אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ספר יסוד להבנת סוגיית לימוד ההיסטריה בישראל מתוך מחקר משווה


איל נווה, עבר בסערה, מחלוקות על סוגיות היסטוריות בישראל, 2017, הוצאת  הקיבוץ המאוחד

איל נווה, עבר בסערה, מחלוקות על סוגיות היסטוריות בישראל, 2017, הוצאת הקיבוץ המאוחד

בתחילת הספר מוצג הרציונל בצורה המובילה למהלך אמפירי: "הספר הנוכחי נועד למפות, לאפיין, לנתח ולפרש את הוויכוחים הציבוריים על סוגיות היסטוריות, המתנהלות בישראל החל מסוף שנות השבעים של המאה הקודמת" (עמ' 11). גם בסוף הספר מסביר המחבר את רציונל ספרו בכך שניסה לעזור בהכרת החינוך ההיסטורי בישראל של שנות האלפיים. "זהו שדה רווי ויכוחים וחוסר הסכמות... הוויכוחים בישראל סוערים במיוחד, ומדי פעם הופכים למעין מלחמת תרבות על האתמול. המלחמה מאופיינת בחוסר אפשרות להכיל ריבוי נקודות מבט כלפי אירועי  עבר.." (עמ' 265).

כבר בתחילתו מעלה נווה טענה, שדומה כי מרוקנת את רציונל הספר מתוכנו באשר "טרם נערך מחקר אמפירי על מידת השפעתן של תכניות לימודים בהיסטוריה, של ספרי הלימוד השונים ושל עצם שיעורי ההיסטוריה המתנהלים בכיתות על עיצוב התודעה היסטורית של התלמידים, וספק אם ריבוי המשתנים מאפשר לעשות זאת בצורה המניחה את הדעת". זאת ועוד, "את השפעתם של סוכני עבר שמחוץ ללימודים הפורמליים של הציבור הרחב קשה עוד יותר לחקור. לכן השדה פרוץ לטענות ולוויכוחים המתבססים על ניסויים חלקיים ומקומיים ועל התרשמויות גרידא, כפי שסבור ההיסטוריון יואב גלבר" (עמ' 13).

אם לא די בכך, הרי ממצאי מחקר משווה, שנערך בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת ב-27 מדינות אירופאיות ובישראל שבדק את רלוונטיות ומשמעות ההיסטוריה לתלמידים במדגם רחב של 30 אלף תלמידים גילאי חטיבת הביניים "הראו כי למקצוע ההיסטוריה יש דימוי של מקצוע משעמם וחסר חשיבות" (שם).

מי לא זוכר מלימודי ההיסטריה את הטקסטים מרובי השמות והתאריכים? וכי לימוד כזה יכול לעניין מישהו?! בהנגידי לימוד זה ללימוד מסרטי קולנוע או תיעודיים, או גם מדיוני היסטוריונים, הרי גם בלי להיות היסטוריון ברור לי שדרך הלימוד המסורתית הינה מועדת לכישלון ידוע מראש.

למול ספק ההשפעה של ספרי ההיסטוריה המצוין כבר בתחילת ספרו מדגיש נווה ש"מחקרים בארץ ובעולם מצביעים על כך שמחוללי הדיון עדין רואים בתוכנית הלימודים הרשמית, בספרי  הלימוד המאושרים, ובאופי הכשרת המורים ובתוכני השיעור הנמסרים לכיתה מקור חשוב  לבנייתה ולקיומה של אומה.... לדידם, תפקיד החינוך ההיסטורי הרשמי הניתן בין כותלי בית הספר הוא בניית ידע, עיצוב זיכרון קולקטיבי, טיפוח תודעה היסטורית וחיבור זהותי בין הצעירים לדורות הקודמים ולדורות הבאים...מכאן שהוויכוח על מעמד מקצוע ההיסטוריה משולב עם הדיון במעמדה הנורמטיבי והריאלי של הלאומיות. רוב החוקרים של לימודי ההיסטוריה ברחבי העולם מזהים קשר ישיר בין צמיחת הלאומיות ובניית פיתוח תכנית לימודים בהיסטוריה על ידי מעצבי מדינת הלאום והכנסתה למערכת החינוך הפורמלית" (עמ' 16).

