אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

על ההצגה: ארוחת טעימות


התמונה של חיים ספטי
כרזת ההצגה "ארוחות טעימות"

כרזת ההצגה "ארוחות טעימות"

ההצגה מספרת על צעירה חילונית, המבקשת להינשא לצעיר דתי, המתגורר ביהודה ושומרון. כמקובל בימינו, הולכים הצעירה והצעיר עם הוריהם ל"ארוחת טעימות", שלפני החתונה. המחיר המבוקש עבור החתונה,כך מתברר והולך להורי הצעירה, הינו יקר מאד ומעל ליכולתם הכלכלית. הם שקועים בחובות, ובמהלך ההצגה אף מתברר להורי הצעירה ששניהם הפסיקו לעבוד, הוא מסיבות אידיאולוגיות והיא מסיבות כלכליות (הם מספרים על כך זה לזה במהלך אותו ערב. הוא עיתונאי והיא אדריכלית).

הדרמה מתרחשת בביתה של הצעירה, לאחר שהיא והוריה חוזרים לביתם, כאשר אט-אט מתברר שלא רק קושי כלכלי עומד בפני החתונה אלא גם קושי אידיאולוגי. אבי הצעירה, מוטי, הינו עיתונאי דעתן, בעל השקפות "שמאליות" בענייני "השטחים", המרבה לכתוב מאמרים בעיתונו נגד ההתנחלות ב"שטחים", והוא אינו נלהב מן "השידוך" המיועד.

בין היתר, עולה הרעיון לדחות את החתונה. זמן מה לאחר מכן, באותו ערב, מגיע הצעיר לביקור, ובמהלכו מתגלה קרע עמוק בין הצעירה לבינו. הצעירה מבינה, בהארה פתאומית, שלמרות אהבתה אליו, היא תתקשה לקבל עליה את אורח החיים המצופה ממנה, והיא מחליטה לבטל את החתונה. באותה שעה, מגיעים הורי הצעיר לביקור, ובמהלך הביקור צפים הקשיים הכלכליים ובעיקר ההבדלים האידיאולוגיים הגדולים בין אבי הצעירה לאבי הצעיר (יהודה), ועולה ההצעה לדחות את החתונה.

ההצגה מסתיימת ב"הפי אנד", בחתונת הצעיר והצעירה. עד כאן תוכן ההצגה, בקיצור נמרץ.

ההצגה הינה הצגה דרמטית, המצטיינת במתח בלתי פוסק. המשבר הכלכלי הקשה, שבו נתונים הורי הצעירה, ביחד עם ההבדלים האידיאולוגיים שבין אבי החתן לאבי הכלה, מנוצלים היטב על-ידי המחזאי (שלמה מושקוביץ) ליצירת מתח דרמטי, שאינו פוסק לרגע. הדיאלוגים האידיאולוגיים בין הדמויות השונות, ובפרט בין מוטי ליהודה, נאמרים ברמות טיעון טובות ומנוסחים היטב, הגם שעצם הטיעונים אינם מקוריים, והם רווחים בחברה הישראלית זה כחמישים שנה. יש לציין שגם בדיאלוגים שבין מוטי ואשתו עולה הנושא האידיאולוגי, על-ידי מוטי, אם כי ביניהם אין דגש על חילוקי הדעות האידיאולוגיים, ולמעשה לא ברור לנו מהי דעתה של האישה בנושא זה. התייחסותה היא בעיקר לפן המעשי של התפטרותו של מוטי מעבודתו, עקב עמידתו על עקרונותיו העיתונאיים, והשלכותיה על מצבם הכלכלי.

מוקד-הדרמה השני של המחזה, הקשיים הכלכליים של הורי הצעירה, מנוצל היטב אף הוא על-ידי המחזאי ליצירת דיאלוגים נוקבים וחריפים בין בני הזוג, שבמהלכם מעלה מוטי מוקד-דרמה נוסף, והוא טענתו כי גורמי ימין (הוא אינו נוקב במפורש במונח זה, אלא אומר "הם", כאשר מן ההקשר ברור לנו שהכוונה לגורמי ימין) משתלטים והולכים על העיתונות בישראל, כך שעיתונאים בעלי עקרונות כמוהו, מוצאים עצמם נאלצים להתפטר, אם אינם מוכנים לוותר על עקרונותיהם והבעת דעותיהם האמתיות ואינם רוצים "להתיישר" עם הקו האידיאולוגי של בעלי העיתונים. גם בנושא זה, המחזה אינו מעלה נושא מקורי, והוא נושא הידוע לכל מי שמתעניין באיומים הקיימים על חופש העיתונות בארצנו, אך אין הדבר גורע מאומה מכך שהנושא חשוב וראוי בהחלט, לדעתי, להעלאה במחזה.

