אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המהפכה הציונית של פרץ סמולנסקין חלק ג


התמונה של קובי דנה
פרץ סמולנסקין (ת"ר – תרמ"ה || 1840 - 1885)

פרץ סמולנסקין (ת"ר – תרמ"ה || 1840 - 1885)

 
לחלק א' לחלק ב' של המאמר
 כעשרים שנים לאחר מותו של סמולנסקין, כתב יהודי צעיר מאודסה בשנות העשרים לחייו כי "לנו ליהודים האינטליגנטים, אין פטריוטיזם, אין אנו אוהבים את עמנו אהבה עמוקה ושלמה. משום כך חסרה עבודתנו הרעיונית על-פי רוב חמימות ועניין, והיא אכולה מבפנים על-ידי פירוד חולני."[44] זאת כתב ז'בוטינסקי באותה אודסה שבה התחיל סמולנסקין את עבודתו הספרותית, ותיאר שני עשורים לאחר מותו את האליטה המשכילית המתבוללת בגולה. כעשרים שנים לאחר מותו של סמולנסקין כבר הספיקו לקום ראשון לציון וחדרה, הספיקו לעלות לארץ חלוצי העלייה הראשונה ותנועת ביל"ו ולייסד את גדרה,  גם הספיקה פקידות הברון רוטשילד לתפוס בעלות על המושבות של אנשי העלייה הראשונה, אשר לדעת אחד העם הגיעו למצב ביש כיוון ש"הנה כעשר קולוניות עומדות וקימות זה שנים אחדות ולא אחת בהן עוד יכולה להתקים בלי תמיכה. [...] בכל השתדלותי ודרישתי, לא זכיתי לראות אף איש אחד אשר יחיה רק מפרי אדמתו בלבד."[45] וכמובן נראה מיותר לציין את הקמת ההסתדרות הציונית והקונגרסים של הרצל, שהיו מהפכה שלמה ברעיון התנועה הלאומית היהודית החדשה. ואף התחילו להתאסף אט אט חלוצי העלייה השנייה, העתידים לחולל מהפכה בשדה ההגשמה הציונית בארץ ישראל ולהציב אמות מידה חדשות של מסירות ומוסריות למפעל הציוני שיביאו הלכה למעשה להקמתה של מדינת ישראל.
 
סמולנסקין היה מהמבשרים שלא הספיקו לראות את פירות עמלם, אבל ידע עמוק בפנים, בתחושת האינטואיציה כי אין זה לשווא, אחרת כבר היה זונח את העט, והעובדה ההיסטורית היא כי עד הרגע האחרון, על אף שהציעו לו רופאיו שלא לעבוד קשה מידי בשל מחלתו[46], עשה נפשות למען מפעלו שהיה מפעל למען הכלל והוא ראה מעט מאוד נחת, אם בכלל, לאורך חייו. נדמה כי הייתה לו תחושה שהוא 'נביא בטרם עת', כי עדיין לא הוכשר הדור הנוכחי לעכל את דבריו ולהוציאם מהכוח אל הפועל. לו הספיק לחיות עוד כשלושים שנה היה וודאי עד להצלחת מפעלו. בימים שבהם כתב ז'בוטינסקי את דבריו אשר לעיל, המהפכה הייתה עדיין בראשיתה וכך גם המעבר מאליטה משכילה מתבוללת או מאידך מאדיקות דתית גלותית לאליטה משכילה ציונית ולעבר הסרת המכשולים הגלותיים בדרך להגשמה ציונית בארץ ישראל, וכמובן שיא המפעל שיגיע בשנים לאחר מכן, שנות העלייה השנייה והשלישית, אז קמו לעמנו משוררים, סופרים ואנשי רוח שהובילו את הרוח הציונית אל ליבותיהם של רבבות העם עד להגשמת הרעיון.
 
סמולנסקין כמו רוב הוגי הציונות, ובעיקר כמו אלו שהגיעו לאחר מכן מקרב הציונות החלוצית, חי את הגותו, חי אותה בכל רגע ובכל הווייתו. זהו המאפיין הבולט בציונות בכלל – המסירות של הוגיה ומגשימיה, הנולדת מתוך ההכרה כי עתיד העם תלוי בעתידו של כל אחד מבניה, וכי עתידו האישי הפרטי תלוי גם בעתידה של האומה כולה, אלו דברים השלובים זה בזה ללא הפרד. אם לעמך יהיה רע, גם לך יהיה רע, והדרך להגשמתך שלך עוברת בחיבורך הישיר לכלל אליו אתה משתייך באופן הטבעי ביותר – למשפחתך, לקהילתך, בסופו של דבר – לעמך, שהוא חלק ממשפחת העמים והאנושות. ועל אחת כמה וכמה על איש הרוח מוטלת האחריות לעשות למען הכשרת התודעה וחינוך הדורות.
 
בכך ייצג סמולנסקין את הבשורה הציונית, ולא רק אלא גם במציאת הנוסחה אשר הולכת על קו התפר שבין העולם הישן הדתי לבין העולם החדש המודרני. מצד אחד, הבין את הצורך לחדול מצורת החיים המנוונת שחווה בילדותו ב'חדר' ובישיבת שקלוב, שאפיינה יהודים רבים בתקופתו, ומאידך הבין כי גם 'להתפקר' לגמרי, לפרוק כל עול וכל שייכות, לחיות חיים חופשיים מידי, ללא אידיאל, ללא קשר לקהילה ולאומה, לחיות חיים מנותקים שמאפיינים את החיים המודרניים המתועשים היוצרים ניכור של היחיד מן הכלל ומביאים את היחיד לתחושת תלישות מהחיים עצמם בסופו של דבר, אלו אינם חיים ראויים לחיותם. ובייחוד ליחיד מישראל, שעבורו אין זה רק המאבק למציאת משמעות קיומית לחייו, אלא גם צורך ממשי לקיומו, שאת משמעותו לא יוכל למצוא מחוץ להווייה הלאומית. מתוך ביקורתו על מנדלסון, הוא התבונן על העבר והבין היטב, מה שהבין היינריך היינה[47] רק בסוף ימיו (ימי נעוריו של סמולנסקין), וכן משכילים יהודים אחרים – אינך יכול לברוח מצלך, או במילות היינה עצמו "חיי היו יפים, הייתי המשורר האהוב על הגרמנים והוכתרתי בבניין העירייה הישן של פרנקפורט. נערות בשמלות לבנות זרקו עלי פרחים. ומה קרה לרוע מזלי? הביתה שבתי דרך רחוב היהודים. זהו זה, מאז דבק ריח קטלני בזר הדפנה שלי, שממנו איני יכול להיפטר."[48] 
 
