אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ה-11 בספטמבר: ניתוח ומשמעות


התמונה של מירב גולן
ה-11 בספטמבר: ניתוח ומשמעות

ה-11 בספטמבר: ניתוח ומשמעות. רשיון Creative Commons Attribution-Share Alike 3.0 Unported license

חלק רביעי ואחרון בסדרת מאמרים על האם אירועי ה-11 בספטמבר מעידים על התנגשות הציביליזציות?

חלק ראשון: האם אירועי ה-11 בספטמבר מעידים על התנגשות הציביליזציות?
חלק שני: ביקורת על התיאוריה הנטינגטון בדבר התנגשות הציביליזציות - חלק ב
חלק שלישי: ביקורת על התיאוריה הנטינגטון בדבר התנגשות הציביליזציות - חלק ג

ו. אירועי ה-11 בספטמבר: ניתוח ומשמעויות

ו.1 רקע – פונדמנטליזם, פונדמנטליזם מודרני

הפונדמנטליזם אינו תנועה מסורתית, היא תנועה מודרנית בעלת תכונות ז'קוביניות מובהקות. התנועה היעקובינית הייתה ממבצעי המהפכה הצרפתית, קבוצה קיצונית ששאפה להשליט באמצעות טרור סדר חברתי חדש בשם התבונה. תפיסת הטרור שלהם הייתה אמצעי להשיג את מטרותיהם הפוליטיות. מה שמבדיל את התנועה היעקובינית לפונדמנטליזם המודרני הוא הדת והמסורת. הפונדמנטליזם שאפו לקדש את הדת והמסורת. הפונדמנטליסטים משתמשים בכלים מודרניים ובטכניקות מודרניות, כגון הטלוויזיה והרדיו. זאת ועוד הם נוקטים גישה מודרנית לשאלה כיצד בונים חברה, ופועלים במרחב הפוליטי[1].

הפונדמנטליזם המודרני הוא הסירוב להפריד בין דת למדינה, כאשר נעלמת התמימות של תפיסת עולם כוללת וכאשר מטיפים לחזרה למצב בלעדי של אמונה קדם-מודרנית, בתנאים של ידע מדעי ופלורליזם דתי[2].

עבור העולם הערבי ארה"ב היא הכוח הקפיטליסטי והמודרני המוביל. היתרון המדהים שלה – הטכנולוגי, הכלכלי, הפוליטי והצבאי – מהווה הן פגיעה בתפיסה העצמית והן מודל להערצה. המערב בכללותו משמש שעיר לעזאזל לעולם הערבי ולווית האובדן שלו. זו נגרמה כתוצאה מתהליכי מודרניזציה מואצים שגרעו אוכלוסיות שלמות מהמסורת התרבותית שלהן. המערב מטביע חותמו רק מהבחינה החומרית והשטחית[3].

בטעות מכנים את האסלאם המיליטנטי כאסלאם פוליטי, אולם אין הדבר כך. התיאוריה הפוליטית של האסלאם קשורה בשריעה. האסלאם המיליטנטי, הוא האסלאם היסודני-פונדמנטליסטי, על שם התנועות הנוצריות בארה"ב, והפונות ליסודות (פונדמנטים) של הדת – כתבי הקודש. הפונדמנטליזם האסלאמי אמנם דוגל באותם כללים, מכבד אותן מצוות ומעריץ אותם גיבורי תרבות. אולם, יחד עם זאת, הוא בוער בלהט מהפכני ומבקש ליישם את מדינת השריעה במהרה בימינו[4].

הפונדמנטליזם בערבית – אוצוליה: יסודנות, הדוגלים בחזרה ליסודות הקדומים של הדת ומוכנה לעיתים להשתמש באלימות. יסודנים מוסלמים מודרניים מדמים את החברות המוסלמיות שהושחתו לג'אהיליות ודורשים הנתקות מהן כימי הנביא (ג'אהילה = בערות)[5].

אל קאעידה = בסיס. הבסיס הוא לא רק פיזי אלא גם מטפורי, הוא נקודת ההתחלה החדשה, בדומה לנביא במדינה, ממנה יזנק בן לאדן ואנשיו לכבוש מחדש את ארצות האסלאם ולהחזירן למוטב, ואחר כך כל העולם פתוח בפניהם[6]. זהו שמו של הארגון שאותו יקים בן לאדן הסעודי בסודאן ואחר כך באפגניסטן, כדי לגייס, לאמן ולשלח לפעולה את לוחמיו שנודעו לגנאי במערב כטרוריסטים ורוצחים ללא חת[7].

רבות מתופעות ההקצנה היסודנית הם פרי משחק הגומלין בין המערב הפולש מאז ימי נפוליאון ותחילת הקולוניזציה של ארצות האסלאם על ידו, וניסיון הנכבשים להשיב על אתגר זה. היסוד הפסיכולוגי חשוב לא פחות מהכיבוש המערבי עצמו[8] . תופעות ההקצנה יבוטאו על ידי הג'יהאד. הג'יהאד היא מלחמת העולם המוסלמי בכופרים או באלה שאינם מקבלים את מרותו. הג'יהאד יכול להיות חובה קולקטיבית של הקהילייה או חובה אישית בשעת הדחק לעולם המוסלמי. אין ספק שבעיני המוסלמים היסודנים הוא אמצעי אלים ומלחמתי להגיע למטרותיהם[9].

"פונדמנטליזם" הינו מונח שמקורו נוצרי פרוטסטנטי, אשר אומץ על ידי גורמים מערביים להגדרת קנאות דתית ואידיאולוגית ובכלל זה להגדרת תופעה של קנאים נאמני האסלאם. קנאי הדת המוסלמים רואים בשימוש במונח זה בהקשר האסלאמי צורה של אימפריאליזם אינטלקטואלי מערבי. במובנו הלשוני של מונח זה מבטא את תופעת הדבקות בעיקרי האמונה הדתית ובדרך החיים הנובעת ממנה[10].

בהיסטוריה של התפתחות הפונדמנטליזם האסלאמי ניתן לזהות מס' אירועים ותהליכים, אשר תרמו לעיצוב גישתו ותפיסותיו: המפגש עם המערב – נחשב כשורש צמיחתו של הפונדמנטליזם וככוח המניע את התעצמותו בהווה. למפגש עם המערב פנים רבות: עליונות צבאית,טכנולוגית, מדעית וכלכלית של המערב, זרות תרבותית, "מזימתית", אימפריאליסטית[11], מודרניזם שלצד ברכתו הוא מביא גם לתמורות חריפות בתחומי החיים המסורתיים.  העימות הפיזי עם הכופרים – נגזר אמנם מהחוויה הכוללת של המפגש עם המערב, אולם יש לו השפעות חשובות משל עצמו הן בשל הערך הרגשי הרב שטמון בהתנגשויות אלו והן משום ההדגשה הבוטה לנחיתות המזרח האסלאמי מול המערב. העימות עם השלטון – רדיפות ודיכוי שהפעיל השלטון כלפי נאמני האסלאם, במיוחד חוויות הכלא והעינויים, גרמו בדרך כלל ל"הורדת פרופיל זמנית", אך דחפו לרדיקליזם ולאקטיביזם מחודשים בטווח הארוך[12].

טרור המתאבדים כתופעה החל בראשית שנות השמונים של המאה העשרים. האפקטיביות של פיגועי ההתאבדות בגרימת הרג המוני ונזק רב ליריביהם העניק למפעיליו ובראשם לחיזבאללה, שהיה חלוץ השיטה, דימוי של עוצמה הגדול בהרבה מכוחם האמיתי. מכאן יוצאה השיטה לרחבי העולם. עיקר ההשפעה הוא של אל קאעידה[13].

רעיון ההקרבה למען האל (האיסתישהאד) הוצב באל קאעידה כערך עליון והונחל לפעיליו כדרך היחידה לנצח במאבק של הג'יהאד העולמי נגד אויבי האסלאם. טרור המתאבדים בראשות בן לאדן הפך מאמצעי לחימה לטיפול בסכסוך מקומי, לתופעה בינלאומית. הוא הפך להיות הגורם הדומיננטי ביותר בהפעלת טרור מתאבדים כאחראי ישיר לבינאומה של התופעה[14].

ו.2 הרקע לצמיחת אל קאעידה

אל קאעידה נוסד ב-1988 לקראת סוף המלחמה באפגניסטן בידי אוסמה בן לאדן מתוך ארגון שנקרא "משרד השירותים" (מכתב אלח'דאת), אשר עסק בקליטתם, בהכוונתם ובניהולם של אלפי מתנדבים שבאו לאפגניסטן בשנים 1979-1989 מרחבי העולם המוסלמי כדי להילחם בצבא הסובייטי. מטרתו המרכזית של אל קאעידה מראשיתו הייתה ועודנה להקים משטרים שינהגו על פי ההלכה האסלאמית במדינות ערביות ובמדינות מוסלמיות, כמו-גם להקים אוטונומיות אסלאמיות עצמאיות במדינות שיש בהן מיעוטים אסלאמיים (כמו: פיליפינים ותאילנד). הגשמתה של תוכנית זו נועדה להוביל בסופו של דבר להקמתו של כוח מוסלמי מרכזי בדמות של ח'ליפות אסלאמית בעלת עוצמה שתחזיר את האסלאם למעמדו הבכיר בעבר. אפגניסטן הייתה המקום שבו עוצבה השקפת העולם שביקש אל קאעידה להנחיל ולהפיץ[15].

הארגון מייצג לשיטתו את כלל המוסלמים בעולם, המהווים ישות אחת בלתי נפרדת (האומה האסלאמית), ראה עצמו כחלוץ, פעל להפצתה של אידיאולוגיה אסלאמית פונדמנטליסטית הרואה בעולם כולו זירה לגיטימית למימוש הג'יהאד באמצעות פעולות טרור ובעיקר באמצעות פיגועי התאבדות. מתוקף עולמו חתר אל קאעידה להפצת תופעת ההתאבדות ובינאומה[16].

לשיטתו של אל קאעידה, ההקרבה למען האל היא שתבטיח את נצחונו של האסלאם על הכפירה. נצחונו של האסלאם פרושו גלובליזציה של רעיון האיסתישהאד שמתבטא ב: פיזורם של "בוגרי אפגניסטן", מודל לחיקוי בדפוס הפעולה, ניהול לוחמה פסיכולוגית וניצול התקשורת ואתרי האינטרנט[17].

ו.3 עד ה-11 בספטמבר: אל קאעידה כארגון

אל קאעידה הוא הגורם המרכזי שתרם לבינאומו של טרור המתאבדים והפך אותו מתופעה לאומית מקומית לתופעה בינלאומית. הוא הציג דפוסי פעולה חדשניים והעלה את רמת ההרס והקטלניות של טרור המתאבדים לרמות גבוהות ובלתי מוכרות מהעבר[18].

 עד למתקפת ה-11 בספטמבר ביצע הארגון בסך הכל שלושה פיגועים: תקיפת שגרירות ארה"ב בקניה ובטנזניה (אוגוסט 1988), תקיפת המשחתת האמריקנית usscole (אוקטובר 2000) ופיגוע "שליח" שבוצע לבקשת הטאליבן נגד מסעוד שאה, מנהיג "החזית הצפונית", שהייתה אופוזיציה עיקרית לשלטונם באפגניסטן (9.11.2001, יומיים לפני המתקפה בארה"ב).

כחלק ממגמת המיסוד ואיחוד השירות שבה דגל בן לאדן, הכריז בפברואר 1998 על הקמת ארגון גג אסלאמי בשם "החזית האסלאמית הבינלאומית לג'יהאד נגד היהודים והצלבנים", שבמרכזו ניצב ארגון אל קאעידה. מסגרת זו נועדה לאגד שותפויות של רשתות וארגוני טרור שממילא קיימו ביניהם קשרים, שותפויות אידיאולוגיות ולעיתים אף שיתוף פעולה מבצעי. מטרתה המוצהרת של החזית הזו הייתה זהה למטרותיו המוצהרות של אל קאעידה[19].

המבנה הארגוני של צמרת אל קאעידה התבסס על המורשת שהתגבשה במהלך המלחמה באפגניסטן על פי התבנית האסלאמית של מנהיג ולצידו מועצה מייעצת (שורא). החלטותיו של המנהיג העליון, הנשענות על הפרשנות שלו לדרך הנכונה על פי הקוראן והמסורת שבעל פה בעצה עם מורי הלכה, הן המתוות את דרכו של הארגון. בן לאדן צמח להיות המנהיג העליון והבלתי מעורער של אל קאעידה[20].

אל קאעידה, במובנו הרחב, עד ה-11 בספטמבר היה: מבנה מצומצם של "מפעילים" ו"מתכננים" הפועלים במחנות ויוצאים ובאים מהם אל רחבי העולם; קאדרים של מתאבדים המועמדים לצאת לפעילות ולפנות את מקומם לאחרים; אנשי דת, מטיפים וסוכני השפעה המפעילים אינדוקטרינציה של הרעיון ברחבי העולם; אנשי עסקים ונדבנים מסעודיה וממדינות המפרץ; תאים רדומים בארצות המערב, שלאחר תום תקופת הכשרת מקיימים קשרים עם המטה באפגניסטן לקראת ביצוע הפעולות[21].

ו.4 מטרות הארגון

אוסאמה בן לאדן הבהיר היטב כיצד הוא תופס את המאבק, בכך שהגדיר שוב ושוב את אויביו כ"צלבנים". הצלבנים, יש לזכור, לא היו אמריקאים אף לא יהודים, אלא נוצרים שפתחו במלחמת קודש במטרה להשיב לידיהם את המקומות הקדושים לנצרות. ה"איגרת לאמריקה" שפורסמה בנובמבר 2002, ואשר יוחסה לבן לאדן מפרטת כמה עברות שבוצעו לא רק על ידי ממשלת ארה"ב אלא גם על ידי העם האמריקני ומציינת מהם הדברים שהם קוראים להם לבצע: הדבר הראשון הוא לאמץ את האסלאם; השני להפסיק את הדיכוי, השקרים, השחיתות והפריצות; השלישי להגיע להכיר ולהודות בכך שאמריקה הינה אומה ללא עקרונות וערכים; רביעי, להסיר את התמיכה בישראל בפלסטין, בהודים בחבל קשמיר, ברוסים כנגד הצ'צ'נים ובממשלת מנילה כנגד המוסלמים בדרום הפיליפינים; החמישי, עצה לאמריקנים לארוז את חפציהם ולרדת מהאדמות, כך ש"לא תאלצו אותנו לשלוח אתכם חזרה בתוך ארונות"; השישי, "להסיר את התמיכה במנהיגים המושחתים של ארצותינו. אל תתערבו בפוליטיקה ובחינוך שלנו. הניחו לנו, ולא – צפו לנו בניו יורק ובוושינגטון"; השביעי, "להידבר ולפעול עם המוסלמים על בסיס אינטרסים משותפים ותועלת הדדית, במקום המדיניות של הכנעה, גזל וכיבוש"[22].

בן לאדן, על פי תפיסתו את תרבות המערב, מבקש להעביר מסרים ברורים כי טרור המתאבדים הוא "כלי קורא תיגר" (weapon of defiance) על אורח החיים המערבי. באמצעות כלי זה הוא מבקש לכפות על דעת הקהל במדינות המערב להפעיל לחץ על ממשלותיהם כדי שישנו מדיניותן בהתאם להשקפת עולמו וייענו לתביעותיו השונות. ולכן, לעיתים לאחר הפיגוע משוגרות קלטות שבהן הם חוזרים ומסבירים את הרקע להתקפותיהם ומאיימים לחזור עליהן וביתר שאת אם המדינות המותקפות לא יישנו את מדיניותן. לעיתים אף מפנים את תעמולתם ישירות לדעת הקהל כדי לעודד אזרחים להפעיל לחץ על ממשלותיהם[23].

על פי שוייצר וגולדשטיין אישיותו של בן לאדן מעידה על שלושה יסודות: תחושת השפלה, צורך בחופש וצורך נואש בתמיכתם ובאהבתם של הקרובים אליו. האבדות בחייו – אביו, אימו ומורו – נקשרים במוחו של בן לאדן לפעילות כנגד אמריקה, במוחו הקודח הוא מרגיש קורבן של האמריקנים ממש כמו ה"אומה" האסלאמית, שעליה הוא קם להגן. כל אלה מהווים תשתית לעליית מנהיגותו הקוראת תיגר על ארה"ב[24].

ו.5 ה-11 בספטמבר: משמעות האירועים

פעולת הטרור של ה-11 בספטמבר הייתה שונה מפעולות הטרור שקדמו לה, מכיוון שבפעולה זו הצליחו המחבלים להפוך את האלימות לחיזיון גלובלי. למפגעי התאומים ושולחיהם לא היו מטרות פוליטיות וחברתיות מוגדרות. לא היו להם דרישות מפורטות אלא יצרו שורה של דימויים קטלניים[25].

מעשי הטרור ב-11 בספטמבר ("היום ההוא") לא היו פלישה מן החוץ של "אחר" מרושע ובוגדני, אלא נוצרו במלואם בתוככי עולם עכשווי ורגיל. השטח הגלובלי שצץ מתוך חורבות ה-11 בספטמבר ומה שבא בעקבותיו הוא שונה בתכלית. שבר היסטורי הוא תהליך המותיר שוליים חדים. מעולם לא היה חתך נקי מן העבר ואף פעם אין הוא כזה. הצגת האלימות כחיזיון גלובלי מבדיל את ה-11 בספטמבר ממעשי טרור קודמים. הדיאלקטיקה של הכוח, העובדה שכוח מייצר את נקודת התורפה שלו עצמו, היה בעצם המסר. ההרס של ה-11 בספטמבר היה מעשה אילם. התוקפים נספו מבלי שיעלו תביעות כלשהן. הם לא הותירו כל הודעה מלבד דימוי המוות המזעזע שסיפקו מצלמות הנתקפים עצמם, בעוד הם עושים את דרכם במטוסים האזרחיים עמוסי הדלק, אשר הפכו לפתע לנשק השמדה עצמית. מעשה אילם – מסר השלוח להמון באמצעות לווין – והשב ומוצג בפני קהל צופים גלובלי, רבגוניות של עמים אשר עדים לאותם דימויי זמן קולנועיים, אותם דימויי תנועה שהתפוצצו לתוך מחנות האויב[26].

עוצמתם של הדימויים נבעה מכך שהם קיבלו משמעות רבגונית. עבור קהלים רבים מדובר היה בפעולת טרור מבעיתה, עבור קהלים אחרים הפך הפיגוע סמל ניצחון המדוכאים, הטרוריסטים ביקשו לפוצץ את עולם המושגים שממנו ניזונים האמריקאים. במקום דרישות מפורטות, העביר הטרוריסטים מסר שהתמקד במה שבאק-מורס מכנה "הדיאלקטיקה של הכוח": כוח מייצר את הפגיעות של עצמו[27].

