אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מחשבות על ספרה של ניצה ירום: הגוף מדבר


התמונה של מגדלנה
הגוף מדבר / ניצה ירום, הוצאת כנרת זמורה ביתן

הגוף מדבר / ניצה ירום, הוצאת כנרת זמורה ביתן

בספרה "הגוף מדבר, מחקר פסיכואנליטי בהיסטריה על פי הסטיגמטה של פרנציסקוס הקדוש והקשרה ההיסטורי" (1), מנסה ירום לבנות את הטענה כי הסטיגמטה של פרנסיס הקדוש הינה תופעת היסטריה הנובעת מאישיותו, אישיות אותה היא מנתחת וממשיגה במונחים פסיכואנליטים ופסיכופתולוגים. אראה כיצד מחקרה של ירום למעשה איננו תקף, וכיצד היא מנתחת, ממשיגה, שופטת, ופוסקת מתוך עולמה, ולא מתוך עולמו של סנט פרנסיס, מתוך אמונותיה ותפיסותיה, ולא מתוך אלו שלו. הפער שאציג הינו תהומי. אנסה להראות מיהו פרנסיס "מבפנים" ולא "מבחוץ" (כפי שהציגה אותו ירום), תוך כדי מסע מרתק וקסום בעקבות צעדיו ובשבילי אמונתו. 

לקורא שאינו מכיר, סנט פרנסיס הינו קדוש קתולי, מייסד המיסדר הפרנציסקני, יליד אסיזי שבאיטליה, חי בשנים 1181-1226. כשנתיים לפני מותו הופיעו בגופו סימני הסטיגמטה, חמישה פצעים מדממים בגוף, בדומה לפצעי הצליבה של ישוע. (2,3,4,5)

 פרשנות המבוססת על התבוננות מבחוץ ולא מבפנים

אראה כיצד כל הפרשנויות שנותנת ירום להתנהגויותיו של סנט פרנסיס נובעות מעולמה, מתפיסותיה, מאמונותיה (או העדרן), וכי הן מהוות שיפוט ביקורתי, "חיצוני", אשר אינו רואה את פרנסיס "מבפנים" ולמעשה אינו מבין כלל את נפשו. אראה כיצד מחקרה של ירום מוטה לכל אורכו בהתאם לתיזה שהיא מנסה לבסס. אמנם מקדישה ירום חלק מכובד מספרה להתעמקות בימי הביניים, אולם זו הינה רק דרך נוספת להתבונן על פרנסיס מבחוץ. למעשה, פרנסיס כלל לא חי את תקופתו. הוא חי את הבשורה, הוא חי באמונתו, בעולם פנימי מנותק ורחוק מהעולם החיצוני, לא במובן פסיכופתולוגי, אלא, בעיניי, באופן קסום ומעורר השראה. אני מזמינה את הקורא למסע אל תוך נפשו של סנט פרנסיס, מסע המבקש להבין אותו מבפנים, להבין את האופן שבו האמין, חשב, הרגיש ופעל.

בחירה ברכוש או באמונה  

ירום כותבת (ע"מ 40): "הדת מפרידה בדרך כלל בין האלוהי לאנושי". כבר בנקודת פתיחה זו מגלה ירום מרחק תהומי בין נפשו של סנט פרנסיס ואמונתו ובין תפיסותיה ושיפוטה אודותיו. ירום מנסה לנתח את דמותו של קדוש קתולי, מבלי לדעת ולהביא בחשבון את עיקרי אמונתו. אכן ביהדות המסורתית האלוהי והאנושי מופרדים. אך לא כך ביהדות המשיחית או בנצרות: האלוהי התגלם לכדי אנושי בישוע, עמנואל, אשר בא לשכון בקרבנו. למשל:

"לכן יתן אדני הוא לכם אות; הנה העלמה הרה ויולדת בן, וקראת שמו עמנו אל" (ישעיהו 14:7)

"כי ילד יולד לנו, בן נתן לנו, ותהי המשרה של שכמו; ויקרא שמו פלא יועץ, אל גבור, אביעד שר שלום" (ישעיהו 9:5-6)

"בראשית היה הדבר והדבר היה את האלוהים ואלוהים היה הדבר"... "והדבר נהיה בשר וישכן בתוכנו" (הבשורה עפ"י יוחנן 1:1-14)

אדגיש כי לא ניתן להבין את נפשו של סנט פרנסיס באופן בלתי ניפרד מההבנה של ישוע והדרך שלו.

