אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עקוב אחר שינויים / סייד קשוע


התמונה של מירב גולן
עקוב אחר שינויים / סייד קשוע, הוצאת זמורה ביתן

עקוב אחר שינויים / סייד קשוע, הוצאת זמורה ביתן

מאמי יא מאמי

תפתחי את הרגליים

לשבעה מדוכאים

שבעה פלסטינאים 

עשרים שנות כיבוש, יותר לא נמתין

בזיקפה ובזרע נגאל את פלסטין

עשרים שנות כיבוש, יותר לא נמתין

בזיקפה ובזרע נגאל את פלסטין

(שיר האונס, מאמי, מילים: הלל מיטלפונקט)

 

"עקוב אחר שינויים" הוא ספרו הרביעי של סייד קשוע, עיתונאי, תסריטאי, סופר ופובליציסט ערבי-ישראלי, בעל טור סאטירי במוסף "הארץ", ובעבר בשבועון "העיר". חתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2005 ופרס קוגל לספרות בשנת 2011. כתיבתו מהווה ביקורת כלפי שני הצדדים, הן הערבי והן היהודי מה שחושף אותו לביקורת קשה משני הצדדים. מצד אחד הוא "מואשם" בישראליות בשל כתיבתו בעברית ובעיתונים ישראליים ומצד שני הוא "מואשם" כאנטי ציוני וכשמאלני רדיקלי.

באורח מקרי סיימתי לקרוא את ספרו האחרון "עקוב אחר שינויים", כשבעיתון "הארץ" סייד קשוע כותב את רשימתו האחרונה, "טור פרידה":

"אדם הנושא שם ערבי יכול לחבר מאמר מרשים בגנות הכיבוש, האפרטהייד והגזענות המובנית בחברה הישראלית, אך הוא לעולם ייקרא כערבי. דבריו החריפים לכאורה עלולים רק לאשש את החששות המקננים בלב הקוראים מפניו של הערבי. הנה עוד ערבי המוכיח שחור על גבי לבן כי כל הפחדים שנטמעו בהם מינקות מוצדקים. ואם יהיה מדובר בערבי מתון, שמאלני עם תפיסות ליברליות, הקוראים היהודים יחשבו שזה בזכותם, תוצר של האור שהביאו עמם. הם גם יחשבו שהאור הזה ודאי זמני, תוצאה של אילוף וריסון ארוך שנים, נאורות שאין לבטוח בה במקרה שהשוט התמידי המונף מעל עורפו של הערבי הנאור יונח רגע בצד ... אני יוצא לחופשה לא בשל התהיות האלה, שלטעמי היו חלק מהותי מהטור הזה, אלא בשל חוסר הוודאות והמרחק הפיזי והנפשי. הטור הזה נכתב בעברית על ידי ערבי פלסטיני אזרח מדינת ישראל שקיווה (השפעת השוט? אף שאני נשבע שזו ההרגשה הכי כנה שלי), ועדיין מקווה, שישראל/פלסטין תהפוך יום אחד למקום שוויוני ללא הבדלי גזע, דת, לאום והגדרה מינית. אז שלום בינתיים".

והכל התחבר לי. את הרמזים לרשימה הזו ניתן כבר למצוא בספר, שמסומנים על ידי האופציה שקיימת בוורד "עקב אחר שינויים". כאשר מופעל המעקב, מסמך הוורד מסמן שינויים חדשים המבוצעים בו, כאשר מבוטל המעקב, הוורד מפסיק לסמן שינויים חדשים. כל השינויים שכבר סומנו נשארים מסומנים במסמך עד להסרתם. זו טכניקת העריכה שגם ממומשת בספר.