ההוויה הכלל-עולמית נזדעזעה בקרות אירועי הטרור במגדלי התאומים, ניו יורק, ושרשרת פעולות הטרור האחרות בארה"ב שבעטיין קיפדו את חייהם אלפי בני אדם. יום ה-11 בספטמבר הפך לסימן דרך בהיסטורית העמים והביא לראשונה לפתיחה של מלחמה כלל-עולמית למיגור הטרור[28].

ייחודו של אירוע הטרור של ה-11 בספטמבר הוא בכך שלראשונה ובאורח קיצוני וברוטאלי קרא ארגון טרור תיגר על מנהיגת אומות העולם החופשי, על ארה"ב של אמריקה. כיום, בחלוף עידן המלחמה הקרה ובהיעלמות ברה"מ דאז ככוח שני בגודלו, נותרה ארה"ב הכוח היחיד רב העוצמה ובעל השפעה מוחצת על התנהגותן של האומות[29].

האלף השלישי החל בסימן המלחמה העולמית החדשה, המלחמה בטרור. סובלנותו וסבלנותו של העולם הנאור פקעו וכל דרכו כיום סוגה במלחמה חריפה למיגור הטרור. אין ספק שלימודי הסיבות שהביאו לעוצמתו של הטרור כפי שהיא ניכרת מתוך האירועים והכוונת כל כלי המלחמה למיניהם נגד הטרור הם שיאפיינו עידן זה.[30]

אירועי ה-11 בספטמבר הם עליית מדרגה בהתנהגות הטרור בעולם ובאותה המידה גם בהתייחסות לטרור. בשל כך ניתן לסמן אירועים אלה במספר מאפיינים: האחד, אירועי ה-11 בספטמבר הם בבחינת הכרזת מלחמה של הטרור המונהג בידי ארגון אל-קאעידה בראשות אוסאמה בן לאדן – על העולם הערבי-דמוקרטי, במסווה של מלחמה בין דתות; השני, עוצמתם של אירועי הטרור שבוצעו כולל חשיפה וגילוי תשתיות הטרור והעובדה שעלה בידיהן לחדור ללב חיי היום-יום והכלכלה של המדינות הדמוקרטיות; השלישי, חשיפה וגילוי של מדינות שונות בעולם שנותנות חסות ותמיכה לטרור ומשמשת בסיסי יציאה לפעולות טרור; רביעי, המאפיין המרכזי והחשוב: לראשונה בתולדות האנושות הוכרזה מלחמה כלל-עולמית כנגד הטרור, מבצעיו, תשתיות הטרור ומדינות שנותנות חסות לטרור[31].

יום ה-11 בספטמבר מהווה נקודת מפנה מבחינתה של ארה"ב בכך שמדובר במעשה טרור רב-עוצמה, מתוחכם ורב נפגעים, שאירע בלב-ליבה של ארה"ב, המלחמה נגד ארה"ב הגיעה לפתחה ממש. עובדה זו העלתה באוב את ממשותה של בעיית הטרור כמכשלה לעולם הנאור והחופשי. אירוע טרור זה הבהיר לאומות העולם שהעולם האסלאמי נתון כיום בסכנת השתלטות של מנהיגים מסוכנים, חסרי מצפון, שמשמעות הדמוקרטיה עבורם הינה הרס, חידלון וחיסול[32].

אירועי ה-11 בספטמבר היו בבחינת תיגר על סמליה של ארה"ב כשליטת-על וכמדינת-על כלל-עולמית, על לב כלכלתה – מרכז הסחר העולמי, וכן על ליבו של כוחה הצבאי - הפנטגון[33].

הברמאס מייחס חשיבות לכוח הסמלי של מטרת ההתקפה – לא רק שהתוקפים גרמו להתמוטטות הבניינים הגבוהים במנהטן, הם גם מוטטו אייקון מרכזי בבית הדימויים של האומה האמריקאית – סמל מוחשי לכוח כלכלי ולתנופה כלפי העתיד. גם נוכחות המצלמות והמדיה החדשה, כך שהאירוע המקומי הופך לאירוע גלובלי, כשכל אוכלוסיית העולם צופה בו ביראה. ייתכן כי ה-11 בספטמבר יכול להיקרא האירוע העולמי ההיסטורי הראשון במובן מדויק: המכה, הפיצוץ, ההתמוטטות האיטית – כל מה שכבר אינו הוליוודי אלא מציאות נוראה, התרחש ממש בפני "עד הראייה האוניברסלי" של קהל גלובלי[34].

מערכת הטרור שפעלה בארה"ב ב-11 בספטמבר הייתה אירוע מעצב בתולדות הטרור הבינלאומי. "אירוע מעצב" הוא אירוע אשר משפיע על מאפייני פעולות הטרור בזירה הבינלאומית בפרט ועל מערכת היחסים הבינלאומית בכלל. בדרך כלל ההגדרה "אירוע מעצב" מחייבת פרספקטיבה של מספר שנים, כדי שניתן יהיה לעמוד על מלוא משמעויותיו. במקרה של מתקפת הטרור בניו יורק ובוושינגטון, ניתן לקבוע כי מתקפה זו מהווה אירוע מעצב וציון דרך במאבק בטרור[35].

ראוי לומר כי ברמה המערכתית מתקפת הטרור האלימה במיוחד ("מגה טרור") של ה-11 בספטמבר הייתה "תולדה טבעית" של התפתחות הטרור הבינלאומי, המודרני בכלל ושל בוגרי אפגניסטן בראשות בן לאדן בפרט. האלימות הפוטנציאלית הגוברת המתבטאת בשימוש בחומרי נפץ בעלי עוצמה רבה יותר ובכמויות גדולות יותר, התחכום בהפעלתם המתבסס על ההתקדמות הטכנולוגית, המאמצים להשיג נשק בלתי קונבנציונאלי על ידי טרוריסטים והשימוש שכבר נעשה בו בגיבוי של אידיאולוגיות ניהיליסטיות ארמגדוניות – מצביעים בבירור על הסלמה[36] .

חשוב לציין כי עד למתקפת ה-11 בספטמבר נמנע אל קאעידה מלקחת אחריות ישירה ופומבית לפעולותיו. השינוי חל בעקבות מתקפת ה-11 בספטמבר וביתר שאת לאחר מתקפת הנגד של הקואליציה בראשות ארה"ב על הטרור באפגינסטן (אוקטובר 2001), שבעקבותיה סולק הטאליבן מהשלטון במדינה זו[37].

 
ו.6 הצעות לפתרונות ומשמעותם

הצלחת המאמצים להביא להריגתו או ללכידתו של בן לאדן חיונית ואקוטית משום שכל עוד הוא מנהיגו, ישאף הארגון להמשיך ולבצע פיגוע ראווה אסטרטגי נוסף שישא פרופיל תקשורתי גבוה, כדי לשמר את ייעודו ואת מקומות כאוונגרד וכמתווה הדרך עבור שותפיו. עם זאת, סילוקו של בן לאדן אינו מבטיח, ואינו צפוי לחסל בטווח הקצר את תופעת טרור המתאבדים של שותפיו מקרב "הג'יהאד העולמי"[38].

שאול שי מתווה מספר דרכים להפסקת פיגועי ההתאבדות:
1.1.       הפסקת פיגועי ההתאבדות כתוצאה מחיסול הגורם המבצע (כדוגמת ממלכת החשישים)
2.2.       הפסקת פיגועי ההתאבדות כתוצאה ממעצר ראש ארגון הטרור (כדוגמת הנמרים הטמילים)
3.3.       הפסקת פיגועי ההתאבדות כתוצאה מתהליך או הסכם מדיני (כדוגמת  אוצ'לאן)
4.4.       הפסקת פיגועי ההתאבדות כתוצאה משינוי היערכות של הכוחות הצבאיים (התמודדות ישראל מול לבנון)[39].

לפני 200 שנה דיבר קאנט על סדר קוסמופוליטי: "פדרציה של עמים", שמבוססת על "הכנסת אורחים". הברמאס ודרידה עושים בזה שימוש. דרידה מייחס אותו כאלטרנטיבה ליחסי ידיד-אויב (שמיט) והברמאס מייחס אותו לחיסול המצב הטבעי בין המדינות ומעבר ליחסים קוסמופוליטיים המבוססים על כבוד הדדי בין רפובליקות חוקתיות וכינונו של בית משפט פלילי בינלאומי הוא התחנה הראשונה במסלול הקוסמופוליטי. מה שמונע את ההתקדמות לקראת "יותר קוסמופוליטיות" הוא שאין גוף ביצועי אפקטיבי, שיכול לאכוף את החלטות הקהילה הבינלאומית[40].

הלאומנים של אתמול הם לוחמי הדת של היום. לטרור צריך שיהיו מטרות פוליטיות ריאליסטיות ולטרור הגלובלי אין, כך אין הוא יכול להשיג הכרה. הטרור הגלובלי לא קשור למקום גיאוגרפי, הוא חמקמק יותר ובעל כוח פגיעה בלתי צפוי, ועל כן הרסני[41]. הוא מנצל באופן ציני את מורכבותה של המערכת הדמוקרטית והסכנה היא שהוא עלול לפגוע בלגיטימיות זו. וזו הפרדוקסאליות בטרור הגלובלי: למרות שאין לו מטרות פוליטיות ריאליות הוא מצליח לערער את הסמכות הלגיטימית של המדינה, משום שזו נגררת לתגובה לא דמוקרטית[42].

על פי טיעון זה הרי שניתן לסווג את האירוע הזה כפשע פלילי או כאלימות לא חוקית. הברמאס קושר את האלימות למודל הפעילות התקשורתית. האלימות מתאפיינת ככשל תקשורתי, והיא מצויה בכל חברה. לכן קורא הברמאס לדמוקרטיות המערביות לפתח ערוצי תקשורת רבי משתתפים ומערכות כלכליות, משפטיות ופוליטיות בינלאומית ובין יבשתיות לצורך קונפליקטים. מושג השיח הוא אבן יסוד בגישתו של הברמאס[43].

ו.7 תקשורת וטרור

ללא טכנולוגית תקשורת, בעיקר שידורים אודיו-ויזואלים ישירים לקהל המונים, הטרור נותר ללא אחד מאמצעיו החשובים ביותר: האימה, הזוועה, הדרמה והקסם האפל המתלווים לחיזיון של אלימות קיצונית ועקובה מדם. כלי התקשורת חיוניים להצלחתו של טרור[44].

מבצעי מתקפת ה-11 בספטמבר הצליחו לזרוע חרדה ואי ודאות, ואפילו לגרום לטראומה לאומית, באמצעות החיבור בין מעשיהם לבין נהלי הפעולה של הטלוויזיה. ההתקפה גרמה לקטיעה אוטומטית של לוחות השידורים בכל הרשתות, ולהקדשת כל המסכים באורח בלעדי לסרט האימים בבימויו של בן לאדן[45].

תמרות העשן והאש מעל דרום מנהטן לא דעכו וענני האבק מעל גראונד זירו לא שקעו זמן רב. חודשים רבים נדרשו כדי לפנות את ההריסות, וגם את החרדה. הטרוריסטים של ה-11 בספטמבר קבעו את סדר היום, הם שעיצבו את האירוע ובאופן מפתיע הם גם אלה שהכתיבו את סיקורו[46].

בדומה לארגונים רב-לאומיים רבים, אל קאעידה הוא תוצר של הגלובליזציה והטכנולוגיה ובד בבד גם נמנה עם הנהנים מפירותיה. רשת טרוריסטית זו ניצלה את הגלובליזציה והטכנולוגיה המודרנית לתכנון, תיאום וביצוע מתקפותיה הקטלניות. ארגון אל קאעידה התגלה כרשת הטרור העל-לאומית האולטימטיבית המסתייעת בעיקר באמצעי תקשורת מתקדמים לרבות באינטרנט. בשלב הנוכחי, הטרוריסטים משתמשים ברשת האינטרנט ובעת ובעונה אחת גם מחבלים בה, אך למעשה הם מנצלים אותה יותר משתוקפים אותה[47].

רשת האינטרנט הוקמה בארה"ב בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 במימון משרד ההגנה האמריקאי, על רקע המלחמה הקרה. גורמי הביטחון האמריקאיים היו מעוניינים בהקמת רשת תקשורת שלא תקרוס במקרה של התקפה גרעינית סובייטית. במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 נפתח השימוש ברשת לכל משתמש. האפשרות של "דמוקרטיה אלקטרונית", שבה ישמש האינטרנט כערוץ לגיוס פוליטי, השתתפות והעברת מידע פוליטי – נראתה מבטיחה. אולם שמחות ההוגים הייתה מוקדמת מדי, הסתבר כי רשת האינטרנט מנוצלים גם על ידי אויביה הגדולים של הדמוקרטיה הליברלית – ארגוני הטרור[48].

רשת האינטרנט היא אמצעי אידיאלי לצרכי התקשורת של הטרוריסטים: היא מבוזרת, אינה ניתנת לשליטה או להגבלה, אינה מצונזרת ומאפשרת לכל המעוניין גישה אליה. המבנה המיוחד של ארגוני הטרור הופך מבחינתם את התקשורת באמצעות מחשבים לחשובה ושימושית עוד יותר. הרשת הרופפת של תאים, יחידות ותת-קבוצות, האופיינית לארגוני הטרור המודרניים, הופכת את האינטרנט למכשיר אידיאלי והכרחי לתקשורת בין הקבוצות ובתוכן[49].

האינטרנט הוא אולי ההתגלמות המושלמת ביותר עד כה של האידיאלים הדמוקרטיים שעניינם חירות הדיבור, תקשורת פתוחה ו"שוק חופשי של רעיונות". לרוע המזל, החירות השוררת באינטרנט רחוקה מלהיות בטוחה. האינטרנט משנה ללא ספק את נופו של השיח הפוליטי. הוא מציע דרכים חדשות וזולות לאיסוף ולפרסום מידע, ומאפשר לתקשר ולתאם פעולות בקנה מידה עולמי, ולהגיע אל דעת הקהל ואף אל מקבלי ההחלטות בעולם[50].

טרוריסטים מודרניים משתמשים באינטרנט לתפקידים שונים, החל במטרות תקשורתיות כגון תעמולה והפצת מידע וכלה בשימושים תכליתיים כגון גיוס, תיאום פעולות, פריצה פעילה למחשבים וטרור וירטואלי[51].

ו.8 לאחר ה-11 בספטמבר, "המלחמה בטרור"

ארה"ב, כתוצאה ישירה ועקיפה מהפיגועים והאפקט התקשורתי והפסיכולוגי של דעת הקהל ברחבי העולם, הביאו לנקודת מפנה בהתמודדות עם הטרור. ארה"ב, מעצמת העל היחידה, הכריזה מלחמת חורמה בטרור והציבה אותה בראש סדר העדיפות של המערכת הבינלאומית[52].

לאחר אירועים אלו ננקטו פעולות הכנה לקראת פעולות צבאיות למיגור וטיהור הטרור באפגניסטן, בית ארגונו של אוסאמה בן לאדן ושלטון הטאליבן, ב-7 באוקטובר 2001. הוקמה קואליציה בינלאומית לתמיכה במאבקה של ארה"ב, תמיכה חסרת תקדים של שני בתי הנבחרים של ארה"ב, תמיכה גם בנשיא וגם במדיניותו. הקואליציה כללה בין היתר את המדינות: ארה"ב, בריטניה, אוסטרליה, קנדה, גרמניה, איטליה, צרפת, פולין, ניו זילנד, יפן, רוסיה וטורקיה[53].

הנשיא האמריקני, בוש, הגיב לאירועי ה-11 בספטמבר באופן שהפך את הזירה הבינלאומית לזירת התגוששות עם ארגוני הטרור. האווירה נגד הטרור אופפת היום את העולם[54].

מלחמת אפגניסטן ב-7 באוקטובר 2001 פתחה ארה"ב במתקפה נגד מטרות של הטאליבן באפגניסטן. למתקפה ניתן השם "חירות נצחית" (Enduring Freedom). היעדים המותקפים נמצאו בבירה קאבול במרכז הכוחני של הטאליבן בעיר קנדהאר. ההתקפות כוונו גם נגד בסיסי אימונים של בן לאדן בקרבת ג'לאלבאד שבמזרח אפגניסטן. ב-12 בנובמבר עזבו אנשי הטאליבן את הבירה קאבול ולמחרת השתלטו עליה כוחות "הברית הצפונית" והאמריקאים. הלחימה בעצימות נמוכה מעולם לא נפסקה, אף על פי שבן לאדן ואנשיו לא נתפסו[55].

מלחמת עיראק ובשמה הרשמי "מבצע חופש לעיראק" (Operation Iraqi Freedom), היא פלישה של חילות קואליציה של מדינות בראשות ארצות הברית ובריטניה כדי להפיל את משטרו של סאדאם חוסיין. עיקר המלחמה נמשך שלושה שבועות, החל מה-20 במרץ 2003. סאדאם חוסיין נתפס וב-5 בנובמבר 2006 נגזר דינו למוות בתלייה, שבוצע ב-30 בדצמבר. המלחמה לא נפסקה עד יום זה, וגובה בכל יום אבידות רבות. יש המכנים את המלחמה שמתרחשת כעת בעיראק "מלחמת אזרחים".

חברות הקואליציה במלחמות: ארצות הברית, בריטניה, איטליה, פולין, אוקראינה, הולנד, ספרד, תאילנד, רומניה, אוסטרליה, דרום קוריאה, יפן, דנמרק, בולגריה, הונדורס, אל סלבדור, הרפובליקה הדומיניקנית, הונגריה, ניקרגואה, סינגפור, מונגוליה, גאורגיה, ארבייג'ן, נורבגיה, פורטוגל, לטביה, ליטא, סלובקיה, צ'כיה, אלבניה, ניו זילנד, אסטוניה, הפיליפינים, איי טונגה, קזחסטן, מקדוניה, מולדובה.

הקואליציה שזה עתה הוקמה סביב ארה"ב נותרה שבירה והטרוגנית. היא לא רק מערבית, וה"חזית" ללא חזית של "מלחמה" ללא מלחמה לא מציבה את המערב נגד המזרח, או המזרח הרחוק או המזרח התיכון. חלק מהמשתתפים עוזרים רק באופן רטורי, אחרים מספקים סיוע צבאי או לוגיסטי. ובאשר לאומות האירופיות ולנאט"ו, המחויבות שלהן לקואליציה מאוד מורכבת. היא משתנה מארץ לארץ, ודעת הקהל רחוקה מלהיות משוכנעת ביוזמות האמריקאיות. לכן דרידה מדבר על "דמות חדשה לאירופה" – אירופה יכולה להרים תרומה מהותית לעתיד החוק הבינלאומי[56].

הממשל האמריקאי החליט להגיב להתקפת הטרור בכל העוצמה. באיחור של אחת עשרה שנה נמצא תחליף ראוי ל"אימפריית הרשע" (כפי שהגדיר רונלד רייגן את ברה"מ), והמלחמה הקרה שכמעט ונשכחה הומרה במלחמה נגד הטרור. הרעיון של בוש הוא להפוך מדינות "לא ממושמעות" לקליינטיות צייתניות. מדיניות של שלום אינסטרומנטלי ויציבות הוחלפה במדיניות של מלחמה ושינוי. החיפזון של בוש לצאת למסעות צלב מעיד שהוא עדיין לא הבין שהפעלת עוד ועוד כוח מייצרת, בסופו של דבר, התנגדות אלימה[57].