תחת הכותרת "אי יכולת להפוך לגבר", טוענת ירום כי פרנסיס "מבין שאינו יכול ללכת בדרכי אביו". היא מוסיפה: (ע"מ 74) "הוא נכשל במבחני הגבריות החברתיים המקובלים... ובחר בדת כמסלול חליפי". על בסיס טענה זו, היא מבססת חלק ניכר מהתיזה שלה: (ע"מ 76): "הקושי הפסיכולוגי של פרנציסקוס להתבגר ולהפוך לגבר, להזדהות עם אביו וללכת בדרכיו, מעיד על קשייו לפתור את הקונפליקט האדיפלי שלו". עוד היא טוענת: (ע"מ 77-76) "הפחד, הכעס, השנאה והאשמה מתועלים למגוון צינורות ערמומיים: מיתקפה ישירה על האב האמיתי; מזוכיזם בצורת סגפנות; תביעות כבדות שהוא מציג לעמיתיו ולחסידיו, וכן הלאה". "רק עם 'הריגת אביו' הוא היה יכול להפוך לגבר בזכות עצמו ולהצליח בתחומי חיים שאין להם שום קשר עם אביו."

פרנסיס, בן לסוחר עשיר, סירב ללכת בדרכי אביו ולהיות אף הוא סוחר. בצעד דרמטי הוא פשט את בגדיו היקרים, מסר אותם לאביו ופרש לחיות חיים מקודשים המבוססים על עקרונות של אמונה, גמילות חסדים, וחיים ללא כל רכוש. 
ירום אינה מבינה כי הגורם המניע את פרנסיס נובע מתוך אמונתו העמוקה בישוע, ורצונו העז והבלתי מתפשר לפעול ולחיות את הבשורה באופן המדויק ביותר. מספר פסוקים בבשורה מבססים ומסבירים את מהלכיו של פרנסיס, ומבהירים מדוע אין כל קונפליקט בעזיבתו את אביו ואת דרכו כסוחר. מהלכיו של פרנסיס אינם נובעים מכישלון אלא מתוך בחירה מודעת, בחירה בדרך שאינה פחות קשה ותובענית מהדרך של אביו. להפך. עולמו של האב, להיות סוחר, לצבור כסף ורכוש אינם מדברים אל ליבו של פרנסיס. הפרידה מאביו איננה מהווה קונפליקט עבורו, הואיל והוא פועל על פי הבשורה, למשל:

"ויען ישוע ויאמר: אמן אומר אני לכם, כי אין איש אשר עזב את ביתו או את אחיו או את אחיותיו או את אביו או את אימו או את אשתו או את בניו או את שדותיו למעני ולמען הבשורה; אשר לא יקח עתה בזמן הזה בכל הרדיפות מאה פעמים כהמה" (הבשורה עפ"י מרקוס 10:29-30).

פרנסיס בוחר לחיות חיי דלות, חיים קשים פי כמה מחיי סוחר מבוסס, אחרי שהוא מקבל השראה מהבשורה. הפסוק שתופס את ליבו ומוביל אותו לשינוי מסלול חייו הינו:

"את שנים העשר האלה שלח ישוע ויצו אותם לאמר: ....  לכו אל הצאן האובדות אשר לבית ישראל; ובלכתכם קראו לאמר: מלכות השמים קרבה לבוא; רפאו את החולים, טהרו את המצורעים, הקימו את המתים, ואת השדים גרשו, חינם לקחתם, חינם תתנו; לא תקחו זהב ולא כסף ולא נחושת בחגוריכם; ולא תרמיל לדרך ולא שתי כתנות ולא נעליים ולא מטה, כי ראוי לפועל די מחייתו" (הבשורה עפ"י מתי 10:3-10).

ויתור על חיי מותרות, מסחר, עושר וצבירת רכוש, הינו ברוח הבשורה, למשל:

"ויבט בו ישוע ויאהבהו, ויאמר אליו אחת חסרת, לך מכור את כל אשר לך ותן לעניים, ויהי לך אוצר בשמיים, ובוא שא את הצלב ולך אחרי; ויצר לו על הדבר הזה ויעצב וילך לו כי הון רב היה לו; ויבט ישוע סביב ויאמר אל תלמידיו כמה יקשה לבעלי נכסים לבוא במלכות האלהים; ויבהלו התלמידים על דבריו ויסף ישוע ויען ויאמר להם בניי מה קשה לבוטחים על חילם לבוא אל מלכות האלהים; נקל לגמל לעבור בנקב המחט מבוא עשיר אל מלכות האלהים" (הבשורה עפ"י מרקוס 10:21)

"אין עבד יכול לעבוד שני אדונים כי ישנא את האחד ויאהב את האחר או ידבק באחד ואת האחר יבזה. לא תוכלו עבוד את האלוהים ואת הממון" (הבשורה עפ"י לוקס 16:13)

"אשרי עניי הרוח כי להם מלכות השמיים; אשרי האבלים כי הם ינוחמו; אשרי הענווים כי המה יירשו ארץ; אשרי הרעבים והצמאים לצדקה כי הם ישבעו; אשרי הרחמנים כי הם ירוחמו; אשרי ברי לבב כי הם יחזו את האלוהים" (הבשורה עפ"י מתי 5:3-7)

כאשר מתחיל פרנסיס לייסד את המסדר שלו הוא פותח באקראי את הבשורה שלוש פעמים ושלושת הפסוקים שעולים, הופכים להיות החוקים עליהם הוא מבסס את המסדר שלו:

"ויאמר ישוע אליו: אם חפצך להיות שלם, לך מכור את רכושך ונתת לעניים והיה לך אוצר בשמיים ושוב הלום והלכת אחריי" (הבשורה עפ"י מתי 19:21).

