אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

להתייצב היום בצד נתניהו


התמונה של עמוס אריכא
להתייצב היום בצד נתניהו

להתייצב היום בצד נתניהו

ברשימתי "נקודת נתניהו" שהתפרסמה לפני כחודשיים, התמקדתי בצדקת תביעתו שמחובת הפלסטינים להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית מבחינה לאומית. סברתי כי בלי הבהרה היסטורית של הסכמה זו, יהיה כל הסכם עם הפלסטינים חסר ערך. כל הסכם ללא מה שכיניתי "נקודת נתניהו", אינו אלא תרגיל שקוף בכוונותיו של אבו-מאזן, ועמו חבר חכמיו, להמתין לשעה שבה ישתנה הגרף הדמוגרפי לטובת הערבים, ואז בלא צורך בירייה אחת, תתבטל קיומה של ישראל כמדינה יהודית.

גם מצאתי לנכון להדגיש ולהזכיר כי נקודה זו הייתה משלהי המאה ה-19 ונשארה עד היום ליבת הסכסוך הערבי-יהודי בדבר גורלנו כאן, בארץ האבות. דבר לא השתנה. מסתבר כי במרוצת השבועות האלה ביטאו עוד ועוד אנשים את דעתם כי אכן אין להרפות מנקודה זו, ואין לעשות בלעדיה כל צעד נוסף לקראת הסכמה על מתווה שלום.

יתר על כן, אירועים בינלאומיים, אירועים בהתנהלותה של הרשות הפלסטינית וחולשתה המדאיגה של הנהגת ארצות-הברית הנוכחית, מחייבים אותנו בימים אלה לאפשר לנתניהו לפעול מתוך שיקול דעת שאינו מושפע אך ורק מפוליטיקאים כמו אורי אריאל, החסרים שמץ של רגישות פוליטית. אף על פי שאני רואה בו ובדומיו ממפלגות אחרות את יריבַי המרים, וגם בימים אלה אסור להצניע את היריבות הנוקבת, זו עת המחייבת יצירת אווירה שתאפשר שיקול דעת לגבי הערכת מצבנו וקבלת החלטות היסטוריות בחוגו של ראש הממשלה. אמת, נתניהו גילה בשנים האחרונות את הידבקותו ב"תסמונת השבשבת", בשנותו דעתו פעם לכאן ופעם לכאן באינספור נושאים. אבל בשידרת הבעייה, בנושא בטחון-המדינה, הוא גילה חוסן ועקשנות שאפילו עוררה לא פעם ביקורת ומורת-רוח – ומסתבר כי טוב שכך נהג.

בימים אלה צריך נתניהו לדעת שגם בחוגים מתונים, מבקשי שלום אפילו תמורת מחיר כבד, ימצא תמיכה גורפת בהבנתו את המצוקה הבטחונית הצפויה להתפתח כאן רגע לאחר חתימת הסכם עם הפלסטינים על פי דרישותיהם. מה שהתחיל ב"הסכם אוסלו" הזכור לרע כ"אוטונומיה פלסטינית", הפך ל"שתי מדינות זו בצד זו". מכאן רק פסע להפיכת פלסטין למדינה עוינת, פתוחה לג'יהאד העולמי, והיא אויב נחוש כנחש ארסי.  

דרושה מהפיכה

הצהרותיהם של בכירי הרשות הפלסטינית יום אחרי יום מחייבות ציפוף שורות בקרבנו ויכולת דחיית התביעות הבלתי פוסקות מאיתנו לעוד ועוד ויתורים שיאפשרו מצב של שלום שאינו שלום, אלא שלב בשיטה המוכרת של נקניק סלמי. במקביל, אין לאפשר את הצגת הפלסטינים כחפצי שלום, בעוד הם מוקיעים אותנו כמכשיליו, כפי שבא הדבר לביטוי בבית הלבן. זהו שקר היסטורי בוטה נוסף בשרשרת הכזבים שבהפרחתם התמחו הפלסטינים בעיקר מימי המופתי הגדול. זהו אותו מוסלמי נאצי, אמין אלחוסייני, שבשנות ה-30' של המאה הקודמת נגס עוד ועוד במחויבותה של בריטניה להקמת בית ללאום העברי, והיה שותף למשטר הנאצי ומתסיס לשואה.

