אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המהפכה הציונית של פרץ סמולנסקין חלק ב


התמונה של קובי דנה
פרץ סמולנסקין (ת"ר – תרמ"ה || 1840 - 1885)

פרץ סמולנסקין (ת"ר – תרמ"ה || 1840 - 1885)

לחלק א' לחלק ג' של המאמר

 

"ידע דעת ומשפט" – עידן התבונה

במשנתו הלאומית של סמולנסקין ניכרת היטב השקפה מודרנית של הנאורות המבוססת על ההכרה בתבונתו של האדם, אשר מנסחה הבולט הוא עמנואל קאנט[12], "נאורות היא יציאת האדם מחוסר בגרותו, שהוא עצמו אשם בו. חוסר בגרות הוא אי יכולתו של אדם להשתמש בשכלו בלי הדרכת הזולת. 'העז לדעת, אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך' היא אפוא סיסמת הנאורות."[13] ובלשונו של סמולנסקין, "ימים רבים חלפו עברו עת אשר בני האדם יגעו בדי ריק לבקש נסתרות ממרומי שחקים ומתחתית שאול. [...] עיני האדם נפקחו לראות כי הארץ נתונה לו לעבדה ולשמרה ויחל להתחקות על שרשי רגלי הטבע ולשים כל מעינו בארץ וצאצאיה." בהמשך הוא כותב דברים המזכירים במידת מה את הפנתיאיזם השפינוזיסטי[14], "מני אז השיב אל לבו כי השמים שמים לה' ואחת היא לו אם יקראו בשמו בשם אלוה, יופיטער, צעאוס, בראמא[15], או הטבע יכנוהו, כי אין כל תכלית ותועלת לאדם להגות בדברים נשגבים מדעתו... אחרי כי נסתר מעין כל חי יען כי חי הוא." [16]

בדברי סמולנסקין ניכרת תפישה שאפשר לכנותה 'חופשית' (בימינו, חילונית) ועם זאת האל הוא גורם שלא ניתן לאדם להכירו בדעת ובתבונה האנושית. הכרת האדם בתבונתו בזמן המודרני, מסביר סמולנסקין, הביאה אותו לידי הכרה בכך שחלק מזמנו הוציא לשווא על אמונות תפלות, "וכה בלו ימיהם בהבל מבלי אשר היטיבו לנפשם ולרעיהם", ובגלל בורותו של האדם יכלו גם שליטים 'מטעם האל' כביכול לעשות בו כרצונו, לשעבדו ולהתעמר בו, "לאיש אשר בחסד אלהים הוקם למשול בגוי ואדם ולדכא לאלפים תחת רגליו, או לאיש אשר כהן לאל ובשמו עשה עושק והצליח וגם עבדיו רדו בפרך בהמון הרב ואיש לא השיב אל לבו 'הלא אב אחד לכולנו, הלא אל אחד בראנו, מדוע נבגד איש באחיו?' "[17] אך כעת "פקחה עיניו לראות", הוא כותב על התבונה ומהללה "מה רמו ונשגבו פעולות החכמה הזאת! היא נפחה רוח חיים באף כל האדם... היא נתנה לרבבות אלפי בני אדם חפש וחיים, כי היא אשר הורתהו כי בידו לשלוט בכחות הטבע נתנה את רגש החפש בלבו בהראותה לו מה רב כחו אם עליהם ישען."[18] ומצהיר בהתלהבות "כי העם אשר ידע דעת ויבין מה חופש לא יטה שכמו לסבול עול עריץ."[19]

יש אמנם להציב סייגים, שכן גם סמולנסקין כאדם שעבר בחייו תהליך של חילון לא זנח את יסודות המחשבה הדתית לגמרי, או לפחות הכיר כי האדם הוא יצור מורכב הניחן גם בתבונה ורציונל אך גם ברגשות ואמוציונליוּת שלעתים משפיעות על שיקול דעתו התבונית, לכן הוא מכיר גם בחשיבותו של הרגש, האמונה וערכה לנפש האדם ולחייו ואינו תוקף את הדת כמערכת של חוקים וערכים המעניקה תקווה ואמונה לאדם, המעניקה לו תקווה ושאיפה, שכן "חיי כל האדם המה תקוותיו וחזיונות לבו, האיש אשר חדל מקוות חדל מהיות."[20]