"ויאמר להם אל תקחו מאומה לדרך לא מטות ולא תרמיל ולא לחם ולא כסף ואל יהיה לאיש מכם שתי כותנות" (הבשורה עפ"י לוקס 9:3)

"ויקרא את העם ואל תלמידיו ויאמר אליהם החפץ ללכת אחרי יכחש בנפשו ויישא את צלבו וילך אחרי" (הבשורה עפ"י מרקוס 8:34)

בהעדר קונפליקט, קשה לטעון אודות קונפליקט אדיפלי לא פתור המתועל כפי שטוענת ירום. יתרה מכך, פיתרון הקונפליקט האדיפלי אפשרי כמובן גם עם דמות חלופית. ישוע אכן מהווה אב טוב שמאפשר הזדהות איתו ופתרון הקונפליקט. נוכחותו בחיי המאמין בו, היא אמיתית וחזקה, לא פחות מזו של אב ביולוגי.

כאמור, טוענת ירום כי פרנסיס התקשה להתבגר. האמנם בגרות אמיתית פירושה צבירת ממון ורכוש ? הליכה בדרך שאחרים רוצים בה עבורינו, ואפילו הורים (או מטפלים עם פרשנויותיהם), גם אם אינה משקפת את תפיסותינו, אמונותינו, ערכינו ? האמנם רדיפה אחרי כסף, חיי שפע ומותרות הם המאפיינים של בגרות ? האם אלו הערכים שאנו רוצים להנחיל לילדינו ?

נדרשת בגרות גבוהה פי כמה על מנת ללכת בדרך הפחות מקובלת, על מנת לוותר על חיי נוחות ושפע, מותרות ורכוש, על ריצוי הורים. נדרשים לא רק בגרות אלא גם אומץ רב על מנת ללכת באופן בלתי מתפשר בעקבות האמונה באלוהים ובכתבי הקודש. לחיות חיי עוני וצניעות, גמילות חסדים, נדיבות, ושימת צרכי האחר לפני צרכיך. פרנסיס עשה זאת, וחי כך מתוך שמחה אמיתית.

גמילות חסדים

ירום כותבת (ע"מ 59): "נישוק המצורעים היה מבחן שמטרתו התגברות על הפחד והגועל". שוב, פרשנות זו של ירום משקפת חוסר הבנה מוחלט של האמונה שהניעה את סנט פרנסיס ועומדת מאחורי התנהגות זו. עבור אדם המאמין בישוע, ישוע מתגלם בדמותם של מצורעים וחולים. אחרי שנידון לצליבה הוכה ישוע קשות, ואיבד צלם אנוש:

"לא תואר לו ולא הדר; ונראהו ולא מראה, ונחמדהו; נבזה וחדל אישים, איש מכאובות וידוע חולי; וכמסתר פנים ממנו; נבזה ולא חשבנוהו. אכן חלינו הוא נשא, ומכאבינו סבלם; ואנחנו חשבנוהו, נגוע מכה אלוהים ומעונה" (ישעיהו 53:2-4)

בנוסף, אומר ישוע, כי כל מעשה חמלה, גמילות חסדים ועזרה לנזקקים, כמוהו כנתינה לישוע עצמו:

"כי רעב הייתי ונתתם לי לאכול, צמא הייתי והשקתים אותי, עובר אורח ואספתם אותי; ערום והלבשתם אותי, חולה הייתי ובקרתם אותי, במאסר הייתי ובאתם אלי. יענו הצדיקים ויאמר אליו: אדוננו, מתי ראינו אותך רעב והאכלנו אותך או צמא והשקינו אותך ? מתי ראינוך עובר אורח ואספנו אותך או ערום והלבשנו אותך ? ומתי ראינו אותך חולה או במאסר ובאנו אליך ? ישיב המלך ויאמר להם: אמן, אומר אני לכם, מה שעשיתם לאחד מאחי הקטנים האלה, לי עשיתם" (הבשורה עפ"י מתי 25:35-40)