כאן המקום להזכיר כי ירדן, שהייתה צריכה וחייבת להיות חלק מהזירה הפוליטית לכריתת ברית שלום, מתכנסת בתוך עצמה, ראשה מוסתר מתחת לאציל ידה. מלך ירדן, עבדאללה, מוכיח כי הגֶנים החכמים של אביו מקננים בראשו היטב. אבל תכונה תורשתית זאת אינה מעניקה לו חסינות מחובת תרומתו לביטחון מוחלט באזור – כזה המחייב אותנו להיות מופקדים על שמירת הביטחון בצד הזה לאורך הגדה המערבית של נהר הירדן, והוא וצבאו בצידו השני של הנהר. רק כך ייכון ביטחון אמיתי. ההבטחות האמריקניות להמציא פטנטים בתחום כה רגיש זה יתמוססו מיד. ואז לאן פנינו מועדות?

תפישתה של ספינת הטילים במהלך מבצע מרשים של צה"ל מעידה, כתזכורת מושחזת בוערת מעל כל קיר, כי בכל רגע עשוי מצבנו להתהפך, וכי המבחן הקיומי להישרד יהיה בידינו בלבד. מכאן נובעת שאיפה להגיע לשלום אמת בתנאים המבטיחים לנו את השליטה הבטחונית המזערית הנדרשת לנו בצל אלפי הרקטות ההרסניות המכוונות לירי לעברנו.

בלעדי שליטה בטחונית שהיא כורח מציאות, נמצא עצמנו מופקרים להתלהמות חסרת כיוון של רוחות מלחמה. עלינו להיות מוכנים לעימות הסברתי שאינו פשוט כל עיקר עם עולם סחוף דעות אנטי-ישראליות, פרי הישג ברור של הרשות הפלסטינית. אך חובה עלינו להבין כי שגיאה היום בוויתור בתחום בטחוננו עלולה להתגלות מחר כהרת-אסון. ישראל כבר עשתה ויתורים משמעותיים, בעוד שהפלסטינים ממשיכים להתעקש על עמדותיהם המוקצנות מתוך כוונה חשופה ומנומקת היטב מבחינתם, לדחות את קץ הסכסוך. מגמתם להשיג כפייה בינלאומית להקמת מדינה דו-לאומית. פירושו של היצור הזה היא טרגדיה לבנונית משוכפלת וכפולה פי-כמה.

המערכה ההסברתית שלנו שנוחלת מפלה אחרי מפלה כמעט שאינה מורגשת, וצריך להזריק בה חיים בתנופה אדירה, שאין להרפות ממנה עד שיבינו האמריקנים כי אכן גורלנו חייב להימצא בידינו בלבד. נקווה כי נתניהו ימשיך לעמוד מול לחצים שכניעה להם עלולה להתגלות כבכייה מרה לדורות.

על ישראל להתארגן כבר בימים אלה לאותה מהפכה בתחום ההסברה שלה. מה שנעשה במשרדים הנוגעים בדבר הוא כטיפה מול ים גועש. נמצאים בתוכנו אנשי הסברה מתנדבים ובעלי יכולות מוכחות כדוגמת מוריס אוסטרוף איש הרצליה, שהוא יחידת הסברה מעולה בשפה האנגלית ופעילותו חובקת עולם. דוגמא נוספת: מכבר לא יצאה תערוכה מישראל שיכולה להדליק מחדש מדורה תרבותית משכנעת בזכותנו, כ"ענף עץ התמר הנודע", שהוחזר לחיים לפני שנים אחדות מגלעין תמר בן אלפיים שנה שנמצא במצדה שלנו. זהו גלעין שהפך לסמל מדהים של עץ תמר ששב לחיים ופורח כיום כמונו ממש, ומחבר פרקי עבר רחוק וטראגי עם הווה רותח לא פחות.

נתניהו חייב לחזור ולתפוש פיקוד, גם על מפלגתו שלו. עליו להקים "מועצת הסברה לאומית" שתשלח זרועות לכל עבר. היום ולא מחר. הוא נדרש גם להשיל מעליו את אדרת "ראש ממשלת יהודה" שלו. בינתיים, צריכים אזרחי ישראל לחדש היכרות עם נתניהו כראש ממשלת ישראל בכדי לתת בו אמון מתאים לצורכי הימים האלה. יש רגעים בחיי אומה המחייבים להעניק כתף בלב שלם גם לראש ממשלה שנוי במחלוקת כה עזה כנתניהו. הרגע הזה כאן.

תגובות

נתניהו לא צריך אותי

יש לו מספיק אנשים בפינה הימנית.
אני אשאר עוד קצת בפינה השמאלית

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עמוס אריכא