זאת כותב סמולנסקין כחלק מבנייתה של תפישת עולם לאומית המבוססת על יסודות תבוניים מודרניים. אם השלב הראשון של השקפתו היא שלב התבונה – תבונתו של האדם המביאה אותו להכרה בתנאי קיומו ולקיחת אחריות על חייו, "עד אשר באה חכמת הטבע ותפקח עינם ויחלו להרים ראש"[21], הרי שהשלב השני הוא המעבר ליוזמה ואקטיביות באמצעות מאבק בעריצות, באלו אשר בשם הדת ובשם האל ניצלו את המוני העם ושיעבדו אותם על ידי ניצול מעמדם הנחות, "ואז כאשר כל העם מקטן ועד גדול ידע דעת ומשפט, או העריצים כליל יוחלפו, כי העם אשר ידע ויבין את דרכו לא יטה שכמו לסבול עול איש אשר לא ידע משפט ולא יחפוץ בו, ולא יטה אזנו לשמוע בקול מתעה, אם בשם האמונה או בשם אהבת בני אדם ידבר שקר [...] לבל יהיה עוד כחמור אשר יהיה לכלי חפץ לכל איש אשר ידע לשים עליו מתג ורסן ויטהו לחפצו, לא להטות שכם לסבול עול כל עריץ".[22]

לאחר שמציב סמולנסקין את יסודות התבונה האנושית כיסוד השקפת עולמו, הוא פונה לביצוע מחקר היסטוריוסופי של התפתחותו ההיסטורית של העם היהודי ובעיקר יהדות זמנו העוברת במערב אירופה ומרכזה תהליכי מודרניזציה גוברים, ובמזרח אירופה מתאפיינת גם ובעיקר בתהליכי התחרדות והסתגרות קנאית מואצת מול יהודים חופשיים המשתלבים בחוגי האינטליגנציה הרוסית ומאבדים את זהותם היהודים כליל. דבר זה חשוב ביותר להבנת תפישת העולם של מגבשי הזהות היהודית המודרנית במחצית השנייה של המאה ה-19, וכי הציונות נולדה מתוך תפישת עולם מודרנית 'חופשית' המבוססת על יסודות הנאורות וההשכלה תוך קיום דיאלקטיקה מתמדת של אימוץ יסודותיה הרעיוניים ותיעולם להשקפת עולם לאומית חילונית. שהרי אם האדם הוא ייצור שכלי וניחן בתבונה, ובעקבות כך פורק עול עריצות (על כל סוגיה וגווניה), האדם חופשי ואדון לעצמו, והוא אחראי על גורלו – כך גם העם היהודי והאדם היהודי בעת החדשה צריך לקחת את גורלו בידו כדי לשפר את מצבו האישי והקולקטיבי. זוהי אבן היסוד של המחשבה הציונית וראשיתה מתבטאת היטב בכתביו של סמולנסקין.