אילו ערכים משתמעים משיפוטה של ירום, אשר רחוקה מלהתפעל מגמילות החסדים של סנט פרנסיס (וגם אם נעשתה כ"תצורת תגובה", ולא כך, עדיין מוטב המעשה על העדרו). כמה ומתי טרח מי מאיתנו "לנשק" את "המצורעים" בני זמננו ? את הקבצנים ? את הנכים ? את האנשים המוזרים ? את חולי הנפש ? את המאושפזים בבתי חולים פסיכיאטרים ? את הקשישים ? את אלה שמחטטים בפחי הזבל ? אכן "לנשק" נשמע מוגזם. אבל מה לגבי לחיצת יד ? אמירה של מילה טובה ? מה לגבי לשאול מה שלומו של הקבצן בפינת הרחוב ולא רק להשליך מטבע ולהמשיך ללכת ? אני מודה, שאיני טובה מאחרים, ומקווה שהיה לי האומץ לעשות ולו משהו מזה. אין לי ספק, כי לו הייתה לי ההשראה והמודל של סנט פרנסיס בחיי היום יום, אילו ערכיו היו הדומיננטיים בחברה שלנו, היה קל לי יותר לעשות זאת. למרבה הצער, אנחנו זקוקים יותר מאי פעם לאנשים כמו סנט פרנסיס שהיה מוכן לתת כבוד בסיסי, חמלה ואהבה לאותם "מצורעים" ודחויים בשולי החברה.

מיניות

שוב, ירום מנסה לבנות סיפור שיתאים לתאוריה שלה, מה שעולה שוב בפרשנותה אודות היחסים בין קליר הקדושה מאסיסי ובין פרנסיס הקדוש. לא ברור מהיכן שאבה ירום את הטענה ביחס לקלייר, טענה כי פרנסיס "בודד אותה באכזריות ונגד רצונה במנזר" וכו'. (ע"מ 62). קלייר הקדושה לא היתה "הצל השקט של פרנסיס" או נזירה מבודדת במינזר. היא ידעה מה היא עושה כאשר נמלטה מבית הוריה ובכל מהלכיה אחרי כן. היא מתוארת (2, 3, 4, 6) כמייסדת תנועת נשים פמיניסטית וכאחת הנשים החזקות ביותר בהיסטוריה. פרנסיס עזר לקלייר לייסד מסדר משלה. היתה ביניהם חברות טהורה המבוססת על אמונה ועבודת האל. 

ירום אינה מבינה, כפי הנראה, כיצד אהבת אלוהים יכולה להיות גבוהה מאהבת בשרים. למרות פרויד, לא הכל מתחיל ונגמר במיניות. ירום נותנת פרשנות מינית לתיאור שניתן אודות פרנסיס וקלייר סועדים, כאשר אש עוטפת אותם. בתיאור הסיטואציה (3,4) נכתב כי מבחוץ נדמה היה שהבית עולה באש. בפנים היה שקט. פרנסיס וקליר אכלו לחם ודיברו על אהבתם לאלוהים. הפרשנות אודות מיניות נובעת מתוך תפיסתה ועולמה של ירום, לא מתוך אלו של פרנסיס וקליר. להבות אש על פי כתבי הקודש הינן ביטוי לנוכחות של רוח הקודש:

"אז הופיעו לנגד עיניהם לשונות כלהבות אש, שהתפזרו ונחו אחת אחת על כל אחד מהם; וכולם נמלאו רוח הקודש" (מעשי השליחים 2:3-4)

נראה כי ירום מתקשה להבין תרבות שבה המיניות מוסטת הצידה, וההתנזרות הינה ערך. היא כותבת: (ע"מ 85-86): "מאבק זה לשמר מיניותו בהדחקתה ואת בתוליו, הוא מאבקם של הקדוש ושל ההיסטרי. ועל ידי הפיכת המיניות להתעסקות בגוף, על ידי שימוש בהמרה כמנגנון הגנה, מצא פרנציסקוס הקדוש מוצא". שוב, היא נותנת דגש למיניות במקום שבו היא איננה נושא כלל.

גם מיניות "בהדחקתה", לעניות דעתי, איננה דבר שלילי או פסיכופתולוגי. להפך. חבל שאין יותר תמיכה בחינוך, בכתיבה ובמדיה של ימינו לכך. בחברה של ימינו מאבדת המיניות את ערכה האמיתי כביטוי בלעדי לאהבת נפש לנפש המוגשמת בחיבור גופני. מחריד לגלות באיזו חברה אנו חיים, כזו שבה "אפליקציות" בסמארטפונים משמשות לחבר בין אנשים מרגע לרגע  למטרת סקס בלבד, חברה מנוכרת, תועלתנית, קרה. חברה שבה אין כמעט ההתייחסות לקדושת הגוף והמיניות, חברה שנותנת לגיטימציה לפורקן יצרים, ופסיכולוגים שמפרשים ערכי מצפון ראויים והגונים כ"סופר אגו נוקשה".

אימת מוות ?