סמולנסקין אפוא היה אחד ממבשרי הציונות וראשוני מעצבי תפישת עולמה. במאמרו 'דרך לעבור גאולים' (1881) כתב כי ארץ ישראל "תהיה למרכז לכל תורת העם וחוקיו, ומשם תצא תורה לכל הארצות"[49], דברים המזכירים לכל הדעות את רעיון הציונות הרוחנית של אחד העם שארץ ישראל תהיה ל"מרכז לאומי רוחני ליהדות, האהוב וחביב על כל העם ומאַחד ומקשר את כל העם;  מרכז של תורה וחכמה, של לשון וספר."[50] ובנוסף כתב סמולנסקין כי "עכשיו יש לדבר בדברים ברורים, אשר זה כל חפצנו. להכין מקום מקלט לאחינו הנרדפים בכל מקום שהם, אשר גם בעת שלום ישאו שמה עיניהם וידעו, כי זה המקום, אשר ישאו אליו את נפשם בעת רעה." האין דברים אלה מזכירים לנו את דברי הרצל שכתב שאחת ממטרותיה החשובות של הציונות "ליצור מקלט מובטח על ידי משפט העמים לאותם היהודים שאינם יכולים או אינם רוצים להתבולל במקומות מושבותיהם עד כה."[51]
 
ואף הוגי הציונות עצמם, כפי שראינו בחלק הראשון של המאמר, ראו בסמולנסקין אחד ממבשרי התחייה הלאומית, וגם הסופר העברי י"ח ברנר ביטא זאת בכתבו "איזה תואר ואיזה הדר שח עמוד אש להאיר ולנחות הדרך יש לו לחזיון פרץ בן משה – זה מטיפנו הלאומי הגדול וגיבורה של ראשית תקופת ספרותנו הלאומית. הנה האיש אשר עליו יאמר לנו: כזה ראה וקדש. ומכאן רק צעד אחד לרעיון שיבת ציון."[52]
 
 
 
לסיכום עיוננו: סמולנסקין בעידן הפוסט-מודרני
 
מה בין זה לישראל של ראשית המאה ה-21? בימינו אנו עדים למגמות של הקצנה מכיוונים שונים המתאפיינות באותן דילמות היסטוריות שהיו חלק מהוויכוח ההיסטורי בעם היהודי, עם שינויים אקטואליים קלים – מצד אחד הקצנה לאומנית המתבטאת בקנאות דתית, חוסר סובלנות כלפי המיעוטים שבתוכנו ואף בניתוק מסוים מהמציאות בה אנו חיים, ומאידך אפשר לראות בהקצנה לאומנית זו תגובת נגד העולה למול מגמות פוסט ציוניות של אליטה אינטלקטואלית מנותקת מעמה והמתנכרת לו.
 
"בעלי הדעת ידעו במה כחם גדול ולא יתפרצו כמשוגעים במחנה אויביהם, המה ידעו כי אין להם להתגרות מלחמה בזרוע נטויה ובחמה שפוכה, כי במקום אשר ידם מגעת די להם אם בשובה ונחת ישמיעו דבריהם וישבו שבי ממחנות אויביהם רק בדבר שפתים, המה יודעים כי כלי מלחמתם המה רק אור מאיר וחרב גאות מנגדיהם היא חשכת עלטה, ודי להם אם ישימו לקוי אורם תוצאות או אז ירודף חושך ולא יעמוד, אך הנמשכים אחריהם בבלי דעת המה לא יבינו זאת וידמו כי אם בסופה וסערה תהיה דרכם אז יצלחו, אם בחזקת היד יריעו על שונאיהם ובתרועת מלחמה אז יכניעום לפניהם, ועל כן לא יצלחו וישימו שמות ושלום לא יהיה ללוחמים כאלה עד עולם", כך כתב סמולנסקין בחיבורו 'עת לטעת' על המאבק בחושך באמצעות הגברת האור, וטען כי אנשי הדעת האמתיים מבינים שדרכם לנצח את הבורות, הניכור והשנאה היא באמצעות הפצת האור, דהיינו, הפצת ידע ויצירה תרבותית חיובית שאינה נלחמת 'נגד' אלא נאבקת למען ה'בעד', חינוך מושכל, הדרגתי וחיובי של ההמונים והדור הצעיר, שכן "המה יודעים כי כלי מלחמתם רק אור מאיר וחרב גאות מנגדיהם היא חשכת עלטה".
 
בדרך זו נאבק סמולנסקין נגד קולות 'החושך' שלשיטתו התחלקו לשני מחנות – מחנה האורתודוכסיה השמרנית האדוקה והקיצונית שמסרבת להיפתח לעולם המודרני וסוגרת את העם היהודי בגבולותיו המתבדלים של הגטו; ומנגד מחנה המתבוללים המשכילים והאליטיסטים שאיבדו כל סממן של זהות יהודית והיו מנוכרים לעמם. מסביר לנו סמולנסקין, כי מי שחושב שבאמצעות הגברת השנאה יוכל לנצח את השנאה שמנגד, הוא לא יותר מכסיל ולמעשה בכך רק יעמיק את השסע ויחמיר את המצב, "הנמשכים אחריהם בבלי דעת המה לא יבינו זאת וידמו כי אם בסופה וסערה תהיה דרכם אז יצלחו ועל כן לא יצלחו וישימו שמות ושלום לא יהיה ללוחמים כאלה עד עולם." עם זאת, מבין סמולנסקין כי אין זה מאבק כל כך פשוט, שכן הסיבה הפנימית (שהיא החיובית) תמיד הייתה בחסרון מול זאת החיצונית (השנאה) שסוחפת את רוב העם, "על המון העם פעלה הסבה החיצונית בלי כל ספק הרבה יותר מהסבה הפנימית", או אפשר לומר זאת על משקל דברי 'המשורר' בפאוסט של גתה, כי "כל מה שנוצץ לשעתו נולד, רק האמיתי לדורות לא יאבד."[53] ולכן התהליך של חיזוק הנסיבות הפנימיות החיוביות בלב העם הוא תהליך חינוכי תרבותי ארוך שדורש התמדה ומאמץ רב.
 
