אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

האם היה לדור תש"ח גיבור ספרותי? אמנות הסיפור של חנוך ברטוב


התמונה של יוסף אורן
האם היה לדור תש"ח גיבור ספרותי? אמנות הסיפור של חנוך ברטוב

מפתח הלב, אבנר הולצמן, מוסד ביאליק

לחלק הקודם...

בצד העמדה הברורה שביטא בנושא העוול שנעשה לסופרי "דור תש"ח" על-ידי המעטת ערכם של ספרי הפרוזה שכתבו, הציג אבנר הולצמן בספר "מפתח הלב" גם תמיכה בלתי-מסויגת בהכרזתו של חנוך ברטוב "אני לא הצבר המיתולוגי", שאותה הבליט ברטוב במסות אחדות שכלל בשניים מספריו העיוניים: בספר בשם זה שפירסם ב-1995 ובספר "לגדול ולכתוב בארץ ישראל" משנת 2007.

ואכן, ברוב פרקי הספר מגדיר הולצמן כמוסכמה מוטעית את המסקנה שהסיקו חוקרים מעלילות ספריהם המוקדמים של סופרי "דור תש"ח", שבהם סיפרו על נעוריהם בקן התנועה ועל בחרותם בהגנה וכלוחמים במלחמת תש"ח, לפיה גילפו בהם דמות גיבור של דורם והוא: הצבר.

במונח "מוסכמה" התנסח הולצמן כבר בפרק הראשון של הספר: "אחת המוסכמות המוצקות ביותר בנוגע לספרות דור תש"ח היא שספרות זו בנתה וטיפחה גיבור טיפוסי מרכזי אחד: הצבר המיתולוגי, פרי ההילולים של ארץ ישראל. אנדרטה של יופי גברי, נחישות ותעוזה, נאמנות והקרבה, המנוגד ניגוד סימטרי לדמותו של היהודי הישן, הנושא עמו את עקת הגלות, עיוותיה ומכאוביה" (עמ' 24-23), וכך התנסח גם בפרק החמישי "אחת המוסכמות המקובלות שהתקבעו בשיח שנסב על קבוצת סופרים זו גורסת שביצירותיהם חוזרת ומופיעה דמות טיפוסית של גיבור: הצבר המיתולוגי, העברי החדש שצמח בארץ, מנותק ממורשתו היהודית, מנוכר להוריו ולסביו ונבדל מהם בכול, עוין את הגלות, אדיש לשואה ומשתעשע ברעיון הכנעני, עולמו האינטלקטואלי צר ומוגבל והצד הגופני והיצרי גובר בו על היסוד הרגשי והרוחני" (עמ' 105). 

הכרה של חוקר ספרות בכיר כמו פרופ' אבנר הולצמן בנכונות ההכרזה של ברטוב "אני לא הצבר המיתולוגי", לא רק בשם עצמו אלא בשם כל סופרי "דור בארץ", כמוה כמתן גיבוי להאשמת כל סופרי תש"ח בכישלון קולקטיבי חמור ביותר, בכך שלא הצליחו לגלף דמות של גיבור המייחד אותם, המייצג את ערכיהם כבני הארץ בהווה ואת חזונם ביחס לעתיד, בספרים הרבים שפירסמו במשך שני העשורים הראשונים של פעילותם בספרות העברית. או בקצרה: תמיכת הולצמן בהכרזת ברטוב כמוה כהכרזה שלא היה כלל גיבור ספרותי לדורו של ברטוב.

היחס ל"נטל הירושה"

נגד הטוענים שסופרי תש"ח לא גילפו דמות גיבור של דורם, ורק חוקרי הספרות המאוחרים בדו מליבם את תכונותיו ואת רעיונותיו של הצבר המיתולוגי, אני מציע להם במאמר הזה לחזור ולעיין ביצירתם המוקדמת בארבע הסוגות של הספרות שבהן כתבו (הסיפור, השיר, המחזה והמסה) וגם בתוכן הדברים שהשמיעו אז בעל-פה בהזדמנויות שונות, ולהשיב אחר-כך תשובות על השאלות הבאות:

א.    האמנם לא גילפו סופרי "דור בארץ" את הצבר כדמות שלֵמוּת של דורם, כיהודי מזן חדש המתייחד בתור "אדם של מקום" שערכיו הם מציאותיים וגשמיים וכשונה מדמות השלֵמוּת של סופרי העליות, החלוץ – יהודי שהיה "אדם של זמן" ואשר עלה לארץ ישראל מכורח היותו נושא על כתפיו את "נטל הירושה" ההיסטורי של העם היהודי לדורותיו.

