אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

על ההצגה: סליחות


התמונה של חיים ספטי
כרזת ההצגה "סליחות" תיאטרון באר שבע

כרזת ההצגה "סליחות" תיאטרון באר שבע

 

מאמר מאת: חיים סֶפְטי

 

 

עלילת המחזה הבסיסית עוסקת באם ובארבע בנותיה. האם מחליטה להחזיר את ביתה לחברת "עמידר" ולעזוב את הארץ על מנת לעזור לאחותה הצעירה, הנמצאת במרוקו. הבת הצעירה, אמירה, שהיא היחידה היודעת על כך, מסריטה את האם (הנפרדת מבנותיה בדברים שהיא אומרת להן בסרטון טרם עזיבתה) בסרטון ווידיאו ומסתירה את האמת משלושת אחיותיה, ובודה בפניהן, בשיחות טלפון ערב יום הכיפורים, סיפור-בדים, כאילו האם נעלמה. שלושת האחיות נזעקות להיפגש יחדיו עם האחות הצעירה, מתוך דאגתן לאִמן. ואולם, כפי שמסתבר במהלך המחזה, העלילה הבסיסית הינה תשתית בלבד למחזה סימבולי, כפי שאנסה להראות במהלך מאמר זה.

המחזה כתוב באופן מבריק ודינמי מאד. המתח הדרמטי אינו מתפוגג לרגע (פרט לקטעי הקרנת דבריה של האם, שהוסרטו בווידיאו), הדיאלוגים סוערים, שנונים, טעוני רגשות עזים. זהו מחזה המצטיין בברק וירטואוזי של דיאלוגים ורבי-שיח שוצפים. חלק מרבי-השיח, כגון דבריה של  אחת האחיות, פאני, על הידרדרותה מתלמידה מצטיינת לנערה המסתובבת ברחובות, עקב סילוקה מביתה על-ידי אביה, ומנוצלת על-ידי גברים, נאמרים מתוך נהמת-לב פצוע וכואב. רבים מרבי-השיח סרקסטיים, עוקצניים, חריפים.

המחזה מציג דמויות שחלקן מורכבות. עקב מטעני העבר, אותה אחות, פאני, שבבגרותה הפכה לאישה אמידה, נחשבה על-ידי בני משפחתה ל"זונה", עקב מתירנותה המינית, והנה, בדבריה הנ"ל על הידרדרותה, מסתבר לאחיותיה (ולנו, הקהל), שהיא הייתה, כדבריה, "ילדה בגוף של אישה", נערה בת שש-עשרה, שאביה השליכה מהבית ואמה לא נחלצה על מנת להושיעה, והייתה זקוקה לחום ולאהבה, שעל מנת לקבלם, שִׁלְמָה עליהם בְּגוּפָהּ לגברים שניצלו אותה, ואפילו וויתרה על התמורה המגוחכת שהם הציעו לה ("ארטיק"). דבריה כה מצמררים וכה נוקבים, עד שלאחריהם אחת מאחיותיה, מלכה, שתקפה אותה שוב ושוב על מתירנותה, מבקשת את סליחתה.

גם האחות הצעירה, אמירה, תסריטאית כושלת, שמוריה מייעצים לה לחדול מלימודיה מאחר ש"אין לה מה לומר", הינה דמות מורכבת- היא שואפת למימוש עצמי ואינה מוותרת, למרות טענות מוריה, והיא היחידה מבין ארבע האחיות המנסה להשכין "שלום בית" ביניהן.

דמותה של  האחות ש"חזרה בתשובה" והפכה לדתייה קנאית וחסרת פשרות (עד כדי סיכון חייה על מנת שלא להפסיק את צום יום הכיפורים), אוולין, אינה מורכבת כמו זו של שתי אחיותיה הנ"ל, פאני ואמירה. היא חד-ממדית באישיותה, ואולם, בעלת עוצמה פנימית ודבקות מוחלטת באמונתה (עד כדי "טירוף", כפי שהגדירה זאת אחת מאחיותיה).

יחד עם השצף-קצף, הסער והסרקזם, שהמחזה מלא בהם, הרי שכאשר אחת האחיות נתקפת בהתקף-חרדה המתבטא באופן פיזי, נחלצת אחותה לעזרתה בדאגת-אמת, וכאשר מתעלפת האחות הדתייה מחמת הצום, נחלצות לעזרתה שתי אחיותיה, שנמצאות באותו רגע בבית אִמן, בבהלה ובדאגת אמת אף הן.

גם דמותה של האחות הרביעית, מלכה, עקרת בית,  אינה מורכבת כדמותן של שתי אחיותיה הנ"ל. היא שקועה כולה בהשערות ספקולטיביות לגבי המציאות (השערתה כי בעלה בגד בה עם אחותה, כאשר ארחו אותה בביתם לפני שנים רבות, למרות שלא היה לכך כל בסיס נראה לעין, והשערתה כי לבעלה יש מאהבת כיום, בעת התרחשות המחזה).