"לא ככל העמים בית ישראל": 'עם עולם' ופולמוס הרפורמות

בשנת 1872 פרסם סמולנסקין את חיבורו 'עם עולם' על גבי גיליונות 'השחר'. עיקר עניינו של החיבור היה עיסוק במשמעותם של הרפורמות ביהדות, בהן עסקה האליטה השולטת בקהילות היהודיות באירופה: רבני הקהילות האורתודוכסיות, מנהיגי הקהילות הרפורמיות והן האינטלקטואלים המשכילים דוגמת סמולנסקין. חיבור זה מהווה סוג של היסטוריוסופיה עברית המונחת ביסודה של התיאוריה הלאומית המתהווה שלו וטענתו המרכזית היא כי לאומיות בדלנית המתכחשת לדת יוצרת פילוג בעם ושומטת את הקרקע תחתיתה על ידי עקירת שורשי יניקתה. מנגד הוא תוקף את הדיכוטומיה שהדגישה את הזהות היהודית-דתית ומתכחשת לאופי הלאומי ביהדות מתוך רצון להשתלב בלאומיותה של הסביבה החיצונית. סמולנסקין תוקף בעיקר את אברהם גייגר[23] ותומכיו הרפורמיים שלטענתו לא הבינו שהנוסחה שלהם פשוט לא עובדת – אחרי שנות דור אחד נוצרת פשוט התבוללות ובכך לא רק האופי הלאומי נמחק אלא גם האופי הדתי שרצו לשמר כמאפיין תרבותי זהותי, בכך נאבדת הזהות היהודית על כל גילוייה – דתית, לאומית ותרבותית. סמולנסקין המשיך בקו מחשבה זה את התובנה של גרץ[24] שהבין כי הלאומיות היהודית היא לאומיות שונה, לאומיות רוחנית, שלא ניתן להפרידה מהדת היהודית בלי ליטול את נשמתה. מאוחר יותר, בחיבורו 'עת לטעת', יכתוב גם ביקורת על גרץ והליכתו אחר מנדלסון ויכתוב בנימה עוקצנית "נשתומם ונתפלא ונשוב ונתפלא ונשאל: איכה היתה כזאת כי איש חכם וחוקר כמהו [גרץ], איש אשר עבר על קורות ישראל וישפוט עליהם [...] איכה הייתה זאת כי איש כמהו יבחר לו איש אחד בדורו, את בן מנחם [מנלדסון] ויחסרהו אך מעט מאלהים"[25] [דהיינו, כי יחסו למנדלסון כאל סוג של אל בסגולותיו, ק.ד].

מחד, סמולנסקין לא פוסל את הרפורמה וטוען כי כל תנועת רפורמה מוצדקת והיא הכרח מציאות, כיוון שהרצון לחדש בכל דור ודור הוא חלק טבעי מחיי בני האדם, שכן "החפץ נטוע בלב האדם לחדש חדשות, לפעול פעולות חדשות לבקרים."[26] עם זאת, הוא התייחס אל הרפורמות ביהדות זמנו בשלילה. "רוח החדשות לא זר לי" הוא הצהיר, "רק דרך המחדשים לא מצא חן בעיניי"[27], כיוון שמנסים לחקות ולהעתיק מדת זרה (הנצרות) "לעשות כקופים מעשה העמים שכניהם."[28] חשוב לציין, יחסו השלילי לרפורמות לא נולד מתוך שמרנות דתית שבה נאבק באותה מידה, אלא כנגזרת של השקפה לאומית חדשה שהתגבשה באותם הימים. סמולנסקין טען שהרפורמים היהודים למעשה לא המציאו דבר, הם רק מחקים את הפרוטסטנטים שהכניסו רפורמות בקתוליות. מה הבעיה בכך? עונה סמולנסקין שהיהדות שונה לגמרי, "גם בבני ישראל מצא החפץ הזה מסילות, בני ישראל אשר על הרוב בדעתם אורחות חיים יבחרו לצאת רק בעקבות העמים ויחזיקו לא לעתים רחוקות בדעותיהם ומנהיגיהם וימהרו לטעת אותם על אדמת עמם מבלי בקש חשבונות רבים [...] המה הרבנים, לא ישיבו אל לבם כי לא ככל העמים בית ישראל"[29]. ביהדות, הוא מסביר, הדברים נעשים מבפנים ועליהם להתקבל ברצון ולא בכפייה לשם קיומה של האומה לעומת הנצרות הקתוליות שאמונותיה באו לה מבחוץ. מנגד הוא מנמק כי האמונה והמנהגים הדתיים של ישראל, שנראים לנו קשים מנשוא ולעתים חסרי כל תועלת, נבראו על ידי תביעות החיים של עם ישראל בגלות, לכן ראוי לבטל את אלה מהם שהחיים עצמם ביטלו את משמעותם וערכם, כיוון שחלקם פשוט מכבידים על העם ולא רלוונטיים יותר ולכן גם משניאים את היהדות על הדור הצעיר שאינו מוצא טעם בהם:

"עד כי עתה כשל כח הסבל לשאת אותם במאכל ומשתה נמצאים עתה תלי תלים הלכות אשר לא שערום אבותינו ואת אשר היה מותר לאבותינו אסור הוא לנו ולבנינו, ועוד אסורים רבים כמוהו יכבידו עולם על צווארנו עד מאוד."[30]

הדת היהודית מצטיינת בייחודה כמו עם ישראל, בזכות התפתחותה ויכולת ההסתגלות לתנאי הזמן והמקום. היא תורה פילוסופית מוסרית שכוללת את תמציתה של כל יצירת הרוח הלאומי הישראלי יותר משהיא דת במובן הרגיל. סמולנסקין משתדל להוכיח שהיהדות היא תורת חיים ורחוקה מהסגפנות כמו שהיא רחוקה מהחומרנות. היהדות, במתכונתה המקורית, לא פרשה מן החיים מעולם, היא התלכדה בחיים הלאומיים של ישראל שיצר אותה לאט ובהדרגה היסטורית. נציין כי גם משה לייב ליליינבלום, מראשני חיבת ציון, כתב דברים זהים לחלוטין בשנת 1870, "כל מאמרי רוח אהבת הדת ואהבת האומה שפוכה על כולם. [...] מטרת כולם עולה למקום אחד: לבער את ההבלים ולחבב את הדת הטהורה על בני הדור החדש, קוראי דברי, ולהשתדל בקיומה במעשה"[31], שכן 'ההבלים', כלומר המצוות שנוצרו לשעתן והצורך בקיומן חלף מן העולם העכשווי וצרכיו, מעיקות וגורמות לדור הצעיר לברוח מן הדת. לכן, טען סמולנסקין, יש לראות ביהדות לא דוגמטיות דתית יבשה אלא תפיסת עולם דינמית, והתחדשות יהדות תלויה לא בתיקונים דתיים אלא בהתחדשותו הלאומית של עם ישראל, הלשון העברית ושמירת התקווה ההיסטורית, תקוות הגאולה. דברים אלו מסבירים את עקשנותו של סמולנסקין במאבקו נגד השמרנות האורתודוכסית העולה של זמנו ופרישתה מהציבור בשל חששותיה מהשלכות המודרניזציה בחברה היהודית בעת ההיא. בסיכומו של דבר, כל הזרמים חטאו למקור הרוחני החשוב של העם שהוא התורה. האורתודוכסיה חטאה בכך שצמצמה את התורה ל'שולחן ערוך' כפייתי. תנועת הרפורמה חטאה בכך שרידדה את התורה לדת במשמעה הכנסייתי ואחרונה חטאה ההשכלה בכך שצמצמה את התורה למסגרת מדינית פוליטית. ובמילים אחרות, כותב סמולנסקין:

"ממאמרי ב'השחר' בשתי השנים אשר חלפו ראו הקוראים למדי כי רוחי לא נאמנת את המחדשים חדשות, אף, כי לא בסתר אומר כי תקונים רבים דרושים במאוד בישראל; אך על זאת התפלאו רבים בקראם את דברי כי פעם יראוני מדבר ברוח חופש כאלה המבקשים חדשות ופעם אשוב ואדבר כאיש אשר כל חופש וחקר זרו לרוחו, גם רבים שאלוני: אל מי תפנה? או פוסח הנך על שתי הסעיפים? כי כן הסכינו הרבים לאחוז אך בקצה האחד ולהחזיק בו בכל אמצעי כח ואין להם דרך אחרת בלתי אם לשמוע בקול ההלכה הפסוקה."[32]

כלומר, לסמולנסקין אין כל בעיה עם רפורמות, והוא מסכים שהן דרושות במקרים מסוימים, אך הלגיטימציה שלהן קיימת כל עוד אינן פוגעות בשורש נשמתה של האומה היהודית ובכך בהכרח יעקרו משורש את יסודותיה הרוחניים שבלעדיהם אין לה חיים, אחרת זוהי סתירה מהותית של הרפורמה שבמקום לתקן את הדרוש תיקון כדי לשמר את קיומה של האומה היא ביצעה את ההפך. במילים פשוטות אפשר לומר כי סמולנסקין מבקש דבר אחד – המים ללא ספק עכורים, יש לטהרם, אולם, כמימרת העם הידועה – אין "לשפוך את התינוק עם המים..." וזה לדידו מה שעושים הרפורמיסטים בני דורו.