דומה שנקודה זו היא נקודת החולשה של הספר. אין זה מספיק לשרטט את תהליך בינוי האומה מבחינת מערכת החינוך הציונית, כמו גם להביא ביקורת מצד: פוסט ציונים, סוציולוגים ביקורתיים והיסטוריונים חדשים. היה גם מקום לעמוד על האנומליה של ישראל כמדינת לאום דמוקרטית ואי היותה רפובליקה כמקובל בדגם המערבי.

למרות שנווה מציין את הספר החשוב שערך אבנר בן עמוס, אוהבים אותך מולדת, פטריוטיזם, אין הוא מביא ממנו את מאמרו החשוב של ההיסטוריון יגאל עילם המסביר את מנגנון שלילת הפטריוטיזם של החינוך היהודי- ציוני, שלביקורת עליו שותפים גם "הכנענים" מעצם מניעת הבניית זהות טריטוריאלית פוליטית אזרחית.

מעצם החינוך היהודי ציוני נקשרת הזהות האנומלית של ישראל לתהליך לימודי, שעליו ניתן לטעון שהינו משבש את דעת התלמידים. נווה, לא שואל יותר מדי שאלות וקובע ש"מדינת ישראל מגדירה עצמה הן כמדינת הלאום היהודי, הן מדינה דמוקרטית. לכן היא רואה בהוראת ההיסטוריה גם סיפור מוסכם ו"רשמי" שנועד לעצב זהות לאומית משותפת של תושביה ועוגן חיבור משמעותי בין הדורות" (עמ' 18).

האם ל"לאום היהודי" הזה שייכים : הנרי קיסינג'ר?! מי שהיה מזכיר המדינה האמריקאי, ברונו קריסקי מי שהיה קנצלר אוסטריה?! וכיום- וולדימיר בוריסוביץ גרויסמן, המכהן כראש ממשלת אוקראינה?! את מי בדיוק כולל "הלאום היהודי" כיום? הרי זהו מיתוס בשירות הציונות הנוגד את זכות ההגדרה העצמית של אינדיבידואלים באשר הינם! לכך לא נמצאת שום התייחסות בספר זה, הגם חשיבותו.

שיח האי נחת מהחינוך ההיסטורי מביא למאבק כש"בין המאדירים והשומרים, הדורשים חזרה לחינוך היסטורי ונשגב  כפי שהם מדמים שהיה פעם, לבין הרדיקלים הדורשים שחרור מוחלט מחינוך היסטורי והצגתו כמיתוס דכאני, שיש להמשיך ולנתץ, נמצאים אנשי מקצוע האחראים לחינוך  ההיסטורי בעתות מבוכה" (עמ' 19).

אולם בספר זה אין ביטוי לתפיסה פוליטית שניתן להשוות לשיח המערבי. הטענה אודות תפיסת ההיסטוריונים: דינור (שהיה גם שר החינוך), הנדל וזיו כמעצבי תכניות לימודים בהן "הוצגה התנועה הלאומית היהודית, בדומה לתנועות השחרור באירופה, כתנועת שחרור מודרנית המנהלת מאבק צודק לקיום ריבוני לאומי" (עמ' 32), אינה ברת השוואה למדינות המערב כמו למשל ארצות הברית או צרפת.

על ארצות הברית מעיר נווה שלמרות השינויים הדמוגרפיים "אף שמורשת המערב נשארת מרכזית, אפשר לומר בהכללה, כי מערכת ההשכלה הגבוהה בארצות הברית החל מעבר מאסכולה אירופוצנטרית לאסכולה רב- תרבותית המכילה שונות וגיוון... הכרת מצב האפליה שהתקיים במהלך ההיסטוריה האמריקנית ועדין קיים בארצות הברית, וחתירה לעתיד צודק יותר שיוביל את ארצות הברית למימוש דמוקרטיה ליברלית פלורליסטית מהותית" (עמ' 208).