עוד, טועה ירום כאשר היא מייחסת חוויות של אימה אצל פרנסיס לנוכח מותו הממשמש ובא (ע"מ 129). בהעדר אימה כזו, לא ניתן לבסס את טענתה אודות הופעת הסטיגמטה כתגובה לאימה. עבור אדם החי "רק פעם אחת" אכן המוות משמעותו אימה. אך לא עבור המאמין בישוע, הרואה את המוות כברכה וכישועה, למשל: 

"כי המשיח הוא חיי והמוות רווח לי" (אגרת פולוס השליח אל הפיליפים 1:21)

"כי אזרחותנו בשמיים היא" (אגרת פולוס השליח אל הפיליפים 3:20)

"הן ידענו כי בהרס בית אהלנו אשר בארץ יש לנו בנין מאת האלוהים בית אשר איננו מעשה ידיים והוא קיים לעולם בשמיים; כי גם עתה נאנחים ונכספים אנחנו להתעטף בביתנו אשר מן השמיים; ... לכן בטוחים אנחנו בכל עת ויודעים כי כל עוד שמושבנו בגוף רחוקים אנחנו מן האדון; כי באמונה נתהלך ולא בראות עיניים; אבל בטוחים אנחנו והטוב בעינינו להתרחק מן הגוף ולהיות קרובים אל האדון" ( אגרת פולוס השניה אל הקורינתים 5:1-8)

מזוכיזם ?

ירום מרחיקה לכת, וטוענת כי "דת האהבה של פרנציסקוס הקדוש הייתה אכזרית ותובענית, דת של חסך עצמי קיצוני... אהבה סדו מזוכיסטית" (ע"מ 88).

מזוכיזם קיים כאשר אדם נהנה מן הסבל. פרנסיס לא נהנה מהסבל. הוא בחר בחיי סבל לא למען הסבל עצמו. הסבל לא היה המטרה אלא אמצעי בלבד. איש לא יאשים למשל, אתלט מקצועי, במזוכיזם, בשל כל הכאב שהוא סובל כדי להיות חזק יותר, מהיר יותר, טוב יותר. ניתן להבין כי הסיבה האמיתית שהאתלט מעמיד עצמו בכאב ובסבל היא על מנת לשפר את יכולותיו. כך גם אצל סנט פרנסיס. עבורו ועבור קדושים קתולים אחרים, הסבל הינו אמצעי לטהר עצמם מחטאים, להתאחד עם הסבל של ישוע, לסייע לישוע להציל נפשות, לעזור לאחרים ועוד. השאיפה הינה להגיע לתוצרים. רק משום שירום אינה מכירה, מבינה או מאמינה בתוצרים אלו, אין הדבר שולל את קיומם ואת המוטיבציה של סנט פרנסיס.

למה ללכת רחוק ? אדם מן הישוב, יטען בקלות כי אנו הפסיכולוגים הננו מזוכיסטים גדולים. איזה אדם בר דעת ישב שעה אחר שעה להקשיב למכאובים של אדם אחר, לבכות איתו (גם אם לא בדמעות חיצוניות), לכאוב, לדאוג, לספוג כעסים וכו' ?  

אישיות היסטרית ?

ירום טוענת כי לפרנסיס היתה אישיות של היסטרי. היא מונה מספר מאפיינים שלטענתה מוכיחים דיאגנוזה זו:

היא מתארת את נטייתו לדרמטיות ולתיאטרליות, את היותו כריזמטי, מישחקי, רב השפעה ופרובוקטיבי. עוד היא מתארת את יכולתו להזדהות בקלות עם הזולת. היא מקשרת התנהגויות אלו לאישיות היסטרית ומסבירה: "הוא תמיד מניח לעצמו להיסחף ברגשותיו, ולכן אינו חש את מציאותם של דברים ואינו לומד מהניסיון. ההזדהויות התכופות והרגשנות העזה מונעות את היכולת לצפות פנימה ולהגיע לתובנות. לכן ההיסטרים אינם מסוגלים לתת לעצמם דין וחשבון על טיבם האמיתי של הדברים שקורים להם". (ע"מ 123) שוב, ירום מתבוננת במופע החיצוני אך לא בפנימיות. אמנם היה פרנסיס רב כשרונות, תיאטרלי ודרמטי. אלא שמישחקיות זו לא שימשה עבורו כהגנה או כדרך להימנע מבדיקה עצמית וממודעות עצמית. קריאה בכתביו מגלה מודעות והתבוננות עצמית ותהליכי למידה, למשל:

"הייתי כל הדברים שהם לא קדושים. אם אלוהים יכול לעבוד דרכי, הוא יכול לעבוד דרך כל אחד".

"התקדמות אמיתית מתרחשת בשקט, בהתמדה, ונעה קדימה מבלי שיבחינו בה". 

"כאשר אתה מכריז על שלום בשפתיך, היה זהיר, וודא שהשלום נמצא במלואו בליבך".

"התחל על ידי כך שתעשה מה שחובה לעשותו, אחר כך עשה מה שניתן לעשות, ולפתע תגלה שאתה עושה את הבלתי אפשרי".

"היה סבלני כאשר אתה חווה חולשה של הגוף; היא ניתנה לנו על ידי אלוהים, על מנת להושיע את הנפש. יש בה ערך רב כאשר נושאים אותה בסבלנות".

