אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סדין אדום 2016-1967


התמונה של עמוס אריכא

 לפני ארבעים ותשע שנים פרצה מלחמת ששת הימים ב-5 ביוני, 1967, לאחר המתנה מתמשכת להחלטת הממשלה, מורטת עצבים ומעלה סימן שאלה מוחשי ומטריד עד מאד בדבר יכולת הישרדותה של ישראל במלחמת מלקחיים שהתכוון לכפות עליה נשיא מצרים, גמאל עבדול נאצר.

פרשה זו התחילה להתגלגל בחמשה-עשר במאי 1967, בעת התקיימותו של מצעד צה"ל ביום העצמאות בירושלים. בין הנוכחים המכובדים נמצא כמובן הרמטכ"ל יצחק רבין עם חבר אלופי המטכ"ל, עמם נמנה אלוף פיקוד הדרום ישעיהו גביש שישב בקרבתו. בעוד המצעד המרשים ממשיך במסלולו פנה רבין לגביש והודיע לו כי ברגע זה התקבל דיווח כי כוחות מצריים משמעותיים חדרו לסיני בניגוד להסכם הבינלאומי. את הידיעה הפיץ רדיו קהיר.

מדובר היה בניסיון כוחני בוטה של המצרים לשנות את מאזן הכוחות במזרח התיכון כפי שנקבע לאחר "מבצע קדש" בשלהי קיץ 1956. באותו פרק זמן ב-1967 התגברה המתיחות עם סוריה בעקבות ניסיונות סוריים להטות מקורות מים מלהגיע לישראל.  גמאל עבדול נאצר בעל היומרות להיות המנהיג הערבי הבולט במזרח התיכון החליט כי הגיעה שעתו להתערב ולהפר את ההסכם הישן תוך התראה לכוח או"ם בסיני להתפנות מבסיסים בחצי האי.

אחת-עשרה שנים שחלפו מאז "מבצע קדש" נוצלו על-ידי נשיא מצרים להעצים ברית בינו לבין ברית המועצות שהפכה לספק נשק הגדול ביותר לצבא המצרי. אבל שנים אלו גם נוצלו היטב בישראל לבניית צבא מודרני, יעיל, תוקפני שיהיה מסוגל להעביר קרבות ניגוח אל מעבר לגבול ולנהל מלחמה להבסת אויב על אדמתו. בשנים אלו התברר כי צה"ל של שנת 1967, בעזרת צרפת, היה שונה בתכלית מזה שדפוסיו התחילו להיקבע במהלך מלחמת העצמאות. חיל האוויר היה כבר בנוי למשימות נועזות. חיל השריון היה לאגרוף פלדה. הצנחנים וחילות הרגלים המשיכו לבנות יחידות מובחרות. חיל הים חשף יכולות מרשימות וגם הוא זכה בתהליך התעצמות.

בין מלחמת סיני לאביב שישים ושבע הוכרע גם המאבק בין שתי גישות לבניית כוח צבאי. האחת שנתמכה בידי מנהיגי הישוב העברי דגלה בעליונותם של הקצינים ששירתו בצבא הבריטי והעדיפה אותם על פני לוחמי הפלמ"ח, אותם שהכשירו עצמם בהתמדה בבניית כוח צבאי משמעותי. במאבק זה גברה יד יוצאי הפלמ"ח שרבים מהם צברו ניסיון קרבי עשיר. במרוצת שנות החמישים והשישים עד פרוץ מלחמת ששת הימים, דחקו מפקדי הפלמ"ח ששרתו בצה"ל את בעלי המסורת הבריטית, ועד אמצע שנות השישים של המאה הקודמת כבר מרבית אלופי צה"ל היו פלמ"חניקים שזכו בהשתלמויות באקדמיות לקצינים בכירים, בעיקר בצרפת, היכן שהתגלו שם כחניכים מצטיינים.

בין אלה בלטה דמותו של ישעיהו גביש שהיה אז בדרגת סגן-אלוף שנשלח לשנתיים השתלמות בצרפת עם רעייתו גיטה ושני בניהם הצעירים. קצין זה עתיד היה להיחקק בדפי הזהב של מלחמת ששת הימים כאחד המצביאים המזהירים בתולדות צה"ל.

ישעיהו גביש נולד בתל-אביב בשנת 1925 וגדל בתנאים קשים בשכונת הצריפים הדלים והדולפים "מחלול" התל-אביבית; צריפים שהיו צרובי שמש בקיץ ורוחות מקפיאות בחורף. רבים בארץ, רבים מדי, אינם יודעים באיזה תנאים חיו חלוצים בארץ-ישראל של שנות העשרים. אבי שעלה לארץ בהיותו בן שבע-עשרה, ב-1924, מצא מקלט לא פעם בחוף הים התל-אביבי מפני שלא היה גג לראשו. על חייו ושנותיו כחלוץ כתב ברומן הראשון שפרסם בשם "לחם וחזון", עליו אמר ביאליק כי זהו הלחם שאנחנו זקוקים לו, לחם וחזון.

 בשנת 1943, כשמלאו לגביש שמונה-עשרה שנים הוא נמנה עם המתנדבים לפלוגות המחץ שקמו בעידוד הבריטים להשתתף בבלימת כוחות שריון גרמנים שהתכוונו לפלוש לארץ-ישראל, והמפקד הראשון היה יצחק שדה, ושני עוזריו שנחשבו בעיניו היו יגאל אלון ומשה דיין.