ג'ורג' בוש הכריז "מסע צלב" נגד "מוגי הלב" ואבחן בין שני סוגי אסלאם: האחד דת חשובה ומכובדת והאחר משמש כתואנה למעשי טרור פושעים[58]. אולם, אחרי ה-11 בספטמבר יש גם שתי ארה"ב. האחת, אשר בה כאזרחית בעל זכות בחירה, היא רפובליקה דמוקרטית ממסדית, אומה שנוסדה על בסיס עקרונות החירות והשוויון. אולם יש ארה"ב נוספת שעליה אין שום שליטה, מכיוון שהיא על פי ההגדרה אינה דמוקרטית, איננה רפובליקה. זוהי מדיניות הביטחון הלאומי, שנכנסה לתוקף עם ההכרזה הריבונית על "מצב חירום", אשר יוצרת איזור פרוע ואלים של כוח, והפועלת ללא פיקוח דמוקרטי. והפרדוקס הוא שמדינה לא דמוקרטית טוענת לשליטה מוחלטת אל אזרחים של אומה חופשית ודמוקרטית[59].

ארגון אל קאעידה ומשטר הטאליבן ספגו מכה קשה במתקפה האמריקנית באפגניסטן. ואולם, תשתיות אל קאעידה ברחבי העולם ממשיכות לפעול ולנסות לבצע פיגועים, גם לאחר חיסול תשתית הארגון באפגניסטן:

- ב-22 בדצמבר 2001 ניסה מחבל מתאבד בשם ריצ'רד קולווין ריד לפוצץ מטוס נוסעים מפריס למיאמי. ניסיון          הפיגוע סוכל בשל ערנותם של צוות המטוס ונוסעיו

- פיגוע התאבדות סמוך לבית הכנסת העתיק באי ג'רבה, תוניסיה ב-11 באפריל 2002

- הפיגוע במיכלית הצרפתית לימבורג מול חופי תימן ב-6 באוקטובר 2002

- מערכת הטרור באי באלי, אוקטובר 2002

- מתקפת הטרור בקניה נגד מטרות ישראליות: הפיגוע במלון פרדייז וירי הטילים לעבר מטוס ארקיע[60].

מתקפת המתאבדים של ה-11 בספטמבר 2001 מהווה מקור השראה לארגוני טרור נוספים. תופעת ה"מגה טרור" מסתמנת כאחד מדפוסי הפעולה של "הטרור המודרני". מטרתו לבצע הרג המוני בסדרי גודל שלא נודע כמותם בעבר[61].

ו.9 התנגשות הציביליזציות (?)

לאחר אירועי ה-11 בספטמבר זכה ספרו של הנטינגטון לעדנה מחודשת, מהלך זה סימן בעיני רבים את תחילתה של מלחמת הציביליזציות ובעיני אחרים את תחילתה של קריסת ארה"ב[62].

בהקדמה לספר "התנגשות הציביליזציות" כותב דן מרגלית: עניין מחודש בספר התעורר לאחר מתקפת הטרור המוסלמי על ארה"ב בספטמבר 2001. רבים ראו במאפייני הטרור האסלאמי את מימוש ההתפתחות הפסימית שחזה הנטינגטון ומצאו לכך סימוכין בקלטות ששיגר אוסאמה בן לאדן ממקום מסתורו. אך הנטינגטון עצמו נרתע ונזהר מלייחס לעצמו דברי נבואה. התרחיש שלו הוא דווקא 2010, המערב נחלש ודווקא חדירה של צבא סין לוייטנאם הוא הצעד הראשון להצית את התנגשות התרבויות. במלחמה שחוזה הנטינגטון אין מנצחים של ממש[63].

הפרק הבא יבחן את הספר "התנגשות הציביליזציות" בהרחבה וישפוך אור על משמעויותיו הרבות.

ז. התנגשות הציביליזציות: ניתוח ומשמעויות

ז.1 לאחר המלחמה הקרה

בשנים שלאחר המלחמה הקרה התחוללו שינויים דרמטיים בזהות של העמים ובסמלים של הזהויות האלה. הפוליטיקה העולמית התחילה להתעצב מחדש על פי קווים תרבותיים. בעולם שלאחר המלחמה הקרה לתרבות יש משמעות. ולכן טענתו של הנטינגטון היא שתרבות וזהויות תרבותיות, שברמה הכללית ביותר הן זהויות של ציביליזציות מעצבות את הלכידות, הפילוג והסכסוך בעולם שלאחר המלחמה הקרה[64].

בעולם שלאחר המלחמה הקרה הפוליטיקה הפכה להיות רב-קוטבית ומרובת ציביליזציות. בעולם שלאחר המלחמה הקרה ההבדלים החשובים בין עמים ואומות הם תרבותיים. השאלה שנשאלת היא "מי אנחנו?" והתשובה ניתנת על ידי הגדרה של מוצא, דת, לשון, היסטוריה, ערכים ומנהגים[65].

מדינות הלאום הן עדיין השחקניות הראשיות בעיני העולם. את התנהגותן מעצבת כבעבר הרדיפה אחר כוח ועושר, אך גם העדפות תרבותיות, יסודות משותפים. בעולם החדש הסכסוכים יהיו על רקע תרבותי – הוא הגורם המאחד והמפריד[66].

ז.2 המערב וירידת כוחו

המערב הוא הציביליזציה החזקה ביותר ויישאר כזה עוד שנים רבות. אולם, כוחו, יחסית לכוחן של ציביליזציות אחרות, הולך ופוחת. בעת שהמערב מנסה לחזק את ערכיו ולהגן על האינטרסים שלו, ניצבות החברות הלא-מערביות בפני בחירה. מקצתן מנסות לחקות את המערב ולהצטרף אליו או "לקפוץ על העגלה" שלו. חברות אחרות, קונפוציאניות ואסלאמיות, מנסות להגדיל את כוחן הכלכלי והצבאי כדי להתנגד למערב ו"לאזנו". ציר מרכזי בפוליטיקה העולמית שלאחר המלחמה הקרה הוא, אפוא, יחסי הגומלין שבין כוח המערב ותרבותו ובין כוחן של הציביליזציות הלא-מערביות ותרבותן[67].

הסוגיות המרכזיות שעל סדר היום הבינלאומי נוגעות להבדלים שבין הציביליזציות. הכוח עובר מן המערב, ששולט בכיפה זמן רב, לציביליזציות הלא-מערביות. הפוליטיקה העולמית נעשתה רב-קוטבית ומרובת ציביליזציות[68].

ז.3 משמעות הציביליזציה

משמעות הציביליזציה היא הנטייה של בני האדם לחלק עצמם ל"אנחנו" ו"הם", השייך והאחר, הציביליזציה שלנו והברברים ההם. החלוקה הנפוצה ביותר היא החלוקה בין המדינות העשירות (המודרניות, המפותחות) למדינות העניות (המסורתיות, הלא-מפותחות, או ה"מתפתחות"). מבחינה היסטורית תואמת החלוקה הכלכלית הזאת את החלוקה התרבותית בין המזרח למערב, שבה הדגש הוא פחות בהבדלים הכלכליים ויותר בהבדלים בפילוסופיה הבסיסית, בערכים ובדרך החיים[69].

ברמה מסוימת המערב הוא ישות אחת. אבל מה המשותף לתרבויות הלא-מערביות חוץ מן העובדה שאינן מערביות? הציביליזציה היפנית, הסינית, הינדית, מוסלמית והאפריקנית חולקות מעט מאוד מבחינת דתן, המבנה החברתי שלהן, מוסדותיהן והערכים השולטים בהן. אחדותו של העולם הלא-מערבי והחלוקה מזרח-מערב הם מיתוסים שיצרו המערב[70].

המדינות מוסיפות להיות השחקניות הראשיות בענייני העולם, אך למרות זאת נכרת פגיעה בריבונותן, בתפקודן ובכוחן. מוסדות בינלאומיים טוענים עתה שיש להם הזכות לשפוט ולהגביל את מעשיהן של מדינות בתוך שטחיהן. היחלשותן של מדינות תורמות לדימוי העולם האנרכי שבו המדינה מתפוררת, סכסוכים שבטיים, אתניים ודתיים מתעצמים, נשק גרעיני מתפשט וכן גם הטרור והשכיחות של מעשי טבח וטיהורים אתניים[71].

הגישה המבוססת על הציביליזציות קובעת כי:

-          כוחות המיזוג בעולם הם אמיתיים ודווקא הם אלה שיוצרים כוחות תרבותיים מנוגדים ומודעות לציביליזציה.

-          העולם מחולק , במובן מסוים, לשניים אך ההבחנה המרכזית היא בין המערב, הציביליזציה שמשלה בכיפה עד עכשיו, ובין כל האחרים, שיש להם רק מעט מן המשותף, אם בכלל. העולם נחלק לעולם מערבי אחד ולעולמות לא-מערביים רבים.

-          מדינות לאום הן השחקניות החשובות ביותר בענייני העולם והן תוספנה להיות כאלה, אך האינטרסים שלהן, הקשרים ביניהן והסכסוכים ביניהן מושפעים יותר ויותר מגורמים של תרבות וציביליזציה.

-          העולם אכן אנרכי, ונפוצים בו סכסוכים שבטיים ולאומיים, אך הסכסוכים המסכנים ביותר את יציבותו הם הסכסוכים בין מדינות או קבוצות מציביליזציות שונות[72].

הפרדיגמה של הציביליזציות עולה בקנה אחד עם התפתחויות רבות לאחר המלחמה הקרה: התפוררות ברה"מ ושל יוגוסלביה; המלחמות המתחוללות בשטחיהן הקודמים; עלייתו של הפונדמנטליזם הדתי ברחבי העולם; המאבקים בתוך רוסיה, תורכיה ומקסיקו על זהותן; עוצמתם של הסכסוכים המסחריים בין ארה"ב ליפן; התנגדותן של המדינות האסלאמיות ללחץ המערבי על עיראק ולוב; מאמציהן של מדינות אסלאמיות וקונפוציאניות לרכוש נשק גרעיני ואמצעים לשיגורו; תפקידה המתמשך של סין כמעצמה "זרה"; התגבשותם של משטרים דמוקרטיים חדשים בארצות מסוימות ולא באחרות; ומרוץ החימוש המתפתח באסיה[73].

הנטינגטון מתאר את העולם וההיסטוריה כמחולק לציביליזציות, ולדידו אי אפשר לחשוב אחרת ובמושגים אחרים, ולכן הן נחקרו כל הזמן. הציביליזציה פותחה על ידי ההוגים הצרפתיים במאה ה-19 כהיפוכו של מושג ה"ברבריות". החברה המתורבתת נבדלה מהחברה הפרימיטיבית מאחר שהייתה מיושבת, עירונית ומשכילה. ולכן מושג הציביליזציה אפשר קנה מידה לשפוט על פיו חברות. כאשר מדברים על ציביליזציות, ברבים, ניתן לומר שיש כמה תרבויות. יחד עם זאת, יש הטוענים כי קיימת ציביליזציה כלל-עולמית, אך את זאת לא ניתן לבסס[74].

ציביליזציה היא תרבות במבט רחב יותר. כאמור (בפרק 2), הציביליזציות בימינו הן: סינית, יפנית, הינדית, אסלאמית, אורתודוכסית, מערבית, לטינו-אמריקאית, ואולי – אפריקנית. הדת היא תכונה מגדירה חשובה של הציביליזציות. מתוך חמש "דתות העולם", ארבע – ההינדית, האסלאמית, ההינדואיזם והקונפוציאניזם – קשורות לציביליזציות עיקריות. החמישית, הבודהיזם, אינה קשורה אליהן, כיוון שהיא התפצלה לשתי חטיבות ולכן לא תתהווה לציביליזציה בודהיסטית[75].

ז.4 המפגשים בין הציביליזציות וההיסטוריה שלהן

היחסים בין הציביליזציות התפתחו בשני שלבים והם נמצאים עכשיו בשלב השלישי. במשך יותר משלושת אלפים שנה, מאז הופיעו הציביליזציות לראשונה, וחוץ מכמה יוצאים מן הכלל, לא היו קשרים ביניהן, או שהקשרים היו מוגבלים, או מקוטעים ורבי עוצמה[76], הציביליזציות היו נפרדות גם מבחינה גיאוגרפית[77]. רעיונות וטכנולוגיה נעו מציביליזציה אחת לאחרת. אולם ההתפשטות התרבותית החשובה ביותר, אולי, שלא הייתה תוצאה של כיבוש, הייתה התפשטותו של הבודהיזם לסין. המגעים הדרמטיים והמשמעותיים ביותר בין הציביליזציות היו כשבניה של ציביליזציה אחת כבשו וחיסלו, או שעבדו, את אנשיה של האחרת. מגעים אלה היו בדרך כלל לא רק אלימים אלא גם קצרים ומקוטעים[78].

הנצרות האירופית החלה להתאחד כציביליזציה נפרדת במאות ה-8 וה-9, אך במשך כמה מאות שנים פיגרה אחרי ציביליזציות אחרות ברמתה התרבותית. אולם, בשנת 1500 לספירה כבר היה הרנסנס של תרבות אירופה בעיצומו והפלורליזם החברתי, התפשטות המסחר וההישגים הטכנולוגיים היוו הבסיס לעידן חדש בפוליטיקה העולמית[79].

מפגשים רב-כיווניים מקוטעים או מוגבלים בין ציביליזציות פינו את מקומם להשפעה חד-כיוונית, שתלטנית ומתמשכת של המערב, על כל הציביליזציות האחרות. בין סיבותיה של ההתפתחות הדרמטית והייחודית הזאת היו: המבנה החברתי ויחסי המעמדות במערב, צמיחתם של הערים והמסחר, הפיזור היחסי של הכוח בחברות המערביות בין מעמדות ובתי מלוכה וסמכויות דתיות וחילוניות, התעוררות של מודעות לאומית בקרב עמי המערב והתפתחותם של מנגנוני המדינה. אולם, הגורם המיידי להתפשטות המערב היה טכנולוגי: המצאתם של אמצעי הניווט הימיים, שאפשרו להגיע אל עמים רחוקים ופיתוח היכולות הצבאיות, שאפשרו לכבוש את העמים האלה[80].

בשנת 1910 היה העולם מאוחד מבחינה מדינית וכלכלית יותר מבכל תקופה שקדמה לה בהיסטוריה האנושית. משמעה של ציביליזציה היה ציביליזציה מערבית. החוק הבינלאומי היה החוק הבינלאומי המערבי שצמח מהמסורת של גרוטיוס. המערכת הבינלאומית היתה המערכת הבינלאומית הוסטפלית של מדינות לאום ריבוניות אך "מתורבתות", והמושבות הקולוניאליות שבהן שלטו[81].

בשנת 1917 בעקבות המהפכה הרוסית, נוסף על העימות בין מדינות הלאום עימות בין אידיאולוגיות: תחילה בין הפאשיזם, הקומוניזם והדמוקרטיה הליברלית, ולאחר מכן בין שני האחרונים. במלחמה הקרה התגלמו האידיאולוגיות האלה בשתי המעצמות. כל אחת מהן הגדירה את זהותה באמצעות האידיאולוגיה שלה, ואף אחת מהן לא הייתה מדינת לאום במובן האירופי המסורתי. עלייתו של המרקסיזם, תחילה ברוסיה ולאחר מכן בסין ובוויטנאם, שיקף שלב מעבר מן המערכת הבינלאומית האירופית למערכת מרובת ציביליזציות, פוסט-אירופית[82].

במאה ה-20 עברו היחסים, אפוא, בין הציביליזציות משלב שבו שלטה השפעתה החד-כיוונית של ציביליזציה אחת על כל חברותיה לשלב של יחסי גומלין רבי-עוצמה, ממושכים ורב-כיוונים בין כל הציביליזציות. שני המרכיבים העיקריים של העידן הקודם של היחסים בין הציביליזציות החלו להיעלם[83].

הגיאוגרפיה הפוליטית העולמית עברה אפוא, מן העולם האחד של שנת 1920 אל שלושת העולמות של שנות ה-60 ואף יותר מחצי תריסר העולמות של שנות ה-90. בתוך כך התכווצו האימפריות המערביות העולמיות של שנת 1920 ל"עולם חופשי" של שנות השישים, המצומצם הרבה יותר, ואחר כך למערב, המצומצם אף יותר, של שנות ה-90. השינוי הזה ניכר גם בריבוי ההתייחסויות לאסלאם כאל תופעה תרבותית-מדינית, ל"סין הגדולה", לרוסיה ולאיחוד האירופי. כולם מונחים שתוכנם בא מתחום הציביליזציה. היחסים בין הציביליזציות בשלב שלישי זה תדירים ורבי-עוצמה הרבה יותר מכפי שהיו בשלב הראשון ושווים והדדיים הרבה יותר מכפי שהיו בשלב השני. כמו כן, שלא כמו בתקופת המלחמה הקרה, אין בקע אחד ששולט; יש בקעים רבים בין המערב לבין הציביליזציות האחרות ובין הלא-מערביים הרבים לבין עצמם[84].

ז.5 ציביליזציה אוניברסלית, ציביליזציית המערב

יש הטוענים שתקופתנו עדה להתהוותה לתופעה שנאיפול כינה אותה "ציביליזציה אוניבסלית". באופן כללי משתמע מן הרעיון הזה ההתלכדות התרבותית של האנושות וקבלתם ההולכת וגוברת של ערכים משותפים, אמונות משותפות, כיוונים, נהגים ומוסדות משותפים, מצד עמים שונים ברחבי העולם[85].

אולם, הלשון והדת שהם היסודות המרכזיים של כל תרבות או ציביליזציה, עלולים להפריך טענה זו. אם הטענה לעיל נכונה כי אז צריכה להתהוות דת אוניברסלית,  ולשון אוניברסלית. אולם, אין סיכוי שאלו תתהווינה. האנגלית, שהיא לשון שבה דובר רוב העולם, הופכת להיות אנגלית ילידית: אנגלית ניגרית, אנגלית הודית וצורות אחרות של אנגלית שנטמעות ב"תרבות המארחת" שלהן[86]. הסיכוי להתהוות דת אוניברסלית קלוש אף יותר מהתהוותה של לשון אוניברסלית. בשלהי המאה ה-20 הייתה תחייה עולמית של דתות מסביב לעולם. התחייה הזאת הייתה קשורה בהתעצמות התודעה הדתית ובצמיחתן של תנועות  פונדמנטליסטיות, ולכן העמיקה את ההבדלים שבין הדתות[87]. כל הנתונים מעידים שבטווח הרחוק יצא מוחמד וידו על העליונה[88].