ב.     האמנם לא גילפו סופרי הדור במשך כשני עשורים את הצבר כדמות המבטאת במראה החיצוני שלה ובתכונותיה הרוחניות את כיסופיהם להיות חוליה ראשונה בשושלת של יהודים חילוניים בני הארץ, המופרדת מהשושלת המסורתית-גלותית שהוריהם היו עדיין מחוברים אליה גם אחרי שעלו לארץ-ישראל?

ג.      האמנם לא השתעשעו רוב סופרי "דור בארץ" במשך כשני עשורים, בתחילת דרכם בספרות, ברעיונות שנוסחו בשני החזונות "הכנעניים", זה של יונתן רטוש ("העברים הצעירים") וזה של אורי אבנרי ("המִנְשר העברי"), אף שרק מקצתם השתייכו לחוגיהם באופן פעיל?

   יתר על כן: תמוהה בעיני הבלטת ברטוב כסופר המתייצב מול בני דורו באותן שנים, סופר אשר "הטעים את עוצמתו של רצף הדורות היהודי ואת משקלו של הרכיב היהודי השורשי בזהותו שלו ובזהותם של בני דורו" (עמ' 10). כיצד לא הבחין הולצמן שאת השקפתו זו לא השמיע ברטוב בפומבי לפני שנת 1970, השנה שבה פרסם את הרומאן "של מי אתה ילד", שהיה הראשון מבין ארבעת כרכי הטֶטְרַלוֹגְיָה הביוגרפית שלו? והן העובדות הגלויות מוכיחות, כי עד שהשלים את הספר הזה לא הציג ברטוב לא בספריו וגם לא במאמריו "מהות צברית אחרת" כאלטרנטיבה לאורי, גיבור "הוא הלך בשדות" (1947), וגם לא לאליק, גיבור "במו ידיו" (1951) של משה שמיר וגם לא לעמיחי וקובי, הבולטים מבין הלוחמים שתיאר ס. יזהר ב"ימי צקלג" (1958).

ואם לדייק: ברטוב החל לבטא ברהיטות את העובדה שהוא "איננו הצבר המיתולוגי" רק בשלב שבו החלו כמעט כל סופרי תש"ח לבצע את המהלך של "החזרה בתשובה" ואת הנסיגה מהאידיאולוגיה הצברית, שאותה ביטאו בסיפוריהם ובשירתם בשנות הארבעים ובשנות החמישים (ראה הפרק משנת 1973 "הפורצים חוזרים בתשובה" שכינסתי ב"שבבים" ואת הפרק משנת 1986 "פרידה מדמות הצבר" שכללתי ב"ציונות וצבריות ברומאן הישראלי" –  שניים מספרי הסדרה המחקרית-ביקורתית שלי "תולדות הסיפורת הישראלית").

אמנם אין סיבה שלא להאמין לעדות האישית של ברטוב משנת 1954, במעמד שבו הוענק פרס אושיסקין לספרו השני, "שש כנפיים לאחד", שכבר אז הרגיש אי-נוחות עם הכרזות הזרוּת שהשמיעו רוב סופרי דורו הצברים כלפי היהודי הגלותי, אך אם קוראים בעיון את האסמכתא המוקדמת הזו מתברר שגם בו קינן אז, בהיותו סופר צעיר, לא יותר מיחס אמביוולנטי של "יליד הארץ" כלפי "יהדות הגולה" – כעין רגש אשמה "שבהגיעו לכלל ביטוי יש לו פנים לכאן ולכאן: שנאת המוצא - - - והכמיהה לשורשים" (ראה בספרו של ברטוב "אני לא הצבר המיתולוגי", עמ' 45), אך ודאי לא תחושה מגובשת שהוא אינו "הצבר המיתולוגי".

יתר על כן: את הרצאתו החשובה "הדיבה הרעה על אדישותנו לשואה" השמיע ברטוב באוניברסיטת ת"א בסוף שנת 1991 וגם את הכרזתו "אני לא הצבר המיתולוגי" השמיע כהרצאה באקדמיה באמצע שנת 1992. ובכל מקרה, המחקר הספרותי איננו יכול לבסס את מסקנותיו וסיכומיו על תקופה ספרותית כלשהי על הצפה מאוחרת של זיכרונות מודחקים של הסופרים וגם לא על שינויים בעמדותיהם לאורך השנים, אלא רק על הטקסטים שכתבו ופרסמו במועדם.