רעיון חשוב נוסף בדברי סמולנסקין על שלל מאמרי החיבור שפרסם בשנת 1872, הוא רעיון הלאומיות ההומניסטית. כבר ראינו זאת בפתח מאמר עיונים זה, וחשוב לשוב ולהדגישו. הלאומיות הטבעית, האמיתית, טוען סמולנסקין, אינה סותרת את ההומניזם, דהיינו את "אהבת בני האדם". האדם אוהב את בני ביתו, אוהב את משפחתו, וזהו דבר טבעי לגמרי, ואף חשוב שכן זהו בסיס זהותו של אדם ממנו הוא יוצא ומתחבר עם שאר בני החברה ובכך יכול להגשים את הפוטנציאל האנושי הטמון בו ואף להיות מועיל לחברה עצמה. עצם אהבתו למשפחתו וקרוביו אינה מעוררת בו שנאה אוטומטית לבני אדם אחרים. ובדיוק כך היחס של האדם לעמו. האנושות מורכבת מעמים רבים, והטוען נגד הלאומיות והתודעה הלאומית ובמקביל מתיימר לאחווה אנושית אחת מאוחדת, אינו מבחין בסתירה היסודית שבתפישה זו, כי אין אחדות אנושית ללא הגורמים המרכיבים אותה, אומות העולם. נחזור לכך מאוחר יותר, כעת נעיין מעט בחיבורו החשוב השני.

עת לטעת (1876)

בימים "אשר רבים יתאמצו לעקור נטוע", מפרסם סמולנסקין את חיבורו והשאלה המרכזית העולה היא "מה אנו בית ישראל, אם עם אחד או רק בני אמונה אחת?" בחיבור זה הוא מאשים בעיקר את משה מנדלסון כי בחיבורו 'ירושלים' (1781) הגה את התיאוריה של 'בני דת משה' והפנה עורף ללאומיות היהודית על ידי הצבת מרכז הכובד של הזהות היהודית על הפולחן הדתי, כלומר קיום המצוות המעשיות על חשבונה של הריבונות המדינית. הדת וקיום מצוותיה היא העיקר בתפישת מנדלסון, לדידו של סמולנסקין, ואילו הלאומיות הכוללת את המוצא המשותף, הקשר ההיסטורי והיעוד המדיני אין לה מקום בחיי היהודים. בקיצור, היהודים הם קבוצה דתית גרידא וזהותם הלאומית נקבעת לפי העם בקרבו הם חיים. סמולנסקין תוקף את מנדלסון וכותב כי העדות לכישלון התיאוריה שלו היא ש"כל בניו ורעיו המירו דתם[33] [...] הוא הרס כמעט עד היסוד את בית ישראל."[34] יש אפשרות שסמולנסקין הפריז בהתקפתו על מנדלסון זאת כיוון שהיה שייך לדור שהיה עד לתוצאותיה של שיטתו אשר "הייתה לצור מכשול לעמנו זה מאה שנה", ויצרה במערב שתי קבוצות, של יהודים רפורמיים, הרואים עצמם רק כיהודים בני דת משה ושל אדוקים שמרנים שיהדותם עומדת על קיום המצוות בלבד, ובמזרח ברוסיה הבדילה בין יהודים נאורים לחשוכים, והביאה לאנוכיות הרודפת אחרי התועלת החומרית הפרטית והתרפסות בפני תרבויות זרים.