קיימות מספר הנחות לגבי התהוותה של ציביליזציה אוניבסלית במערב. ראשית, התמוטטות הקומוניזם סימן את קץ ההיסטוריה וניצחונה האוניברסלי של הדמוקרטיה הליברלית ברחבי העולם. אולם, הנחה ז לוקה בכשל, כיוון שקיימות צורות רבות של סמכויות ולאומיות וחשוב מכך קיימת חלופות דתיות הנמצאות מחוץ לעולמן של האידיאולוגיות החילונית. החלוקה המהותית יותר של האנושות לפי קבוצות אתניות, דתות וציביליזציות עומדת בעינה ומולידה סכסוכים חדשים[89]. שנית, הנחה שיחסי גומלין מוגברים בין עמים יוצרים תרבות עולמית משותפת. אולם, קיים ספק בנוגע להשפעה של התנועה המוגברת. האם הסחר מפחית או מגביר סכסוכים?[90]. שלישית, תהליכים מקיפים של מודרניזציה עשויים להגביר התהוותה של ציביליזציה אוניברסלית. המודרניזציה היא תהליך מהפכני, שאפשר להשוות אותו רק למעבר מן החברות הפרימיטיביות לחברות תרבותיות. יש הבדלים בין תרבות מודרנית למסורתית, אך מזה אין נובע שחברות שתרבותן דומות זו לזו מחברות שתרבותן מסורתיות[91].

המאפיינים המייחדים את החברה המערבית כחברה מודרנית: מורשת קלאסית, קתוליות ופרוטסטנטיות, לשונות אירופיות, הפרדה בין הסמכות הרוחנית לסמכות החילונית, שלטון החוק, פלורליזם חברתי, גופים ייצוגיים, אינדיבידואליזם. רשימה זו מאפשרת למערב לעמוד בראש תהליך המודרניזציה של עצמו ושל העולם[92].

ז.6 התגובות לעלייתה של הציביליזציה המערבית והיחלשותה

התגובות למערב התחלקו לשלושה מאפיינים עיקריים: האחד, דחייה; השני, כמאליזם (אימוץ המערביות והמודרניות); והשלישית, רפורמיות (אימוץ המודרניות אך דחייה של המערביות – שילוב המודרניזציה עם שימורם של ההערכים, הנהגים והמוסדות העיקריים של תרבותה הילידית של החברה)[93]. המודרניזציה מחזקת את התרבותיות ומצמצמת את רוחו של המערב. העולם נעשה ביסודות מודרני יותר ומערבי פחות[94].

עתה, משנפלה ברה"מ נותר המערב כמעצב העולם. ארה"ב כמעצמה העולמית שנותרה, ועימה בריטניה וצרפת, מקבלות את ההחלטות המכריעות בסוגיות מדיניות וביטחוניות. ארה"ב ועימה גרמניה ויפן מקבלות את ההחלטות המכריעות בסוגיות כלכליות. המערב הוא הציביליזציה היחידה שיש לה אינטרסים מהותיים בכל הציביליזציות האחרות, ויש לה היכולות להשפיע על המדיניות, הכלכלה והביטחון בכל הציביליזציות והאזורים האחרים. חברות מציביליזציות אחרות זקוקות בדרך כלל לסיוע מערבי כדי להשיג את יעדיהן וכדי להגן על האינטרסים שלהן[95]. אולם, קיימת גם תמונה אחרת של המערב והיא שונה מאוד: היא מתארת ציביליזציה בשקיעה, שחלקה בעוצמה המדינית, הכלכלית והצבאית בעולם הולך ויורד בהשוואה לציביליזציות אחרות. הצלחתו של המערב במלחמה הקרה הביא לא לניצחון אלא לאפיסת כוחות. המערב טרוד יותר ויותר בבעיותיו ובצרכיו הפנימיים והוא מתמודד עם צמיחה כלכלית איטית, אוכלוסיה שדורכת במקום, אבטלה והתפוררות חברתית. העוצמה הכלכלית עוברת לאסיה ובעקבותיה גם הכוח הצבאי וההשפעה המדינית . הודו נמצאת על סף המראה כלכלית והעולם האסלאמי הופך להיות יותר ויותר עוין[96].

שתי התמונות המנוגדות כל כך, מתארות את המציאות. ההווה מתאר את התמונה הראשונה, האופטימית ואילו העתיד מתואר על ידי התמונה השנייה, הפסימית. לשקיעתו של המערב שלושה מאפיינים עיקריים: ראשית, זהו תהליך איטי; שנית, השקיעה לא מתקדמת בקו ישר. היא לא סדירה ויש בה הפסקות ושינויי כיוון; שלישית, חלקו של המערב במשאבי הכוח החשובים בתהליך ירידה בהשוואה לחלקן של ציביליזציות אחרות[97].

ז.7 הדת כגורם מרכזי להתהוות ציביליזציה

למרות המודרניזציה הכלכלית והחברתית שהתפשטה בכל העולם, התרחשה בו-בזמן תחייה עולמית של הדת. תחייה זו, "נקמת האלוהים", כפי שכינה אותה ז'יל קפל, חדרה אל כל היבשות, אל כל הציביליזציות וכמעט אל כל המדינות. התחייה הדתית הייתה כרוכה בהתפשטותן של כמה דתות. הנצרות, האסלאם, היהדות, ההינדואיזם, הבודהיזם, הנצרות האורתודוכסית – כולן חוו נחשולים חדשים של רלוונטיות. בכולן קמו תנועות פונדמנטליסטיות. לאלו עשויה השפעה פוליטית ניכרת[98]. את החזרה לשורשי הדת ניתן להסביר כתגובה נגד החילוניות והמודרניזציה[99].

תנועות ההתחדשות הדתיות הן אנטי-חילוניות, אנטי-אוניברסליות ואנטי-מערביות. ההתחדשות הזו, מדגיש הנטינגטון, היא איננה דחייתה של המודרניזציה אלא דחייתו של המערב ושל התרבות החילונית והמנוונת. היא דחייה של מה שמכונה "ההרעלה המערבית" של החברות הלא-מערביות. היא ההצהרה על עצמאות תרבוית מן המערב, הכרזה גאה כי "נהיה מודרניים, אך לא נהיה אתם"[100].

תחייתה של הדת היא תופעה כלל-עולמית, אולם היא קיבלה את הביטוי הבולט ביותר מאסיה ומהאסלאם. קריאת התיגר האסלאמית מתבטאת בהתחדשות התרבותית, החברתית והפוליטית הנרחבת של האסלאם בעולם המוסלמי, ובדחייה של הערכים והמוסדות המערביים המתלווים אליה. קריאת התיגר האסיינית מדגישה את ההבדלים התרבותיים בינן ובין המערב. הן האסיינים והן המוסלמים מדגישים את עליונות תרבויותיהם על התרבות המערבית[101].

כשהמודרניזציה מדרבנת אותה, מתעצבת הפוליטיקה העולמית מחדש על פי קווים תרבותיים. עמים וארצות שיש להם תרבויות דומות מתחברים. עמים וארצות שתרבויותיהם שונות נפרדים. היערכויות המבוססות על אידיאולוגיה וקשרים מעצמתים מפנים את מקומם להיערכויות המבוססות על תרבות וציביליזציה[102].

מדוע צדדים משותפים מבחינה תרבותית מעודדים שיתוף פעולה ולכידות בין בני אדם, והבדלים תרבותיים מגבירים בקיעים וסכסוכים? ראשית, לכל אחד יש זכויות רבות והזדהות אחת יכולה להתנגש בהזדהות אחרת. שנית, החשיבות המוגברת של הזהות התרבותית היא במידה רבה תוצאה של מודרניזציה חברתית-כלכלית ברמה האישית, שבה מעוררים הטלטול והניכור את הצורך בזהויות משמעותיות יותר, וברמה החברתית, שבה היכולות והכוח המוגברים של החברות הלא-מערביות ממריצות את החייאתן של הזהויות והתרבות הילידית. שלישית, זהות בכל רמה יכולה להיות מוגדרת רק ביחס ל"אחר". רביעית, גורמי הסכסוך בין מדינות וקבוצות מציביליזציות שונות שווים במידה רבה לגורמים שחוללו מאז ומתמיד עימות בין קבוצות. חמישית, לשנוא זה אנושי; לצורך הגדרה עצמית והנעה זקוקים בני האדם לאויבים[103].

ז.8 סוגי קשרים ברמת הציביליזציה

בזמן המלחמה הקרה המדינות היו קשורות לשתי המעצמות כבעלות ברית. בעולם שלאחר המלחמה הקרה המדינות קשורות לציביליזציות כמדינות חברות, כמדינות ליבה, כמדינות מבודדות, כמדינות שסועות וכמדינות קרועות. מדינת חברה היא מדינה שמזוהה מבחינה תרבותית באופן מלא עם ציביליזציה אחת. מדינת ליבה המקור העיקרי לתרבותה של הציביליזציה, כלומר המדינה החזקה ביותר והחשובה ביותר מבחינה תרבותית. מדינה מבודדת היא מדינה שחסרה שותפות תרבותית עם חברות אחרות (לדוגמה: אתיופיה). ארץ שסועה כאשר ארץ שיש בה קבוצות תרבותיות נפרדות, השייכות לאותה ציביליזציה, יכולה להתפלג (לדוגמה: צ'כוסלובקיה). ארץ קרועה כאשר יש תרבות שלטת אחת, הממקמת אותה בציביליזציה אחת, אך מנהיגיה רוצים להעביר אותה לציביליזציה אחרת (לדוגמה: ארצו של מוסטפה כמאל)[104].

בפוליטיקה העולמית המתהווה תופסות מדינות הליבה של הציביליזציות העיקריות את מקומן של מעצמות-העל מן המלחמה הקרה כקטבים הראשיים המושכים, או הדוחים, ארצות אחרות. בייחוד ניכרים השינויים האלה כשהדברים אמורים בציביליזציות המערבית, האורתודוכסית והסינית. במקרים האלה מתקבצות הארצות על פי ציביליזציות ובכל קבוצה יש מדינת ליבה, מדינות חברות, אוכלוסיות מיעוטים ממדינות סמוכות שדומות לקבוצות מבחינה תרבותית ואולי גם עמים המשתייכים לתרבויות אחרות במדינות שכנות. המדינות בגושי הציביליזציות האלה נוטות בדרך כלל להיערך במעגלים קונצנטריים מסביב למדינת הליבה[105].

עולם שבו מדינות הליבה ממלאות תפקיד מוביל ומכריע היא עולם של תחומי השפעה. השותפות התרבותית נותנת הכשר לתפקידה של מדינת הליבה כמנהיגה וכמשליטת סדר, הן בעיני המדינות החברות והן בעיני כוחות ומוסדות מבחוץ[106].

מדינות הליבה הקימו את האיחוד האירופי. האיחוד האירופי מתאר מצב של איחוד המטבע ושילוב מדיניות החוץ וההגנה של המדינות. האיחוד האירופי העלה את "קו אירופה"[107]. ההיגיון של הציביליזציות מכתיב תוצאה דומה באשר להתרחבותו של ארגון נאט"ו. ארה"ב ומדינות מערב אירופה הקימו את נאט"ו כדי להרתיע את הרוסים שלא לנהוג עוד תוקפנות. בעולם שאחרי המלחמה הקרה נאט"ו הוא הארגון הביטחוני של הציביליזציה המערבית. האיחוד הלאומי ונאט"ו מהווים ליבה שסביבן מצטופפים מעגלים של מדינות חברות[108].

בכל מה שנוגע לאסלאם – היעדרה של מדינת ליבה היא גורם מרכזי לסכסוכים הפנימיים והחיצוניים השכיחים המאפיינים את האסלאם. מודעות בלי ליבות היא מקור חולשה לאסלאם ומקור סכנה לציביליזציות אחרות. כדי שמדינת ליבה תוכל להיות מנהיגה פוליטית ודתית צריכים להיות לה משאבים כלכליים, כוח צבאי, יכולת ארגונית ומחויבות אסלאמית[109].

לציביליזציה המערבית יש עדיין שאיפות אוניברסליות, המביאות לסכסוכים של המערב עם ציביליזציות אחרות – סכסוכים שהחמורים ביותר מביניהם הם עם הציביליזציה האסלאמית והציביליזציה הסינית. שאיפות אוניברסליות שלה מבטאות את תפיסתה העצמית של הציביליזציה המערבית – כאידיאלית וכמתאימה ביותר לקיום האנושי. אולם, ציביליזציות אחרות, שלא נקלעו ל"התאבדות תרבותית" ניצבות ביתרון מוסרי עם המערב באופן המטיל בסכנה את חוסנו. יכולת ההתמודדות שיוכיח המערב עם בעיות אלו, היא שתכריע האם "ישקע" או לא. הניסיונות של  המערב לכפות תרבות אוניברסלית יוצרים סכסוכים ומחלוקות מול ציביליזציות אחרות. משום כך, המערב נמנע מלתת תוקף מחודש למאפייניו התרבותיים ובכך נפגעת הלכידות הפנימית שלו. "הרב תרבותיות" של המערב מאפשרת בעצם פגיעה תרבותית ומאפשרת לגורמים מציביליזציות אחרות לחדור לתוך התרבות ולהביא להתפוררותה. הנטינגטון מציע להוציא מתוך ברית נאט"ו מדינות שאינן שייכות לציביליזציה המערבית, אלא לציביליזציה האורתודוכסית, ולהוסיף לתוך הברית מדינות שמזדהות עם ערכי ומאפייני הציביליזציה המערבית. הנטינגטון גם קורא לעמים ולמדינות המשתייכים לציביליזציה להרחיב את המאפיינים המשותפים להם ולעמים מציביליזציות אחרות. המהלך יביא גם להקטנת האפשרות שתיווצר התנגשות בין הציביליזציות וגם להגדלת האפשרות שתיווצר ציביליזציה. הרכבת ציביליזציה תמנע מן האנושות להתדרדר לברבריזם – שבא לידי ביטוי בפשיעה ובדעיכה של ערכים תרבותיים. הנטינגטון רואה בהידברות, המנעות מהתפשטות סכסוכים, הכרה בתרבויות אחרות, שינוי במבנה המוסדות הבינלאומיים כלים להמנעות מהתנגשות בין ציביליזציות, העלולה להעמיד בסכנה את עתידו של העולם. את הסדר הבינלאומי המתבסס על רעיון הציביליזציות רואה הנטינגטון כאמצעי שיבטיח שלא תתקיים חלילה מלחמת עולם נוספת[110].

ז.9 עתיד הציביליזציות

בעולם המתהווה לא יהיו היחסים בין מדינות וקבוצות מציביליזציות שונות יחסים קרובים, ותכופות הם יהיו יחסי עוינות. אולם מקצת מערכות היחסים בין הציביליזציות מועדות לסכסוך יותר מאחרות. אם מדובר בסכסוכים מקומיים, קו השבר האלים ביותר הוא הקו בין האסלאם לשכניו האורתודוכסים, ההינדים, האפריקנים והנוצרים המערביים. אך אם מדובר בסכסוך מקיף, החלוקה הבולטת ביותר היא הסכסוך בין "המערב והשאר", וכאן הסכסוכים העזים ביותר הם בין החברות המוסלמיות והאסייניות מזו והמערב מזה. ההתנגשות המסוכנת של העתיד תנבע מן הסתם מפעולת הגומלין בין היהירות המערבית, חוסר הסובלנות המוסלמי והדעתנות הסינית[111].

מבין הציביליזציות, למערב לבדו הייתה השפעה גדולה, ולעיתים הרסנית, על כל הציביליזציות האחרות. ככל שעולה כוחן היחסי של הציביליזציות האחרות, כך דועך כוח משיכתה של הציביליזציה המערבית, וניכר גידול באמון שרוחשים העמים הלא-מערביים לתרבויותיהם הילידיות[112].

המערב מתקשה להגן על האינטרסים של עצמו בשלושה תחומים עיקריים: אחד, לקיים את עליונותו הצבאית באמצעות מדיניות של אי הפצת נשק; שני, לקדם את הערכים והמוסדות הפוליטיים המערביים על ידי הפעלת לחץ על חברות אחרות לכבד את זכויות האדם כפי שהן נתפסות במערב ולאמץ את הדמוקרטיה על פי הקווים המערביים; ושלישי, להגן על שלמותן התרבותית, החברתית והאתנית ככל החברות המערביות על ידי הגבלת מספרם של הלא-מערביים המתקבלים כמהגרים או כפליטים[113].

סכסוכים בין ציביליזציות יכולים ללבוש שתי צורות. ברמת המיקרו מתרחשים סכסוכי קו שבר בין מדינות שונות מציביליזציות שונות, בין קבוצות מציביליזציות שונות בתוך מדינה ובין קבוצות שמנסות לבנות מדינות חדשות על הריסותיהן של הישנות. ברמת המקרו מתרחשים סכסוכי מדינות ליבה בין המדינות העיקריות של ציביליזציות שונות[114].

בעולם הרב-קוטבי ומרובה הציביליזציות שלאחר המלחמה הקרה אין שסע דומיננטי מובהק כמו השסע שהיה במלחמה הקרה. אולם, כל עוד הנחשול הדמוגרפי המוסלמי והנחשול האסייני הכלכלי נמשכים, יהיו הסכסוכים בין המערב ובין הציביליזציות הקוראות תגר מרכזיים בפוליטיקה העולמית יותר משסעים אחרים. בתנאים האלה יימשך הקשר בהתנגדות למערב עומדים נושאים כמו הפצת כלי נשק, זכויות אדם וסוגיות אחרות[115].

הנטינגטון מסמן שתי מלחמות ציביליזציות: הראשונה המלחמה הסובייטית-אפגנית בשנים 1989-1979 והשנייה מלחמת המפרץ הראשונה (1991). שתי המלחמות החלו כפלישות-גרידא של מדינה אחת לאחרת, אך השתנו למלחמות בין ציביליזציות ובמידה רבה הוגדרו מחדש ככאלה. הן היו בעצם מלחמות מעבר לעידן ששולטים בו סכסוכים אתניים ומלחמות קו-שבר בין קבוצות מציביליזציות שונות[116]. מלחמת אפגניסטן הייתה למלחמת ציביליזציה משום שהמוסלמים בכל מקום ראו אותה כך והתלכדו נגד ברה"מ. מלחמת המפרץ הייתה למלחמת ציביליזציה משום שהמערב התערב צבאית בסכסוך מוסלמי. בקרב אנשי המערב הייתה התמיכה בהתערבות הזאת גורפת, והמוסלמים ברחבי העולם רואים בה מלחמה נגדם והתלכדו נגד מה שנראה להם כדוגמה נוספת לאימפריאליזם המערבי[117].

מלחמות קו-השבר החלו בסכסוכים עדתיים, או אתניים והן עוברות תהליכים של התעצמות, התרחבות, בלימה, הפסקה, ולעיתים נדירות – יישוב. מלחמות אלו מכונות "מלחמות זהות". את הזהות מגדירה הדת. מלחמות קו-שבר הן על פי הגדרתן מלחמות מקומיות בין קבוצות מקומיות עם קשרים רחבים יותר, והן מעודדות את זהות הציביליזציות של משתתפיהן. גם אצל בני ציביליזציות אחרות שהשתתפו במלחמות קו שבר התחזקו הזהויות הציביליזציוניות, אך בייחוד בלט הדבר אצל המוסלמים[118].

