אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אמפיריות כרונולוגית על יחסי דת וצבא


סרוגים בקנה/יניב מגל,

סרוגים בקנה/יניב מגל, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 390 עמ'

ספרו של יניב מגל מכיל מידע רב על ההשתלבות של בני ובנות הציונות הדתית בצה"ל תוך התייחסות לארגונים, מוסדות ואישים רלבנטיים. המבט הינו מבט כרונולוגי היסטורי. כקוריוז מעניין לציין  שיעקב דרורי, מזכ"ל בני עקיבא וממייסדי ישיבת "כרם ביבנה" הביע בתחילת שנת 1948 חשש מהמיליטריזם הפושה בישוב היהודי בטענו שתפקיד החייל הינו זמני והקנאות הלאומית צריכה להתבטא ב"כיבוש שמות, בהגנת הישוב"(עמ' 21).

בתקופה הראשונה לאחר הקמת המדינה הרגישו הדתיים נחותים לעומת חלוציות החילונים ומגל מציין ש"הדימוי העצמי הנמוך של הדתיים הביא לכך שנערים דתיים רבים התביישו לחבוש כיפה, ובמקומה העדיפו קסקט או כובע ברט"(עמ' 24). רק בשנות השבעים של המאה ה-20 פתחו ישיבות ההסדר מכוני הוראה, כשהראשונה בהן הייתה מכללת הרצוג. שינוי מוסדי זה ביטא את רוח התקופה של שינוי המסר מ"שירות בצה"ל הוא ביטול תורה", למסר ש"שירות בצה"ל הוא הגשמת התורה"(עמ' 29).

המחבר מסביר באמצעות מושג " משטר התורה" ( הגשמת ערכים דתיים בזירות החול של הפוליטיקה ההתיישבות הכלכלה, התרבות והביטחון) את אפשרויות איחוד הדת והלאומיות, שהכירה עד למלחמת ששת הימים את פרימט תפיסת הקיבוץ הדתי "הליברלית- לאומית"( ספק אם אלו המונחים הראויים לתפיסת עולם יהודית שביסודה אינה ליברלית- אזרחית)  ש" שמה דגש על התפתחותו המוסרית של היחיד והשנייה(לאחר מלחמת ששת הימים וביתר תוקף לאחר מלחמת היום הכיפורים) "ינקה ממשנתו של הרב קוק...נציגיה של תפיסה זו היו הרב משה צבי נריה ותלמידיו וכן חברי שבט איתנים בבני עקיבא יחד עם מדריכם, הרב חיים דרוקמן"(עמ' 31).

כבר בתחילת הספר אנו פוגשים דמות חשובה מאוד - אלי סדן המוצג כצנחן נח"לאי צעיר  "שלימים יהיה פעיל בולט בתנועת גוש אמונים ומייסד המכינה הקדם צבאית הראשונה ביישוב עלי"(עמ' 32).

מבחינה ארגונית, יש התייחסות מפורטת לסוגית המכינות הצבאיות.  הופעתן, (בסוף שנות השמונים של המאה ה-20 ) הביאה לכך שלא רק בוגרי תיכונים דתיים התגייסו ליחידות הרגילות אלא גם בוגרי ישיבות  תיכוניות, שהתגייסו לא רק לשריון ולתותחנים אלא גם לגולני ולצנחנים וליחידות מובחרות ולחיל האוויר. עוד קודם לכן, בשנת 1980, הוקמה הפנימיה הצבאית התורנית לפיקוד באור עציון ששילבה לימודי קודש וחול ובין בוגריה מציין, בצדק מגל, את עופר וינטר .

כיום יש  עשרים מכינות קדם צבאיות דתיות וכ-1,100  דתיים לומדים בהן. "ממחזור של שבעים תלמידים בלבד צמחה עלי למאה ושישים תלמידים מדי שנה, כ-10%-15% מיישובי יהודה ושומרון והיתר  מכל רחבי הארץ ואף מחוצה לה. יש לה כבר למעלה מ-3,000 בוגרים, בהם תא"ל אייל וינטר", אולם, מעיר  מגל ,ש"רוב הקצינים הדתיים הבכירים בצה"ל אינם יוצאי המכינות באשר תופעת המכינות צעירה מדי ביחס לדרגות של תא"ל אופק בוכריס ותא"ל מרדכי כהנא (אחיינו של הרב כהנא!).