לא ניתן גם להשוות את הנרטיב הישראלי גם לזה הצרפתי באשר "הקנון הצרפתי מציג נרטיב רפובליקני- אזרחי כבסיס ממלכתי ורואה בלימודי ההיסטוריה עוגן נורמטיבי ליצירת זהות צרפתית מובהקת... ההיסטוריה הצרפתית היא אב טיפוס של ההיסטוריה המודרנית האוניברסלית" (עמ' 212). אין אפשרות להשוות בין ישראל לצרפת באשר בעוד שבצרפת ההצטרפות האזרחית היא בגדר הצטרפות לאומה ולרפובליקה, בישראל לא ניתן להצטרף לאומה, כי לא מוכר לאום ישראלי, כמו גם לא קיימת או מוכרת רפובליקה.

רק פעם אחת השתמש דוד בן גוריון במושג רפובליקה בנאום בכנסת בשנת 1949, אבל גם אז לא היה לזה שום ביטוי פוליטי ממשי. זאת ועוד, נווה מעיר אגבית, שהתייחסות לערבי ישראל "נותר נושא בלתי מבורר, והנרטיב שלהם לא זכה כלל לייצוג בסיפור הישראלי המתפתח" (עמ' 41), כלומר הישראליות (כפי שכבר קבע א.ב. יהושע) הינה אקסלוסיבית יהודית...

מבחינת האתנוקרטיה של ישראל (על התפיסה האתנוצנטרית והאורנטציה המגייסת, ראו עמ' 32), דומה שיש רלבנטיות רבה יותר לתהליכים ראויים, שעברה הזהות הלאומית הגרמנית כמו גם לימודי ההיסטוריה, באשר "בגרמניה המודרנית והדמוקרטית, שילוב של פרספקטיבה אירופית על לאומית, שבה כעת מקדמת רב תרבותיות פנימית, כרוך בשאיפה למחוק את כתם הלאומנות המדירה והמתנשאת של העבר ולהחליפו במודל מכיל ושוויוני של גרמניה  בהווה ובעתיד" (עמ' 213). הייתה זו הדרך ההפוכה "ל'דרך המיוחדת" של ההיסטוריה הגרמנית שהובילה להיטלר.." (עמ' 216).

לשואה יש תפקיד מרכזי בחינוך ההיסטורי, בשל המשמעות האולטימטיבית-קורבנית שהיא יסוד מרכזי בתרבות הפוליטית בישראל (בסוגיה זו ראו ספרו של  גד יאיר -צופן הישראליות). על בעייתיות השואה כותב נווה הדברים הבאים: "השימוש העודף בשואה בישראל הפך את האסון מאירוע נורא ורב ממדי, המעלה סוגיות סבוכות, אוניברסליות ופרטיקולריות באחת...לאירוע שקרה "לנו" כיהודים, שפוטנציאלית עלול לקרות "כאן" אם לא נעמוד מול אויבנו הנוכחיים ונעשה הכול על מנת למנוע את הישנותה. כך הופכת השואה לבסיס הזיכרון הקולקטיבי ומתעבה לכדי היסטוריה מכוננת טרגית, היסטוריה שמעניקה זכויות ושופטת את הקיום היהודי- ישראלי בהווה ובעתיד. היא מונחלת לדורות הבאים על ידי מערכת החינוך וסוכני חברות אחרים כסוג של "עבר מתמשך" (עמ' 179).