וכך אמרו דוברי הדור

מבחר הציטוטים הבא יוכיח שסופרי תש"ח גילפו בשנות הארבעים ובשנות החמישים של המאה הקודמת דמות שלֵמוּת שביטאה את הרגשתם ואת השקפתם כבני הארץ. לדמות אידיאל זו היתה פיזיונומיה של נעורים נצחיים, נעורים של "דור בארץ אמנם חי" (כלשון שורת השיר מתוך "אני מאמין" של המשורר הנערץ עליהם, שאול טשרניחובסקי, שאותו העריצו יותר מאשר את ביאליק, משורר "המתמיד") – דור שראה את עצמו כחוליה ראשונה בשושלת חדשה, או בקצרה: דור שייחס לעצמו יעוד נחשוני: לגלם דמות של יהודי שונה מזה שייצגו הוריו מדור העליות בעיניו.

תחושה זו של הדור ביטא מתי מגד במסה שהופיעה ב-1950 בקובץ "יבול" ליובלו של שלונסקי : "ביסודה של תמונת עולמו של בן הדור אין אתה מוצא אלא אותו בלבד: זיכרונותיו, חוויות ילדות שלו, אוצר מילותיו. אלה וכיוצא בהם הינם תוצר מובהק של הארץ ושל עשייתה החדשה – אך אין בהם מתחושת רציפות הדורות. הבעיות בהן מתחבט בן הדור, אינן עמוסות משא-לעייפה של דורות קדומים, ואף הדור הקודם האחד – שבוודאי רב חלקו ביצירת הקרקע לעשייה חדשה זו – אינו שותף להן כמעט" (עמ' 353, ההדגשה בציטוט זה ובכל הציטוטים הבאים אינם מופיעים במקור).

על השקפה זו חזר גם משה שמיר מעל הבמה של ועידת הסופרים העברים בשנת 1957: "נבין שהיחס בין דור לדור איננו יחס של סיבה לתוצאה. הגיע הזמן שהדור הרואה את עצמו כסיבה, שהדור המבקש לראות בממשיכיו את תוצאותיו, יחדל מן האשליה התמימה הזאת".

שנה לאחר מכן פירסם ס. יזהר את יצירתו החשובה ביותר "ימי צקלג", שבה העניק פתחון-פה להשקפה של הדור בפי אחד מגיבורי הספר: "אם יש בנו דבר של ממש – הריהו דווקא בהיפוך ממה שביקשו מאיתנו - - - ודוגמא: אהבת העם היהודי! הה, כן. בוא רגע ונדבר בזה. העם היהודי! איזה עם יהודי? אהבת העם היהודי! מי אוהב אותו? הלא אנחנו נמלטים כניכווים מפני כל מה שהוא יהודי וזה כבודנו וזקיפות שידרתנו. ותדעו במפורש, אחת ולתמיד: אנחנו בוחלים בכל מה שגם ריח-ריחו כזה. החל בשיעורי ההיסטוריה היהודית מנהגי גלות ובאידיש בכללה - - - מנערים חוצננו במפורש, מכל שייכות שהיא, לא רק ממה שריח דת או מסורת לו, מכל מה שקורין לו 'רגש יהודי', כולל חזנות, מטעמי-דגים וטקסי-הלוויות – כל אותה תַּבְחֵלה מוּקְצה מחמת שׁוּמָן עָפוּשׁ – אלא גם מכל מי שבא לתבוע בכוח זכויות יִחוּס או כיבוד רגשות מאז 'העלייה השנייה' ועד 'תולדות ההגנה'" (עמ' 375).

ועוד לוחם מלוחמי צקלג השלים את דברי קודמו ואמר, שהוא וחבריו שנולדו בארץ "בחורים בלי יִחוּס-אבות המה, רק יִחוּס אב להם, וכל הקודם לעליית אבא – חשכה, עד ימי דוד המלך" (עמ' 556). כדברים האלה ממש השמיע ס. יזהר בשם עצמו בנאום שלו בוועידת הסופרים העבריים שהתקיימה בבית הסופר בת"א בשנת הופעתו של "ימי צקלג" (1958). בדבריו אישר יזהר את קיומה של זיקה גנטית לאב ("ייחוס-אב"), אך שלל הרגשת קשר מחייב כלשהו אל הרצף ההיסטורי של שנות הגלות ("ייחוס-אבות") – מחשבות שזהות להן השמיעו גם סופרי תש"ח האחרים בכתב ובעל-פה כעשור שנים לפני מלחמת השחרור וגם כעשור שנים אחרי ייסודה של המדינה.