כספר המצטיין בממד האמפירי שלו עומד המחבר על סוגי המכינות ומציין ש"בעוד שעלי ועצם מכוונות לשירות צבאי משמעותי, מכינות אחרות מנסות להביא צעירים מהפריפריה ומאוכלוסיות מוחלשות למקום יותר טוב. יש מכינות כמו בית יתיר מגן שאול נוקדים וקשת יהודה  שבגולן המשלבות את שתי המטרות. הרב  משה הגר-לאו, שהיה אל"מ, מסכם את  סוגי המכינות במשפט הקצר "מכינה לאלופים או לאלפים"(עמ' 75). על מכינת עלי אומר עד (ששמו אינו מובא) "הם רוצים שהרמטכ"ל  הדתי הראשון יבוא משורות המכינה בעלי"(עמ' 77). 

הרב חיים ברוך ראש מכינת עצם עומד על השינוי בשיח הציבורי מאז הקמת המכינות וגורס "פעם השיח הדתי היה איך אתה שומר על עצמך". היום השיח שונה, יותר אידאליסטי " איך אתה תורם. זו מהפכה כל כך גדולה שקשה להבין אותה"(עמ' 165).

למרות שהמכינות החילוניות אינן לכאורה בתחום מנדט הספר המחבר בכל זאת מתייחס אליהן. בשנת 1997 הוקמה מכינת נחשון המכינה הראשונה בה למדו דתיים וחילונים יחדיו. מה שמעניין הוא שמכינה זו, כפי שמעיד אבי המכינות סדן " קמה כשלוחה של עלי. במשך שנתיים מימנו אותה ולקחנו עליה אחריות, לרמות שכל הצוות היה חילוני"(עמ' 95). גם המכינות הנוספות המעורבות והחילוניות הוקמו כשלוחות של המכינות הדתיות "ועד כמה שהדבר עשוי להישמע מוזר ,הן מומנו בתחילת הדרך מתקציבים ייחודיים של המפד"ל והאיחוד הלאומי"(שם). מכאן עולה בהכרח השאלה, מדוע מימנו ולקחו המכינות הדתיות תחת אחריותם את המכינות החילוניות או המעורבות בעלות אידיאולוגיה השונה משלהן?  דומה שהתשובה הפשוטה המובאת בספר היא הנכונה: "הרב משה הגר מודע שברקע עמד הרצון של ראשי המכינות הדתיות ליצור קונצנזוס סביב מפעלם שלהם, בתקופה שבה שרי החינוך לא נמנו עם אוהדי הציבור הדתי", ופחות יש לקבל את ההסבר הכלכלי (אלא במסגרת ההסבר הראשון) הגורס ש"הייתה גם סיבה כלכלית, שרת החינוך, שולמית אלוני, לא הכירה  בערכיות של מפעל המכינות, וכך גם יולי תמיר. היה ברור שאם יקומו גם מכינות חילוניות השרה תתמוך בנו יותר. אבל (טענה מתחכמת-י.ב.) היה רצון להשביח את צה"ל לא רק בחברה דתיים""(עמ' 95-96).

איש המכינות החילוניות דני זמיר מעיד אמנם על המוטיבציה של ראשי המכינות הדתיות כמי ש"הראייה שלהם היא קודם כל ממלכתית. הם חושבים  שזה לא טוב שרק דתיים יהיו במהלך של צמיחה והשתלטות על הצבא. הם באמת לא חשבו שזה טוב לעם ישראל"(עמ' 96). אולם כידוע לפני "ההשתלטות " על הצבא, מי ששירת בו היו החילוניים והמסורתיים בעיקר, ומי שהיה בעל מוטיבציה לשירות קרבי או ייחודי היו בני הקיבוצים החילוניים, בלי כל פרופורציה לאחוזם באוכלוסייה הכללית .

