט על הספקות והרהורים הקשים שהוא חווה. אמנם הצליחו כמה חברים להתארגן יחד ולחיות יחדיו בשיתוף בתנאים לא פשוטים, אך לאחר העלייה לארץ משהו נראה חסר, מעיין פער עצום בין מה החלום שדימו להם לפני ירידתם בנמל יפו ולבין ימי הגעתם וחיי היומיום הקשים והבוגדניים שחוו: חיפוש אחר מקום בסיסי לגור בו, מעביד שיסכים להעסיק את העולה הצעיר במשקו ועוד מטרדות היומיום שהתנגשו עם התלהבות חזון האידיאל. "הזו הדרך? ולמה אני עמל?" כתב שוחט בכאב, "למה אני מקריב את מיטב שנותי? להתרוצצות מתמדת אחרי יום עבודה?"
 
שוחט וחבריו חשו אכזבה מרה מאוד מגיבורי ילדותם, אנשי ביל"ו וחלוצי העלייה הראשונה אשר "האידיאלים שלהם התנדפו במשטר הפילנתרופי של המושבות שהתנהלו על ידי פקידות מחוסרת חזון, שהייתה חסרה בהן כל תנועה לאומית וחברתית לגמרי." דבר זה העלה שאלה קריטית בחשיבתו של שוחט, "תחיית העם? מולדת? גאולת הארץ? – ודאי כל אלה רעיונות נשגבים הם, אבל האם דרכנו הדרך הנכונה? היהיה בכוחנו לחולל את המהפכה ביישוב ההולך ומסתאב?" אך שוחט לא נכנע, הוא המשיך להרהר והמשיך את עבודת יומו, המשיך לשרוד בג'ונגל הארצישראלי עד אשר הצליח לגבש לעצמו תכנית עקרונית לפעולה, "באותם הימים הצלחתי לרכז את מחשבותיי סביב עקרונות פעולה אחדים: צריך לחולל מהפכה ביישוב, לא בדברים אלא במעשים. לשם כך יש להקים ארגון של צעירים חסונים, שבט חדש של אמיצי לב חדורי הכרה ציונית ובעיקר יש להשפיע על הנוער להיות חלוצי ההגשמה הציונית."
 
תכנית מעשית ממש עדיין לא הייתה בנמצא. שוחט חיפש שותפים לדעה ולדרך. הוא מצא בחור צעיר שעלה מרוסיה, אלכסנדר זייד שמו. לאחר שסיפר לו על הרהוריו, "קפץ זייד ממקומו ואמר: 'ראית מהרהורי ליבי ונתת להם את הביטוי הנכון'. הוא לחץ את ידי והמשיך: 'איתך אני לחיים ולמוות, נתחיל – ומהיום!'"
 
שוחט הנלהב שמצא חבר החושב בדיוק כמוהו, התחיל לחפש חברים נוספים מבין החלוצים הצעירים שזה עלו על הרציף ביפו. אולם לא כל אחד עמד בקריטריונים שהציב, שכן "הראשונים מוכרחים להיות מהטובים ביותר, אבות כל המפעל. אחריהם יבואו אחרים." שוחט מצא את אותם 'הטובים ביותר', ביניהם צבי בקר, יחזקאל ניסנוב, יחזקאל חנקין וכאמור אלכסנדר זייד ועוד כמה חברים אשר יהפכו ברבות הימים למקימי ארגון 'השומר' ויחוללו מהפכה בחיים הארצישראלים. 
 
מדברים קטנים ומחשבות יומיומיות דרך מעשים אמיצים ועד למהפכה שלמה, אלו הדוגמא והמופת שהיוו זייד, שוחט וחבריהם לארגון 'השומר', צעירים וצעירות אשר "מאסו בחיי הרחוב הריקים" כדברי זייד, ופעלו לעשות את "הנוער לחלוצי ההגשמה הציונית", כדברי שוחט.  
 