מהי "דמות שלמות"?

אף שאישית אני מזדהה עם השקפתו הנוכחית של חנוך ברטוב על הרציפות שחייבת להתקיים בין הדורות (השקפה שנתתי לה ביטוי בשתי "הגדרות הזהות" שהוספתי בסוף ספרי החדש "מוקדים חדשים בשירה העברית"), אינני יכול להתעלם ממובאות אלה המעידות שהיה לסופרי תש"ח גיבור ספרותי בשני העשורים הראשונים להצטרפותם לספרות העברית, ושהוא כלל לא היה רק "מוסכמה" של חוקרי הספרות העברית. ואשר להכרזתו של ברטוב "אני לא הצבר המיתולוגי", היא חשובה כעדות אישית מאוחרת של אחד מסופרי תש"ח, שאי-אפשר להחיל אותה באופן גורף אחורה על היצירות שפירסמו כל סופרי תש"ח האחרים בשנים שבהן הזדהו כ"דור בארץ אמנם חי", כאשר עדיין השמיעו בקול ברור את חזונם הצברי.

מאליו מובן, שאין כל ערך לטענה של ברטוב (שגם חיים גורי השמיע אותה כעבור שנים) שאין למצוא בבני דורו אפילו אדם אחד שהיו בו כל התכונות הגופניות והרוחניות שיוחסו לצבר הספרותי. ברוח צמד המונחים שתרם אחד-העם ב"משה", אחת מהמסות היותר מזהירות שלו, ניתן לקבוע את המסקנה הבאה: אם מחפשים מימצא ארכיאולוגי לדמות שלמות ספרותית, כדי להוכיח שהיתה קיימת אי-פעם באופן גשמי במממשות, מכים מראש את הספרות היפה שוק על ירך ומבטלים את אמיתותן ההיסטוריות של תכניה, שהם כידוע תכנים רוחניים בלבד.

מוטב להניח לספרות לומר את דברה במישור הרוחני, שהרי למטרה זו, לרומם את רוח הדור, היא נכתבת. כל עם זקוק לגיבורים כדי להזדהות איתם וכדי להידמות אליהם. ולכן, ספרות לאומית מגלפת מדי פעם דמות שלֵמוּת חדשה בהשפעת אירועים היסטוריים חשובים בתולדות העם.

ואכן, בעת החדשה גילפה לנו הספרות העברית שורה של דמויות שלמות: "המשכיל" בתקופת ההשכלה (אדם בצאתו ויהודי באוהלו, בהגדרת יל"ג), "התלוש" בתקופת התחייה (הפותר את תלישותו בשלילת הגלות ובשיבה לציון) ו"החלוץ" בתקופת העליות (המקדים לעלות לציון כדי להכשיר אותה לשיבת העם כולו אל ארץ אבותיו). במסורת זו גילפו גם הסופרים בני הארץ את "הצבר" כדמות שלמות כדי שתבטא את ערכיהם ואת חזונם. באיש מבני הדור לא היו כל התכונות ששיקעו בדמות הצבר, אך כולם התאמצו להידמות לצבר בפעילותם במחתרות, בבריגדה ובמלחמת תש"ח.

הצבריות טרם חלפה מהעולם

מדוע כה חשוב לעורר מחדש את השאלה "האם היה לדור תש"ח גיבור ספרותי?", שאותה הצגתי בכותרת המאמר הזה? על שאלה זו אני יכול להציע שלוש תשובות:

התשובה הראשונה היא ספרותית-רעיונית: אם מוחקים את הצבר מתולדות הספרות העברית, עוקרים מתוכה את רצף הגלגולים של המותג הילידי-חילוני ששגשג בספרות העברית בתקופת פלשתינה-א"י המנדטורית ובשנות המדינה – מותג שהצמידו לו ארבעה כינויים שונים: "בן הארץ" (מגלם היְלידִיוּת), "צבר" (מבטא חזונה של הצבריוּת), "עברי" (הוגה חזון הכנעניוּת החילונית כפתרון להשכנת שלום במרחב השֵמי) ו"ישראלי" (המטיף לאותה מטרה בעזרת החזון הפוסט-ציוני של הישראליוּת החילונית: להפוך את מדינת ישראל ממדינת העם היהודי למדינת כל אזרחיה, ובפועל: הפיכתה למדינה דו-לאומית).