אלימות קו-שבר עשויה להפסק לזמן מה ולעיתים נדירות היא מסתיימת לצמיתות. מלחמות קו-שבר מתאפיינות בהפוגות, הפסקות אש ושביתות נשק תכופות, אך לא בבריתות שלום מקיפות המיישבות סוגיות פוליטיות מרכזיות. מדרכן לפרוץ ולדעוך לסירוגין משום שהן נטועות בסכסוכי קו-שבר עמוקים, הקשורים ביחסי עוינות ממושכים בין קבוצות מציביליזציות שונות. הסכסוכים עצמם נובעים מן הסמיכות הגיאוגרפית, מן הדתות והתרבויות השונות, ממבנים חברתיים נפרדים ומהזיכרונות ההיסטוריים של שתי החברות. מלחמות קו-שבר הן מקוטעות. סכסוכי קו-שבר הם אין-סופיים[119].

תולדותיה של כל ציביליזציה מסתיימת ההיסטוריה לפחות פעם אחת, ולפעמים יותר מפעם אחת, כשהציביליזציה מגיעה לשלב האוניברסלי שלה[120]. התחייה האסלאמית והדינאמיות הכלכלית של אסיה מוכיחות שציביליזציות אחרות חיות ושלמות, ומהוות סכנה, לפחות בכוח, למערב. שקיעתו של המערב יכולה להימשך עשרות ואולי מאות שנים. או שהמערב יעבור תקופה של התחדשות עד שתתהפך מגמת הירידה בהשפעתו בענייני העולם והוא יוכל לשוב ולהיות מנהיג ומופת לציביליזציות האחרות[121].

במאמר שכתב הנטינגטון על קאעידה כארגון, הוא מצמצם את הקונפליקט, לקונפליקט שבין ארגון אל קאעידה למערב, או ליתר דיוק לדמוקרטיה המערבית – ארה"ב. המאמר עוסק יותר בניתוח ובחקירה של ארגון אל קאעידה כמי שמציג מכשיר לטרוריזם בינלאומי בן-זמננו תוך בדיקת המורכבות של הקבוצה, כמו-גם הטבע וההתנהגות של המנהיג אוסאמה בן לאדן. הנטינגטון עדיין חושב שקונפליקט זה משקף את הקונפליקט שבין המערב לעולם האסלאמי. ויתרה מכך, רק על ידי כך שהמערב יוכיח כי התערבות מערבית בעולם האסלאמי זה גם האינטרס של העולם המוסלמי, התיאבון של בן לאדן לתוכנית מעוררת תיעוב לבסוף יופחת[122]

לסיכום, הנטינגטון סבור כי ניצחון המערב הוא תחילת שקיעתו וכי התפרקות החישוקים האידיאולוגיים, שחישקו את שני הגושים הגדולים, והופעת חישוקים תרבותיים במקומם, יצרו לאו דווקא עולם הרמוני חד-קוטבי, כפי שהאופוריה של סיום המלחמה הקרה דמתה לרגע, אלא עולם דיסהרמוני רב-קוטבי, עתיר סכסוכים ועימותים. תחזיתו של הנטינגטון פסימית למדי. אין הוא בטוח אם המערב המתכווץ יוכל לשרוד, אלא אם כן ינקוט שורת צעדים עליהם הוא ממליץ, והוא חושש כי סופו עלול להיות כסופה של הציביליזציה הרומית, ששקעה הן בשל התפוררות פנימית והן תחת לחץ מתמשך מבחוץ של השבטים ה"ברברים"[123].

בסיום מצטט הנטינגטון את דבריו של ברוטוס ב"יוליוס קיסר" לשייקספיר:

צבאנו מאויש, זו שעתנו.
אויבנו מתחזקים מיום ליום;
אנחנו בפסגה וכבר נוטים לרדת,
כי יש מחזור גאות בעלילות אנוש...
על פני גאות כזאת שטים גם אנו,
וזרם זה חובה לתפוס בזמן,
או שנפסיד כל מה שכבר הפסדנו.

ח. מסקנות:

אירועי ה-11 בספטמבר מטילים צל כבד, הן מבחינת אירועי ה-11 בספטמבר והן מבחינת "התנגשות הציביליזציות" (המלחמה הבאה),  על השערות השלום למיניהן. קיימת טענה כי ממלחמת העולם השנייה ועד היום קיים מצב של שלום בין המדינות הדמוקרטיות (המפותחות), קיים תהליך של "פציפיקציה" של רוב המערכת הבינלאומית[124]. זהו פרק הזמן הארוך ביותר שבו לא אירעה מלחמה. קיימות שלוש השערות שהמלחמה עומדת להיעלם מהזירה הבינלאומית:

ח.1 השערת השלום הדמוקרטי

מעצב טבעה הדמוקרטיה היא הסכמת רוב העם למשטר הנבחר והיא גם תומכת בחירויות הפרט. ולכן, מדינות דמוקרטיות לא נלחמות זו בזו. בעולם שבו קיימות דמוקרטיות יש סיכוי ל"שלום נצחי" (קאנט). דויל הוסיף וטען כי מדינות ליברליות נוטות לכבד האחת את האוטונומיה של השנייה ולכן גם למיתונה של דילמת הביטחון[125]. ראסט מציג שני מנגנונים להסבר השלום בין הדמוקרטיות: ההסבר הנורמטיבי-מוסדי: הסבר זה מבוסס על הטענה כי מדינות דמוקרטיות נוטות לתרבות פוליטית של משא ומתן – יישוב הקונפליקטים. הסבר מבני-מוסדי: המבנה של הדמוקרטיה לא מאפשר התנהגות אלימה, התנהגות כזו מצריכה אישור של העם, בראש ובראשונה, וכמובן גם של בית הנבחרים. זהו תהליך של אילוצים ובלמים שמגביל את הממשל.

ח.2 ההשערה התרבותית-אידיאית

ג'ון מילר טוען כי מקורה של המלחמה הוא באידיאה שיש לאנשים לגבי תפקידה במערכת[126]. האידיאה של המלחמה שהיא מוסד תרבותי-חברתי וזה מדגיש את ה"גורם הפסיכולוגי". אולם, מוסד זה הולך ונעלם כיוון שהמלחמה נתפסת כדבר דוחה ולא מוסרי – לא תרבותי. קיים תהליך היסטורי שהביא להיעלמותה של המלחמה בין המדינות המפותחות, לתהליך זה קורא מילר "הולנדיזציה" – בחירה מודעת של מדינות מפותחות של המלחמה כתופעה בלתי רציונלית[127]. לעולם יש "זיכרון" רע בכל מה שקשור למחירה הכבד של המלחמה בעיקר לזוועות של מלחמת העולם השנייה. ולכן, מילר טוען שתהליך זה צריך שיושלם בין כל המדינות שבמערכת כדי לשמור על "השלום הארוך", לא רק מבחינה רציונלית אלא כתת-רציונלי. כלומר, שהמלחמה לא תהיה כלל חלופה או שיקול. זאת ועוד, תהליך החימוש הגרעיני כהסלמה הוא מיתוס – סברה לא רציונלית: "מיתוס ההרתעה נוצר משום שתת רציונלית, המלחמה הפכה להיות בלתי מתקבלת על הדעת"[128].

ח.3 ההשערה התועלתנית-ריאליסטית

נקודת המוצא של השערה זו היא שפתיחה במלחמה היא מתוך שיקול של תועלת-רווח. קייסן טוען כי המלחמה בין המדינות המפותחות התיישנה כיוון שהמלחמה מובילה להפסד, ומתייחס לשלוש מהפכות שהובילו לשינוי הזה: המהפכה התעשייתית – ייקרה את ייצור הנשק, ולכן הוא נעשה קשה יותר להשגה. המהפכה החברתית – הריבונות היא של העם, אם העם יבחר לצאת למלחמה זה יהיה למען עצמו. המהפכה הלאומית – בשם הלאום קל יותר לגייס למלחמה אבל גם קל ליצור התנגדות. קייסן מציג את הטענה כי היציאה למלחמה היא לא כדאית ולכן המלחמה התיישנה.

ויחד עם זאת, יש הטוענים כי המערכת הגלובלית נוטה לשיתוף פעולה ומתייחסת להיבטים הכלכליים, הצבאיים והסביבתיים:

ההיבט הכלכלי: בעבר התאפיינה המערכת הבינלאומית על ידי תחרות כלכלית. כיום "התחרות" היא בעצם יצירת תנאים לעסקים גלובליים שמטרתם למשוך הון זר[129]. כלומר, המצב כיום הוא מצב של שיתוף פעולה בין ממשלות העולם תוך ויתור על ריבונות ואוטונומיה – כל זה משקף את תלות הגומלין שבין הממשלות.

ההיבט הצבאי: המהפכה הטכנולוגית הצבאית טשטשה את ההבחנה שבין חזית לעורף, כך שכל יעד הפך להיות אסטרטגי. גם על פי גישה זו המדינה לא יכולה להרשות לעצמה "היסמכות עצמית"[130], המדינות חייבות לפעול במסגרת קואופרטיבית בינלאומית – שוב, תוך ויתור על הריבונות והאוטונומיה. המדינה הריבונית כבר לא יכולה להגן על אזרחיה מפני הפצצות גרעיניות ואנושיות. הטשטשות הגבולות עלולה גם לסייע לטרור.

ההיבט הסביבתי: ג'סיקה טוכמן טוענת שצריך לכלול במושג ביטחון גם את הגישה הסביבתית: אפקט החממה והמדבור, לדוגמה, מאיימים על בני האדם ככלל, וגם הם עלולים לגרום לסכסוכים.

 אירועי ה-11 בספטמבר אף העמידו בספק שני מושגים חשובים ביחסים הבינלאומיים: מלחמה וטרור.

ח.4 מלחמה: טרנספורמציה של מושג[131]

הגדרה תיאורית: רייט הגדיר את המלחמה כסכסוך בין קבוצות מדיניות, בעיקר ריבוניות, הנעשה על ידי כוח צבאי בגודל ניכר ולאורך זמן ניכר. רמון ארון הגדיר את המלחמה כסכסוך חמוש בין יחידות מדיניות.

נראה כי המלחמה, כמושג, מתארת יחסים בין ישויות ויש לה שלושה מרכיבים עיקריים: שימוש באלימות צבאית ניכרת, ממושכת וגופים מדיניים. אולם, המלחמות אינן זהות והמלחמה הגרעינית, לדוגמה, נראית כשונה מכל המלחמות בעבר.

הגדרה נורמטיבית: קלאוזוביץ טען כי המלחמה אינה, אלא המשך הדיפלומטיה באמצעים אחרים. המלחמה היא אכיפת רצוננו על היריב. זוהי מדיניות ולכן המדינה אחראית ומכריזה על מלחמה. זוהי גישה אינסטרומנטלית – המטרה היא מדינית והמלחמה היא כלי להשגת היעדים.

הגדרה משפטית: גרוטיוס טען כי המלחמה היא מצב משפטי, חוקי. הריבון (המדינה) מוסמך להכריז על מצב מלחמה. בהגדרה זו יש מצב מלחמה ומצב שלום ואין ביניהם מצב ביניים.

 ח.5 טרור: טרנספורמציה  של מושג[132]

טרור הוא סוג של לוחמה זעירה. הלוחמה הזעירה שמה דגש על ההימנעות מפגיעה ושמירה על הכוח העצמי. זוהי מלחמתו של החלש, שמכיר בכך שהוא חלש ושבכוח פיזי לא ישיג את מטרותיו, אסטרטגיה של התשה פיזית אך בעיקר פסיכולוגית. המטרה היא התשה ושינוי הסדר. זוהי צורת לחימה של פרא-מיליטנטיים. הטרור הוא ארגון המבצע הפחדה, מטיל אימה, שכוונתו כאמור, הסרת הממשל. לעיתים מספיק האיום, אך המטרה היא נגד מדיניות או פוליטיקה. המטרה, כאמור, היא נגד אזרחים ללא הבחנה. היעד, עצמאות מדינית, סילוק של הכובש, החלפת צורת משטר, שינוי אידיאולוגי, חברתי-כלכלי. הטרור פועל במרחב הבינלאומי. המבנה שלו הוא תאים בודדים. המיקום שלו הוא בעיקר בערים. קיימים מספר סוגים של טרור: טרור-על (כאשר ישנה הסלמה לנשק לא-קונבנציונלי), טרור על-לאומי (לא מייצג מגמה לאומית מסוימת), טרור קיברנטי (מחשבים), מגה-טרור וטרור של מדינה.

דרידה והברמאס מעלים ספקות לגבי השימוש המקובל של המילה "טרור". הטרור הופעל במקור על ידי המדינה לצורך השרשת ערכי המהפכה: חירות, שוויון ואחווה – רובספייר הנהיג בתום המהפכה הצרפתית. הטרור הגלובלי מגיב בדיוק לערכים הללו. כנגד החירות האנושית מציב הטרור את הכורח האלוהי, כנגד השוויון הוא מציג היררכיה תיאולוגית, וכנגד קהילה של אינדיבידואלים הטרור מעלה קורבן אישי תוך ביטול האינדיבידואל למען הכלל[133].

הבעיה על פי הברמאס היא שהקונפליקט התקשורתי הוא כשל תקשורתי. כשל תקשורתי היא אלימות, והאלימות מתפרצת בדיוק במקום שבו התקשורת הדיאלוגית מסתיימת. הפתרון – לפתח פרקטיות מתוחכמות יותר של תקשורת לקדם את המוסדות הבינלאומיים ולטפח חוש לקוסמופוליטיות ולשיתוף. דרידה מסכים עם הפתרון, אך מגיע אליו מכיוון אחר. הטרור, לדידו, הוא כשל מערכתי פנימי של המודרניות עצמה. הטרור חושף באופן אלים קונפליקטים פנימיים שהוסתרו או הודחקו על ידי התקשורת והטיפול בו חייב להתחיל מהכרה בקונפליקטים אלו. מה שמשותף לשניהם – הטרור מציב אתגר למודרניות, לקדם את עצמה לעבר ריבוי וקוסמופוליטיות, לעבר אוניברסליות היסטורית חדשה[134].

שניהם רואים במושג טרור מושג חמקמק, אשר חושף את הזירה הפוליטית לסכנות פנימיות ולאתגרים עתידיים. הברמאס לא רואה בטרור של ה-11 בספטמבר מטרות אפשריות ולכן הוא שולל את תוכנו הפוליטי של הטרור. ועל כן הוא מודאג מההחלטה להכריז על המלחמה בטרור כי הכרזה כזו נותנת לו לגיטימיות פוליטית. הוא גם חרד לאובדן הלגיטימיות של הממשלות הדמוקרטיות, אשר חשופות לתגובת-יתר כנגד אויב לא נודע. זוהי סכנה אמיתית, שכן המאמץ המלחמתי הוא לא רק מוגזם ולא אפקטיבי הוא גם עלול להגביל את ההשתתפות הדמוקרטית, הלאומית והבינלאומית[135].

דרידה טוען כי כל מלחמה מכילה איום על אזרחים וכך נוגעת בטרור. לא ניתן להבחין בבירור בין סוגי הטרור (לאומי ובינלאומי, מקומי וגלובלי), ואם כך כי אז לטרור אין משמעות יציבה, מטרה או תוכן פוליטי. דרידה מבקש להראות עד כמה התקשורת מעצימה את החוויה הטראומטית. האיום האמיתי, לדידו, הוא שהטרור ינצל את אמצעי התקשורת והטכנולוגיה[136].

לנוכח איומים אלו קוראים הברמאס ודרידה  לתגובה גלובלית, המצריכה לעבור מהחוק הבינלאומי המסורתי, המקובע עדיין במודל של מדינת-לאום מהמאה ה-19 לסדר קוסמופוליטי חדש, שהשחקנים המרכזיים בו יהיו גופים רבי-משתתפים ושותפויות בין-יבשתיות. באופן מעשי, השינויים האלו כרוכים בהקמת ארגונים חדשים. אך בשלב הראשון יש לחזק את הארגונים הקיימים, לממש את כוחם הדיפלומטי. במובן התיאורטי זוהי בחינה מחודשת של מושג הריבון. שניהם מצדדים באזרחות עולמית וזכות קוסמופוליטית או כפי שקאנט הגדיר קהילת העתיד תהיה חברה אוניברסלית שבה כל החברים יהיו רשאים "להציג עצמם בפני האחרים כבעלי זכות משותפת על אדמת העולם". כאשר יתעורר חוש קהילתי כזה, או-אז פגיעה בזכויות בחלק אחד של העולם תורגש בכל חלק אחר. רק כך, טען קאנט, נדע "כי אנו מתקדמים באופן מתמיד לעבר השלום הנצחי"[137].

לטרור אופי שונה: לא ניתן לזהות את האויב. הטרור שאנו מזהים לעת עתה עם השם "אל קאעידה" אינו מאפשר זיהוי של היריב או הערכה מציאותית של הסכנה הפוטנציאלית. חוסר המוחשיות הזה הוא שמקנה לטרור אופי חדש. אי הוודאות של הסכנה היא חלק ממהות הטרור. המדינה מסתכנת באובדן הלגיטימיות שלה בגלל הטרור הלא-מוחשי[138].

המלחמה המשתוללת עכשיו איננה תוצאה של "מלחמה", על כן הביטוי "מלחמה בטרור" הוא אחד הביטויים המטעים ביותר. בוש מדבר על מלחמה, אולם למעשה אינו מסוגל לזהות את האויב שכנגדו הוא מכריז שהוא הכריז מלחמה[139].

האיום כבר לא זקוק למדינה – התקפות "טרוריסטיות" כאלה כבר לא זקוקות למטוסים, לפצצות או לקמיקזים: מספיק לחדור למערכת מחשבים אסטרטגית ולהחדיר וירוס או אלמנט הרסני אחר, על מנת לשתק את האמצעים הכלכליים, הצבאיים או הפוליטיים של מדינה או יבשת שלמה. היחסים בין ארץ, אדמה, טריטוריה וטרור השתנו, וחשוב לדעת שהם השתנו בגלל הידע, כלומר בגלל הטכנו-מדע, והוא זה אשר מעמעם את ההבדלים בין מלחמה וטרור. ולכן מהבחינה הזו ה-11 בספטמבר הוא עדיין חלק מהתיאטרון העתיק של האלימות שמכוון כלפי הדמיון. מחר נוכל לעשות משהו גרוע עוד יותר עם פחות שפיכות דמים והרבה יותר מהר[140].

אם האלימות הזו היא לא "מלחמה" בין מדינות, היא גם לא "מלחמת אזרחים" או "מלחמה פרטיזנית" במובן של שמיט, כיוון שעניינה הוא לא התקוממות עממית או תנועת שחרור לאומית, שמכוונת להחלפת השלטון במדינת הלאום. גם אם לא נתעקש לדבר על "טרור", הכינוי הזה מכסה עתה מושג חדש והבחנות חדשות[141].