שמא לא אוכל להיות פועל" - חלוץ בן 16 
יוסף ברץ (1890 – 1968) הוא אולי אחד המרתקים בשל גילו הצעיר. ברץ היה חלוץ העלייה השנייה, ולימים איש ציבור, ממקימי האגודה למען החייל וחבר הכנסת הראשונה. בעקבות גזירות שהוטלו על היהודים, עקר בילדותו עם משפחתו לעיר קישינב, שם הצטרף כנער צעיר לתנועת 'צעירי ציון'. הוא הפך לציוני נלהב, ובגיל 16 בלבד עלה לארץ ישראל לבדו. וכך הוא מספר על הימים הראשונים בארץ:
 
"ואני אז בן שבע עשרה. מעודי לא עבדתי עבודה פיסית. הייתי חוזר הביתה אחרי העבודה בידיים פצועות ונפוחות ולא יכולתי לנגוע בשום דבר, ובלי להחליף את בגדי הייתי יוצא לחצר דירתי, שהיו בה עצי זית גדולים, נשען על אחד מהם ובוכה כילד... היה בבכי הזה פחד מפני קשי ההסתגלות לעבודה: שמא לא אוכל להיות פועל, והיו בו גם מגעגועים לאמא... כעבור שעה קלה היה מעוררני חברי, שגר אתי בחדר אחד והיה קצת חזק ממני. גרנו שלושה בחדר קטנטן אחד, עבדנו בבנין אחד ושכרנו היה שווה, שכר מצומצם מאוד, שהספיק רק לצרכינו המינימליים. חיינו בצמצום רב. פת לחם לארוחת הבוקר, פת לחם לצהריים וארוחה במטבח בערב. ויכוח בלתי פוסק נמשך בין חברי, האחד מגליציה והשני משדליץ. הראשון, שהיה בנו של בעל חנות לסוכריות, מפונק ובעל שיניים רעועות מאכילת ממתקים, הוכיח בכל מיני הוכחות כי המזון החסכוני ביותר הוא חלבה או סוכריות בלחם, מפני שהן מפיגות את התיאבון... והשני, שהיה סורג גבריים בעיר מולדתו שדליץ, קפדן ודייקן מטבעו, הוכיח להיפך, שדג מלוח טוב יותר, כי הוא מזין ומשביע כבשר. הוויכוח נמשך יום-יום ולא הגיע לידי הכרעה אלא לאחר שלא הצלחנו להשיג את שני המיטליקים וצריך היה להסתפק בפת יבשה."
  
מה תעשי שם?!" – זיכרון חלוצה מימי העלייה השנייה 
דוגמא נוספת ומרתקת היא החלוצה הצעירה חנה בתיה שניפר (1889 – 1971). שניפר נולדה בקוידנוב, פלך מינסק, פולין. במינסק למדה תפירה ומלאכת יד. בשנת 1908, טרם מלאו לה 20, עלתה ארצה ושימשה תופרת לבנות האיכרים בראשון לציון. בהמשך הוזמנה לעקרון ללמד שם מלאכת יד ותפירה. משנישאה לשמעון, הצטרפו השניים לחוות הנוער 'בן שמן' כחברים בקבוצת ה'ירקנים'. בהמשך היו ממקימי המושב נחלת יהודה. ב-1921 עזבה חנה יחד עם בעלה את נחלת יהודה ובני הזוג עברו למחניים. משם עברו לתל עדשים ולבסוף, ב-1937 השתקעו בקיבוץ גשר-דלהמיה (אשדות יעקב). בתקופת מלחמת העולם השנייה התגייסה לחיל הנשים (A.T.S.) של הצבא הבריטי, שם שירתה שנתיים כטבחית, עד שלקתה בדלקת ריאות ונאלצה לחזור למשק. בשנותיה האחרונות עבדה בקיבוץ כתופרת ובמטבח הקיבוץ. במסירותה ונאמנותה החלוצית לעם, לארץ ולעבודה הצטיינה עד יומה האחרון. על ימי עלומיה בבית הוריה ערב עלייתה ארצה בימי העלייה השנייה סיפרה כך:
 