הספר מסופר בגוף ראשון, כלומר, זהו ספר מסמך אישי של "סופר צללים", סופר שכותב עבור אנשים אחרים את הביוגרפיות שלהם. השימוש בגוף ראשון מנוגד ל"גוף שני יחיד", שיש בו מן הריחוק, ובשפות שונות הוא דווקא מעיד על הדרת כבוד. גם בספר הילדים שואלים מתי חוזרים? וגם שם הוא אינו יודע לענות להם. אם בכלל. אין אנו יודעים את שמו של המספר, אולי זה קשוע בעצמו. השאלה הראשונה שהוא שואל את מרואייניו היא: מה הזיכרון הראשן שלך? או: מה הדבר הראשון שאתה חושב עליו כשאתה עולה לישון? זיכרונות הוא מפתח הספר והשימוש בהם, לא תמיד באורח הוגן ומוסרי. לפעמים הוא מכניס לביוגרפיה של מישהו את זיכרונותיו שלו, או שהוא ממציא זיכרונות.

המספר, כמו קשוע, חוזר לארץ. אביו נמצא במצב קשה בבית החולים והוא שולח לו מסרון בסתר, אני בבית החולים תגיע. ככל שהעלילה מתפתחת, שאלות רבות עולות, תשובות – רק בסוף. מסתבר שאביו לא דיבר איתו יותר מארבע עשר שנים, מאז שסילק אותו מטירה, עבר לירושלים והסתלק לאילינוי בארצות הברית. הוא-עצמו לא דיבר עם משפחתו וקרוביו כל השנים הללו. הוא עקב אחריהם דרך גוגל, בדק מה קורה עם חבריו ומשפחתו, מי התחתן עם מי, מי חי ומי מת. אבל מה הסיבה שהוא לא מדבר עם אף אחד? מה הסיבה שאביו סילק אותו? מה הסיבה שהוא מתחתן עם אשתו, פלסטין? כמו שכתבתי – תשובות לאט לאט, ורובן בסוף. הספר, לא אצלי.

בין לבין הקורא נחשף לתחושותיו של ערבי, ערבי פלסטיני, שכותב בעברית, ליחס אליו, ליחס לערבים, לגזענות, לפחד המשותף, לדחייה לחוסר האהבה. זהו מסמך של "המוכפף" שחי תחת משטר קולוניאליסטי, אך כותב בעברית. ואם זה מזכיר לכם משהו – צדקתם. קולו של פרנץ פאנון זועק מגרונו. גם פרנץ פאנון כתב (לכאורה) בשפת הכובשים – צרפתית, אבל זו השפה שהוא נולד לתוכה. זו השפה שהוא משתמש בה כדי שגם הקולוניאליסטים יכירו בשפה של המוכפפים, בתרבות שלהם, בתחושותיהם ובהשפלתם.

כך, כשהוא (מצטערת, למספר אין שם) יורד מהמטוס הוא כבר ממקם את עצמו בישראל: "ניסיתי לא להתחרות בהם, אבל לא יכולתי לעצור בעצמי, זוהי הרי מלחמה, וכאן בזים למפסידים" (עמ' 15). הוא עולה על מונית ומגלה בתוכו את הפחדים הישנים, כלום לא השתנה. הוא לא רוצה לעורר חשד, כעס ואי נעימות, או להיתקל בתגובה חשדנית. הוא צריך להגיע לטירה, למקום הולדתו, אך הוא חושש להגיד את זה לנהג יהודי עם מבטא רוסי, ולכן הוא מבקש ממנו להוריד אותו בבית חולים מאיר בכפר סבא (שגם שמו של בית החולים עוברת, תורגם לעברית מערבית). שם גם אביו נמצא, בטיפול נמרץ. הוא לא מצליח להגיד לנהג מונית שכל מה שהוא רוצה זה להגיע הבית, להתקלח "להוריד מעליי את הזרות" (עמ' 17) ואחר כך הוא ממשיך: "שנים ארוכות שאני עורג לבית, ומידי יום חושב על החזרה, על העליבות של הזרות והעצב שבתלישות" (עמ' 18). הוא מגיע לבית החולים ונעמד מול אביו והמציאות, מול האב שסילק אותו מהאדמה שלו, מהמשפחה שלו. ואם בדרך כלל האימא מייצגת את האדמה, שורשים, את פלסטין, אצל קשוע זה הפוך. האב, שבעבר היה פעיל פלסטיני הוא מייצג עבור המספר-קשוע את הבית, הגעגוע, החזרה ואת הפתרון. וכאבא הוא מספר לבתו על פלסטין שחרבה ושלא תמצא במפות הגיאוגרפיות המעודכנות.