ואילו מנגד המשכילים של ימינו, אשר אינם שונים בהרבה מהמשכילים של ימי סמולנסקין, מעדיפים ליטוף זר על חשבון כבוד עמם[54] ואף התבוללותו המסכנת את קיומו הממשי, מאשר עמידה לצד בני עמם ולהיות לו מורים ומחנכים גם לטובת ההשכלה, שהיא הגורם העיקרי המקדם את ערכי הסובלנות וכבוד האדם, וגם לטובת הערכים הלאומיים שהינם בסיס ויסוד טבעי לכל אדם ומשמעות קיומו, לכל עם ויסודות החברה האנושית. נחזור לדברים שכתב סמולנסקין ושראינו כבר בראשית המאמר וחשוב לשוב ולהדגישם בעת הפוסט מודרנית, כי התפישה ההומניסטית השואפת לאחדות המין האנושי אינה סותרת את התפישה הלאומית אלא היא חלק אינטגרלי ממנה ולא תוכל האחת להתקיים ללא השנייה:
 
"אם נשים עין ולב על שתי הדעות האלה הנראות כרחוקות אשה מרעותה, נראה, כי תכליתן אחת היא וכי אל מטרה אחת תלכנה, אם אך האנשים המחזיקים בהן יבקשו את המטרה הטובה ובדרך טובה ילכו. הן מה יבקשו אלה אשר יטיפו לעם להסיר כל אהבת ארץ מולדתם ועמם מלבם ולשים תחתה אהבת בני האדם בכלל? הלא לאחד לב כל בני האדם יחד, לבל יתגרו מלחמה עם בעם וארץ בארץ [...] למען יוסרו הגבולות וחפשי יעברו העוברים מארץ לארץ [...] למען יעזרו איש את רעהו בחכמה ומלאכה ולא תקנא ארץ בארץ וממלכה בממלכה [...] ושלום יהיה בכל הארץ ועל ידו תרבה הדעת, כי אך בעתותי שלום תשגה הדעת: הנה המטרה הזאת טובה ונעלה היא עד מאוד. אך נשוב ונראה מה תהיה המטרה אשר יבקשו אוהבי ארץ מולדתם באמת, אשר יעמלו להטיב לעמם [...] הלא גם המה יבקשו להסיר גבולות הארץ לבל יהיו לאבני נגף [...] יבקשו את השלום וירדפהו למען תת ידיים לבני הארץ ללמוד ולעשות, ואם אך זאת יבקשו כל בני הארצות השונות איש איש בארצו הלא אז יבואו עד המטרה, אשר יבקשו גם המטיפים לאהבת כל בני האדם. ואם כן תכליתם ומטרתם אחת היא, רק דרכיהם שונות מאוד. בעלי אהבת עמם יבנו מגדליהם על אדני הדעות הראשונות ועל הרגשות, אשר מצאו כבר מסילות בלבות בני האדם, רק ישנו תואר פני הדעות והרגשות. [...] ואם באמת תאהב ארצך ועמך בקש שלום בבית ושלום כל העמים לטוב לכם כל הימים. [...] אך אם נבוא פתאום ונפתח שפתנו להשמיע להמון הרב: עזוב דרכיך, רגשותיך ומאוויי לבך, הסר כל אהבה מלבך לאלה אשר אהבת עד הנה, אל תקרב את בני ביתך ומשפחתך יותר מיתר בני האדם, הלא כל השומע דברים כאלה ישחק ולא ישים אליהם לבו. אמנם כן הוא, המטרה אחת היא לבני שתי הדעות, אך בעלי הדעות מאהבת העם יציגו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ויעלו עליו מעלה עדי יגיעו למרום קצו, והדעה מאהבת הכלל תחפוץ לדלג השמימה בפעם אחת, ולכן ההולכים אחריה יפלו ונוקשו ונלכדו וישחיתו גם את המטרה הטובה, כי המון העם יראה, כי לדבריהם ולפעולתם אין ידיים ויסור מהם ויחזיק בכל אשר החזיק עד הנה מבלי שמע גם בקול הדובר מישרים."[55]
 
הלאומיות היא חלק מהותי מהחיים האנושיים – היא מהווה מהות טבעית. כפי שאנו נולדים למשפחה, ואיש לא מפקפק על קיומה של המשפחה, כך אנו נולדים לסביבה חברתית ולאומה הקשורה בטבורה לאומות העולם שיוצרות יחד את מה שאנו מכנים 'אנושות', ורק מתוך החיבור לשרשרת הזיקות של ההוויה האנושית הבסיסית, יוכל האדם להגשים עצמו ואת ערכי הקדמה ולחתור להגשמת אידיאל האחדות האנושית, המורכבת מעמים החיים יחד ומשתפים פעולה זה עם זה. האחדות האנושית היא אחדות הנובעת מתוך הייחודיות של כל אומה ואומה השואפת לחיים של הרמוניה עם האומות שסביב לה.
 
בימים בהם אנו עדים לשיח ציבורי ההולך ומקצין מכיוון אחד למשנהו, הרי שסמולנסקין הוא כלפיד בוער בלב האפלה בעד לאומיות הומניסטית, ובמאבק נגד הריאקציה על כל ביטויה, מימין ומשמאל, מהאורתודוכסיים והחילוניים כאחד. 
 