"היה זה בשנת 1903, שנת משבר אוגנדה, ולי טרם מלאו 14 שנה. הייתי ציונית נלהבת והחלטתי איתנה לנסוע לארץ ישראל [...] לא פשוט היה הדבר בימים ההם. זוכרת אני את דמעות אמא והשאלה האחת החוזרת ונשנית בפיה: 'מה תעשי שם?' זוכרת אני את אבא המהלך הנה ושוב בחדר הנרחב, שקוע בשתיקתו, מעשן סיגריה אחרי סיגריה, נשאר עומד רגע קט, מקשיב לדברי אמא, נאנח וממשיך בהילוכו (מי יוכל לשכוח זאת?). כאילו מבעד לערפל עולה לפני אותה שבת בין הערביים שלפני נסיעתי. רואה אני את אבא יושב בראש השולחן ושותה תה ואמא על ידו, ובקצהו הימני של השולחן יושבת אני, נתונה כולי ליום המחרת, יום הנסיעה, ולא קלטתי היטב את דברי הורי, שנאמרו בנחת. היו אלה דברים של תוכחה ופיוס, מלווים בקשה אחת: 'כשתרצי לחזור (והם היו בטוחים בכך, כנראה, שארצה לחזור) תכתבי מיד ונשלח לך להוצאות הדרך.'"
 
שניפר כמובן לא חזרה לבית הוריה, כפי שחשבו שיקרה, היא הייתה מהחלוצות והחלוצים שהחזיקו מעמד ויצרו חיים חדשים בארץ, בזכות הכוח והתשוקה הצעירה שלהם ליצירה והגשמה.   
 
"מראות התחייה! "קטעי זיכרונות של חלוץ צעיר בארץ ישראל
דוד בן גוריון (1886 – 1973), שכולנו מכירים כאחת הדמויות החשובות בתקומתה של מדינת ישראל והעם היהודי, נולד למשפחת גרין בעיר פלונסק בפולין. ב-1906 עלה לארץ ישראל ועבד כפועל חקלאי במושבות יהודה והשרון. כעבור שנה עבר למושבה סג'רה בגליל ובמקביל לעבודה החקלאית כתב בעיתון מפלגתו 'פועלי ציון'. כשעלה ארצה בגיל 20 כתב לאביו, "הידד! היום בשעה התשיעית עליתי על חוף יפו! היום ברביעית אנחנו הולכים לפתח תקווה. משם אכתוב מכתב מפורט. בדרך לא חליתי אף פעם! אני בריא, אמיץ ומלא אמונה. [...] זה שני ימים אני עובד בשדה, אני עוסק במלאכה יפה ונקייה... הנה נמצאתי בין אחי על אדמת פלשתינה. הרגשתי כי גלי אושר מתנשאים ממעמקי נשמתי ומפכים בלב... התחיה העברית הנה הנה! לא כאן אי אפשר לפקפק. אי אפשר שלא להאמין! כל מי שעיניים לו רואה בחוש, וכל מי שלב לו, לב רגש, חש ומרגיש את פרחי האביב! הנה נער עברי קטן דוהר לו בבטחה על סוס שוטף. נערה עברית בת שמונה רוכבת על חמור טעון במשא – אלה מראות התחייה...!"
 
לאחר שעבד זמן מה במושבות יהודה, החליט לעלות לגליל ומשם כתב:
"[...] פה בסג'רה מצאתי את סביבת המולדת, שכל כך ערגתי לה. אין עוד חנוונים וסרסורים, שכירים זרים, הולכי בטל החיים על עמל אחרים. כל בני המושבה עובדים ונהנים מיגיע כפיהם. הגברים חורשים, משדדים וזורעים אדמתם. הנשים עובדות בגינה וחולבות את הפרות, והילדים רועים עדרי אווזים בגורן ורוכבים על סוסים לקראת אביהם בשדה. בני הכפר הם, ריח הקמה והזבל נודף מהם ופניהם שזופי שמש."
"היחפנים" – דוד בן גוריון (גרין) וחלוצים נוספים בכרם ראשון לציון בימי העלייה השנייה 
 