ל"עבר מתמשך" זה למרבה הצער לא צלח להגיע ההווה. כך למשל בנאום הרמטכ"ל אהוד ברק במאי 1992 במהלך ביקור רשמי של משלחת צה"ל בפולין הוא גרס שהמשלחת הגיעה "אולי 50 שנה מאוחר מדי" (עמ' 185) ובספטמבר 2003 במטס מעל מחנה ההשמדה אושוויץ- בירקנאו, כש"טרם הופעת המטוסים מעל שמי אושוויץ נשמע קולו של מפקד המטס (כיום מפקד חיל האוויר-י.ב.): "אנו טייסי חיל האוויר בשמי מחנות ההשמדה, קמנו מאפר מיליוני הקורבנות, נושאים את זעקתם  האילמת , מצדיעים לגבורתם  ומבטיחים להיות מגן לעם היהודי ולארצו- ישראל" (עמ' 189). אגב, בעיתון פורסם  שאשל, מפקד המטס, סירב לציית להנחיות של חיל האוויר הפולני למטס וחרץ "שמונה מאות שנים אנו מצייתים להם, הפעם לא". בקצור, מדובר בסלט אנכרוניסטי של גבורה והתקרבנות, של עבר ושל הווה, כביטוי לקורבניות היהודית ישראלית המדברת בשם כלל הקולקטיב היהודי וללא התייחסות וכיבוד הזהות העצמית של פרטיו.

במסגרת הסקירה לא אכנס לדיון על ספרי ההיסטוריה החדשים (שאחד מהם כתב המחבר, ראו למשל עמ' 96-98, 103-104, 118-125. ראוי לציין שיחד עם אסתר יוגב כתב המחבר מאמר מקיף בשם "למידה דיאלוגית במציאות של זהות לאומית מתהווה: הפולמוס סביב ספרי הלימוד החדשים בהיסטוריה", זמנים, 2008), כמו גם לרמת הידע בציונות ובדמוקרטיה (עמ' 136), ואסתפק בהתייחסות לפוסט ציונות .

תחת הכותרת " פוסט ציונות ולאומיות" כתב נווה הדברים הבאים: "אחד הנושאים המרכזיים שהביקורת הפוסט ציונית עוסקת בהם קשור ללאומיות בכלל וללאומיות היהודית בפרט. עוד בשנות השמונים הוצגו עבודות השוללות את הממד המהותני של הלאום באשר הוא, וגרסו שכל לאום הוא המצאה והבניה מדומיינת של קהילת זהות תלוית הקשר. למרות הפולמוס שעוררו טיעונים אלה עם הופעתם, הם הפכו משנות התשעים ואילך לפרדיגמה מחקרית וקונספטואלית מרכזית, המשולבת היטב בהגות הפוסט מודרנית שגרסה כי ייצוגיות, הבניה והעללה מאפיינות כל פעולה אנושית, ובעיקר פעולה קולקטיבית המטביעה חותם, כמו הקמת מדינת הלאום המודרנית.." (עמ' 51), ונווה מציין בהקשר זה את ספרם של: גלנר, הובסבאום ואנדרסון משנת 1983. במילים אחרות, הוא מסביר "שלאום אינו קיים  אפריורי במציאות אונטולוגית, אלא הוא פועל יוצא של הבניית תודעה לאומית וזהות לאומית הנגזרות מפרקטיקות מודרניות הקובעות את גבולות הקולקטיב והמשתנות לאורך ההיסטוריה. מעמדה כזאת קצרה הדרך לקביעה, שלאום באשר הוא הנו גוף מדומיין ומומצא, שאינו קיים כלל בפני עצמו" (עמ' 52).

נווה עומד בקצרה על מחקרים המבקרים את רצף קדמוניות הלאום היהודי, ומציין את ספריהם של: שלמה זנד, בועז עברון (אינטלקטואל שהיה חבר ב"פעולה השמית"), ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן שב" עקיפין, ... פוגעים בעיצוב הזיכרון ההיסטורי היהודי ישראלי על ידי ערער הנחות היסוד של לאומיות יהודית. יש הוגים פוסט ציונים המקווים שערעור זה יאפשר בעתיד לפתח חלופה אזרחית, רב תרבותית ודמוקרטית ללאומיות היהודית.." (עמ' 52).

