אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

כשהכריש ישן / מילנה אגוס


התמונה של מירב גולן
כשהכריש ישן / מילנה אגוס

כשהכריש ישן / מילנה אגוס

מילנה אגוס היא סופרת איטלקיה, ילידת גנואה (1959), הוריה ילידי סרדיניה. היא חיה בסרדיניה וספריה סובבים סביב האי האוטונומי מדרום לאיטליה. ספרה "מחלת האבנים" פורסם ב-2009. "כשהכריש ישן", הוא ספרה הראשון שכתבה, השני שתורגם לעברית.

העלילה, אם אפשר לקרוא לזה עלילה, מתרחשת סביב משפחה סרדית (סרדיניה), משפחת סבילה-מנדוזה. דומה כי נשכחו אי שם מהתקופה הפליאוליתית המאוחרת. האב רודף אחר דרום אמריקה, רודף אחר הטוב שבעולם ותורם לעניים; האם, רודפת אחר היופי, ציירת; האח רודף אחר השלמות; והדודה רודפת אחר חתן; והמספרת? רודפת אחרי מישהו שיאהב אותה. כותבת סיפורים. היא נפגשת עם גבר שהוא כבר נשוי.

לדמויות אין שם ואין גיל, יש כינויי משפחה (אבא, אמא, אח, דודה, סבתא), אבל גילה של המספרת פחות או יותר ידוע - כנראה שהיא בת שמונה עשרה, תלמידת תיכון. למאהבים של הדודה דווקא יש שמות, אך לעומת זאת לאהבתה של המספרת אין שם.

המון עצב וכאב מסתובבים סביב הדמויות המשפחתיות: האב עצוב בגלל העוני בעולם, האח עצוב בגלל החזקים בבית הספר שמשפילים אותו, האם ציירת עצובה – כל דבר מדכא ומחריד אותה אפילו טונים שגויים של "בוקר טוב" ו"לילה טוב" עלולים לייאש אותה. הדמויות הנשיות בספר - האם הדודה והמספרת - מחפשות חיפוש נואש אחר מי שיאהב אותן. האם, עד שסוף סוף מישהו אהב אותה באמת – הגבר הרופא ששידכה לדודה – מתה, הדודה – נשכבת על הרצפה ולא קמה, לא אוכלת ולא שותה עד שמישהו מעברה מצליח לאושש אותה ולטעת בה תקווה, היא אינה נשארת במערכת יחסים כדי שלא לה יגידו ללכת וממהרת לעזוב בעצמה, היא נותנת מעצמה הכל בשעתיים-שלוש, והמספרת – נותנת דגש על הנאות הבשר, מתייחסת לגופה כאל אובייקט, לדעתה היא שמנה, דומה לדודתה ביופייה, חשוב לה שהמאהב שלה אוהב את התחת שלה, ומכנה את הציצים שלה – איטליז. במערכת היחסים הזאת, שבין המספרת לגבר הנשוי, אין ביטויי וגילויי אהבה כמו נשיקה או חיבוק (הוא אינו נותן ואינו מקבל, למרות שהיא רוצה – רוצה מאוד), וכמו שהיא מספרת היא יכולה לסבול גם עינויים פסיכולוגיים כשהוא מסרב לדבר איתה למחרת ערב סוער. היא  מנהלת מערכת יחסים קשה ומורכבת עם אותו גבר נשוי, יחסי שולט-נשלט, סאדו-מאזו (מילנה אגוס לא חוסכת בפרטים הפורנוגרפיים), היא אומרת בפירוש שהיא מעדיפה את עינוייו הפיזיים כי זה פחות כואב מהווטרינר שלה שהתאהב במישהי אחרת, יותר מאימה, יותר מאביה שנעלם, יותר מאחיה הפסנתרן שלא אומר לה מילה ..

 הספר נפתח במוטו הלקוח מספר פינוקיו, כשהמסר שלו הוא אב המשכנע את פינוקיו לנסות ולברוח שוב, "בוא איתי ואל תפחד". המוטו הזה יתבהר עם דימוי אחר שמחברת הרומן העניקה לשמו: כריש, דימוי שזורק אותנו לקונוטציות מקראיות. יונה הנביא נזרק לים כדי להציל את המלחים מפני הסערה, ונבלע על ידי דג גדול. הוא פונה לאל, שממנו ברח, ונודר שאם ייוושע הוא נודר לחזור לאהבתו לאל. אלוהים מציל אותו ומבקש ממנו בשנית להגיע לעיר נינווה כדי לנבא עליה.