 
[1] לקריאת החלק הראשון 'דת, כפירה וציונות – חיי פרץ סמולנסקין' לחצו כאן
 
[2] יעקב פיכמן, 'אלופי ההשכלה' (1953), עמ' 218. (להלן: פיכמן).
 
[3] יעקב רבינוביץ, פרץ סמולנסקין, בתוך 'ספר סמולנסקין' (עורך: ש. ברימן, 1952), עמ' 46.
 
[4] שם, עמ' 48.
 
[5] סמולנסקין, עם עולם (1872), מאמרים א', עמ' 14.
 
[6] מ. בובר, משה הס והרעיון הלאומי, בתוך 'משה הס, כתבים ציוניים ויהודיים" (הוצאת הספריה הציונית, 1954), עמ' 9.
 
[7] קראו עוד במאמר העיונים חזון אהבת ציון של אברהם מאפו, מגזין אימגו, 2014.
 
[8] פיכמן, 'אלופי ההשכלה', עמ' 223.
 
[9] י. קלוזנר, אבי הרעיון הלאומי, בתוך ספר סמולנסקין, עמ' 69.
 
[10] שם, עמ' 66.
 
[11] פ. סמולנסקין, 'עת לטעת', מאמרים ב' (תרפ"ה), עמ' 28.
 
[12] עמנואל קאנט (1724 – 1804), פילוסוף פרוסי, נחשב לאחד מגדולי הפילוסופים בעת החדשה ואחד מהוגי הדעות החשובים ביותר בכל הזמנים.
 
[13] עמנואל קאנט, נאורות מהי, ע"ע 45 – 52.
 
[14] תפיסת עולם שעל פיה האל מצוי בכל. האל והטבע הם ישויות זהות. הפנתאיזם דוחה בעצם את האמונה באלוהות על-טבעית או חיצונית ליקום. שפינוזה הגדיר את האל (העצם) כאינסופי ובעל אינסוף תארים. על כן לא תיתכן ישות אחרת אינסופית ובעלת אינסוף תארים שתגביל, על ידי כך, את האל. אבל הטבע (היקום) הוא גם אינסופי. מכאן נובע בהכרח שאלוהים והטבע חד הם.
 
[15] הכוונה ל- יופיטר וזאוס (במיתולוגיה הרומית יופיטר, המכונה גם יוביס, היה ראש האלים ופטרונה של המדינה הרומאית, האל החשוב והמכובד ביותר בפנתאון האלים הרומי. הוא היה ממונה על החוק והצדק, על שמירת הסדר הציבורי וכן על השמים, האור והרעם. מקבילו במיתולוגיה היוונית הוא האל זאוס, אל השמים, מטיל הברק, בכיר אלי האולימפוס ומלכם. והשלישי הוא בְּרַהְמָה ("הבורא"), האל היוצר של היקום לפי האמונה ההינדית. על פי האמונה ההינדית הוא האישיות הברואה הראשונה אשר יצאה מטבורו של וישנו במטרה לברוא את היקום.
 
[16] סמולנסקין, עם עולם, מאמרים א, עמ' 8.
 
[17] שם, עמ' 9.
 
[18] שם, עמ' 8.
 
[19] שם, עמ' 21.
 
[20] שם, עמ' 57.
 
[21] שם, עמ' 9.
 
[22] שם, עמ' 20.
 
[23] הרב ד"ר אברהם גַיְיגֶר (1810 –1874), מגדולי חכמת ישראל ותורם חשוב לביקורת המקרא והתלמוד, אביה הרוחני של היהדות הרפורמית.
 
[24] צבי הירש גְרֶץ (1819 – 1871), מן ההיסטוריונים היהודים הבולטים ביותר במאה ה-19 ואיש מחשבת ישראל. נודע במיוחד בזכות חיבורו המונומנטלי "דברי ימי ישראל" והיה מזוהה עם האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית, ממנה התפתחה היהדות הקונסרבטיבית.
 
[25] סמולנסקין, עת לטעת, מאמרים ב', עמ' 10.
 
[26] עם עולם, מאמרים א', עמ' 5.
 
[27] שם, עמ' 4.
 
[28] עת לטעת, מאמרים ב', עמ' 8.
 
[29] עם עולם, כתבים א', עמ' 23.
 
[30] שם, שם.
 
[31] מ.ל. ליליינבלום, חטאות נעורים, כתבים ב', עמ' 322.
 
[32] סמולנסקין, עם עולם, מאמרים א', עמ' 3.
 
[33] ראו למשל את נכדו של משה מנדלסון, יעקב לודוויג פליקס מנדלסון-בארתולדי (1809 – 1847), מלחין גרמני, יהודי מומר. פליקס מנדלסון נולד בהמבורג למשפחה יהודית מתבוללת. הוריו האמינו שכדי להשתלב בחברה הגרמנית יהא עליהם להמיר את דתם, ולפיכך בהיותו בן שש הוטבל פליקס ביחד עם שלושת אחיו והיה לנוצרי פרוטסטנטי. כעבור כמה שנים הוטבלו גם הוריו לנצרות. האב החליט לשנות גם את שם המשפחה ובחר להשתמש בשם ברתולדי, כפי שבחר לעצמו גיסו, כמה שנים קודם לכן כשהוטבל לנצרות. למרות הלחץ שהפעיל עליו אביו ולמרות שהיה נוצרי אדוק, סירב פליקס עד סוף ימיו לוותר גם על השם מנדלסון (מנדלסון הוא שם משפחה יהודי שמקורו ביהדות אשכנז. פירושו בשפת היידיש בנו של מנדל או בנו של מנחם, שכן ביידיש מנחם נקרא מנדל, לכן סמולנסקין מכנה את משה מנדלסון בכתביו העבריים בשם 'בן-מנחם').
 
[34] עת לטעת, מאמרים ב'
 
[35] שם, עמ' 19
 
[36] שם, עמ' 26.
 
[37] שם, עמ' 28
 
[38] שם, שם.
 
[39] שם, עמ' 29.
 
[40] עת לעשות, מאמרים א, ע"ע 170, 173.
 