ניו יורק נמצאת אמנם על האדמה האמריקאית, אולם היא שייכת לעולם, לא רק בצומת ברשת של ערים גלובליות, אלא כמקום לעבוד ולחיות בו. מגוון עצום של קהילות לאומיות, אתניות ודתיות קוראות לה בית. בלתי מושלמת, מסוכסכת, מקום של מאבק, ניו יורק היא ספרה ציבורית גלובלית קיימת באמת, במובן הקונקרטי ביותר. ב-11 בספטמבר המבנים המייצבים של החברה הגלובלית, אשר לטוב או לרע מאפשרים את המשכיות הסדר העולמי, הוכחו כפגיעים בדרגה הגבוהה ביותר, ההתקפה חשפה את העובדה שהקפיטליזם העולמי מדומיין, בטעות, כחסר טריטוריה. מגדלי התאומים, מרכז הסחר העולמי, היו סמל[142].

אילו היה עלינו לקרוא את המעשה כהתקפה סימבולית על ההון הגלובלי, כיצד מתיישב הדבר עם העובדה שהיו אלה המזכירות, עובדי התחזוקה, מחלקי המזון, אנשי המנהל, האבטחה והכבאים שנהרגו? אם הייתה זו התקפה על "אמריקה", מדוע היו בין הקורבנות בעלי נתינויות לאומיות כל כך שונות, אשר נשאו שמות אתניים כה מגוונים? אם היה זה טבורה של הכלכלה הגלובלית, מדוע היו אלה אנשי העסקים הקטנים והעובדים המפוטרים שסבלו? אם ניו יורק הייתה הסמל לדקדנס ולפריצות המינית של תרבות המערב, מדוע נהרגו כל כך הרבה חברים רגילים, משפחות וילדים?[143]

הבעיה אינה שהמערב כופה את ערכי הדמוקרטיה שלה על יתר העולם, אלא שהוא עושה זאת באופן סלקטיבי. בלתי נסבל שזכויות יינתנו מתוך גישה של סטנדרטים כפולים; בלתי נסלח לנסות ולהצדיק את האופורטוניזם הבוטה של ארה"ב או כל מדיניות ממשלתית אחרת הצגתו ככיבוד השונות התרבותית: הנטינגטון מתאר את כפל הפנים המערבי: "מטפחים דמוקרטיה כל עוד איננה מעלה מוסלמים פונדמנטליסטים לעמדות רוח; מטיפים לאי הפצה של נשק גרעיני, ביולוגי וכימי לאיראן ולעיראק, אך לא לישראל; סחר חופשי הוא סם החיים של צמחיה כלכלית, אך לא לחקלאות; זכויות אדם הן נושא לדין ודברים עם סין, אך לא עם ערב הסעודית..". הנטינגטון מוותר מראש על רעיון של ספירה ציבורית גלובלית[144] .

ג'ורג' בוש עומד על כך שזו אינה המלחמה הקרה, אלא מלחמה חדשה; המטרה אינה להגן על העולם החופשי, אלא על החופש עצמו. ועם זאת, הפעולה הצבאית שבוש מכנה "המלחמה הראשונה של המאה ה-21" דומה באופן יוצא דופן לפעולות צבאיות של ארה"ב בעבר, מלחמות עולם, הטרוף המיוחד של המאה ה-20, היו מאבקים על טריטוריה. ריבונות הייתה מושג גיאופוליטי. האויב היה ממוקם בתוך שטח מרחבי. במלחמה גלובלית לא ניתן למקום קונפליקט במרחב באופן חשאי. מכיוון ש"האויב" אינו מאכלס חלל טריטוריאלי ברור, אין שום דבר גיאופוליטי לתקוף. העובדה שארה"ב תקפה למרות הכל את הטריטוריה הגיאופוליטית של אפגניסטן היא אינדיקציה לסתירה העצמית שבמצבה. עוצמתה כמעצמת-על עדיין מצטיירת במונחים צבאיים מסורתיים[145].

באק-מורס קוראת למלחמה הזו "אימננטיות גלובליות" , כלומר הכל נעשה במרחב הגלובלי הכלל-עולמי והטרור הוא פנימי, "מיוצר" מעצמו, מהגלובלי[146] . אל קאעידה והאקסלוסיביות של מאבקו הפונדמנטליסטי הוא מקרה של רדיקליזם ריאקציוני, מכיוון שהוא נעדר משמעות קוסמופוליטית של הספרה הציבורית. אולם כאשר רדיקליזם וקוסמופוליטיות נפגשים בספרה ציבורית גלובלית, כאשר ההמון חדל להיות שבוי בידי אחד הצדדים, כאשר הגמוניה מערבית הופכת פרובינציאלית בתוך המסגרת הרחבה יותר של האנושות אזי טרור וטרור-שכנגד יאבדו את אחיזתם[147].

האימננטיות הגלובלית מתבטאת בכך שלא קיים בנמצא מרחב חיצוני החלל הציבורי הגלובלי הוא חלל מתהווה[148]. ומה קורה כאשר ביקורת אימננטית פועלת בספרה ציבורית גלובלית אשר אינה ניתנת להגדרה סופית? האם שני הכוחות האימננטים בהכרח מבטלים זה את זה?  וכאן מצויה גם הביקורת של באק-מורס על הנטינגטון: התיזה שלו היא "פנטזיה" – כאילו יכולה הייתה ציביליזציה כלשהי להישאר נפרדת בתוך האימננטיות של הספרה הגלובלית. אבל ההתנגשות בין הציביליזציות אינה יכולה למלא את המשימה הביקורתית, הנגד-הגמונית שמולה, אשר אינה החלפה של "ציביליזציה" שליטה אחת באחרת, אלא שימת קץ למבנים של שליטה תרבותית. ההכרה בשליטה תרבותית היא התקדמות אמיתית בחשיבה. יתרה מזאת, אם לדגם המערבי אין מונופול על משמעות העתיד, אזי חובתנו להסתכל אל העבר התרבותי שהושלך כדי לדמיין עתיד ש"טרם בא". אבל, אנו מוכרחים לקבל השראה מהתרבות של ציביליזציות העבר, ולא מממשות הכוח. במילים אחרות, יש להבין תרבויות כרדיקליות תמידית, במובן שהן תמיד מתווכות בין הממשי לבין האידיאלי ולפיכך, לפחות בפוטנציה הן מוחות נגד החברות ומבני הכוח שמתוכם עלו[149].

אוריאנה פלאצ'י טוענת כי ככל שחברה פתוחה ודמוקרטית יותר, כך היא חשופה יותר לטרור. ככל שהמדינה חופשית יותר, כך היא מסתכנת יותר במעשה טבח[150]. ואם אמריקה תתמוטט, תתמוטט אירופה. יתמוטט המערב, נתמוטט כולנו. ולא רק כלכלית, משום שהציביליזציה שלנו תגווע ובמקום מגדלי פעמונים נקבל צריחי מסגדים, במקום חצאיות מיני נקבל בורקות, במקום כוסית שיכר נקבל חלב נאקה[151]. לכן, בנוגע למה שמכונה התנגשויות בין תרבויות זה מפריע לה. מפריע לה שמעמידים את שתי התרבויות באותו מישור מקביל. בעולם הזה יש מקום לכולם[152].

קיימת בתודעה שלנו מסקנה מוקדמת שאת האימפקט המזעזע של ההתקפות על מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר ניתן להסביר אך ורק על רקע קו הגבול המפריד בין העולם הראשון, הדיגיטלי, לבין "המדבר של הממשי", של העולם השלישי. המודעות לכך שאנו חיים בעולם נפרד ומלאכותי היא המובילה אותנו אל הרעיון שאיזשהו גורם אימתני מאיים עלינו, ללא הרף בהרס טוטלי. הטרוריסטים אינם נאמנים לרוח האמיתית של האסלאם, אינם מבטאים את האינטרסים ואת התקוות של המונים חסרי כל בעולם הערבי. עובדה היא שלאחר ה-11 בספטמבר פתאום הקוראן הפך להיות רב-מכר – כולם רצו להבין מהו האסלאם, הם רצו לתת לאסלאם הזדמנות להציג עצמו באור אחר[153].

ז'יז'ק מבקר את החלטתו של בוש להתקיף את אפגניסטן – אם המעצמה הגדולה ביותר בעולם מפציצה את אחת הארצות העניות ביותר בעולם – האם לא מתרחש לנגד עינינו המקרה האולטימטיבי של acting out (פסיכואנליזה: החצנה, ביטוי בפעולה, לרוב אגרסיבי וחפוז) אימפוטנטי? הבחירה לתקוף את אפגניסטן היא תקיפה של ארץ שכבר נחרבה, אין בה כבר מה להרוס. כלומר "המלחמה בטרור" מתפקדת כאקט שמטרתו האמיתית היא להשקיט אותנו כך שנאמין בלב שלם ששום דבר לא השתנה באמת[154].

המלחמה לובשת כיום צורה חדשה: לוחמת הייטק עם הפצצות מדויקות ואילו "הטרוריזם" הוא ניגודה של המלחמה הזו: יהיו אקטים נוספים של טרור המוני אמנם פחות ראוותנים אבל הרבה יותר מחרידים, כמו: מלחמה בקטריולוגית, גז קטלני, טרור גנטי. הלוחמה הרבה יותר אפלולית ומרושעת, לוחמה פרנואידית, שהמשימה הגדולה ביותר היא לזהות את האויב ואת כלי הנשק שלו. גם המדינה שנוקטת באמצעים "נגד טרור" הם לוטים בסוד ובערפל ולכן יש כאן מעגל קסמים של פרנואידיות, במקום להתמודד עם השאלה מה משמעות המלחמה הבאה, מי "הם", כשברור שאין מדינות ואף לא כנופיית פושעים[155]. יתכן גם שהפונדמנטליזם מסגל עצמו לקפיטליזם כשרואה למולו את התאגידים הרב-לאומיים, שאין להם בסיס טריטוריאלי ברור[156].

בשנת 2004 פרסם הנטינגטון ספר נוסף[157], בו הוא טוען כי ההתנגשות הבאה היא תהיה בתוך האומה האמריקנית, בין הלטינו-האמריקנים לבין כל השאר.

 אם כן, הן הגדרת המלחמה (התנגשות הציביליזציות) הן הגדרת הטרור (אירועי ה-11 בספטמבר) מפריכות את טענות ה"שלום הארוך". הן מפריכות את פרדיגמת התנגשות הציביליזציות כמלחמה הבאה ואת אירועי ה-11 בספטמבר כפעילות טרור, כי אין כאן מטרה פוליטית, כפי שהגדרת הטרור מבקשת. מכיוון ש-11 בספטמבר 2001 הוא אירוע הפחדה, מטיל אימה על כל העולם ייתכן וצריכה להיות הגדרה מחודשת ל"טרור". מכיוון שאנו נמצאים בעיצומה של מלחמת העולם הרביעית[158], הרי דרושה הגדרה מחודשת ל"מלחמה".

המערכת הבינלאומית שלאחר ה-11 בספטמבר לא מעידה על התנגשות הציביליזציות. שיתוף הפעולה של מדינות אסלאמיות עם ארה"ב כמו אוזבקיסטן, תורכיה, ירדן, מצרים כנגד אפגניסטן וגינוי אירועי ה-11 בספטמבר בפירוש לא מעידים על איחוד הציביליזציה האסלאמית כנגד המערב. מדינות אלו אף נכשלו בהגדרת האינטרסים העצמיים שלהן כפי שהפרדיגמה של הנטינגטון מתנבאת. אירועי ה-11 בספטמבר לא חושפים איזושהי עדות לקונפליקט גדול בין הציביליזציה המערבית לציביליזציה האסלאמית המאוחדת. ההמרה היחידה שניתן לעשות עם הפרדיגמה היא לגבי אוסאמה בן לאדן בעצמו. ולמרות זאת, הפרדיגמה של הנטינגטון זוכה לקרדיט בזכות העלייה במודעות והעניין בהבנה של כוחות תרבותיים בתיאוריה של היחסים הבינלאומיים. זאת ועוד, אירועי ה-11 בספטמבר מוכיחים את הפרדיגמה בכך שהמדינות נשארות שחקניות ראשיות בסדר העולמי, והן אפילו מתגבשות כדי לתקוף את האויב המשותף. המדינה, כישות ריבונית, עדיין ישות חשובה בפוליטיקה הגלובלית[159].

מאמר אחר[160]  מצביע על כך שלאחר ה-11 בספטמבר יש שני מודלים של התייחסות ארה"ב אל העולם האסלאמי: מודל שיתוף הפעולה (cooperation model) ומודל הקונפליקט (conflict model). שני מודלים אלו מצביעים שאין  התנגשות בין הציביליזציות אלא התנגשויות פוליטיות, בייחוד משבר הסמכות הפוליטית שמאתגר את הקונפליקט התרבותי. מכאן נובע שהאתגר הוא לחפש פתרונות מעשיים לבעיות פוליטיות תוך לקיחת השוני התרבותי מבלי לתת לו להכתיב את האג'נדה.

אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, טוען שאנו נמצאים בעיצומה של מלחמה העולם בין האסלאם הקיצוני לבין מדינות המערב, אך מרבית האנשים לא מבינים זאת. אנשים שמתהלכים ברחובות תל אביב, ברצלונה או בואנוס איירס לא מרגישים שבאותו זמן מתנהלת מלחמה ולכן הם אינם מבינים את המצב. במהלך מלחמת העולם הראשונה והשנייה, הרגיש כל העולם שמתנהלת מלחמה, אך היום איש לא מודע לכך. מפעם לפעם יש פיגועים במדריד, לונדון וניו יורק אך התחושה הציבורית לא משתנה. להערכתו ייקח עוד 25 שנה לכל הפחות לפני שהמאבק בטרור האסלאמי יוכרע לטובת המערב וכי במהלך זמן זה ינסו ארגוני הטרור לבצע פיגוע גרעיני[161].

הביקורת של ז'אן בורדיאר משקפת את דעותיי ומסקנותיי, ולכן חלק זה מסיים עם התיאוריה שלו. כמוהו, גם אני פאסימית לגבי עתיד העולם.

טרור נגד טרור – אין עוד אידיאולוגיה מאחורי כל זה. מכאן ואילך אנחנו נמצאים הרבה מעבר לאידיאולוגיה ולפוליטיקה. הטרור אינו שואף עוד לשנות את העולם, אלא להקצינו באמצעות הקורבן. בעוד שהשיטה שואפת למימושו באמצעות הכוח[162].

אין זו אפוא התנגשות ציביליזציות או דתות והיא חורגת הרבה מעבר לאסלאם ולאמריקה, שבה מנסים למקד את העימות כדי לשקוע באשליה של התמודדות גלויה ופתרון כוחני. מדובר באנטגוניזם יסודי, שמסמן – דרך דמות הרפאים של אמריקה, שאינה לבדה התגלמות הגלובליזציה, ודרך דמות הרפאים של האסלאם, שאינו מצידו התגלמות הטרור – את הגלובליזציה המנצחת, הנאבקת דרך עצמה. במובן זה אפשר לדבר על מלחמת עולם, לא השלישית אלא הרביעית. שתי מלחמות  העולם הראשונות תאמו את הדימוי הקלאסי של המלחמה. הראשונה שמה קץ לעליונות האירופית ולעידן הקולוניאליזם. השנייה שמה קץ לנאציזם. השלישית התרחשה בצורת מלחמה קרה והרתעה, שמה קץ לקומוניזם. ממלחמה למלחמה התקרבנו בכל פעם לסדר עולמי יחיד. המלחמה הרביעית מתרחשת במקום אחר. היא שרודפת כל סדר עולמי, כל שליטה הגמונית: אילו שלט האסלאם בעולם, היה הטרור מתקומם נגד האסלאם. שכן העולם עצמו הוא המתנגד לסדר העולמי[163].

רוח הטרור הוא המוות – לא רק בהתפרצות הברוטאלית של המוות הישיר, בזמן אמת, אלא בהתפרצות של מוות שהינו הרבה יותר ממעשי: מוות סימבולי, קורבני. על המוות אין להשיב אלא במוות שווה ערך או נעלה יותר. לאתגר את המערכת במתנה שאין היא יכולה להשיב עליה אלא במותה שלה ובהתמוטטותה שלה. הטרוריסטים הטמיעו בתוכם את המודרניזציה והגלובליזציה למען היעד הנכסף – להרוס אותה[164].

בורדיאר מבחין בין "אוניברסלי" ל"גלובלי": האוניברסליות היא זו של זכויות האדם, של החירויות, של התרבות, של הדמוקרטיה; הגלובליזציה היא זו של הטכניקות, של השוק, של החירות, של המידע. הגלובליזציה נראית בלתי הפיכה, בעוד שאוניברסלי נמצא דווקא בתהליך היעלמות, לפחות כמערכת ערכים שהתהוותה ביחס למודרניות המערבית, לא מקבילה לשום תרבות אחרת. כל תרבות הנעשית אוניברסלית מאבדת את ייחודה וגוועת. כך קרה לכל התרבויות שהרסנו תוך כדי הטמעתן. האוניברסלי אובד בגלובליזציה. זהו ניצחון המחשבה האחידה של המחשבה האוניברסלית. מבחינה תרבותית זהו בליל של כל הסימנים וכל הערכים – פורנוגרפיה. בסוף התהליך אין עוד הבדל בין הגלובלי לאוניברסלי, הגלובליזציה מוחקת את כל ההבדלים וכל הערכים[165].

מלחמת העולם הרביעית אינה עוד קונפליקט אלים בין אנשים, מדינות או אידיאולוגיות, אלא מלחמות המין האנושי כנגד עצמו, הגלובוס כנגד הגלובליזציה. זו בפירוש לא התנגשות הציביליזציות, אלא קריסת המערכת הגלובלית אל תוך עצמה. זה נכון שהטרור החדש מופיע בדמותו של בן לאדן, כמונחה על ידי אידיאולוגיה מסוימת של פונדמנטליזם אסלאמי. אבל הוא אינו בהכרח אסלאמי, או יפני, או לבן, אלא גלובלי. הוא מעבר לאידיאולוגיה ומעבר לפוליטיקה. מטרתו אינה לשנות את העולם, אלא להפוך אותו לרדיקלי יותר באמצעות קורבן[166].

ה-11 בספטמבר, "אם כל האירועים", הציב את הכל בסימן שאלה, שאחריו שום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה[167].

סיכום:

שאלתי הייתה האם אירועי ה-11 בספטמבר מעידים על "התנגשות הציביליזציות"? כדי לענות על שאלה זו הצגתי את הרקע לאירועי ה-11 בספטמבר ואת הפרדיגמה כפי שהציג אותה הנטינגטון במאמר בשנת 1993 (ותורגם בשנת 2000 בארץ באמצעות העיתון "תכלת"). התיאוריה של הנטיגטון ספגה ביקורות קשות ורבות שאותן גם הצגתי מיד בפרק שלאחר הצגת הפרדיגמה. בפרקים שאחרי כן ניתחתי את אירועי ה-11 בספטמבר ואת משמעויותיו כאירוע בהיסטוריה שייתכן ומשקף את הפרדיגמה של הנטינגטון, ולכן הפרק שלאחר הניתוח ניתחתי גם את הנטינגטון על פי הספר שכתב כשלוש שנים לאחר פרסום המאמר באותו שם: "התנגשות הציביליזציות", ומאמרים נוספים העוסקים בניתוח הפרדיגמה.