נושא נוסף העולה במחזה, אם כי צדדי יחסית, הוא ה"פלצנוּת" של אירועי חתונות רבים, שבהם מוגשים מאכלים בעלי שמות מצועצעים-לועזיים-"פלצניים", שאיש אינו יודע מה הם, ובכל זאת, הכול חשים חובה ולחץ חברתיים לחגוג עמם את חתונותיהם, למרות (ואולי בגלל), היוקר הרב שלהם, המעניק לחוגגים יוקרה חברתית.

המחזה כתוב בכישרון. הדמויות הינן מורכבות, עד כמה שמחזה העוסק בדמויות, שחלקן בעלות עקרונות אידיאולוגיים (מוטי ויהודה) יכול לאפשר. אין המדובר במורכבות מסוג המורכבות של דמותו של המלט, למשל, שהינה מורכבות של לבטיו וייסוריו של האדם מול גורלו וההכרעות הנדרשות ממנו. הדמויות במחזה "ארוחת טעימות" עוברות התפתחות לקראת סוף המחזה, כאשר הן מוטי והן יהודה  מתעלים, למען בתם ובנם, מעל לפערים האידיאולוגיים שביניהם, ונותנים את ברכתם לחתונה, ומוטי עובר על אחד מהאיסורים שקבע לעצמו מתוך עקרונותיו, שלא לחצות את "הקו הירוק" אל "השטחים", שבהם, כך סוכם, לבסוף, תיערך החתונה.

המחזה מסתיים, כאמור, ב"הפי אנד" ("צרה" היא, בעיניי, הקיימת בכמה מהמחזות שראיתי בשנים האחרונות, שבהן ה"הפי אנד" נראה כנכפה על המחזה מתוך החלטה שרירותית של המחזאי, כנראה ב"לחץ" שהוא חש מצד רצון-הקהל ואולי אף הנהלת התיאטרון, וה"הפי אנד" אינו נובע באופן טבעי ואמתי מן המחזה), בחתונתם של הצעירה והצעיר, אך במחזה זה, ההתפתחות שעוברות הדמויות הראשיות (מוטי ויהודה), יוצרת הֶכְשֵׁר ל"הפי אנד", והוא נובע באופן טבעי ואמתי מעלילת המחזה. המחזאי, בתבונתו, יצר "הפי אנד" שאינו כפוי על המחזה, ויש לזקוף זאת לזכותו.

על הדמויות: דמויותיהן של אם הכלה ואם החתן, הינן דמויות המקנות למחזה את הפן האנושי והמרוכך שיש בו. בעוד שמוטי הינו בעל עקרונות ואידיאליסט "שמאלי" ואדם סרקסטי ועוקצני, בעל ניסוחים חדים ו"קטלניים" כנגד אידיאולוגיות הימין, כנגד האמונה הדתית וכנגד תופעת הפגיעה בחופש העיתונאים לפרסם מאמרים שאינם לרוחם של בעלי עיתונים "ימניים", וכנגדו יהודה הינו בעל אידיאולוגיה ימנית מובהקת, הרי שרעיותיהם הן אלה שמצליחות להשפיע עליהם להתגבר על המעצורים של עקרונותיהם והאידיאולוגיות שלהם ולתת את ברכתם לזוג הצעיר. נתנאל (נתי), הצעיר, הינו דמות מורכבת. מצד אחד- מאמין "אדוק", תלמיד ישיבה ועילוי, ומצד שני- אדם רגיש, רך בנפשו ושואף לפשרה עם חברתו, שלפתע, כאמור לעיל, ברגע האחרון שלפני הסיכומים על החתונה, מחליטה לחזור בה. הצעירה אף היא דמות מורכבת, עוברת לבטים ותהפוכות, מסכימה-לא-מסכימה להתחתן, אוהבת-לא-אוהבת את נתנאל, מתלבטת, ולבסוף נאותה להפצרותיו, שלא לומר תחינותיו.