[41] עת לטעת, מאמרים ב, עמ' 21.
 
[42] 'ארץ ישראל' בתוך 'נחפשה דרכנו', כתבים ג', 114 – 122.
 
[43] שאלת היהודים – שאלת החיים, כתבים ג', ע"ע 52 – 53.
 
[44] זאב ז'בוטינסקי, 'בלי פטריוטיזם', כתבים, כרך כתבים ציוניים ראשונים, עמ' 13.
 
[45] אחד העם, אמת מארץ ישראל (מאמר ראשון 1891), על פרשת דרכים א, עמ' לח.
 
[46] כפי שראינו בפרק הראשון של המאמר: "בשנת 1884 הפצירו בו הרופאים לנסוע כדי לקבל טיפול רפואי למחלת השחפת שבה חלה, והוא כתב לידידו כי 'במשך השנה הזאת, זקנתי ושבתי, כוחי עזבני, בשרי כחש ועצמותי שופו ולחי נס והנני כגל של עצמות.' הרופאים הפצירו בו שוב ושוב לחדול מכל עיסוק, אף מכתיבה, כדי להקדיש את כל כוחותיו לבריאותו, אולם הוא לא הקשיב להם והמשיך בעבדותו במקביל לניסיונות הטיפולים הקשים. לפני מותו כתב 'חלש הנני כ"כ עד כי גם לכתוב שתים שלש שורות יכבד ממני. וזה רגעים אחדים הניחו לי מכאובי – ועל כן אמהר, כתינוק המתגנב לצאת מבית הספר, לכתוב לך בטרם אתפש בכף ועוני אשא... הנני שוכב על ערש דוי, גרוני נחר, קולי נחבא וסמפונות ריאתי כחלילים יהמו'. "
 
[47] היינריך היינה (1797 - 1856), משורר, פובליציסט ומבקר ספרות גרמני, יהודי מומר, מגדולי השירה והספרות של גרמניה במאה ה-19. היינה נחשב למשורר רומנטי ולמי שהפנה עורף לזרם ספרותי זה.
 
[48] ה. היינה במכתב לאלפרד מייסנר (1849) בתוך יוחנן טרילזה-פינקלשטיין, היינריך היינה – חיים בסתירה, ביוגרפיה (הוצאת רסלינג, 2010), עמ' 263.
 
[49] דרך לעבור גאולים, מאמרים ג', עמ' 155.
 
[50] אחד העם, על פרשת דרכים א, עמ' מ"ז.
 
[51] הרצל, תכנית הוולט, כתבים ציוניים, עמ' 149.
 
[52] יוסף חיים ברנר, 'סמולנסקין', בתוך: ספר סמולנסקין (עורך: ש. ברימן.  1952), עמ' 43.
 
[53] י.ו. גטה, פאוסט, טרגדיה (הוצאת שוקן, תש"ה), עמ' 12.
 
[54] זאת לימדה אותנו הציונות וז'בוטינסקי ביטא זאת בדבריו "אסור לחשוב כי הציונות נודדת על פני הדרכים ומושיטה ידה לבקש מכל עובר אורח נדבת אהדה. אנו קודם כל זוכרים היטב, כי לא אהדתם של אנשים מן הצד היא שתושיענו, אלא פעולתנו העצמאית." ('מבקרי הציונות', בתוך כתבים ציוניים ראשונים, עמ' 58).
 
[55] 'אהבת ארץ מולדת ואהבת בני האדם', עם עולם, כתבים א', ע"ע 16 – 17.
תגיות: 

תגובות

מדוע סמולנסקין איננו מאבות המהפכה הציונית

לקובי דנה : שלום

ראשית :תודה על סדרת המאמרים המעניינת והמושקעת המפנה זרקור לעבר פרץ סמולנסקין ולפחות אני למדתי והרחבתי בזכותה את ידיעותי על איש זה

יחד עם זאת : סדרה זאת מדברת בעד עצמה מדוע סמולנסקין איננו נמנה על מייצרי המהפכה הציונית :

1. עיון בכמה מילונים מבהיר שמהפכה היא אירוע או סדרת אירועים המחוללת שינוי דרמטי בחיי חברה מהפכה היא משהו שלאחריה חיי חברה שונים לחלוטין מחייה קודם (למשל המהפכה התעשייתית הצרפתית הבולשביקית). . אם נחפש על ציר הזמן את נקודת האפס של המהפכה הציונית נגיע בהכרח להרצל . ממנו הכל השתנה וכדי להסביר את מפעלו הענק נזדקק לקורפוס מאמרים . אציין רק שבשעה שאינטלקטואלים דוגמת סמולנסקין ערכו מסע בין רעיונות בדקו התחבטו הרצל ראה את התמונה בשלמותה . הוא קם עשה וחולל מהפכה.

2 אתה כותב שבשורת הציונות היא נוסחה ההולכת על התפר שבין עולם ישן דתי לעולם המודרני. ממש לא . מבין המקורות אצטט את פרופסור דני גוטויין : ""שלילת הגולה " הייתה שילוב של פוליטית תרבות נגד אידיאולוגיה ודת חילונית...היא... (יצאה ) ... למאבק בתרבות הגלותית הדתית בעיקרה...,"
3. הציונות לא עסקה ברפורמות בדת . זה העסיק את סמולנסקין לא את ראשי הציונות . הציונות התעניינה בתנ"ך בתקופה הטרום יהודית בתקופה שישראל הקדום היה עם פאגאני היא התכווננה על התנ"ך כאמצעי ליצירת הזדהות עם העברי הקדום האיכר הלוחם והחסון
4. לאומיות איננה טבע שני לאדם ארנסט גלנר אמר בזמנו"שלאומיות איננה מעין "טבע שני" לאדם אין הכרח שיהייה לאום לכ אדם כשם שיש לו אוזניים או אף"

לסיכום : הייתי יכול להפליג עוד ועוד. סמולנסקין כתב ופעל לפני הרצל ולכן איננו ממחוללי המהפכה הציונית . גם המסר העולה מכתביו סותר במידה רבה את המסרים היסודיים של האידיאולוגיה הציונית \
יחד עם זאת : אין ספק שסמולנסקין היה אינטלקטואל אמיתי ער וקשוב לתהפוכות הזמן הוא אולי החשוב בהוגים הלאומיים המוקדמים של הפרוטו ציונות והוא מהשורשים של הנרטיב הציוני העתידי של הרצל ויורשיו

התמונה של קובי דנה

סמולנסקין - ממבשרי הציונות (ארוך...)