בספר יש לא מעט נתונים אמפיריים על שילוב הדתיים בצבא. למשל שעור בוגרי קורס קציני חי"ר זינק מ-2.5%  ב-1990  ל-31.4% בשנת 2007. הנתונים על המכינות מעלים שכמחצית מבוגרי המכינות הדתיות וכ-45% מבוגרי המכינות החילוניות פנו לפיקוד זוטר. באשר לקצונה, ב-2001, פנו 25% מבוגרי המכינות הדתיות למסלול של קצונה, וכעבור שלוש שנים יצאו לקצונה רק 19% מבוגרי המכינות הדתיות"(עמ' 104). המחבר מסביר שמדובר בנתונים המשקפים את כלל המכינות ומצביע על " 89% מבוגרי המכינה בעלי פנו לשירות קרבי,% 68  הגיעו לפיקוד זוטר ו-32% הפכו לקצינים"(עמ' 105).

נתונים מעניינים הנם הנתונים על שירות הבנות הדתיות בצבא. בניגוד לחשיבה שקיים פטור גורף לטובת השירות לאומי מתברר ש"לפי נתוני אכ"א, מתוך מחזור שנתי של 6,000- 7,000  צעירות דתיות התגייסו ב-2015, 2020 חיילות דתיות, לעומת 935 חיילות ב-2010. בשנתיים  האחרונות זינק מספר החיילות הדתיות במערך הלוחם ב-71% ומספר הקצינות הדתיות  בשירות חובה עלה ב-30%...(לעומת זאת) 35% מכלל הצעירות במחזור גיוס ( כולל חרדיות), כ-15 אלף בשנה, עדיין בוחרות ללכת לשירות הלאומי ולא לצבא"(עמ' 131). נתונים מעניינים אחרים מעלים שבשנת 2013 62% מילדי 1991 מהגברים ביהודה ובשומרון התגייסו לשירות קרבי ( בכלל האוכלוסייה, שיעור הגברים המתגייסים לקרבי עומד על כ-45%), (בעוד) שבגוש דן רק % 36 מהגברים משרתים ביחידות  קרביות"(עמ' 249).

שתי תופעות חשובות נידונות בספר זה בעקבות ספרו של יגיל לוי- המפקד  העליון, התאוקרטיזציה של הצבא בישראל. הראשונה היא תופעת ההדתה (מלשון דת), אותה מסביר לוי בהתגברות נוכחות של חובשי הכיפות ביחידות הצבא מאז שנות ה-90. אולם בספרו הוא שם את הדגש על תהליכי תאוקרטיזציה כלומר "התערבות גוברת של רבנים בהתנהלותו של הצבא", ומתוך מחלוקת עם עמיתו סטיוארט כהן  בנושא הקונפליקט בין חובת הציות ועליונות הסמכות הצבאית מחד ובין הסכמות הרבנית מאידך" הוא מסביר ש"תאוקרטיזציה אינה הדתה. תאוקרטיזציה משתקפת  בחדירה הדרגתית של סמכויות דתיות לתוך הצבא ובניסיון שלהן להשפיע על תחומי התנהלות, שנורמטיבית מסורים בלעדית לסמכות הצבא ולסמכות הממונים הפוליטיים עליו". לוי גורס שהדתה גלשה בהדרגה לתאוקרטיזציה ונבעה משילוב "של דרישה" מלמטה, של מסה קריטית של חיילים דתיים ששאפו להשפיע על תרבות הצבא ולא אחת פנו אל רבנים כמקור סמכות, עם נטיית הרבנים עצמם להתערב". התאוקרטיזציה השתקפה בעיקר בשלוש זירות: "פריסתו של הצבא  במשימות שיטור ברצועת עזה ובגדה המערבית ,שילובן של נשים ביחידות השדה, והחברות ( סוציאליזציה) הדתי, בעיקר באמצעות חיזוק מעמדה של הרבנות הצבאית...בשלוש הזירות הללו השלים הצבא עם הגבלת האוטונומיה המקצועית שלו עד כדי גלישה לתאוקרטיזציה".