המשחק של כל השחקניות (כולל האם, המדברת בסרטון הווידיאו) הינו טוב מאד. הבולטת שבהן בכישרונה היא, בעיניי, אוולין הגואל, השחקנית המשחקת את דמות האחות הדתייה אוולין. למשל, הבעת פניה כאשר היא מדברת על הצביעות של אחיותיה החילוניות, היא יהלום של משחק, רגע תיאטרוני נדיר. גם השחקנית המשחקת את דמות האחות הצעירה, אמירה, מפגינה כשרון ראוי לשבח, ומשחקה הינו מרגש בעיניי. הבימוי טוב מאד (הבמאי: כפיר אזולאי). רגעים ראויים לציון במיוחד מבחינת איכות הבימוי הם הרגעים שבהם מספרת פאני על קורותיה האומללים בנעוריה, כאשר סולקה מן הבית. שפת הגוף של שלוש האחיות, ובמיוחד של מלכה, מביעה חוסר נוחות והרהורים (הרהורי חרטה) למשמע הדברים (גופה של מלכה מופנה הצידה, והיא אינה מעזה להפנות את חזית גופה ואת מבטה אל פאני), ואין תֵּמָה שלאחר מכן היא ניגשת לפאני ומבקשת את סליחתה.

לא ניתן, לדעתי, לכתוב על ההצגה והמחזה הכתוב מבלי להתייחס לשאלה המסתתרת במחזה: מדוע החליטה אמירה שלא לספר לאחיותיה, כבר בעת שהתקשרה אליהן, או לכל המאוחר עם הִפגשן, את האמת, והיא שהאם נסעה למרוקו על מנת לעזור לאחותה הצעירה ממנה, נסיעה ארוכה, מתוך כוונה שהדבר יהיה לצמיתות. במקום לספר את האמת, ממציאה אמירה סיפור-בדים, כי אִמן נעלמה, ורק לאחר שעות רבות של מהומה רבה שמתעוררת, כולל פניות למשטרה, לתחנת רדיו מקומית, לבית-חולים ועוד, בניסיונות של אחיותיה לאתר את אִמן "האובדת", אמירה מקרינה בפני אחיותיה את סרטון הווידיאו, שחושף את האמת.

הסיבה למהלך תמוה זה, לכאורה, של אמירה אינה נאמרת במחזה, אבל המחזאית (חנה אזולאי-הספרי) שותלת במחזה, לדעתי, רמזים שאמורים לתת לנו את התשובה. הרמז האחד הוא, שמיד עם כניסתן של כל אחת מהאחיות, המגיעות לבית האם עקב הודעתה של אמירה על היעלמות האם, הן מצולמות במסרטת וידיאו על-ידי אמירה, המציגה אותן בפני "הקהל" ("זאת אחותי פאני" וכד'), לא הקהל שבאולם, אלא "הקהל" שיצפה בסרטון, וכמו כן, מדי פעם, היא מסריטה דברים שאומרות האחיות. הרמז השני הוא שפאני, כשהיא מספרת על אומללותה כנערה שהושלכה על-ידי אביה מביתה, אומרת לאמירה בערך באֵלו המילים (אני מצטט מן הזיכרון, יומיים לאחר צפייתי בהצגה): "את רוצה לכתוב תסריט - בבקשה – הִנֵּה, יש לך תסריט".

רמזים אלה מובילים אותנו, לדעתי, לפתרון השאלה הנ"ל: אמירה, התסריטאית הכושלת, ש"אין לה מה לומר", כדברי מוריה, המייעצים לה לנטוש את חלומה להיות תסריטאית, מחליטה "ליצור" את התסריט מן האירוע של עזיבת אמה את ביתה ונסיעתה למרוקו. היא, אמירה, מחליטה "לביים" דרמה, במציאות ממש, על מנת שיהיה לה חומר לתסריט, על מנת שיהיה לה "מה לומר". היא נוקטת צעד זה, ללא ספק, כצעד של ייאוש, ומתעלמת מן ההשלכות שניתן היה לִצְפותן מראש והמתרחשות לנגד עיניה בזו אחר זו (דאגתן הכנה והעמוקה של אחיותיה לגורלה של אמן, לרבות השערתן שאולי אירע לה אסון בריאותי או רפואי, והיא זקוקה לעזרה דחופה, פנייתן למשטרה, שבה משתתפת גם אמירה (!!!) וכו' וכו'), ורק לאחר ש"צברה" חומר דרמטי מן המציאות ממש, במשך שעות רבות, שמרטו את עצביהן של אחיותיה, היא מזמינה אותן לצפות בסרטון הווידיאו שבו מדברת אִמן והחושף את האמת בפניהן.