שוב שלום גיורא, ותודה על הפידבק החיובי. שמח שמישהו קורא ומתעניין. מתנצל על התגובה הארוכה, היה לי חשוב לענות בפירוט.

זו כבר פעם שלישית אני חושב שאתה מעלה את הטענות הללו, שהעלאת כבר, כי סמולנסקין אינו קשור ל'מהפכה ציונית'. קודם כל, אולי אכן הייתה זו קצת 'הפרזה' לכתוב בכותרת 'המהפכה הציונית' של סמולנסקין, אבל... אין זו הפרזה לטעון שסמולנסקין היה ממבשריה של הציונות וראשוני מעצבי תפישת עולמה (זאת לא אני אמרתי, אלא כתבו גם סירקין, ברנר, פיכמן וקלוזנר, שהבאתי במאמר). 'המהפכה הציונית של סמולנסקין' – הכוונה למהפכה שעבר סמולנסקין בחייו האישיים, שהם ייצוג וסמל למהפכה השלמה שעברה על דור המשכילים של התקופה (כמו הס וליליינבלום, שבימים אלו אני כותב גם עליהם) ולאחר מכן גם הרצל עצמו. אבל לא רק, אלא גם למהפכה שעברה על המחשבה היהודית שעברה מעיסוק אינטנסיבי בסוגיית הרפורמות ביהדות לעיסוק בבעיית/שאלת היהודים באירופה שעלתה בעקבות האנטישמיות הגואה והפרעות של 1881, ושאלת היהדות שעלתה בעקבות עלייתה של הזהות הלאומית בקרב עמי אירופה, שהיהודים הושפעו ממנה.

התפישה שהצגתי פה אינה מיוחדת, לא חידשתי פה יותר מידי (למרות שהייתי שמח לחדש), הצגתי את ההתפתחות הרעיון הציוני כפי שהוא מופיע בכתבים עצמם. כשכותבים על הרעיון הציוני אי אפשר להתחיל בהרצל... קדמו לו... ואי אפשר לבוא ולטעון שרעיונותיו של סמולנסקין אינן מתחברות לרעיון הציוני (השפה, התרבות הלאומית, הקשר והזיקה הלאומית, ולבסוף גם הגיע לעניין הטריטוריה וא"י לאחר 1881).
לגבי הנקודות שהעלאת, אכתוב על פי סדר הדברים שכתבת.

1. הרצל אכן היה 'מייסד' המהפכה הציונית. אין אף אחד שחולק על כך וגם לא טענתי נגד התפישה הזו שהיא קונצנזוס במחקר אודות הרעיון הציוני. הוא לקח תנועה לאומית מבולגנת והפך אותה לתנועה פוליטית מאורגנת. אבל הרצל לא פעל בחלל ריק.. כשהרצל היה בן 22 וכתב ביומנו ביום הולדתו "אין בידי לברך את עצמי ביום זה לשום הצלחה, קלה שבקלות, שהצלחתי עד עתה כ"ב שנים! ומאום לא עשיתי!", סמולנסקין כבר היה סופר עברי חובב ציון ידוע ומוכר (בשנת 1882 סמולנסקין כבר הגיע למסקנה המתבקשת של שיבת ציון במסגרת תנועה לאומית, זה כתוב במאמרו 'נחפשה דרכנו' ועוד אחרים שלאחר שנת הפרעות של תרמ"א והיה חלק מייסוד תנועת סטודנטים לאומית 'קדימה'). ב1884 כשהרצל הצעיר והתוהה על דרכו בחיים השקיע עצמו "בהרהורים על התכלית האמתית של ההוויה האנושית", כבר התכנסה הוועדה הציונית הראשונה של ועידת קטוביץ לייסוד תנועת חיבת ציון בראשות פינסקר (אוטואמנציפציה – 1882) וליליינבלום (שכתב מיד לאחר הפרעות ב1881 את המאמר הציוני 'על תחיית ישראל על אדמת ארץ אבותיו" ובו המסקנה הציונית של שיבת ציון במסגרת תנועה לאומית).

לכן אין איש מערער ומפחית מכבוד הרצל בשינוי היסודי שהביא לתנועה לאומית שהייתה בראשיתה לא מגובשת מספיק ורעיונותיה עדיין מעורפלים וכמובן הוסיף את המימד הפוליטי הבינלאומי, אבל – ללא ההתפתחות שקדמה להרצל, ההתפתחות הטרום ציונית תקרא לה אם תרצה (למרות שעל פי תיאור הבעיה, האפשרויות והמסקנה המתבקשת של שיבת ציון במסגרת תנועה לאומית היא הייתה ציונית לפחות ברמה הבסיסית אם לא מעבר), ללא התפתחות זו ספק אם להרצל היה למי לדבר (הרי מי היו הצירים והנציגים שהגיעו לקונגרס בשנת 1897 אם לא כל אלו שפעלו שנים לפני שהרצל עלה על בימת התנועה הלאומית היהודית החדשה? היו אלה אותם מל"ל, אחד העם ואחרים מאנשי חיבת ציון).
ההתפתחות ההיסטוריה הזו היא היא שהולידה את הרעיון הציוני והתנועה הציונית, הרצל היה האיש הנכון בזמן הנכון ובמקום הנכון, זאת כבר כתב אחד העם בציניות משהו שהוא "היה בר מזל בחייו ובר מזל במותו".