בפרק שבו ניתחתי את המסקנות עימתתי הן את הפרדיגמה של הנטינגטון והן את אירועי ה-11 בספטמבר מול השערות השלום הארוך, כדי להסביר שאירועי ה-11 בספטמבר אינם תלושי מציאות. יתרה מזאת, ה-11 בספטמבר אינו עוד תאריך עלום אלא מושג העומד בפני עצמו. זאת ועוד, העימות של הפרדיגמה של הנטינגטון ואירועי ה-11 בספטמבר מול הגדרות המלחמה והטרור, בהתאמה, מעידות כי למרות אי ההתאמה בין ההגדרות לכורח המציאות אנו נמצאים בעיצומה של מלחמה, מלחמת העולם הרביעית, כפי שכינה זאת ז'אן בודריאר ואנוכי הסכמתי עימו. הגדרות אלו, "מלחמה" ו"טרור", זקוקות להגדרה מחודשת על מנת להתאים אותן למציאות. מתוך כך הסקתי כי הן המלחמה והן הטרור עוברים טרנספורמציה של מושג.

המסקנה העיקרית שלי היא, כאמור, כי אין אנו נמצאים ב"התנגשות ציביליזציות". אנו כן נמצאים בעיצומה של מלחמת העולם הרביעית, וכדאי שנדע להגדיר זאת היטב, כדי שנדע כיצד להתמודד מול המציאות, שחלילה לא תפתיע אותנו שוב.

ביבליוגרפיה:

עברית:

1.1.       אייננשטדט נ. ש., פונדמנטליזם ומודרניות, האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון, תל אביב, 2002
2.2.       באק-מורס סוזן, חשיבה מעבר לטרור, רסלינג, תל אביב, 2004
3.3.       בארבר בנג'מן ר., ג'יהאד נגד מק-עולם, בבל, תל אביב, 2005
4.4.       בוראדורי ג'יובנה, פילוסופיה בזמן טרור, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2004
5.5.       בורדיאר ז'אן, רוח הטרור, רסלינג, תל אביב, 2004
6.6.       גולן חגי, שי שאול, עורכים: פצצה מתקתקת, הוצאת מערכות, תל אביב, 2006
7.7.       דרידה ז'אק, רודינסקו אליזבת, מה ילד יום? חרגול, 2003
8.8.       האריס סאם, מהומת אלוהים, כתר, ירושלים, 2006
9.9.       הנטינגטון סמואל פ., התנגשות הציביליזציות, הוצאת שלם, ירושלים, 2003
10.10.   היבטים על טרור ומאבק בטרור, האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון, 2004
11.11.   הברמאס יורגן, הקונסטלציה הפוסט-לאומית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2001
12.12.   הרכבי יהושפט, מלחמה ואסטרטגיה, מערכות, 1990
13.13.   ובמן אסתר, הכתובת שהייתה על הקיר – אוסאמה בן לאדן, האיש ופועלו, מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, מאי 2002
14.14.   ובמן אסתר, עורכת: בעקבות ה-11 בספטמבר: איסלאם ומערב – בין עימות להשלמה, מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, 2002
15.15.   ז'יז'ק סלבוי, ברוכים הבאים למדבר של הממשי, רסלינג, תל אביב, 2002
16.16.   ישראלי רפאל, לחיות עם האיסלאם, אחיאסף, תל אביב, 2006
17.17.   לואיס ברנרד, משבר האסלאם, דביר, אור יהודה, 2006
18.18.   ליבס תמר, פרוש פול, עורכים: כשהאויב נכנס אליי הביתה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2006
19.19.   מנג'י אירשאד, הצרה עם האסלאם, דביר, אור יהודה, 2005
20.20.   נרקיס פנחס, תאומי הטרור, אסטרטגיה וטקטיקה בע"מ, נס ציונה, (ללא ציון שנה)
21.21.   נתניהו בנימין, מלחמה בטרור, ידיעות אחרונות, תל אביב, 2001
22.22.   סגל אבי, מלחמה ואסטרטגיה – מקראה, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, (ללא ציון שנה)
23.23.   סיוון עמנואל, התנגשות בתוך האסלאם, עם עובד, 2005
24.24.   סיוון עמנואל, קנאי האסלאם, עם עובד, 1986
25.25.   סעיד אדוארד, אוריינטליזם, עם עובד, 1995
26.26.   סיוון עמנואל, אלמונד גבריאל א., אפלבי סקוט ר., קנאות דתית מודרנית, ידיעות אחרונות, תל אביב, 2004
27.27.   פלאצ'י אוריאנה, הזעם והגאווה, דביר, אור יהודה, 2003
28.28.   פרידמן תומס ל., ה"לקסוס" ועץ הזית, הד ארצי, תל אביב, 1999
29.29.   פרידמן תומס ל., העולם הוא שטוח, אריה ניר, תל אביב, 2006
30.30.   שי שאול, ציר הרשע, המרכז הבינתחומי הרצליה, הרצליה, ספטמבר 2003
31.31.   שי שאול, השהידים, המרכז הבינתחומי הרצליה, הרצליה, ינואר 2003
32.32.   שי שאול, יורם שוייצר, הפתעה צפויה, המרכז הבינתחומי הרצליה, הרצליה, אוגוסט 2002

 

מאמרים:

1.33.   איתן טל, עולם הולך ונהרס, ynet, 21.4.2006
2.34.   בורדיאר ז'אן, בצילו של הרוב הדומם, מכאן, גיליון 6, עמ' 168-192, 2005
3.35.   ברנרד לואיס, השבר שאינו נגמר, ארץ אחרת, גיליון 8, עמ' 36-45, 2002
4.36.   דאנר מארק, האם המלחמה בטרור היא בדיוק מה שרצה בן לאדן?, הראלד טריביון, הארץ, 11.9.2005
5.37.   וורסתורן פרגרון, סכנה: ליברליזם, גרדיאן, הארץ, 25.5.2006
6.38.   הלוי אפרים, אנו נמצאים במלחמת עולם שלישית, ידיעות אחרונות, 28.1.2007
7.39.   הנטינגטון, סמיואל פ', התנגשות הציביליזציות, תכלת, גיליון 9, אביב התש"ס, 2000
8.40.   אל"מ (מיל.) ד"ר לרמן ערן, מי "אנחנו" ומי "הם": עיונים בתזה של הנטינגטון, מערכות, גיליון 397, עמ' 80-86, 2004
9.41.   לויתן עמוס, הקץ יהיה התנגשות הציביליזציות, עיתון 77, גיליון 281, עמ' 30-31, 2003
10.42.   רביב יאיר, התנגשות הציביליזציות ולידתה מחדש של המלחמה הקרה, חברה – כתב עת סוציאליסטי, גיליון 17, עמ' 4-6, דצמבר 2006
11.43.   רבינוביץ דני, סכנה לא תקשורתית, הארץ, 9.1.2006
12.44.   שוייצר יורם, גולדשטיין פרבר שרי, אל קאעידה והגלובליזציה של טרור המתאבדים, מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, מזכר 76, יוני 2005
13.45.   שיפטן דן, מסגרת ניתוח הציביליזציות של סמואל הנטינגטון, תרומתה ומגבלותיה, היסטוריה: כתב עת של החברה ההיסטורית הישראלית, גיליון 13, עמ' 103-121, 2004

ראיון מתוך עיתון:

תולדות התבונה בעידן השיגעון, פורסם במגזין "סופשבוע", מעריב, 14.7.2006ראיון של נועם שיזף עם סלבוי ז'יז'ק,

 

English:

46.HuntingtonSamuel P., Who Are We? American Nationa and Challenges it Face,Simon&Schuster,New York, 2004
47.Abrahamian Eevand, The US Media, Huntington and Septenber 11, Third World Quarterly, Jan 2003, Vol. 24, Issue 3, p. 529-544, 16p
48.Adem Seifudein, Construting a New Imperial Order? The War in Iraq and the Ideology of Clasism, Alternatives: Turkish Journal of International Relations, Summer 2003, Vol. 2, Issue 2, p. 1-25, 25p
49.CaryGeorge, Islam and West: The Challenge to the Human Family, Trasformation, Jan 2005, Vol. 22, Issue 1, p. 3-10, 8p
50.Crocket Richard, No Common Ground? Islam, Anti-Americanism and the United States (1), European Journal of American Culture, 2004, Vol. 23, Issue 2, p. 125-142, 18p
51.Gismondy Mark David, An Inquiry into the Hermeneutics of Conflict, Geopolitics, Summer 2004, Vol. 9, Issue 2, p. 402-425, 25p
52.Huntington S.P., Lieutanent-Commander, Royel Navy, Al-Qauda: a Blueprint for International Terrorism in the twenty-first Century? Defence Studies, Summer 2004, Vol. 4, Issue 2, p. 229-255, 27p
53.Kurtz Anat, New Terrorism: New Challenges, Old Dilemmas, Jaffa Center for Astertagic Studies, Sep. 2003
54.Kaldor Mary, Terrorism as Regressive Globalisation, Opendemocracy, Sep. 2003
55.Rajendram Lavina, Does the Clash of Civilisation Paradigm Provide a Persuasive Explanation of International Politics after September 11th? Cambridge Review of International Affairs, Jul 2002, Vol. 15, Issue 2, p. 217-232, 16p
56.Rashid Haroun Er., Huntington's Prediction Reluted, Journal of the History Society, Mar. 2002, Vol. 2, Issue 2, p. 179, 5p
57.Xenias Anastasia, Can Global Peace Last Even if Achieved? Huntington and the Democratic Peace, International Studies Review, Sep. 2005, Vol. 7, Issue 3, p.357-386, 30p

 

מקורות אינטרנטיים:

1.1.      ההכשר ההלכתי להשמדת עמים בג'יהאד בחשיבה הרדיקלית החדשה, יהונתן דחוח הלוי, דצמבר 2003
2.2.      אבן ווראק, פרצופו האמיתי של אדוארד סעיד

 

1.3.      דן גלייסטר, האויב החדש הם הלטינים
2.4.      פרייס-ג'ונס דיוויד, המעגל הסגור, נתיב, גיליון 1 (96), ינואר 2004
3.5.      גוריני אוליסס, ראיון עם נועם חומסקי, דילמות שליטה כלל עולמיות, 23.1.2004
4.6.      לחמן דן, התנגשות הציביליזציות

 

1.7.      הראלד פוקה, למרות הכל – התנגשות בין תרבויות, נתיב, גיליון 1 (84), טבת תשס"ב, מרס 2002
2.8.      אייל אלי, מלחמת העולם הרביעית, כיוונים חדשים
3.9.      http://www.sikurmemukad.com/sikurim/muslimworld/somalia.html

4.10.  Ali Ashgar Engineer, Clash Of Terror?
5.11.  Sid-Ahmed Mohamed, Dialogue, Not Clash of Civilisation

 

1.12.  The Cross and the Crescent (The Clash of Faith in an Age of Secularism)
2.13.  Said Edward W., Islam Through Western Eyes

-------------------

אייזנשטדט נ.ש., פונדמנטליזם ומודרניות, האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון, תל אבי, 2002[1]

בוראדורי, שם, עמ' 56[2]

שם, עמ' 57[3]

ישראלי רפאל, לחיות עם האסלאם, אחיאסף, תל אבי, 2006, עמ' 231[4]

שם, עמ' 333[5]

שם, עמ' 240[6]

שם, עמ' 334[7]

שם, עמ' 246[8]

שם, עמ' 334[9]

שי שאול, שוייצר יורם, הפתעה צפויה, עמ' 23[10]

ניתוח מעניין ומבריק בעניין האימפריאליזם ניתן למצוא הן אצל סמיר אמין והן אצל אדוארד סעיד (מושג האוריינטליזם). מסגרת זו מצומצמת מדי לפרוט בנושא זה, לצערי.[11]

שאול ושוייצר, הפתעה צפויה, עמ' 24[12]

שוייצר יורם, תפיסת האיסתישהאד והפצתה על ידי אל קאעידה, בתוך: פצצה מתקתקת, גולן חגי, שי שאול: עורכים, מערכות, תל אביב, 2006, עמ' 217[13]

שי ושוייצר, שם, עמ' 218[14]

שם, עמ' 219[15]

שם, עמ' 220[16]

שם, עמ' 222[17]

שוייצר וגולדשטיין, שם, עמ' 17[18]

שם, עמ' 25[19]

שם, עמ' 30[20]

שם, עמ' 45[21]

לואיס ברנרד, משבר האיסלאם, דביר, אור יהודה, 2006, עמ' 167[22]

שם, עמ' 55[23]

שם, עמ' 65[24]

באק-מורס,  שם, עמ' 7[25]

שם, עמ' 45[26]

שם, עמ' 8[27]

נרקיס, שם, עמ' 27[28]

שם, שם[29]

שם, עמ' 28[30]

שם, שם[31]

שם, עמ' 45[32]

שם, עמ' 64[33]

בוראדורי, שם, עמ' 52[34]

שי ושוייצר, שם, עמ' 15[35]

שם, עמ' 18[36]

שוייצר, שם, עמ' 222[37]

שוויצר וגולדשטיין, שם,  עמ' 19[38]

שי, שם, עמ' 231[39]

בוראדורי, שם, עמ' 79[40]

שם, עמ' 80[41]

שם, עמ' 81[42]

שם, עמ' 88[43]

ליבס תמר פרוש פול, עורכים: כשהאויב נכנס אלי הביתה, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, עמ' 7[44]

בלונדהיים מנחם, ליבס תמר, ממרתון של אסון לאירוע מדיה, מופע טלוויזיוני: 11 בספטמבר 2001 ו-2002, בתוך: כשהאויב נכנס אלי הביתה, שם, עמ' 59[45]

שם, עמ' 64[46]

ויימן גבריאל, טרור ויזואלי: כיצד טרוריסטים מודרניים משתמשים באינטרנט, בתוך: כשהאויב נכנס אלי הביתה, שם, עמ' 74[47]

ויימן גבריאל, טרור באינטרנט – זירה חדשה, אתגרים חדשים, בתוך: היבטים על טרור ומאבק בטרור, האוניברסיטה המשודרת, 2004, עמ' 42[48]

ויימן, טרור ויזואלי, שם, עמ' 74[49]

שם, עמ' 108[50]

שם, שם[51]

שם, עמ' 17[52]

שוייצר, שם, עמ' 67[53]

שם, עמ' 70[54]

Adem Seifudein, Constructing a New Imperial Order? The War in Iraq and the Ideology of Clashism, Alternative: Turkish Jornal of International Relation, Summer 2003, Vol. 2, Issue 2 p. 1-25[55]

בוראדורי, שם, עמ' 136[56]

באק-מורס, שם, עמ' 9[57]

שם, עמ' 49[58]

שם, עמ' 52[59]

שי, שם, עמ' 168[60]

שי, שם , עמ' 225[61]

e-mago.co.il/e-magazine.html[62]

הנטינגטון סמואל, התנגשות הציביליזציות, הוצאת שלם, ירושלים, 2003, עמ' י'[63]

הנטינגטון, שם, עמ' 4[64]

שם, עמ' 7[65]

שם, עמ' 14[66]

שם, עמ' 15[67]

שם, עמ' 16[68]

שם, עמ' 21[69]

שם, עמ' 22[70]

שם, עמ' 25[71]

שם, עמ' 27[72]

שם, עמ' 29[73]

שם, עמ' 34[74]

שם, עמ' 35[75]

שם, עמ' 45[76]

שם, עמ' 46[77]

שם, עמ' 47[78]

שם, עמ' 48[79]

שם, עמ' 49[80]

שם, עמ' 50[81]

שם, עמ' 51[82]

שם, עמ' 52[83]

שם, עמ' 54[84]

שם, עמ' 57[85]

שם, עמ' 66[86]

שם, עמ' 69[87]

שם, עמ' 71[88]

שם, עמ' 73[89]

שם, עמ' 74[90]

שם, עמ' 75[91]

שם, עמ' 81[92]

שם, עמ' 84[93]

שם, עמ' 90[94]

שם, עמ' 91[95]

שם, עמ' 94[96]

שם, עמ' 97[97]

שם, עמ' 116[98]

שם, עמ' 119[99]

שם, עמ' 124[100]

שם, עמ' 125[101]

שם, עמ' 157[102]

שם, עמ' 164-162[103]

שם, עמ' 177-172[104]

שם, עמ' 203[105]

שם, שם[106]

שם, עמ' 206[107]

שם, עמ' 210[108]

שם, עמ' 234[109]

omedia.co.il/Show_Article.asp?DynamicContentID=1437&MenuID=719[110]

הנטינגטון, שם, עמ' 239[111]

שם, עמ' 240[112]

שם, עמ' 243[113]

שם, עמ' 275[114]

שם, עמ' 321[115]

שם, עמ' 331[116]

שם, עמ' 333[117]

שם, עמ' 363[118]

שם, עמ' 398[119]

שם, עמ' 409[120]

שם, עמ' 410[121]

Leiutanent-Commander Huntington S.P., Royal Navy, Al-Qaeda: A Blueprint for International Terrorism in the Twenty-First Century? Defence Studies, Summer 2004, Vol.4, Issue 2, p. 229-225[122]

לויתן עמוס, הקץ יהיה התנגשות הציביליזציות, עיתון 77, גיליון 281, 2003, עמ' 30[123]

סגל אבי, מלחמה ואסטרטגיה – מקראה, האוניברסיטה הפתוחה, (ללא ציון שנה), עמ' 65[124]

שם, עמ' 67[125]

שם, עמ' 68[126]

שם, עמ' 69[127]

שם, עמ' 71[128]

סגל, שם, עמ' 186[129]

שם, עמ' 187[130]

יהושפט, שם, עמ' 39-33[131]

שם, עמ' 214-204[132]

בוראדורי, שם, עמ' 10[133]

שם, עמ' 11[134]

שם, עמ' 16[135]

שם, עמ' 17[136]

שם, עמ' 18[137]

שם, עמ' 54[138]

שם, עמ' 117[139]

שם, עמ' 118[140]

שם, עמ' 119[141]

שם, עמ' 47[142]

שם, עמ' 48[143]

שם, עמ' 54[144]

באק-מורס, שם, עמ' 56[145]

שם, עמ' 53[146]

שם, עמ' 60[147]

שם, עמ' 109  [148]

שם, עמ' 120[149]

פלאצ'י אוריאנה, הזעם והגאווה, דביר, אור יהודה, 2003, עמ' 52[150]

שם, עמ' 71[151]

שם, עמ' 78[152]

ז'יז'ק סלבוי, ברוכים הבאים למדבר של הממשי, רסלינג, 2002, עמ' 41[153]