ארבעת הכינויים של המותג הילידי-חילוני התפתחו זה מזה וכולם מעידים על תקלה שהתרחשה לספרות העברית בדורם של סופרי תש"ח, שהתבטאה ביצירתם בנטייה גוברת להתכחש לזהות היהודית ההיסטורית (ראה הדיון בספרי "זהויות בסיפורת הישראלית" משנת 1994). נטייה זו התבטאה ממלחמת ששת הימים ואילך אצל סופרי המשמרות הבאות ("הגל החדש", "הגל המפוכח" ו"הקולות החדשים") במאמץ נחוש להטמיע בספרות הלאומית השקפות קוסמופוליטיות, הצצות חדשות לבקרים בספרות העולם (כגון: פוסט-מודרניזם ורב-תרבותיות), ובניסיונות להציגן כהמשך לגיטימי של הספרות העברית לדורותיה.

התשובה השנייה היא פוליטית: אם מציגים את הצבר רק כדמות "מיתולוגית", שלא ייצגה התגרוּת ברגשות ובערכים לאומיים-ציוניים שהשתלטה במשך כשני עשורים על דור סופרים שלם (עד שהם עצמם חזרו בהם ממנה), אלא כמין "מוסכמה" חסרת-שחר שחוקרי ספרות בדו אותה מליבם, מפקירים את הספרות העברית הנכתבת כיום להשתלטותה של ספרות פוסט-ציונית, לספרות המטיפה לשנות את צביונה של המדינה ממדינת הלאום של העם היהודי למדינה חילונית-דמוקרטית. אין זה מקרה שסופרים צעירים כותבים כיום בעיקר עלילות דיסטופיות (הדיסטופיה היא היפוכה של האוטופיה), עלילות הזורעות יאוש ומנבאות את קריסתו של המפעל הציוני בארץ-ישראל. דמות הגיבור החוזר בעלילות כאלה היא דמותו של "הישראלי", הגלגול הרביעי והקיצוני ביותר של המותג הילידי-חילוני, שהיא דמות המעוקרת כבר מכל היסודות הלאומיים-ציוניים שהובלטו בדמויות השלמות של הדורות הקודמים בעת החדשה ("המשכיל", "התלוש" ו"החלוץ") ואשר היו עדיין איתנים למדי גם בדמותו של "הצבר".

והתשובה השלישית היא לחלוטין ספרותית: גם אחרי שדמות הצבר כבר מיצתה בהדרגה את תפקידה בספרות עד שנות השישים, לא התבטלה אצל קוראיה של הספרות העברית הציפייה שהסופרים החדשים, אשר התחילו להתבלט בספרות מתחילת המאה הנוכחית, יגלפו דמות שלֵמוּת חדשה שתגלם בערכיה ותבטא במחשבותיה את חזונו של הדור הנוכחי. כלומר: מאחר שהספרות העברית היא ספרות לאומית היא זקוקה בדחיפות לדמות שלֵמוּת חדשה – לגיבור שאיתו יוכל הקורא העברי להזדהות ואליו ישאף להידמות – אחרת תמשיך להיות תקועה בבינוניות סתמית, חסרת תכלית ודלת ערך, שבה היא תקועה כבר שנים רבות, רבות מדי.

ולכן ההכרזה של ברטוב "אני לא הצבר המיתולוגי" היא לא רק הכרזה שגויה, אלא גם הכרזה מזיקה, שהרי אם יימחק "הצבר" מרצף דמויות השלמות שנוצרו בספרות הלאומית, יחסר לסופרים החדשים הללו דגם שלֵמוּת, שמתוך התנגדות לחזונו הילידי-חילוני, חזון שבמשך כשני עשורים סטה באופן מסוכן מרעיון רציפות הדורות, יוכלו לגלף את דמות השלֵמוּת המתוקנת הנחוצה לדורם, דמותו של יהודי לאומי-ציוני הגאה ב"יִחוּס האבות" שלו. ואם תיקון כזה לא יתממש ביצירתם של הסופרים החדשים, אז גם אם יפרסמו הרבה ספרים, עלולים הם להיחשב בעתיד כ"דור מָחוּק" בתולדות הספרות העברית לדורותיה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסף אורן