בספר של מילנה אגוס יש תהליך שמסופר בתמציתיות, תהליך מוסווה - ללא אזכור וללא רגש ברור ומופגן, אך כוונתו ברורה. האם מתה בפתאומיות, לא כתובה הסיבה הממשית, האב נעלם, והדודה לוקחת על עצמה לגדל את שני הילדים. וכשם  שהאב נעלם לדרום אמריקה, והאם מתה, כך האח פורש מבית הספר, והדודה פורשת מגברים המספרת מנסה להתנתק ממאהבה. לקראת סוף הספר האב שולח גלויות ממקום מוצאו בדרום אמריקה, כשבאחת מהן הוא מספר סיפור על כריש, כשרק כשהוא ישן אפשר לחפש את הרווח שבין שיניו ולצאת אל האור. ואז, האח – חוזר לבית הספר כי הצליח להחטיף בחזרה לחזקים ואפילו הצליח לגרום להם לבקש סליחה, הדודה מתאוששת ממפלתה והמספרת מנסה להשתחרר מיחסי האהבה הקשים עם הגבר הנשוי. אבל, יש לזכור, כדי להתחיל מבראשית צריך לחכות שהכריש יישן..

המספרת לא בטוחה לגבי מוצא ונקודת ההתחלה הזאת, מתי בדיוק אפשר לצאת ולהתחיל? מתי יתגלה כוחו של האלוהים? למעשה, הכריש של המספרת חורק שיניים ולא משאיר רווח כדי שתוכל לברוח.. האם הצליחה המספרת לצאת? למצוא אהבה? להיות מאושרת?

אחד ממאהביה של הדודה, מאורו, מעודד את המספרת באחד המקרים הקשים שהיא מזעיקה אותו, ואומר לה: "את יכולה לנסות לחפש אותה. בעצם, לדרוש אותה. לא עוד פירורים של אהבה, ועינויים. דרשי לעצמך אהבה יפה" (עמ' 84)

גם את ספרה הקודם שתורגם לעברית, למעשה השני שכתבה, קראתי ואהבתי מאוד. גם שם העלילה מתרחשת בסרדיניה, לדמויות אין שמות וגם שם הדמויות מוצגות על פי שיוכן המשפחתי, כמו לדודה ב"כשהכריש ישן" גם לאחת הדמויות ב"מחלת האבנים" יש מחזרים רבים אך לעומת הדודה, היא כן מתחתנת בגיל מאוחר, 33. גם שם הספר הוא "קטן" -  לא עב כרס. גם כאן כמו ב"מחלת האבנים" הוא כתוב  כרצף של קטעים, מינימליסטי, אך כל מילה במקומה מונחת, עוצמתי וכובש.  בשני הספרים הנארטיב הוא הסיפור המשפחתי הכאב, העוצמה, נטישה והיאחזות, חיפוש אחר אהבה. כתוב מתוך ייאוש, מלנכוליה אך יחד עם זאת הוא אינו מדכא. לפחות ב"כשהכריש ישן" יש מימד של הומור, אולי הומור עצמי וציני. מה שלא מסופר הוא מה שצף, דווקא חוסר הפירוט והמינימליזם הם אלו שמוסיפים לספר את הנופך הטרגי והיפה הזה. הקריאה היא זורמת אך משהו בספר הזה, בשני הספרים של מילנה אגוס, הוא לא פשוט ומוסיף להם את המימד העוצמתי. נוסיף לזה את תרגומה של מרים שוסטרמן-פדובאנו שהוא תרגום קולח, שמצליח להעביר את רוח הספר המספרת – גילה, הרגשותיה ורגשותיה מבלי לנקוב בשמותיהם של הרגשות, של הדמויות, המימד הילדותי אך הבשל.

תגובות

מילנה אגוס

תודה מירב על הסקירה המוקדשת למילנה אגוס. קראתי מזמן את "מחלת האבנים" (בתרגומו הצרפתי) ומאוד מאוד אהבתי את הספר ומקוריותו. סופרת מומלצת. מידע שולי: היא מספרת שלא חלמה במיוחד על קריירה ספרותית ווסתם שלחה כתב יד בלי לצפות שתצליח כל כך ובגיל מאוחר יחסית. ואני מנצלת את ההזדמנות להמליץ על עוד סופרת נהדרת שכל ספריה מוקדשים לסרדיניה: גרציה דלדה. ואפשר לקרוא עליה וגם סיפור מתורגם שלה באתר של המתרגמת שירלי פינצי לב, על ספרות איטלקית - בעברית.

לי זה נשמע כמו

לא נראה לי שיש המון עלילה בספר. זה נראה יותר כמו פסיפס של רשמים של הכותבת. משהו שאולי מזכיר את זרם התודעה?

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מירב גולן