שם, עמ' 43[154]

שם, עמ' 45[155]

שם, עמ' 46 [156]

Huntington Samuel P., Who Are We? American National and Challenges it Faces, Simon & Schuster, New York, 2004[157]

כפי שאסביר להלן[158]

Rajendram Lavina, Does the Clash of Civilisation Paradigm Provide a Persuasive Explanation of International Politics after September 11th? Cambridge Review of International Affairs, Jul 2002, Vol. 15, Issue 2, p. 217-232 [159]

Crocket Richard, No Common Ground? Islam, Anti-Americanism and the United States, European Jornal of American Culture, 2004, Vol. 23, Issue 2, p. 125-142 [160]

הלוי אפרים, אנו נמצאים במלחמת עולם שלישית, ידיעות אחרונות, 28.1.2007[161]

בורדיאר ז'אן, רוח הטרור, רסלינג, 2004, עמ' 13[162]

שם, עמ' 14[163]

שם, עמ' 19[164]

שם, עמ' 63[165]

שם, עמ' 95[166]

שם, עמ' 98[167]

תגובות

שאפו ענק על מאמר מעולה

שקריאתו היא הנאה צרופה.מספר הערות 1 לא כולם מסכימים שמלחמת עירק 2003 הייתה חלק ממסע המלחמה בטרור. רבים חושבים שבוש
תפס טרמפ על נושא הטרור וניצל הזדמנות לצאת למלחמה מיותרת למען אנטרסים אמריקאים בהקשר נפט- מזרח תיכון
2. הייתי מעדיף לו הייתה מרחיבה מעט בתיזה של סלבוי ז'יזיק. הוגה זה סבור שמאורעות 11-9 אינן ביטוי של התנגשות ציביליזציות אלא מעין התנגשות פנים אמריקאית בין תשלובת של מציאות ופנטזיה לבין תוצרים עודפים של הכח האמריקאי(בן לאדן נתמך בידי האמריקאים באפגניסטן בזמן הפלישה הסובייטית הפאשיזם באירופה הוא תוצר עודף ומקולקל של הקפיטליזם וכו)
3 בהקשר של פתרונות יש חוקרים הסבורים שכמו שכאשר משמידים מיליוני יתושים אזי יבוא במקומם יתושים חדשים. צריך לייבש את הביצה
ממנה יצאו הטרור נתמך גם על ידי סביבה ואוכולוסייה אוהדת יש לייבש את הביצה חוקרים אלה מצביעים על גורמים גרמו להפוך את ארצות הברית לשטן הגדול למשל התנהלותה הביריונית באיראן בזמן מוסאדק קשרים עם אליטות שליטותמושחתות מעל ראש העם( למשל חצי האי ערב וכו ) תמיכה עקבית בישראל אוריינטליזם-אדוארד סעיד וכו אני לא כל כך מתלהב מהסברים אלה אבל כדאי להזכירם
4 במחזה שלך מופיעים על הבמה שני שחקנים ראשים:ארצות הברית כנציגת המערב והאיסלאם כאשר התגוששות בינהם היא העלילה
אבל המציאות היא קצת שונה: אנו מצויים בעיצומו של תהליך שבו ארצות הברית מצליחה לספק לעצמה בצורה עצמאית את רוב משאבי האנרגיה שלה כך שעניינה במזרח התיכון הולך ופוחת העיניים מופנות לאסיה שם מתבשלת הדרמה האמיתית:ים סין הדרומי ים סיו המזרחי סין יפן
שבה הולכת ומתפוגגת הרוח הפציפיסטית שהייתה שלטת מאז הירושימה ונאגאסקי לטובת רוח לאומית חדשה הודו- פקיסטן הקוריאות . מתחיל תהליך שבו אוסטרליה הופכת למעוז האסטרטגי החשוב ביותר של המערב אוסטרליה מחליפה את ישראל כפייבוריטית . הסכם הגנה שנחתם קובע נוכחות צבאית אמריקאית באוסטרליה. כל זה עדות לכך שיתכן והמאבק בטרור האיסלאמי הוא קשה מתיש אבל הוא משני לעומת
הדרמה האמיתית שנכתבת ממש בזמן הזה:היחסים בין ארצות הברית לבין יבשת אסיה היחסים בין מדינות אסיה בינן לבין עצמן וההשלכות של כל זה על כלל המערכת הגלובלית
ולאחר שכתבתי את מה שכתבתי אחזור ואקרא מדי פעם את מאמרך שהוא מלאכת מחשבת בנוי לתלפיות ומעורר מחשבה

תודה גדולה!!!

אני חושבת שזאת לא הפעם הראשונה שאתה מבקש ממני להרחיב על ז'יז'ק.., לוקחת את זה לתשומת ליבי

מסקנת המאמר מעוררת שאלות

מאמר עשיר מאד וממצה. תענוג היה לקרוא אותו. אכן ניכר שהכותבת שולטת בנושא היטב

יש לי השגה אחת מרכזית:
המסקנה של המאמר היא " כי אין אנו נמצאים ב"התנגשות ציביליזציות". אנו כן נמצאים בעיצומה של מלחמת העולם הרביעית, וכדאי שנדע להגדיר זאת היטב, כדי שנדע כיצד להתמודד מול המציאות, שחלילה לא תפתיע אותנו שוב."

המושג מלחמת עולם רביעית הוא מושג כללי מידי בהיותו כזה אינו מספק הסבר קוהרנטי של המציאות. מערכת קונפליקטואלית קיימת הייתה מאז ומתמיד. ידענו מלחמות של 30 שנה, של מאה שנה שאפילו קיבלו את השם שלהן על פי השנים שבהן נלחמו כל הצדדים. התקופות היחידות בהן היה שקט ויציבות יחסית היו תחת שילטון של אימפריה ("הפאקס" - השלום הרומאי וכו').
נטיית האדם היא תמיד לקונפליקט ועל פי ההגדרה של המאמר, אנחנו נמצאים במלחמת עולם רביעית מאז תחילת הציווילזציה אי שם בארם נהריים לפני 5,000 שנה. תמיד עלו כוחות שרצו להפוך את המערכת ומולם כוחות שהיו מעוניינים לשמר אותה. למעשה אנחנו נמצאים במצב מלחמה תמידי מבית היוצר של תומס הובס וחבריו. לכן אין צורך להשתמש במושגים כמו מלחמת עולם רביעית

ההבדל היחידי היום לעומת העבר הוא הטכנולוגיה - כיום באמצעות הטכנולוגיה קבוצות קטנות ושוליות יכולות לגרום להרבה הרס וזה משנה את כל התמונה. מספיק שאיזה ארגון טרור אנרכיסטי יפני ישיג מבחנה עם חיידקי אנטרקס או יגנוב מחדר רנטגן בבית חולים חומר רדיו-אקטיבי ויבנה מזה פצצה מלוכלכת - הארגון הקטן והשולי הזה מקבל חשיבות אסטרטגית. זה לא היה בעבר

תודה רבה מאוד :)

חשבתי שהרחבתי על מושג המלחמה, כנראה שלא מספיק.
כתבתי הרבה על הטרנספורמציה שהמושג עבר, כולל השינויים הטכנולוגיים וכו'..

ממש תודה על הערותיכם

האם המתקפה על האומה העירקית לא היתה מתקפת טרור

המערב הטרוריסטי ניצל את כוחו ואת המשבר ב 2001 כדי לתקוף את עירק .

Zbigniew Brzezinski in late 70's, telling Afghan Jihadists: "Your cause is right. God is on your side

http://www.youtube.com/watch?v=OJTv2nFjMBk

נכון..

ויחד עם זאת: אולי זה היה סתם תירוץ, אבל עדין זאת לא התנגשות הציבליזציות, אלא מלחמת עולם, לדעתי

כל הכבוד

מאמר מרשים ביותר וארוך מאוד רואים שמירב גולן באמת השקיעה הרבה זמן מזמנה לכתיבת המאמר. אבל מירב גולן מסתמכת על מעשיות.
כל המלל הרב שנכתב יכול להתחרות בסיפורי הברון מינכהאוזן וסיפורי אלף לילה ולילה. כי אין דבר אחד נכון במאמר הזה. אנשים משקרים אבל חוקי פיזיקה לא משקרים.

https://www.youtube.com/watch?v=yzOojzJzY1M

https://www.youtube.com/watch?v=8XRMrMdn0NQ

https://www.youtube.com/watch?v=4L9tA0aClII

https://www.youtube.com/watch?v=N1Vi5YHxsLI

ירון מה אתה שח

ראיתי במו עיני מטוס נכנס בבניין

גם אני ראיתי מטוס במו עיני נכנס לבניין

צפית בקישורים ששמתי?

נתחיל עם זה

https://www.youtube.com/watch?v=yzOojzJzY1M

או תרשמי ביוטיוב - אדריכלים ומהנדסים לגילוי האמת על 11 בספטמבר

כפי שכבר אמרתי אנשים משקרים אבל חוקי הפיזיקה לעולם לא משקרים.

מה לפיסיקה ול"תיאוריות הקונספירציה" ?

פזיקה היא מדע "תיאוריית הקשר"היא סוג של דימיון צורך אנושי להתגבר על משבר טראומטי או סוג של כיף לשקוע בפנטזיות
הועלתה בזמנו טענה : נקודת ההתכה של פלדה היא 2.777 מעלות פרנהייט דלק סילוני בוער בטמפרטורה ש 1.527 מעלות פרנהייט
מזה נובע שהפלדה לא הותכה המגדלים מכאן שהמגדלים לא היו אמורים לקרוס ולכן : קונספירציה , מ.ש. ל
אלא שפרופסור תומס איגר - מןמחה עולמי להנדסה המלמד באם. אי . טי מסאצו'סטס הסביר באריכות כיצד כן תיתכן תופעה כזאת-משהו המזכיר אפקט דומינו- ובכך שמט האת השטיח" המדעי" מכל אותם חובבי קונספירציה למינהם כמובן שהיו עוד הסברים רבים נוספים מפי מדענים ידועי שם . כיום אינני זוכר שמות אחרים אבל ממילא אינני מאמין שיש רבים המאמינים בתיאוריית קונספירציה לגבי 11 בספטמבר

כבשים שעברו שטיפות מוח.

תחסוך לנו את הפסיכולוגיה בגרוש. מפריכים שרלטנים כמוך יש למכביר. בניין מספר 7 לא נפגע ממטוס והוא קרס בכול זאת. מעולם בהיסטוריה לא קרס בניין פלדה בגלל שריפה משרדית. ובטח לא תוך 7 שניות ובצורה סימטרית. בנייני התאומים קרסו במהירות-קריסה של 10 שניות דבר שהוא בלתי אפשרי בקריסה טבעית. מה גם שרובו נהפך לאבק בעודו באויר. כשההריסות שנשארו בתחתית הם בסך הכול כמה קומות בלבד. מעניין שתוך חודש ארה"ב שלחה את כל ההריסות מהר-מהר לסין כדי שלא יבדקו את ההריסות

לא אקלקל לך את הפנטזיה

אם אתה נהנה ממנה אז לבריאות. אבל אם אחרים קוראים את התגובות אחזור שוב לדברי הפרופסור מאם. אי טי :פלדה מאבדת 50% מחוזקה בטמפרטורה של 650 מעלות צלסיוס במגדלים נשרפו 90.000 ליטר של דלק נוזלי שהציתוחומרים דליקים(למשל שטיחים ) החלה תגובת שרשרת מהירה של קריסת קורות חיבורים זוייתיים ועוד מכיון ש95% מנפח המגדלים היה אויר אזי הםהיו חייבים לקרוב כלפי מטה ולא לנטות על צידם.
בניין 7 היה סמוך מאוד למגדלים גם הוא נפגע במהלך האירוע ואפילו הוצא לגביו צו פינוי
בעצם אין טעם להרחיב. אנשים כמוך שנהנים לחלום על קונספירציות ממילא לא ישתכנעו אז חלומות נעימים

אנשים משקרים אבל הפיזיקה לא

אני מציע לכולם לא להאמין לדבריי. תבדקו בעצמכם. אתם יכולים להאמין לגיורא שרוצה שהעיינים שלכם ימשיכו להיות סגורות ולהאמין לאיזה סוכן מטעם. או להקשיב ליותר מ-2000 מהנדסים ארכיטקטים ומדענים בתחומם. לא מדובר באיזה כמה ילדים במרתף. לא קיים שום גוף מדעי לא תלוי ולא מוטה שיכול להפריך את דבריהם. תבחרו למי להאמין לאנשי מדע או לפוליטיקאים וכתבים שקרנים.

חבל רק שנתונים אלו לא מתאימים לגרסא הרשמית

לפי הגרסא הרשמית רק 2% מהפלדה ש-NIST בדקו (שזה המכון שחקר ופרסם את המסקנות לגבי מה שקרה למגדלים) עברה את הטמפרטורה של 250 מעלות צלזיוס ובכל מקרה הטמפרטורות של אותם 2% לא עלו על 600 מעלות צלזיוס ליותר מחמש עשרה דקות. הטמפרטורות לא היו גבוהות. הדלק (שכמות גדולה מאוד שלו בערה בכדור האש מחוץ לבניינים ברגע הפגיעה) בער רק למספר דקות בלבד וגם זה כתוב בדו"ח של NIST. מה שמכון NIST אומר זה שהפלדה רוככה ושכל החלק העליון של הבניין נפל על החלק התחתון ופשוט כתש אותו לגמרי. חבל שהם לא שמעו שם על חוק תגובה-פעולה של ניוטון שאומר שעצם יתקל בהתנגדות שווה בעוצמתה ומנוגדת. עוד משהו מעניין זה ששלושת הבניינים קרסו במהירות של נפילה חופשית וזה יכול לקרות רק בהריסות מבוקרות שבהם מזיזים את כל העמודים במכה אחת עם חומרי נפץ. עצם לא יכול ליפול בתאוצה של נפילה חופשית דרך התנגדות של עשרות אלפי טון פלדה. המכון NIST בעצמו כתב שהבנינים נפלו במהירות של נפילה חופשית. בניין 7 לא נפגע קשה מהמגדלים וגם NIST כותב את זה. הם אומרים שהוא קרס בגלל אש רגילה והם מודים שזה באמת פעם ראשונה בהיסטוריה שבניין פלדה קורס בגלל אש. אז כדאי שתומס יכתוב דברים שמתאימים לגרסא הרשמית אם הוא רוצה להוכיח אותה במקום לכתוב דברים שסותרים אותה. ואת כל מה שכתבתי כאן אפשר למצוא בדוח של NIST תכתבו בגוגל NIST 911 REPORT 2005

9.11

והיום אנו יודעים. זו היתה האסטרטגיה של יועץ הביטחון האמריקני זביגנייב בז'ז'ינסקי לערער את היציבות של ברית המועצות ממדינות אסלאמיות שכנות. הם פיתו את הרוסים לתוך אפגניסטן ואז הכינו להם גיהינום עלי אדמות, הוייטנאם שלהם. עם תמיכה מכרעת של סוכנויות המודיעין האמריקניים , לפחות 30,000 לוחמים מוסלמים אומנו באפגניסטן ופקיסטן, חבורה של כלומניקים ופנאטים שהיו ועדיין היום מוכנים לכל דבר.
ואחד מהם הוא אוסמה בן לאדן. אני כתבתי לפני שנים. מהחבורה הזאת הטליבן צמח באפגניסטן. שגדלו על לימוד הקוראן ומומנו ע"י קרנות אמריקניים וסעודים. הטליבן שמטילים אימה על אפגניסטן והורסים אותה.

Andreas Von Bülow

תכנון הפיגועים היה יצירת מופת במונחים טכניים וארגוניים. לחטוף 4 מטוסי נוסעים גדולים תוך מספר דקות ולהטיס אותם לתוך מטרות בתוך שעה ולעשות את זה בנתיבי טיסה מסובכים. זה דבר שלא יעלה על הדעת ללא גיבוי של המנגנונים החשאיים של המדינה והתעשייה. כל הממשל האמריקאי צריך להיות בכלא, הם החביאו את עצמם מאחורי וילון של סודיות והרסו את הראיות, הם אלה שהמציאו את הסיפור של 19 המוסלמים שעובדים עבור אל-קאעידה של אוסמה בן לאדן על מנת להסתיר את האמת של המבצע החשאי שלהם. 95 אחוז מהעבודה של האירגונים החשאיים ברחבי העולם זה הונאה ודיסאינפורמציה ביצירת גרסה מקובלת של אירועים שמופץ באופן נרחב בכלי התקשורת. (אנדרס וון-בולו ראש המודיעין וסגן שר ההגנה הגרמני לשעבר).

הדיוק החד של ההתקפות וסדר הגודל של התכנון הם עדות לשנים של הכנות. כזה מבצע מתוחכם דורש מסגרת של אירגון ביון של מדינה, דבר שאינו קיים בקבוצה רופפת כמו זה של מוחמד עטא. (ראש השירותים החשאיים לשעבר בגרמניה).

כל הסיפור הזה נראה כמו הפקה הוליוודית. טרוריסטים לא יכולים לבצע מבצע כזה של חטיפת ארבעה מטוסי נוסעים ללא תמיכה של השירותים החשאיים.( רכז לשעבר של השירותים החשאיים בגרמניה).

בזיז'ינסקי?

הסיפור עלהמזימה של בזיז'ינסקי נחמד אך לא יותר מזה ברית המועצות פלשה בזמנו לאפגינסטן כחלק מיישום מדוקטרינת ברז'נייב כלומר:כל הארצות
הכלולות בגוש הקומניסטי חייבות לההישאר קומוניסטיות נאמנות לברית המועצות מותר להן ללכת על "עצמאות מוגבלת"או רפורמות קטנות אך לא מעבר לכך כאשר ברז'נייב חש סטייה מהדוקטרינה שלו הוא הגיב בפלישה צבאית לצ'כוסלובקיה ולאחר מכן לאפגניסטן. נכון שהאמריקאים סייעו
למורדים האפגניים שלחמו בסובייטים בדומה לסיוע שהגישו הסובייטים והסינים לצפון וייאטנם שלחמה בארצות הברית
\\

מדריך טיסה

ממליץ לקרוא את עדותו של הטייס הישראלי,שטס עם מחבלי 9/11

חידה לקוראים

איך זה שבאתר ה-אף.בי.אי רשום שבן לאדן הוא שמאלי אבל בסרטון של הפנטגון רואים "אותו" משתמש בידו הימנית?
https://www.youtube.com/watch?v=DB0ftf53JYs

איך שעד היום לא נמצאו הקופסאות השחורות של המטוסים (על פי הרשויות) אבל מצאו פספורט של טרוריסט? ששרד את פיצוץ המטוס והבניין ולא קרה לו דבר ובמקרה מישהו מצא אותו?

https://www.youtube.com/watch?v=RtCvWG-4OeA

למה צייני נתן פקודה לא לפגוע בכלי התעופה שפגע בפנטגון?

https://www.youtube.com/watch?v=QlM8Sui6-X0

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מירב גולן