"בסג'רה מצאתי את ארץ ישראל שחלמתי עליה. הטבע, האנשים, העבודה, הכל היה פה שונה, יותר ארץ ישראלי, כמעט כפי שחלמתי עליה בשבתי עוד בפלונסק. ההרים מקיפים וסוגרים את המושבה מכל עבר, ממזרח, ממרחקי עבר הירדן, נשקפים הרי הגלעד והבשן, עטופים אדים כחולים, ומראם כגלי ים תכלת, שהתנשאו מעלה ונקפאו כשהם תלויים ועומדים. ממערב, גבול המושבה, רובצים הרי נצרת הירקרקים. מצפון מתרומם זקן ההרים, שמשכמו ומעלה הוא מעל כל הרכסים הגבנוניים - החרמון הסב, המתנוסס במצחו ובלוריתו הלבנה וצופה על פני כל ארץ הגליל, ואפילו בירחי הקיץ החמים ביותר הוא מכוסה שלג. ומדרום, מקרוב מאוד, מתנשא בבדידותו היהירה - הר התבור, השומר הנצחי על עמק יזרעאל."
 
קטעי זיכרונות מאת ברל כצנלסון 
ברל כצנלסון (1887 - 1944) המה מנהיג תנועת העבודה הציונית, הוגה דעות ודמות מרכזית ביישוב טרם הקמת המדינה. אף שמעולם לא נבחר למשרה ציבורית רשמית, היה ברל לסמכות העליונה והנערצת בקרב רבים בתנועת העבודה וביישוב העברי בארץ-ישראל, ובפרט בקרב הנוער. מצעירותו חש אחריות רבה לגורלו של העם היהודי והאמין במהפכה הציונית, שעיקרה עבודת אדמה, חיי שיתוף ושוויון, תחיית העברית והקמת ריבונות יהודית בארץ ישראל. על ימיו בגלות בבית הוריו ותשוקתו לרעיון הציוני שהופיע בגיל צעיר, כתב:
 
"והנה, בין החידושים הגדולים בבית אבי היה זה, שקיבלתי בגיל שמונה מתנה – אבי הביא לי קובץ קטן של סיפורי ילדים, שכל סיפור היה קשור עם אחת מעשרת הדיברות. ובקובץ היה סיפור אחד של שבת, סיפור עממי מאד – כיצד צדיק אחד הלך במדבר, והוא הלך עם ישמעאלים, והנה הגיע ליל שישי עם חשכה, והוא החליט שכמובן בשבת לא יזוז ונשאר לבדו במדבר, טרף לחיות פראיות! והנה בא אריה – הוא היה סבור שהאריה עומד לטרוף אותו, אבל האריה רב. לרגליו ושמר עליו כל הלילה, ובמוצאי שבת רכב על האריה והדביק את השיירה. והיו שם בסופו של אותו סיפור שני משפטים. במשפט אחד היה כתוב ככה: צאצאיו של אותו צדיק יושבים עד היום בחברון. כשקראתי את הדברים האלה פרצתי בבכי נורא. עד היום לא ברור לי אם זה היה בכי של שמחה או בכי של עצב. קודם כל הוברר לי שארץ ישראל אינה עניין של העולם הבא, של מושג מיסטי, אלא שישנה ארץ ישראל בימינו. זו הייתה בוודאי שמחה גדולה. דבר שני היה, שאם צאצאיו של אותו צדיק יכולים להיות בארץ ישראל – מדוע אני אינני יכול להיות שם... ואני עוד זוכר היטב כיצד הסיפור הזה הביא מהפכה בעולמי. הקשר הריאלי שלי עם ארץ ישראל הממשית התחיל מאותו יום."
 