דמותה של נטע, נערה-ילדה, אחותה של הצעירה, הינה דמות שיש להתייחס אליה באופן מיוחד. המחזאי "הטיל" על נטע שני תפקידים. התפקיד האחד הוא תפקיד האחות והבת, והתפקיד השני, שאינו כתוב אך הוא ברור, הוא תפקיד שמקביל לתפקיד המקהלה במחזה היווני העתיק- היא פונה אל הקהל, מֵעֵבֶר לדמותה כאחות וכבת, מחווה דעתה על העלילה, מביעה עמדות ומחשבות ותובנות כלליות עליה ועל הדמויות, מקדמת את העלילה, מסכמת אותה, מסבירה אותה וכו'. היא גם מספקת מעין קטעי קישור בין הסצנות (מתפקידי המקהלה בטרגדיה היוונית). יש כאן, אולי, מעֵין "קפיצת מדרגה" בתפקיד המקהלה בטרגדיה היוונית והרחבתו, אך אולי חלק מדבריה נאמרים בתפקידה כאחות וכבת. הגבולות מטושטשים, לעיתים, בין שני תפקידיה (כאחות וכבת, וכמעֵין המקהלה בטרגדיה היוונית). בין היתר, היא אומרת במפורש דברים המרחפים בחלל-השיחות, אך האחרים אינם אומרים אותם, מאחר שאין זה מקובל לאומרם. כשאבי הכלה ואבי החתן מנסים לשכנע זה את זה שניתן לדחות את החתונה, אומרת נטע: "הם לא יכולים להזדיין לפני החתונה". היא אינה אומרת זאת לאבי החתן ואבי הכלה (היא אינה פונה אליהם והם אינם מגיבים כלל לדבריה), אלא לקהל, כמו המקהלה בטרגדיה היוונית. זו הפעם הראשונה שאני נתקל בתופעה של שחקן המשחק גם תפקיד המקביל לתפקיד המקהלה היוונית בכלל, ובאופן כה נרחב ולאורך כל המחזה בפרט. זהו, ככל הידוע לי, חידוש (כלומר, מבחינה זו שנטע ממלאת גם תפקיד המקביל לתפקיד המקהלה היוונית לכל אורך המחזה וכמעט בכל הסצנות שבמחזה). יחד עם זאת, נראה לי, לפי המחזות שראיתי במהלך חיי (כמובן, לא את כל המחזות ראיתי), שאולי ("אולי" גדול מאד) זכות הראשונים לכך שגיבור בהצגה ממלא תפקיד המקביל, אמנם במידה מצומצמת ביותר, לתפקיד המקהלה בטרגדיה היוונית, שמורה לחנוך לוין, שבאחד ממחזותיו, שראיתי לפני שנים רבות מאד, גיבור מבוגר פונה לפתע אל הקהל וקובל על כך שאחד מגיבורי המחזה לא הלך להלוויית אביו, ואולם, מאחר שמדובר במשפט אחד או שניים בלבד באותו מחזה, ספק אם ניתן לראות בכך חידוש מכוון, ואני רואה בו דבר  אקראי. במחזה שלפנינו, אין ספק שמדובר בחידוש מכוון, עקב היותו כה נרחב. חשוב גם לציין, שיש חידוש חשוב במחזה זה גם בכך, שבעוד שבמחזה היווני חברי המקהלה לא היו שותפים במחזה כגיבורים, אלא פעלו כגוף נפרד מהשחקנים, הרי שבמחזה שלפנינו, "המקהלה" הינה בעת ובעונה אחת גם אחת הדמויות. המחזאי ראוי לציון על שני חידושיו אלה- הכנסת תפקיד המקביל למקהלה שבמחזה היווני העתיק, או הקלאסי, למחזה באופן כה נרחב, והכללת תפקיד המקביל ל"מקהלה היוונית" בפיה של אחת הדמויות.