המחזאית האינטיליגנטית בנתה כאן מארג סימבולי (מוסווה, ושיש לחשפו) על יחסי האמן והחברה, לרבות משפחתו שלו. האמן זקוק ל"חומרים", שישמשו כבסיס ליצירתו, ולשם כך, יש אמנים השואבים "חומרים" מתוך הוויית חיי המשפחה שלהם, כאשר בני וקרובי משפחתם מוצאים את עצמם כדמויות ביצירת אמנות, מבלי שבקשו או הסכימו לזאת, ולעתים אף למורת רוחם, וכבר היו דברים מעולם. זאת ועוד: לא לכל האמנים יש "מה לומר" ולא כל האמנים הם בעלי דמיון יוצר מספיק משל עצמם, ולפיכך יש אמנים המנסים ליצור את האירוע הדרמטי או להקצין אירוע דרמטי, שעל בסיסו הם יִצרו את יצירתם. הקצנת אירוע דרמטי הינה דבר שכיח מאד ביצירות אמנות. בעניין יצירת אירוע דרמטי, שמשמש כבסיס ליצירת אמנות, לי לא מוכרים מקרים כאלה, אך לא ניתן לשלול את קיומם. מכל מקום, המחזאית יצרה כאן משל סימבולי שאינו חייב להתאים לחלוטין לנמשל, וכמו כן, אפשר לומר שהאחות אמירה לא לחלוטין יצרה את האירוע הדרמטי, שכן גם האמת, שלפיה אישה מבוגרת מאד (האם) מחליטה להחזיר את דירתה, לעזוב את ארבעת בנותיה בארץ ולנסוע לצמיתות לארץ אחרת על מנת לעזור לאחותה הצעירה ממנה (והלוא ידוע שילדיו של אדם קרובים ללבו מאחיו), הינה אירוע שיש בו דרמה לא מעטה, אלא שאמירה מחליטה להקצין ולהכפיל בכמה דרגות את הדרמה הלא מעטה שבאירוע האמתי, על-ידי המצאת סיפור-הבדים על היעלמותה של האם.

נקודה נוספת הראויה להארה ולציון ומעידה אף היא על רמת הכתיבה האינטיליגנטית של המחזה, היא ששלוש האחיות, המנהלות דיאלוגים ורבי שיח סרקסטיים זו כלפי  זו ללא הרף, הינן האחיות הבוגרות, שחוו חוויות ילדות ונעורים במשותף, בעוד שאמירה, התסריטאית המתלמדת, צעירה מהן בשנים רבות, ולמעשה מנותקת מחוויות ילדותן ונעוריהן. אין זה מקרה, לדעתי, שכך כתבה זאת המחזאית. אמירה, התסריטאית המתלמדת, זו שמבקשת להיות אמנית, צריכה, כמו כל אמן, מצד אחד להכיר את המציאות שעליה היא כותבת, אך מצד שני היא צריכה גם להיות מסוגלת להסתכל עליה "מבחוץ", להיות מנותקת ממנה במידה מסוימת, כדי שתוכל לכתוב עליה, ועל כך מעידים אמנים רבים, המספרים שהם זקוקים למבט "מבחוץ" על החברה שעליה הם כותבים, כדי להיות מסוגלים לכתוב עליה.

לסיכום, המחזה הכתוב "סליחות" הינו מחזה אינטיליגנטי, הצופן בתוכו אמירות סימבוליות משמעותיות על האמנות והיצירה ועל יחסי האמן והחברה, מחזה המצטיין בדיאלוגים וברבי-שיח שנונים ומושחזים, אף חריפים וסרקסטיים, בין שלוש האחיות הבוגרות, ואולם, לא נעדרים במחזה  חמלה וגם רגעי חסד ואהבת-אמת בין האחיות, כפי שפורט לעיל (רגע חסד נוסף, הראוי לציון, הוא כאשר פאני, השומעת, עם אחיותיה, את דברי אמירה על כך שמוריה אינם מאמינים ביכולתה לכתוב תסריט, אומרת לה שעם הזמן יהיה לה "מה לומר"). המחזה מבוים ומשוחק ברוח סוערת, בשצף-קצף, בזרימה מתמדת של עוצמות רגשיות, היונקות הן ממשקעי העבר של שלוש מהדמויות (שלוש האחיות הבוגרות) והן מהוויית חייהן הנוכחית. המחזה הכתוב מצוין בעיניי, הבימוי והמשחק וההצגה בכללותה, טובים מאד בעיניי. השחקניות הן: מעיין תורג'מן בתפקיד פאני, אוולין הגואל בתפקיד אוולין, אורלי טובלי בתפקיד מלכה ויעל איתן בתפקיד אמירה. בתפקיד האם (בסרטון הווידיאו): גילה בלאיש. תיאטרון באר שבע.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת חיים ספטי