תחושותיו של המספר-קשוע, המוכפף, הנכבש, מועצמות עם האשמות כלפי הערבים בשריפות בירושלים, חטיפת שלושת הנערים המתנחלים. כששורפים את הנער הערבי כנקמה, הוא מתאר כבר את ההשפלה – המזכירה במערכת העיתון שבה עבד מקבלת אותו ביריקה לתוך הפח, אותו פח, שערבי אחר ירוקן אחר כך. וה"תאונה" באום אלחיראן, דבריו של ארדן, השרים בממשלה, תגובת המשטרה. והכל מנקודת מבטו של אינטלקטואל ערבי, שכותב בעברית.

קשוע משתמש הרבה, כמו גם בטור שלו, במילים "מצטער", "סליחה", הוא ממשיך להכפיף את עצמו, להצטער שהוא קיים, מצטער שדיבר: "אוי טירה טירה, אני אהיה מוכרח לחזור, אני אהיה מוכרח לתקן את מה שהרסתי. אני אכרע ברך בלב הכפר, ואבקש מחילה מהעוברים ושבים, אלה שמכירים את הסיפור ואלה שמעולם לא שמעו עליו" (עמ' 39). הוא גם מתנצל בפני אישתו, פלסטין (שמה האמיתי הוא פולה, כמו הצמח, כמו אישתו של בן גוריון) ורוצה רק שתקבל אותו ותאהב אותו.

מרגיש זר בכל מקום, בטירה, בירושלים ואחר כך באילינוי ועל התשובה לשאלה על מה הוא עצמו חושב לפני שהוא נרדם הוא עונה שהוא חושב שהוא חייל, למרות שמעולם לא שירת בצבא, ותמיד בעמדת ההגנה, מגן על הבית, ועם השנים עמדת ההגנה משתנה: כשהיה ילד, הגן על הבית בטירה, כשהפך לאבא הגן על הבית בירושלים וכשעבר לאילינוי לא הצליח להגן על שום דבר (עמ' 31).

זהו סיפור על ילד דחוי בבית הספר, דחוי מעמו, ממשפחתו, מאשתו, מבתו, מארצו, דחוי גם באילינוי, ארץ זרה של זרים של מהגרים – עד שפלסטין תסלח לו. הוא מקווה שדווקא באילינוי תהיה קרבה מחודשת בינו לפלסטין, התחלה חדשה. סיפור על זרות ובעיקר על הבדידות. זהו גם סיפור שסביבו מרחפת שאלת השאלות: בסוף, אביו של המספר שואל אותו: "אתה עדיין הקורבן בכל הסיפורים האלה"?

אי אפשר להימנע מהרגשת הכאב. קשוע כותב מדם ליבו ולכן מצליח להעביר גם לקורא את התחושות שלו כ"מוכפף", את תחושת ההשפלה, הפחד הזרות של להיות בצד השני. כדאי וראוי שכולנו נקרא את הספר הזה, כדי שנבין, שנלמד, שלא ננעץ את דגלנו הפאלי, שנפסיק להפלות על רקע גזעי, מיני, עדתי. "שלא נשתגע"!

אז למה ציטטתי את השיר שכמעט ואסור להשמעה ? בגלל הקונוטציה לסיפור שכתב המספר-קשוע בתחילת דרכו, סיפור שהפך את חייו, שמו של הסיפור: פלסטין.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מירב גולן