"זכור, כי כאשר תעזוב את פני האדמה הזו, לא תיקח איתך דבר ממה שקיבלת, רק את מה שנתת: לב מלא, מועשר בשירות כנה, אהבה, הקרבה ואומץ". 

ירום טוענת כי פרנסיס היה נתון לתנודות רגשיות ולהתפרצויות רגש בלתי נשלטות ובלתי מותאמות. לדבריה, "היסטרים נוטים לראות במצבים של התפרצויות רגש בלתי נשלטות, מנותקות מהתודעה, הפוקדים אותם לעיתים תכופות משהו זר להם. הם מרגישים כאילו גוף זר שולט בהם או נכנס לתוכם" (ע"מ 119). היא מקשרת מאפיין זה לפרנסיס דרך חוויה שהיא מתארת: "פרנציסקוס עצמו מעיד ש"הרוח נתנה לו דיבור". שוב שוגה ירום בהבנה. הרוח הינה רוח הקודש והיא אינה נחווית כגוף זר או שולט. היא נחווית כחסד מאלוהים, המאפשר למאמין לומר דברי אמת, חוכמה ואמונה. למשל:

"ולכל איש ניתנת התגלות הרוח כדי להועיל. לזה ניתן על ידי הרוח דבר חכמה". (אגרת ראשונה אל הקורינתים, 12:7-8).

"ואנחנו לא קיבלנו את רוח העולם, אלא את הרוח אשר מאת האלוהים, כדי שנדע את הדברים שאלוהים נותן לנו בחסדו. ואותם אנחנו מביעים לא במילים שחכמת אנוש מלמדת, אלא במילים שהרוח מלמדת, כשאנו מפרשים דברים רוחניים בהגדרות רוחניות". (אגרת ראשונה אל הקורינתים 2:12-13). 

עוד היא טוענת כי "ההיסטרי רוצה לרצות את כולם ולהיאהב על ידי הכל" (ע"מ 124) קשה לומר זאת לגבי פרנסיס אשר התעקש אפילו במחירים גבוהים של אובדן הנהגת המיסדר וערעור בריאותו, לא לוותר על חוקי המסדר המבוססים על דברי ישוע בבשורה. 

עוד היא טוענת כי "הסגנון הכללי של ההיסטרי הוא הימנעות ממילים ושימוש בשפה חלופית – הגוף - להעברת המסר" (ע"מ 115) היא טוענת כי להיסטרי יש חוסר נגישות למילים. ולפיכך הוא "מדבר" באמצעות הגוף. היא טוענת כי שימוש מודע במילים היה קשה עבור פרנסיס. עם זאת, בכל ספרה היא איננה מצטטת את יצירותיו.

כאשר קוראים את כתיבתו של פרנסיס (ולא פרשנים כאלה או אחרים אודותיו) ניכרת יכולתו להשתמש במילים. אתרגם כאן את "מזמור השמש" שלו, אשר מראה שימוש פיוטי במילים, חף מכל פתולוגיה:

מזמור השמש:

אל עליון כל יכול, אדוניי הטוב, 

לך השבחים, התפארת, הכבוד וכל הברכות.

לך בלבד הם שייכים, אל עליון, ואיש אינו ראוי להזכיר את שמך.

תשתבח, אדוניי, עם כל ברואיך,

במיוחד עם אחותי הגבירה שמש,

אשר מביאה את היום, ואתה מפיץ אור באמצעותה, 

והיא יפה וזוהרת בכל הדרה,

לך, אל עליון, מעניקה היא משמעותה. 

תשתבח, אדוניי, בגין אחותי הלבנה, והכוכבים,

ברקיע יצרתם, בהירים, יקרים ויפים.

תשתבח אדוניי, בעבור אחותי הרוח, העננים והאוויר הצח, 

ובעבור כל סוג של מזג אויר; באמצעותו אתה מספק מחייה לברואיך.

תשתבח אדוניי, עבור אחיי המיים, שסיועם לנו אדיר הוא, והם צנועים, יקרים וטהורים.

תשתבח אדוניי, על ידי אחותי האש, באמצעותה אתה מאיר את הלילה

והיא בהירה ומישחקית, חסונה וחזקה.

תשתבח אדוניי, עבורך אחותנו, אמא אדמה,

שמקיימת אותנו, ושומרת עלינו,

ומניבה פירות מיגוון, עשב ופרחים צבעוניים.  

תשתבח אדוניי, עבור אלה המעניקים חנינה למען אהבתך,

וסובלים מחלה ופורענות.

יבורכו הסובלים בשלוות נפש, משום שעל ידיך הם יוכתרו.

תשתבח אדוניי, עבור אחינו, המוות של הגוף,

שממנו אין איש יכול להימלט.

אבוי למתים תחת חטא בל יכופר

מבורכים אלה שהמוות ימצא אותם נתונים ברצונך הקדוש

שעבורם, המוות השני לא יגרום כל נזק.

תשתבח ותתברך אדוניי,

נודה לך, ונעבדך בענווה גדולה. 