סמולנסקין אפוא טוען כי לא חוקי הדת הם מקור ישראל אלא הרוח הנבדלת שלו המתבטאת היטב בתורה שהיא היצירה הרוחנית המקורית של עם ישראל, "נראה כי עזבו פעמים רבות דתם וחוקיה מיראה כמו מאהבה ובכל זאת לא חדלו מחיות. ואם כן ברור הוא כי גם לא החוקים המה מקור חיי ישראל."[35] וממשיך וכותב "התורה, לא האמונה ולא החוקים, כי אם היא בעצמה תתן להעם הזה חיים ארוכים, היא מקור חיי העם הזה, מקור אשר לא ייבש ומימיו לא יחדלו עד עולם. כי אם רוח הוא וברוח יסודו והרוח לא ימות לעולם. רוחו הוא קבצו עד היום הזה לאגודה אחת ורוחו הוא החיהו, ויתן לו כחו, אבל הרוח הזה לא מחדרי החוקים יצא, לא המשפטים הרבים יתנו חיים לרוח כי המה אך גוויות המה, פגרים מתים אשר תמורת הזמן תמירם ושינוי העת ישנה פניהם."[36]

והתשובה לשאלה שהעלה סמולנסקין בפתח החיבור היא: היהודים הם עם שכן "זה ארבעת אלפים שנה אחים היינו בני עם אחד, ישיב כל איש אל לבו, ואיך אחטא להרבה מאות דורות ואפר את האחווה הזאת? איך אוציא את נפשי מן המצר בעת אשר בני עמי בשפל ישבו? איך אבקש למלט רק גווייתי בעת אשר אחי יטבעו בים צרה? איכה אשב בחבוק ידיים ולא אצא לעזרה בעת אשר על אחי עבר כוס זעם? כאלה ישיב איש איש אל לבו, וכל צרה וכל שמחה יחדשו הברית ויחזקו הקשר."[37] וממשיך ומתאר את הקשר האמיץ בין בני ישראל בכל העולם שעל אף שקהילותיו היו רחוקים ומפוזרים בכל קצוות תבל "היה הקשר אמיץ בין בני ישראל, איש את רעהו עזרו בצרה, הארצות השונות לא הרחיקו לבם, והשפות השונות לא הפרידו רוחם ומאוויי נפשם ועל כן הצליחו לקום בפני כל סערה, לסבול כל מהומה, כי לא שרידים פליטים היו בארץ, כי אם בכל ארץ מצאו אחיהם בני עמם." העמים מסביב שראו את אחדותו של עם ישראל "ראו וקנאו וחרקו שן בראותם אחדות העם הנפזר כמוץ לפני רוח." אך מניין מקור האחדות? מסביר סמולנסקין כי "האחדות הזאת תולד רק על ידי רגש האחווה, על הרגש הלאומי כי איש איש יולד לישראל לאמר: בן הנני לעם הזה, כל עוד אשר יחיה הרגש הזה לא תופר האחווה ולא ירפה כח העם כולו, ולא יצער מדור לדור."[38]

גם בני העם שהחליטו לעזוב את מצוות הדת ופרקו עול תורה ומצוות, לא חדלו מלהיות שייכים לעם היהודי, זאת מוכיחה העת החדשה, כיוון שלא הפולחן הדתי הוא העיקר, אלא שותפות הגורל והתודעה הלאומית:

"כי גם אלה אשר יעזבו חוקים אחדים או אף רבים עוד לא גורשו מהסתפח בנחלת ישראל, אם חטאו במפעלם חטאו רק לאלוהים ולא לעמם, והרגש הלאומי עוד יקרב לבבם כבראשונה אל עמם ועוד יורם לעשות טובה וברכה את אחיהם ככל אשר מצא ידם, ואם על פי הרגש הזה נחיה, אז לא יקום שאון בקרבנו על כל דין זר ומנהג שטות, אז לא ירימו מצטדקים וחנפים ראשם להדיח מהקהל את אחיהם אשר מצאו בו עוון אשר חטא לאחד הפוסקים, כי אחרי כל אלה הלא ישראל הוא, בן לעם הזה, וכל עוד אשר לא בגד בעמו וגם אם עובר הוא על הדת עוד ייחד כבודו בקהלו."[39]