יניב מגל רואה את המצב בצורה שונה מלוי, תוך שהוא נעזר בעדים מומחים לחיזוק טענותיו. סוגיה העומדת במחלוקת היא סוגיית הציות והסרבנות. מובנת מאליה טענת  מגל ש"ככל שהחיילים דתיים החלו לתפוס מקום מרכזי יותר במסגרת השירות בצה"ל, עמדת ההלכה בנושאים מהותיים כמו פינוי יישובים ואתיקה צבאית הפכה רלוונטית יותר"(עמ' 181). ומכאן " סרבנות בהיקף גדול על רקע פינוי נרחב של יישובים ביהודה ובשומרון במסגרת הסדר מדיני כולל עם הפלסטינים- זהו מעין תרחיש אימים מבחינת הפוטנציאל כקרע בחברה הישראלית"(עמ' 267).

כרקע לסרבנות ניצבת הסרבנות בתקופת ההתנתקות. בפברואר 2005 הודיע ועד רבני יש"ע שחל איסור מוחלט לפנות התנחלויות והייתה הרשמה על עצומה מטעם "מטה חומת המגן" עליה חתמו 13 אלף איש, אך מגל יציין ש"במהלך ביצוע ההתנתקות סירבו פקודה רק שישים ושלושה חיילים, עשרים וארבע מהם בני ישיבות הסדר"(עמ' 271). עוד הוא מציין מחקר שערך ד"ר ירון אונגר (ממחלקת המידע של הכנסת) ממנו עלה שהגורמים לסרבנות מימין הם: "התרחבות התופעה בשמאל הישראלי, אכזבה ממה שנתפס כסטייה של המדינה מיעדיה הדתיים, אכזבה מהדמוקרטיה הישראלית, מתוך תחושה שהסכם אוסלו ותוכנית ההתנתקות אושרו במהלכים שנתפסו כשייכים לתחום האפור של הדמוקרטיה, וכן  שימוש בצבא למטרות שאינן הגנה או לחימה"( עמ' 272). מדוע ההכרזה על סרבנות הסתיימה בפועל כתופעה שולית?  המחבר מסתמך על יגיל לוי כי התוצאות הללו נבעו מחשש לפגיעה באחדות הצבא ובהישגי המגזר בצבא-" צה"ל גם נכנס ( צ.ל= נכס ) לדתיים. אפילו במצב  כזה, דתיים ראו את שימורו של צה"ל כחשוב יותר ולכן התנגדו לסירוב, וכך גם רבים בציבור הדתי  וביש"ע"(עמ' 277). אולם מגל  מבין ,שלא בהכרח ניתן להקיש מההתנתקות על הבאות מאחר "שההתנתקות אינה אבן הבוחן על מה יקרה בעת פינוי עתידי נרחב של יישובי הגדה המערבית. אחרי הכול, משמעו של הסדר מדיני כולל ביהודה ושומרון יהיה פינוי אזרחים בהיקף גדול פי עשרה מזה שהיה בגוש קטיף. הוא יתבצע ביישובים האידיאולוגים ביותר של מפעל ההתנחלויות, לא ב"ארץ פלשתים" אלא בערש ההיסטוריה היהודית..."(עמ' 282). מגל מצטט שוב את  לוי הגורס ש"הנוכחות הדתית בצבא חזקה יותר היום מכפי שהייתה בזמן ההתנתקות, כולל בשורות הקצונה, ועם תחושת המסה באה הציפיה" (עמ' 283),] מה עוד, שלוי סבור שמעצם קושי ההתמודדות עם השאלה, אם הציות יהיה למפקד או לרב, יש משום נטרול הצבא, כפי שהיה ביחס למאחזים הלא חוקיים, שישראל התחייבה לפנותם ולא עשתה כן.