הסטיגמטה
בסקירתה ההיסטורית אודות הסטיגמטה מחמיצה ירום מספר עובדות חשובות. היא טוענת (עמוד 18) כי הסטיגמטה הינה סימפטום של תרבות ומייחסת אותו לתקופת ימי הביניים. טענה זו הינה חלק מה"מיבנה" עליו היא מבססת את התיזה שלה, אולם טענה זו אינה נכונה עובדתית. ירום מנסה לטעון כי קיימת לכאורה קולרציה בין הירידה בשכיחות תופעת ההיסטריה לבין הירידה בהופעת הסטיגמטה, כאשר למעשה אין ירידה בהופעת הסטיגמטה.
ראשית, סנט פרנסיס אינו הראשון שנושא על גופו את הסטיגמטה. השליח שאול היה הראשון:

"את צלקות ישוע אני נושא בגופי" (אגרת שאול אל הגלטים, 6:17)

סנט פרנסיס הינו מקרה שתועד. איננו יודעים אם לא היו מקרים אחרים קודמים לו, אשר לא תועדו.

כמו כן לאורך כל מאות השנים מסנט פרנסיס ועד המאה האחרונה הופיעו סטיגמטיסטים אשר אושרו על ידי הותיקן. (7)

עוד כותבת ירום (ע"מ 28) כי "במאות התשע עשרה והעשרים לא הוכרז שום בעל סטיגמטה כקדוש". פרט זה רחוק מלהיות נכון. ירום מחמיצה לפחות שתי דמויות עוצמתיות:  הקדושה ג'מה גלגני (1878-1903) נשאה את סימני הסטיגמטה (8) והקדוש פדרה פיו מפיטרולצי'נה (1887-1968) אשר נשא את הסטיגמטה על גופו כארבעים שנה ונבדק על ידי רופאים שתיעדו את תקפותה (9).

סטיגמטה כתופעת היסטריה ?

ירום טוענת כי הסטיגמטה הינה סימפטום של היסטריה.  
על מנת לקבוע כי תופעה x הינה סמפטום של הפרעה y , יש להוכיח כי תופעה זו כלולה ברשימת הסימפטומים האפשריים להפרעה. 
ההיסטריה, הן במובנה הפסיכואנליטי, והן במובנה בפסיכיאטרי כהפרעת המרה, איננה כוללת ברשימת הסימפטומים המאפיינים אותה את ההופעה של פצעים מדממים. 
פרויד בתיאוריו מעולם לא תיאר תופעה כזו. 
מבחינה פסיכיאטרית היסטריה או קונברסיה, הפרעת המרה, עפ"י ICD-10 כוללת סמפטומים תחושתיים ומוטוריים, כמו שיתוק, חוסר תחושה, עיוורון, קשיי בליעה, פירכוסים, הפרעות תנועה וכדומה. לא ניכללים סימפטומים של פצעים מדממים על פני העור. אין סמפטום מסוג זה גם לא בהפרעת סומטיזציה, הכוללת בעיקר מקרים של כאב בלתי מוסבר ובעיות במערכת העיכול. 
מעבר לכך, חיפוש באינטרנט, אחר תיעוד של מקרים תחת אבחנה זו, אשר כללו הופעת פצעים מדממים על העור, לא העלה דבר. למען ההגינות והדיוק, אומר כי יתכן והחמצתי בחיפוש.  
עם זאת, כאנשי מקצוע, נצפה שתופעה אשר מקבלת פרשנות של סימפטום, לא תהיה חד פעמית ובלעדית למקרה אחד בלבד. גם לא לשני מקרים.

העברה נגדית

בעודי כותבת, תהיתי האם איני חוטאת כלפי ירום באופן דומה לזה שהיא התייחסה אל סנט פרנסיס. במידה ואני מפרשת את דבריה באופן שגוי, אני מתנצלת ומזמינה אותה לדיאלוג. במהלך הכתיבה, חוויתי עצמי כ"סניגור" לסנט פרנסיס שאינו יכול לשאת דבריו. ככל שקראתי אותו ואודותיו יותר, הוא שבה את ליבי.

"טרגדיה" ?

ירום מתייגת את חייו של פרנסיס הקדוש כ"טרגדיה".

לא. אינני סבורה כי חייו הם טרגדיה. אני רואה אותם כחיים מעוררי השראה אודות הליכה בעקבות האמונה באלוהים, נתינה לזולת, הגשמה ומימוש ערכים למרות קשיים אדירים, הפצת הערכים הללו ונתינת השראה לרבים, מאות שנים אחר כך.