ברל היה בין צעירי העלייה השנייה שחוללו מהפכה בימים ההם בתנועה הציונית. עד מותו של הרצל ב-1904 היו שלושה זרמים עיקריים בציונות (שהיו לזרמי היסוד בכלל), המעשית, הרוחנית והמדינית. לאחר מות הרצל החלו להבין שכל אלו צריכים לבוא לידי שילוב יחד, סינתזה, כדי להגיע למטרה הרצויה, וחלוצי העלייה השנייה הוסיפו את הנופך שלהם – בניית חברה יהודית סוציאליסטית צודקת שמראשיתה תיבנה על יסודות צדק איתנים. לצעירי וצעירות הדור היה חלק משמעותי בעיצוב תפישה זו שתייסד את החברה הישראלית וברל תיאר את ההשפעה של צעירי הדור:
 
"מצב הציונות שונה באופן יסודי על ידי העליה שניה. [...] מבחינה איכותית היה משהו בעליה השניה, אשר שינה באופן יסודי את עמדתה המוסרית של התנועה הציונית. העליה השניה הבינה דבר אחד, אשר ציונים טובים ביותר ומורי הציונות מרחיקי ראות לא הבינו. הם לא הבינו מה שהבינה נערה פשוטה, [...] הרי שאנשי העליה השניה הבינו שהציונות לא תתגשם לעולם אם היא לא תשנה מיסוד את המציאות היהודית. [...] הציונות [...] גילתה פנים אחרות, שיש בהן איזה כוח להביא את נאמניה למשהו גדול, למשהו יסודי. [...] הדבר חדל להיות [...] שצעירים יהודים יתנדבו למשך שלוש שנים לשרת את עמם ואחר כך יחזרו לגולה ויעשו ציונים ככל הציונים. מגמת ההגשמה בציונות יצרה אנשים אשר במשך עשרות שנים חיים את חיי הציונות. הם לא ראו בחייהם בארץ ישראל הבאת קרבן לעם, אלא יצרו לעצמם בה מציאות חדשה."
  
"הנוער הוא הסיכוי הנצחי לאושר האנושות" – מרטין בובר
לסיום רשימת ההשראה הזו, ברצוני להביא בפני הקוראים את דברי מרטין בובר, הפילוסוף והמחנך הציוני-הומאני, שראה בנוער גורם חשוב בתולדות האנושות, שרק הוא המסוגל באמת לפרוץ גדרות ולהגשים ערכים. 
בובר כתב במאמרו 'ציון והנוער' כי "הנוער הוא הסיכוי הנצחי של האושר לאנושות, המזדמן לה, וחוזר ומזדמן לה מחדש, וזו – מאבדת אותו, וחוזרת ומאבדת. שוב מופיע וחוזר ומופיע על הבימה דור בני עשרים, להט הכיסופים אל המוחלט בלבו, בעל מסירות נפש אל האידיאל, והרי הוא מוכן ומזומן לפרוץ את שערי גן העדן החסומים. ואין עומד בין דור זה ובין מילוי חובתו, אלא המעשה שברצונו לעשותו ואליו הוא אומר להתכונן לפי שעה. אך בשעת ההכנה, משתלט על נפשו הצעירה שפע המטרות הזעירות שהחברה מזמנת לו. משתלטים עליו יצרי האנוכיות של הבל, ובייחוד היצר להתבלט ולהתנשא. הלא סביבתו, על כל כולה מטיפה והולכת כי חזקות הן ה'עובדות' מן האידיאות, כי נתונים אנו להשתלשלות שאין בכוחנו לשנותה אפילו שינוי כל שהוא, לצור לה צורה ולהשתלט עליה. ושוב לא זכתה האנושות לאותה זכייה ולאותו סיכוי שזימן לה הגורל – ועולה דור חדש, נוער חדש, אף שלא יקרה מה שקרה לקודמיו. ברם, זה ייחודן של התקופות שבהן חלים בחיי העמים והאנושות כולה, משברים גדולים מבית ומחוץ, שמסרבות הן להיכנע לגזרה, שמתמרדות הן בחוק ההתמדה ומעיזות להציל את מרץ הנוער שלא יתפורר ולהצמיח ממנו מעשה הפיכה, מעשה חידוש. תקופות אלה נדברות על הנוער בלשונות של אש. הן תובעות ממנו, אף מצוות עליו, שלא ייכנע, שיעמוד בפני הרעה, שיציל את הנפש ושיעשה מעשה… והנוער שומע בכולן. ומתמתח תוך התאמצות אדירה ומתנער מכפייתו של המנגנון הריק ועיינו נפתה לו. הוא מרהיב עוז בנפשו לעשות את הנבצר ממנו. הוא עושה כמעשה יהושע בגבעון: הוא משהה את השמש בשמים למען יושלם מפעלו. הוא מאריך בשעה אחת, בשעה אחת גדולה, את נעוריו ועושה ומקיים את מצוותה של שעת המפנה." 
 