על המשחק: הדמויות כולן משוחקות היטב. השחקן המשחק בתפקידו של מוטי, כאיש עקרונות "שמאלי" סרקסטי והעוקצני, והשחקן המשחק בתפקידו של יהודה, כאדם "ימני"  אידאליסט ובעל עקרונות, ולימור גולדשטיין, בתפקיד אם הכלה, משחקים היטב. השחקנית המשחקת בתפקיד אמו של נתנאל, משחקת נפלא, בתפקידה מכמיר הלב כאם (הדתייה), שטובת בתה חשובה לה יותר מכל, ושעקרונותיו של בעלה היו לה לזרא, והיא מוכנה לעמוד כנגד בעלה בְּרוֹך, כשהדבר נדרש, ובתוקף, כשהדבר נדרש, על מנת שישנה את דעתו ויסכים לתת את ברכתו לזוג הצעיר. השחקנית המשחקת בתפקיד נטע, משחקת נפלא, בתפקיד הקשה והכפול שהוטל עליה, והיא תגלית בעיניי. היא משחקת נפלא תפקיד של נערה-ילדה "היפר-אקטיבית", קופצנית, לא שגרתית (בעיני אבי החתן "משהו אצלה לא בסדר" ובעיני אם החתן היא "מקסימה").

התפאורה, שנֶהֱגְתָּה בתבונה, ספת-סלון ענקית ובה אינספור כריות נוי, מרמזת, לדעתי, על "שיחות הסלון", שבהן נוהגים הישראלים לערוך את ויכוחיהם הפוליטיים-כלכליים בלילות שבת, וספת-סלון אף מתאימה להיות מקום האירוח של "הזוג" ושל הורי החתן המיועד.   

לסיום: מחזה מסוג זה מעלה בפנינו את השאלה המרחפת בחלל המחזאות העברית זה שנים רבות (ואין לראות בדבריי אלה ביקורת על מחזה זה דווקא). השאלה היא עד כמה אמורה המחזאות הישראלית לעסוק בשאלות אקטואליות בנות-חלוף, ולהבדיל- עד כמה היא אמורה לעסוק בשאלות קיומיות מהותיות. שאלה נוספת, הקשורה במידת מסוימת לשאלה הראשונה, אך לא בהכרח, היא עד כמה אמורה המחזאות הישראלית לעסוק  במתרחש בפנימיות נפשם של הגיבורים, ולהבדיל- עד כמה היא אמורה לעסוק רק בהתייחסותם של הגיבורים לנושאים אקטואליים. באופן אישי, אני מצר על כך שיותר מדי (לטעמי) מחזות הנכתבים זה שנים רבות בארצנו, עוסקים בשאלות אקטואליות ובהתייחסותם של הגיבורים לנושאים אקטואליים, ופחות מדי מחזות עוסקים בשאלות קיומיות מהותיות (שמטבען הן נצחיות ולא בנות-חלוף) ובמתרחש בפנימיות נפשם של גיבורי המחזה. לעצם המחזה שלפנינו, מוכיח המחזאי, כמו גם מחזאים אחרים, אך לא כולם, כי ניתן לגשר, במידה חלקית, על הפער שבין שני סוגי כתיבת המחזות הנ"ל, וזאת בזכות כישרונו לבנות דמויות מורכבות (למשל, הסצנה הקצרה, שבה מביע יהודה את התפעמותו מכך שהוא צופה אל הנוף ב"שטחים" ומתרגש מכך שבהם הלך אברהם אבינו עם צאנו, סצנה המקנה עומק רגשי ונפשי לגיבור, ובסצנות שבהן מביע מוטי, בשיחותיו הנוקבות בנושא זה עם אשתו, את עקרונותיו כעיתונאי ואת חוסר יכולתו להתיישר עם הקו הימני שהשתלט על עיתונו, הדורש ממנו שלא לפרסם את המאמר, שבגינו נאלץ להתפטר). ואולם, בעינה עומדת הבעיה, שמרבית הדיאלוגים שבמחזה עוסקים בעימותים סביב אידיאולוגיות ונושאים אקטואליים, ולא סביב בעיות קיומיות מהותיות וסביב המתרחש בנפשם פנימה של הגיבורים. ניתן לומר, שבזכות המחזאי, ניצל המחזה מקלישאיות מחרידה הצפויה ממחזאי פחות מוכשר ממנו ופחות מסוגל לבנות דמויות מורכבות, אך הסכנה הזו אורבת לכל מחזאי, שמחליט לעסוק בנושאים אקטואליים מובהקים, ועל כל מחזאי כזה להיות מודע לסכנה זו, שאם לא כן, עלול הוא לחטוא בכתיבת מחזה קלישאי.

הבמאי: דדי ברון. השחקנים: לימור גולדשטיין, מוטי כץ, איה גרניט שבא, יואב לוי, נעמה שטרית, הדר ברוך ודוד שאול. תיאטרון הקאמרי.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת חיים ספטי