הטרגדיה איננה של פרנסיס. היא שלנו. של החברה והדור שלנו,הפכנו להיות דור חומרי, שהערכים המרכזיים בו הם ממון, רכוש, הישגיות, תחרותיות, תאוות בשרים. הנפש שלנו לא בנויה לכך. אמנם זה מביא פרנסה מרובה לפסיכולוגים (ואיני מנסה לכרות את הענף עליו אני יושבת) אבל זו טרגדיה.  
כמה חמלה יום יומית נותרה בעולם הערכים שלנו ? נדיבות, גמילות חסדים, נתינה למי שאינו יכול להשיב, אהבה בלתי מותנית גם כלפי אלה שפוגעים בנו ? כמה ענווה או צניעות נותרו ? כמה גדולים אנחנו סבורים שהננו, בחוכמתנו, במקום להרכין ראש לנוכח המסתורין של אלוהים ?

אסיים בתפילה פרנציסקאנית (תרגום שלי). קיימת מחלוקת האם פרנסיס עצמו כתב אותה או אחד מתלמידיו. בכל מקרה היא משקפת את רוחו וגם את המסר שאני מנסה להעביר במאמר זה:

תפילה:

אלוהיי, הפוך אותי כלי לשלום שלך,

היכן שיש שנאה – תן לי לזרוע אהבה,

היכן שיש פגיעה – תן לי לזרוע סליחה,

היכן שיש ספק – תן לי לזרוע אמונה,

היכן שיש יאוש – תן לי לזרוע תיקווה,

היכן שיש חשיכה – תן לי לזרוע אור,

היכן שיש עצבות – תן לי לזרוע שמחה.

הו, אדוני אלוהים, תן לי את החסד -

שלא אחפש כל כך להיות מנוחם –

כמו להיות מנחם;

להיות מובן -

כמו להבין;

להיות אהוב -

כמו לאהוב.

כי בנתינה - אנו מקבלים,

בסליחה – נסלח לנו,

ובמותנו - אנו נולדים לחיי נצח.

אמן.

 

רשימה ביבליוגרפית:

ירום, נ. (2001) הגוף מדבר: מחקר פסיכואנליטי בהיסטריה על פי הסטיגמטה של פרנציסקוס הקדוש והקשרה ההיסטורי. תל אביב: דביר.

תבנית לציטוט ביביליוגרפי:

מגדלנה (שם עט), (2017) מחשבות על ספרה של ירום "הגוף מדבר". גירסה אלקטרונית.

 

תגיות: 

תגובות

למגדלנה

מאמרך מעניין מאוד אבל גם ספרה של ניצה ירום עורר בי עניין (שמעתי עליו רק ממך). ומדוע נימתך כה תוקפנית עם מישהו שאינך מסכימה לו. ומדוע הביטחון הזה שאת צודקת במאה אחוזים והאחר חוטא להבנה ומחקרו אינו תקף. ראי מאמרה של רות נצר על אותו ספר, באיזו אדיבות היא מביעה הסתייגויות דומות.

התמונה של מגדלנה

תגובה לסוזנלה

תודה על תגובתך. אנא ראי מה שכתבתי תחת "העברה נגדית"; אני מתנצלת שם אם אני "חוטאת" כלפי הד"ר ניצה ירום באותו אופן שבו חוויתי אותה "חוטאת" כלפי פרנסיס. בלהט הכתיבה וה"סנגוריה" אודות פרנסיס, יתכן ודבריי "נישמעו" כתוקפנים. צר לי. לא לכך התכוונתי.
קראתי גם את מאמרה של רות נצר כאשר עבדתי על המאמר. אני משערת שההבדלים ב"מוסיקה" של הכתיבה, כמו גם בביטחון הכותב בהסתייגויותיו, נובעים מהמקום הרגשי שממנו כל כותב מתייחס לנושא המדובר. עבורי, מסיבות רבות ופרטיות, מדובר בנושא שמעורר רגשות רבים. אני מקווה שרגשות נוספים "נשמעו" בכתיבתי ולא רק מה שציינת.

בברכה,

מגדלנה
שם עט
פסיכולוגית קלינית

התמונה של מגדלנה

תוספת קטנה

... נובעים לא רק מהמקום הרגשי אלא גם מהאמונות...

בברכה,

מגדלנה
שם עט
פסיכולוגית קלינית

תגובתי לתגובתה של מגדלנה

אני מודה לך על הסברייך. מאמרך עשיר, מנומק, משכנע, דן בסוגיות חיים חשובות ביותר. יש בו המון כנות, רגשות, אמונות, כל זה מורגש. קראתי אותו בעניין רב ועוד אחזור ואקרא בו אך הפריעו לי הטון והעמדה ופגמו לי במקצת בהנאת הקריאה. תודה על המאמר ותודה שהבנת את הערתי.

התמונה של מגדלנה

לסוזנלה

תודה מעומק הלב, לא רק על המילים הטובות, אלא גם ובעיקר על כך שלימדת אותי שיעור חשוב על ענווה ודרך ארץ. יישר כח.

בברכה,

מגדלנה
שם עט
פסיכולוגית קלינית

תודה

מחכים לעוד מאמרים...

מעניין מאוד

מעניין מאוד

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מגדלנה