חשוב לציין כי המאמר נכתב בין השנים 1876 ועד 1879, ערב הפרעות הקשות ביהודי רוסיה (של 1881), לכן בימים ההם עדיין משנתו הלאומית של סמולנסקין לא ראתה בארץ ישראל מוקד ההגשמה הלאומית היהודית, אלא הייתה יותר סוג של לאומיות תרבותית המאפיינת את התפישה הציונית רוחנית (אחד העם) ולעתים גם מזכירה את שיטת האוטונומיות (דובנוב) שהעיקר עבורה היה שימור הרוח והתרבות הלאומית העצמאית של העם בגולה ולא חתירה להגשמה מדינית טריטוריאלית במולדת. העם היהודי אמנם חסר 'ממלכה' משלו, אולם הממלכה שלו היא הממלכה שברוח – היא שימור התרבות היהודית, העברית, 'תקוות הגאולה' והספרות העברית:

"כעם ישראל וכאמונתו ותקוותו כן גם שפתו; כאשר כל דרכי העם הזה ואמונתו נוסדות אך על אדני הרוח והמחשבה והתורה, וכאשר תקוותו בגאולה העתידה היא אך ברוח ומחשבה ותורה, כן גם שפתו. [...] כלי בלי שפת עבר אין תורה ובלי תורה אין עם ישראל, חיי העם הזה תלויים רק בתורתו וברוחו."[40]

העם היהודי הוא עם שברוח, טוען סמולנסקין, כי עם ישראל נהיה לעם בארץ זרה, "נולד על אדמה נכריה", ולמרות זאת "החל לחשוב נפשו כעם" וזאת לעומת עמים אחרים ש"הסכינו לחשוב כי רק בשבתם על אדמתם אז המה עם [...] אך אחרי אשר יגלו ממנה יחדלו מהיות עם, יען כי רק על האדמה ההיא היו לעם וממלכה ויקבלו משפטים, והיא רק היא היתה היסוד לכל האחדות ולרגש הלאומי." וכיוון שעם ישראל עוד בהיותו בעבדות מצרים ראה בעצמו עם, "לא הייתה הארץ בעיניו גם אחרי כן כחבל האחדות להעם כולו, אחרי כי הוא היה כבר לעם בעוד אשר על אדמת נכר היה, על כן לא נשרשה בלבו מעולם הדעה, כאשר בכל העמים, אשר אם יגזלו ארצו מידו או אם יגלה ויפוזר בכל קצוות הארץ אז יחדל מהיות עם."[41]

כאמור, דעה זו, שהעם היהודי יכול להמשיך להתקיים בגלות כל עוד ישמור על אוצרותיו הרוחניים המאחדים אותו לעם, תשתנה בפרוץ האלימות הקשה והפרעות שזעזעו את כל שכבות העם היהודי בימים ההם, אם היו משכילים מתבוללים, אם היו רפורמים, דתיים או לאומיים. כולם כאחד חשו זעזעו גדול שהוליד גם תמורות במחשבה הלאומית המתעוררת.

שיבת ציון של סמולנסקין

לפני פרסום ספרו 'מדינת היהודים' של הרצל, לפני מאמרי אחד העם, אפילו לפני פרסום המאמר הציוני 'על תחיית ישראל על אדמת ארץ אבותיו' של ליליינבלום או 'אוטואמנציפציה' מאת פינסקר, פרסם פרץ סמולנסקין בשנת 1880 את מאמרו 'נחפשה דרכנו' ובפרק שכותרתו 'ארץ ישראל' הוא כותב:

"בכל העת הזאת התעסקו אחינו בני ישראל בארץ רוסיה אשר יצאו לישע עמם אך בהשכלה, כי כך למדו מאחינו בארץ אשכנז כי גם הם נואלים לחשוב כי מההשכלה קרנים להם ובה יילכו ושגבו ויעשו חייל, ואם היא תהיה עטרת תפארתם, אז יראה כל עם הארץ כי קרן עור פניהם ויעטרום כבוד וכמו אחים יקרבום ולא יוסיפו בני עוולה לענותם. [...] אם שונאינו יקראו בחוזקה כי רבינו ופרינו בארצם וכי נהיה עליהם למשא, לכן אין טוב לנו בלתי אם לסגת אחור, היינו להמעיט מספר אחינו בארצות אשר המה לשכים בעיני עם הארץ. [...] אם אל ארץ אחת ישיגו פניהם אז אין ארץ אחרת בתבל אש אליה יישאו את נפשם, מבלעדי ארץ ישראל! [...] כבר עמלו חכמים רבים לא מבני עמנו לחקור ולדרוש את הארץ הזאת וגם תרים גדולים חקרי לב מבריטניא נשלחו שמה ויתורו את הארץ לאורכה ולרוחבה ויתבוננו היטב אל מצבה כיחד חוכמתם הטובה עליהם, והנה זה חקרו ומצאו כי טובה הארץ מאוד ויש בכוחה להחיות ארבעה עשר מיליון נפש אדם, אם אך בכשרון וביד חרוצים עבדוה. והנה על דברי החכמים האלה נוכל להישען כי מבינים המה בדבר ובלב נאמן דיברו את דבריהם, בלב הוגה אהבה לעמנו האומלל. ואם גם נאמר כי הפריזו על המידה... ולא לארבעה עשר מיליון כי אם להחצי ממספר הזה תספיק לחם לשובע, הן גם אז די והותר לכל אחינו, אשר יחושו מפלט להם אליה, כי הן לא כל בני ישראל ישובו שמה, רק אלה אשר מחסרון לחם או מעקת יד אויב יבקשו להם מקום אשר בו ישבו בטח וישימו שמה פניהם."[42]

מאמר נוסף המעיד על הופעת מרכזיותה של ארץ ישראל ורעיון שיבת ציון בתפישתו הלאומית של סמולנסקין ניתן לראות במאמר שפרסם מספר חודשים לאחר פרעות תרמ"א (1881) והיה לאחת התגובות הציוניות הראשונות. סמולנסקין כותב "רק כלב אין לו בית וימאס בו, וככלב יֵחשב עד עולם גם האיש אשר יבחר להיות כל ימי חייו כגר נטה ללין ולא ישים לב להכין לבניו קן בל ימוט." ולכן "אם נבקש לשוב ולהכין ביתנו תהיה זאת היום או מחר או לאחר זמן, אחת היא, כי החפץ בעצמו ירומם רוחנו ויתן לנו כבוד בעינינו."[43]

גם במאמר הקודם וגם כאן אנחנו רואים ביטוי מובהק לרעיון הציוני בראשיתו, הקריאה להקמת בית לאומי לעם היהודי בארצו ההיסטורית. לסמולנסקין כבר מובן – לא מספיקה הלאומיות הרוחנית, לא מספיק רק לחזק את יסודות הסולידריות היהודית והתרבות הלאומית בגולה, כדי שזו תבוא לידי הגשמה יש לשלבה עם רעיון שיבת ציון, זאת כיוון שהקיום היהודי בגולה נתון תחת איום פיזי ממשי.

תגיות: 

תגובות

מעמיק מאוד

האם אפשר לציין את המאמר במאמר אקדמי?

התמונה של קובי דנה

מאמר אקדמי

היי דפנה, ראשית תודה על הפידבק החיובי. חשוב לציין כי המאמר שהגבת כאן עליו הוא רק חלק מתוך מסה שלמה על סמולנסקין:
חלק 1 >> http://bit.ly/1dEL9pg
חלק 2 >> http://bit.ly/2ghnGy6
חלק 3 >> http://bit.ly/2giMNAd
חלק 4 >> בקרוב יעלה כאן באתר.

אם את מעוניינת במאמר כחלק אחד שלם כולל כל הערות השוליים, את מוזמנת לפנות אליי במייל kobedana@gmail.com ואשלח לך קובץ מסודר.

לשאלתך, אמנם כאיש חינוך בעל תואר שני כתבתי את המאמר על פי כלים אקדמיים לכל דבר ועניין, אך המאמר לא עבר כל שיפוט אקדמי רשמי לכן יש לשים לב לעובדה זו. לא בטוח שבעבודה/מאמר אקדמי כלשהו שכן עומד לשיפוט, מאמרי זה יהיה קביל מבחינת אלו שישפטו את העבודה/מאמר.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת קובי דנה