ראוי לבקר את ראית נווה באשר הזיכרון ההיסטורי היהודי ישראלי הינו מיתולוגי ומונע את התגבשות לאום כלל אזרחי טריטוריאלי של האומה הישראלית. לתפיסת בועז עברון (מחבר הספר החשבון הלאומי, שיצא לאור כבר בשנת 1988 ובמהדורה מאוחרת שאת הקדמתה כתב שלמה זנד, הרואה  עצמו כתלמידו של עברון) -"הגיעה העת להפוך את ישראל למדינה כדוגמת המדינות המערביות המתוקנות: מדינת כל אזרחיה" (עמ' 54). מושג זה הינו מושג המגדיר את הדמוקרטיה המודרנית באשר אין דמוקרטיה אם אין היא מקיפה את כלל אזרחיה. אולם בישראל "דמוקרטיה של כל אזרחיה" היא בגדר איום על "המדינה היהודית" המתיימרת גם להיות "דמוקרטית".

ומה חושב נווה על כך? "דיוקן עתידני זה המחייב כמובן את הפרדת מרכיבי הלאום והדת מן המדינה (מדוע יש צורך באבחנה בין הלאום למדינה? במדינת לאום אין הפרדה כזו אבל כנראה שנווה מתכוון להפרדה בין הלאום אתני היהודי למדינה כדי לאפשר את הלאום האזרחי... מצטייר בעיניו של אורי רם, מתומכיה ומחוקריה הראשיים של הפוסט ציונות, כדמוקרטיה דו קומתית: הקומה הראשונה היא קומה אזרחית ליברלית, פתוחה לכול ושווה לכול. זו הקומה החוקתית והתקציבית, הנמנעת מעיסוק בתכנים (הליברליזם אינו מתייחס לתכנים?-י.ב.), הקומה השנייה היא קומת קהילות, ויכולות להיות שם קהילה ציונית, חרדית דרוזית או הודית...וכן הלאה, עם גרם מדרגות פתוח בין שתי הקומות, שכל אחד יכול לעלות ולרדת בו. התנועה החופשית  אל הקהילה וממנה חשובה מאוד, ולזכויות הפרט עדיפות על פני האוטונומיה של הקהילה".

נווה מצטט מאורי רם הקובע ש"אם ישראל לא תצמח להיות יותר ליברלית ודמוקרטית, המעמדות הגבוהים יתנתקו ממנה"ה(עמ54). אולם רם בספרו- הגלובליזציה של ישראל: מק'וורלד בתל אביב, ג'יהד בירושלים (2005) תוקף את מאבק העותרים שביקשו הכרה בלאומם הישראלי, וגורס שהיה עליהם גם לתבוע הכרה בלאום פלסטיני, מה שהיה מוביל למדינה דו לאומית (ובעיתית) שקשה להאמין שתוכל להיות גם דמוקרטיה ליברלית של ממש...

הגם חשיבות הספר מעצם שרטוטו מפה היסטוריוגרפית מחד, וחינוך להיסטוריה מאידך, אין הוא עדין עומד על מלוא בעיותיה של ישראל כמדינת לאום דמוקרטית כביכול, מה שיקשה ליישם את החינוך הדמוקרטי, עליו הוא כותב הדברים הבאים: "החינוך הדמוקרטי טוען לבניית דמוקרטיה מהותית בתוך בית הספר הן כאתוס מכונן ערכי, המחויב לזכויות אדם והשולל כל גילוי של אפליה, הדרה וגזענות, הן כדרך התנהלות בין כותלי המוסד המעוגנים בחוקת בית הספר. היחס ללמידה משמעותית, אופי היחסים בין המורים ללומדים, מעמד בית הספר כקהילה מחנכת - כל אלה נגזרים מתפיסת דמוקרטיה מהותית, ישירה והשתתפותית - בסיס החינוך הדמוקרטי" (עמ' 254). דמוקרטיה השתתפותית במדינה אתנוקרטית פסאודו ליברלית- דמוקרטית המכנה עצמה "מדינה יהודית- דמוקרטית" היא דמוקרטיה המפריכה את עצמה לדעת... 

תגובות

מסקנה ראויה ביותר

תודה לכותב

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסי ברנע