2. אתה מוציא חלק מדבריי מהקשרם או שבטעות לא הבנת את דבריי. לא הציונות כשלעצמה היא ישן וחדש אלא הציונות נולדה מתוך ההליכה על התפר – שבין ישן לחדש (אלט-נוי), הטענה שלך היא טענה שמזכירה קצת את הטענה הכנענית, שהיא לא ציונית. בכל מקרה, הציונות מן הסתם ינקה מהמסורת היהודית (גם הדתית) והטעינה אותה במונחים מודרניים חילוניים ובכך יצרה דיאלקטיקה של המשכיות מצד אחד ומרד מצד שני, כמו כל התנועות המודרניות שקיימו מרד דיאלקטי של יניקה מהמסורת יחד עם המרתה או החלפתה במושגים חדשים.

3. אני מסכים, ולא אמרתי אחרת. הציונות לא עסקה ברפורמות בדת. סמולנסקין ואנשי טרום הציונות ומבשריה החילוניים (הס, מל"ל גם כן) עסקו בנושא הזה שהעסיק את הויכוח הפנים יהודי בשנים שקדמו לפרעות 81 כיוון שזה היה על סדר היום בויכוח האינטלקטואלי בשל סוגיית השתלבות היהודים בחברה המודרנית תוך שמירה על הזהות היהודית. מל"ל תמך ברפורמות וטען שהתלמוד לא היה ספר חוקים הקופא על שמריו אלא שמנסחיו דווקא היו ערים לבעיות ותמורות זמנם והמצוות ניתנו בהתאם לתמורות הזמן, לכן יש לשנות חלק מהמצוות או לבטלן אם עבר מן העולם הגורם שהצדיק את קיומן בעבר. רק אחרי הפרעות והתחזקות הלאומיות והאנטישמיות הסיחו את דעתם מהעניין הפנים יהודי לבעיה החיצונית וכי יש למצוא פתרון ליהודים שנמצאים תחת איום קיומי, ותוך כדי הופעת הזרם הרוחני שחיפש את הפתרון לדילמת הזהות היהודית בזמן המודרני וכך עלתה גם המסקנה הציונית של שיבת ציון.

הציונות התעניינה בתנ"ך, וזה נכון – וגם זה לא התחיל עם הציונות (הרצל) אלא גם עם הוגים שקדמו למהפכה הציונית של הרצל (ראה את מאפו, ראה גם את מל"ל שכתב על התנ'ך), סמולנסקין עצמו כתב על התורה כביטוי העליון של היצירה הרוחנית (הלאומית) היהודית ולא כמקור של חוקים ומצוות. גם כאן הטענה שלך מזכירה טענה כנענית, שהיא כלל לא ציונית ולא מדויקת לגבי הציוניים – אין בהכרח קשר בין יצירת האתוס המכונן של היהודי החדש היושב על אדמתו כמו העברי הקדום לבין העניין הפאגני (או האמוני). את הציונות לא עניין כלל הדבר הזה – עניין אותה יצירת אתוס לאומי המבוסס על ההיסטוריה היהודית כדי ליצור רצף היסטורי המחבר את כל חלקי הפזורה היהודית בגלות סביב הסיפור ההיסטורי הלאומי הגדול של העם היהודי.

4. כאן אני חלוק עליך (ולא רק אני, גם הוגים ציוניים מהעבר). בקשר לגלנר, נו... אז גלנר אמר... ויש גם שחולקים עליו... אני חושב ההפך, כמו שחשבו הרבה אחרים, שהלאומיות היא חלק טבוע באדם, תרצה או לא. הלאומיות היא הביטוי של הנטייה הטבעית של אדם בצורך שלו לשייכות לקבוצה, לקולקטיב, לקיבוציות. בהיסטוריה היא הייתה גורם דומיננטי (אם הופיעה בתור שבטיות ואם הופיעה בתור לאום מודרני, שכמובן אלו שני דברים שונים מבחינה היסטורית אבל במהותם זהים – שייכות קולקטיבית המאחדת קבוצת אנשים לפי לשון, תרבות משותפת, זיקה והיסטוריה משותפת ותחושת גורל משותפת, ולרוב גם טריטוריה משותפת). אתה יכול לומר שאומה היא דבר מומצא, אבל גם דבר מומצא עולה לעתים מתוך צורך פנימי המוטבע באופי האנושי ולכן בשל כך אינו מלאכותי.

כתב את זה בובר, כתב את זה א.ד. גורדון, כתבו את זה הוגים מודרניים וטרום מודרניים רבים. להכחיש את הזיקה של האדם והצורך שלו להשתייך לקולקטיב (יהא אשר יהיה), זה בדיוק כמו להכחיש את קיומו של תא משפחתי (חזור לדברים שכתב גורדון והבאתי במאמר, וכן גם לדברי בובר על האוניברסלי והפרטיקולרי והזיקה ביניהם). ולמען הסר ספק, אינני מתכוון ל'לאומיות אורגנית' כמונח המגדיר את האומה כישות ביולוגית שהשתייכות אליה אינה עניין של בחירה ולקשר בינה לבין המולדת באופן דומה. זו תפישה המבטלת את האינדיבידואל כישות עצמאית ולכן היא לא רציונלית ומסוכנת. אני מתכוון לתפישה כי אומה היא קולקטיב שמשתייכים אליו יחידים, לא גוף שהיחיד בו הוא איבר. למשל חלוצי העלייה השנייה היו אנשים מאוד מסורים לקולקטיב הלאומי במפעל ההגשמה הציוני אבל היו כל אחד ואחד מהם אינדיבידואלים גדולים, עצמאים במחשבתם, זה בא לידי ביטוי בכתביהם. לא רבים נותנים על כך את הדעת, אלו נושאים עמוקים וצריכים לנקוט בהם זהירות רבה כדי לא להוליך שולל בטעות ולגרום לאי הבנות טרגיות.