סמכות הרבנים  עומדת במרכז ספרו של  לוי  העוסק בתהליכי התאוקרטיזציה בצבא מעבר לסוגית ההדתה. בספרו נזקק מגל מדי פעם לטיעוני  לוי הגורס בטיעונו הבסיסי " שהצבא עובר תהליך של תאוקרטיזציה. יש לכך כמה גורמים . הגורם הראשון הוא הרצון של הדתיים להשפיע  בצבא כתוצאה מעמדת הנחיתות שלהם בשנים הראשונות למדינה. הגורם השני הוא התשתית שנוצרה עם קום המדינה, של מסגרת משותפת לחילונים ולדתיים, שבה יש לרבנות  סמכות וישנם כללים משותפים בסיסיים שחלים על חילונים ודתיים כאחד. תשתית ההשפעה הזו התרחבה בהמשך, כאשר קמו ישיבות ההסדר והמכינות. המחולל השלישי, שמתפתח בעיקר בעשור הראשון של  שנות האלפיים, הוא שהצבא עצמו נזקק לא רק לדתיים אלא גם לדת, כגורם מוטיבציה. כל הגורמים הללו מביאים לכך שבשלוש זירות מרכזיות- השטחים, יחסי גברים ונשים והרבנות- יש תאוקרטיזציה. סמכויות דתיות מעורבות במה שקורה בצבא". בימים הללו של כתיבת הביקורת על הספר  הם ימים בהם ניתן לעמוד על הפוטנציאל של תהליכי ההדתה  והתאוקרטיזציה.  ראש המכינה הקדם צבאית " בני דוד " בעלי אמר שחברי הקהילה הגאה הם סוטים. כמו כן אמר שהרפורמים הם זרם בנצרות, שהקמרי והבימה מייצגים ערכים של תבוסנות וגם יצא נגד התופעה של "אי פגיעה בחפים מפשע". בעקבות זאת בוטלה פגישה בין קצין חינוך ראשי לחניכי מכינת עלי  ומאות רבנים חתמו על  תמיכה בו (ראו הארץ מה- 18.7, 19.7, 21.7 )

התמונה  ניראת  בעייתית יותר ויותר ביחס לעתיד, אבל מולה מציב מחבר הספר ערעור על מעמד הרבנים בקרב הציבור הדתי כפי שעולה מסקרים. לפי סקר שערך ארגן הרבנים " בית הלל" שנתוניו התפרסמו במרץ 2014, רק 59% מהמשיבים שהגדירו את עצמם חרד"לים  קבעו שההנהגה הרבנית רלוונטית לעולמו  של האדם הדתי" 52% הסכימו שההנהגה הרבנית מבינה את עולמם ו-58% אמרו שהרב שלהם ממלא תפקיד חשוב בעיצוב דרכם. בקרב הדתיים ה"רגילים"...רק 28% אמרו שהרב שלהם ממלא תפקיד חשוב בעיצוב דרכם"(עמ' 316-317).

 אולם למרות אופטימיות זו של המחבר,  יש לזכור שלא רק מדובר בסמכות רבנית דתית נטו, אלא בתפיסה אידיאולוגית פוליטית לאומית דתית מעצם החשיבות הרבה שיש ליהודה ולשומרון  לציבור הדתי לאומי. כלומר  גם ללא הוראת הרבנים קיימת תפיסה פוליטית דתית לאומית מחייבת.

זאת ועוד, ישראל איננה ולא הייתה מעולם רפובליקה. אין בה לא רק הפרדה בין דת ומדינה אלא גם  בין דת ללאום. בישראל אין לאום אזרחי ישראלי, אלא יהודי אתני דתי. הבסיס הפסיכולוגי של התרבות הפוליטית בישראל שאינה נורמטיבית ביסודה אינו יציב וחזק. אירועים קיצונים יכולים לזעזע אותו. עליונות תפיסת שמירת אחדות העם על אחדות הארץ הפועלת כבלם נגד קטסטרופה או מלחמת אחים, אולי יש לה על מה להסתמך, אבל המציאות הינה דינאמית. נכון  שלא הייתה מלחמת אחים עפ"י הוראת בגין בשנת 1948 אך  זה היה במציאות חברתית ופוליטית שונה לגמרי מזו של ישראל כיום ולעתיד.

                                       

תגובות

הכיפות הסרוגות

הכיפות הסרוגות החליטו להשתלט על המדינה דרך הצבא

תהליך תאוקרטיזציה מתפשט בכל

תהליך תאוקרטיזציה מתפשט בכל העולם כקונטרה לניהיליזם החילוני . הנוער החילוני ריקני ופוחז חסר אידאולוגיה וחי בבועה אגו צנטרית ונרקיסיזם . ארצות המוסלמיות מקצינות וגם באירופה וארה"ב מתחזק הימין הקיצוני והדתי כנגד תרבות הקירקס החילונית שמסתכמת בסקס סמים אלכוהול

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסי ברנע