בובר מסביר לנו, כי הנוער, בכלל בכל עם ועם ובכל מקום, הוא המפתח לשינוי, או אפשר לומר ל'תיקון' החברה ותחלואיה. הוא מסביר כי הנוער הוא 'הסיכוי' לאושר. הוא מדבר לא רק על הנוער כשלעצמו אלא על 'הרוח הנעורית', על 'הרוח הצעירה', שאינה חוששת לחלום ולשאוף להגשמתם של אידיאלים, גם אם נראים הם חלום באספמיה, שאינה פוחדת מסיכונים.
בובר מתייחס גם ספציפית לנוער הציוני בתקופתו, ראשית המאה העשרים, והוא אומר לנוער זה – אתם הסיכוי של העם היהודי לתיקון עצמו, ובכך גם לתיקונו של עולם. כאן גם מתגלה הממד האוניברסלי בהשקפתו הציונית של בובר, כאשר הוא תופש את הנוער הציוני כחוד חנית בתיקונו של עולם. 
 
בובר מודע למציאות, ומצר על כך שמרבית הדורות בסופו של דבר נכנעים להלך הרוח הקונפורמיסטי ונבלעים בתוך עולם המבוגרים ללא הצלחה ביצירת התיקון הנדרש. הטענה שלו היא בעד הנוער האופטימי, האידיאליסטי, ונגד עולם המבוגרים שלשיטתו הוא קונפורמיסט, סתגלן, פסימיסט, מקובע ודוגמטי אשר כל פעם מחדש מנסה להציב מכשולים בפני הדור הצעיר וטוען לעומתו כי הוא 'לא מציאותי' במחשבתו האידיאליסטית ובכך מדכא את רוחו ואת הסיכוי ל'אושר' כלשונו, או במילים אחרות – לתיקון תחלואי החברה. ואז מסביר לנו בובר כי דור החלוצים, כלומר דור הנוער הציוני, הם אלו שיצליחו! הם ינגחו את מכשולי הפסימיסטים, מחריבי האידיאלים, קוטלי השאיפה לעולם טוב יותר, הם הצעירים יצליחו לגבור על 'המבוגרים', או יותר נכון 'השקפת העולם המבוגרת', והרוח הצעירה שואפת החלומות היא אשר תעפיל ותגבור.
 
הנוער הציוני הזה אכן הצליח לגבור ולהעפיל כפי שמספרת לנו ההיסטוריה הארצישראלית, וגם בתקופת מלחמת העולם השנייה כאשר עיקר ההתנגדות היהודית נגד הנאצים הונהגה על ידי תנועות הנוער הציוניות – חניכים וחניכות, מדריכים ומדריכות הנוער. וכן גם בארץ ישראל הוביל הנוער הציוני את ההגשמה ובנייתה של חברה ישראלית ומדינה יהודית, ועמד באתגרים הגדולים ביותר, כפי שכתב אלתרמן בשירו 'מגש הכסף': אז מנגד יצאו נערה ונער / ואט אט יצעדו הם אל מול האומה. אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם / ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים יענו לה: "אנחנו מגש הכסף,  שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".
 
צעירים וצעירות יקרים – רוצים ריגושים? הציונות מחכה לכם שתגשימו! אנו מחכים לכם, בואו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת קובי דנה