לסיכום: עצם הפעילות של סמולנסקין (ודומיו) לפני הרצל הייתה המבוא למהפכה הציונית ולמעשה התנאי להצלחתו של הרצל. זו התפתחות היסטורית שבכל עשור נוספו עליה רבדים שונים, עד שהתגבשה תפישת עולם ציונית כפי שאנו מגדירים אותה היום. בכתבי סמולנסקין אולי אפשר למצוא פה ושם מסרים שלא מתיישבים עם הרעיון הציוני כפי שהתגבש עם הזמן, אבל לבוא ולכתוב באופן נחרץ כי 'יש מסרים סותרים במידה רבה' זו הפרזה באמת שנובעת או מכירה סלקטיבית של כתביו או מאי קריאה. סמולנסקין כמו כל משכילי דורו הגיע לרעיון הלאומי היהודי בהדרגה, תוך הרהור וחיפוש עצמי ואישי, ועובדה היא (כפי שהבאתי במאמר) שכבר בשנות ה70 של המאה ה19 כתב סמולנסקין כמה מהמסקנות הלאומיות שהיו לאבן יסוד במחשבה הציונית – חיזוק הסולידרית בין העם ('הננו עם – עם אחד' כתב הרצל ב95, וסמולנסקין כתב את זה כבר ב75), חיזוק הלשון העברית (סמולנסקין היה מהראשונים שפרסמו כתב עת עברי ובו לראשונה כתב בן יהודה את מאמרו 'שאלה נכבדה' ב1878 רגע לפני שעלה ארצה, וכתבו בו גם מל''ל ואחרים שהיו לחובבי ציון בשנות ה80, אגב הרצל בכלל לא דיבר בשבח העברית, וכתב בספרו כי במדינת היהודים לא נדבר עברית כי 'מי מאתנו יודע מספיק טוב עברית כדי להזמין כרטיס רכבת?' אבל איש לא חולק על 'ציוניותו' של הרצל מן הסתם רק בשל סעיף זה), ולבסוף גם המסקנה המתבקשת לאחר הפרעות כי יש צורך בארץ (נחפשה דרכנו – 1881 "אם אל ארץ אחת ישיגו פניהם אז אין ארץ אחרת בתבל אשר אליה יישאו את נפשם, מבלעדי ארץ ישראל!"). אגב, כל חוקרי הציונות מהעבר ועד היום כותבים על סמולנסקין כאחד מראשוני חיבת ציון ומבשריה, ברור שבזמנו התפישות עדיין לא היו מגובשות אבל זה טבעו של רעיון חדש ומתהווה. כאמור, לא חידשתי הרבה... אם בכלל.

בסוף אתה כותב שהוא כן היה מהשורשים של הנרטיב הציוני העתידי של הרצל ויורשיו, לכן נדמה שבשורה המסכמת לתגובתך הפרכת בעצמך את הטענות שהעלאת, כי אם כך איך ייתכן שהוא גם היה לשורשי הרצל ויורשיו וגם כתביו 'סותרים במידה רבה את האידיאלוגיה הציונית'? לא ברור.

מטרתי הייתה להציג גישה הטוענת שגם ההוגים הטרום ציוניים ומבשריה למעשה סללו את הדרך לאלו שקיבלו את כל היוקרה לאחר מכן – הרצל וממשיכיו. וזאת מבלי להפחית מחשיבות מפעלם של הרצל וממשכיו וגדולתם. אלא החזרת השמות הללו לתודעה כמבשרי התנועה הלאומית היהודית. או בקיצור, כשמדברים על הציונות, אי אפשר להתחיל מהרצל או מאחד העם, צריכים לחזור לדמויות האלה.

תודה על הדיון, זה חלק חשוב מהשיח הציבורי בימים שבהם מנסים לבטל כל ויכוח. ללא פולמוס ומחלוקת אין התקדמות ואין תובנות. אשמח שתמשיך לקרוא את המאמרים הבאים שיפורסמו.

תיקון בתגובה לסמולנסקין

לצערי נפלה טעות הקלדה :צריך לומר :"..."הייתה שילוב של אידיאולוגיה פוליטית תרבות נגד ודת חילונית.. (יצאה ) למאבק בתרבות הגלותית הדתית בעיקרה..."

תןדה לקובי דנה על תגובה מפורטת

אני קורא אותה בעיון ומתרשם. אני מבין ומכבד את השקפתך ובהחלט הרחבתי ידיעותי על סמולנסקין . אתה מעלה תהיות לכמה דברים שכתבתי ואתה צודק : במסגרת של תגובה אני מתקשה למצות את עמדתי . מכיון שנראה שמיצינו את הנושא ברצוני לציין שתי נקודות :

1. לסמולנסקין היה חלק בשורשי הציונות מהבחינה הבאה: בניגוד ליהודים אחרים בני זמנו הוא חשב אחרת. יהודים אחרים הם אלה המתוארים למשל בספרו של של מנדלי מוכר הספרים (0מסעות בנימין השלישי) יהודים בורים מנותקים מהעולם חיים בביצה שלהם סמולנסקין מייצג יהודים משכילים קשובים לנעשה בעולם ומתחילים לחשוב על לאומיות

2. יש הלומדים את תולדות הציונות כחוליית המשך בלימודי תולדות העם היהודי יש אחרים הלומדים לימודי היסטוריה כללית ודרך הפריזמה הזאת בוחנים את תולדות עם ישראל. אני מזדהה עם הקבוצה השנייה ומכאן נקודת המוצא : הציונות היא פחות תוצר של כיסופי גאולה פחות תוצר של מחשבות משכילים דוגמת סולנסקין היא יותר תוצר של תהפוכות
שארעו באירופה ( המהפכה התעשייתית עיור חילון מדינות הלאום וכו) הציונות היא בעצם ענף בעץ האירופאי שגידל את הלאומיות המודרנית ואת מדינות הלאום כלומר: הציונות היא חלק מתהליך יצירת מדינות הלאום המודרני אם כי ברור
שזה כלל ניואנסים ייחודיים הציונות למעשה נכפתה ככורח בגלל אילוצים חיצוניים .

אני בהחלט אמשיך לקרוא בעניין את פרסומיך הבאים ומודה לך שוב על תשומת הלב ועל ההשקעה הרבה .
לפחות אנו שותפים להוקרה העצומה לתנועה הציונית שלדעתי היא המהפכה המוצלחת ביותר במאה ה20

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת קובי דנה