מאז עבר גביש השתלמויות שונות והפך מלוחם מן השורה למפקד שבקרבות מלחמת העצמאות קנה לעצמו שם של לוחם בלתי נרתע להשגת יעדיו, ולאחר המלחמה נשאר כמפקד בצה"ל עם חברים נוספים  מהפלמ"ח שקנו לעצמם שם במהלך השנים. ערב מלחמת ששת הימים כבר היה ישעיהו גביש נושא דרגות אלוף והוא מפקד פיקוד דרום בעל וותק וניסיון צבאי מרשים; מוכן היה להתמודד עם כל אתגר צבאי עתידי. הוא נודע בעל כשירויות טקטיות מקוריות ותחבולן צבאי העתיד לקנות לעצמו שם של מצביא בעל שיעור-קומה. ואכן שיא הישגיו הם הימים הספורים של מלחמת ששת הימים, כשביום הרביעי למלחמה הוא שידר לרמטכ"ל יצחק רבין כי חיילי צה"ל השלימו יעדיהם וכי הם ניצבים לאורך גדת תעלת סואץ, בעוד שרידי החיילים המצריים כבר נסוגו לצד השני של התעלה.

הניצחון המדהים שהושג בכל החזיתות זכה בכיסוי שלא היה כמותו בעשרות ספרים ואלבומים, מהם כאלה שנתנו ביטוי מעריץ להישגיהם של חיילי צה"ל ולמפקידים מעלה עד הצמרת. במרוצת שנים נמשך זרם העדויות איך וכיצד התמודד צה"ל להפליא באותם ששת ימי המלחמה ששינו את מפת ארץ ישראל העברית. רק איש אחד, רב מעללים וצנוע בשם האלוף ישעיהו גביש לא אמר דבר שלם משלו עד שמלאו לו תשעים שנים, והוא צעיר ברוחו וצלול כפי שהיה בשיאו באותה מלחמה.

סיפורו האישי של מפקד החזית הדרומית, "סדין אדום" (2016 כנרת, זמורה-ביתן, דביר – מוציאים לאור) הוא בגדר הפתעה לא רק מבחינת היותו סיפור צבאי נדיר ומעולה, אלא גם בדרך בה מספר האלוף את סיפורו, בעברית תל-אביבית פשוטה מגינוני-לשון, שפתו ברורה וישירה אותה ניתן להגדיר כדבר איש עם רעהו.

"סדין אדום" הנו ביוגרפיה מצומצמת של ישעיהו (שייקה)גביש. הספר בנוי משלושה חלקים. צמיחתו של לוחם, סדין אדום, ומנציח רוח הפלמ"ח לדורות הבאים. הפרק הפותח והפרק המסיים, למרות היותם קצרים, מקנים לספר את הזכות גם להיחשב כעלילת חיים עטורת שותפות וברית-עולם עם רעייתו גיטה ועם אלה שהיו מוכנים להקריב עצמם על מזבח החזון הציוני שתפישתו מאז סורסה כיום באטימות-חושים ועוותה ללא הכר. אין ספק כי המלחמה המהוללת היא גם הקו האדום הברור והכואב של תחילת קריסת אותו חזון, אולי לתמיד, ובמקומו נכבשה ישראל לתהליך מדכא של מיסיונריות יהודית-משיחית.

גם הסיפור המרכזי, "סדין אדום" מורכב משלושה פרקי זמן. תקופת המתח הגובר עם מדינות ערב השכנות, הגברת האיומים מצד מצרים המזרימה כוחות משמעותיים לסיני והגברת לחצים אחרים עד להסתלקות הכוח הבינלאומי. לאחריה מתעצמת כטבעת-חנק תקופת ההמתנה כתוצאה מהססנות הדרג המדיני בישראל שעדיין משוכנע שניתן להגיע לפיתרון באמצעים מדיניים, והפרק האחרון בעונה הבוערת הזאת, ימי המלחמה; אלה אותם ימים שהאלוף גביש מגדיר בספרו פעם אחרי פעם בנוסח העברי, "בתחבולות תעשה-לך מלחמה" – וכך בדיוק מתכנן המצביא הזה בקפידה ובבדיקת מהלכיו מדי יום, לעתים בחלוף מספר שעות. תמיד הוא קשוב וכורה אוזן, מוכן להתייחס לכל רעיון המובא לפניו, לכל פיסת מידע של קצין המודיעין שלו, סגן אלוף יהושע שגיא.

הפסוק הזה מפרק כד בספר משלי מובא בחלקו הראשון. אך גם חלקו השני ראוי להוסיפו: "ותשועה, ברוב יועץ".

רוח פסוק זה מאפיינת את שיעור קומתו של שייקה גביש. מי שיקרא את פרשת פרקי עונת "סדין אדום" ילמד עד מה היטיב גורלנו באותם ימים שבראש החזית הדרמטית הזאת עמד אסטרטג צבאי נועז, חכם ונדיב כלפי עמיתיו, בעל מחשבה מקורית מרתקת, ויכולת לעמוד מול גדולים ולפרוש ביניהם את משנתו הסדורה איך וכיצד הוא מתכונן למערכה כה-גורלית. הוא חי עם כוח צבא מאומן היטב כשמפקדי האוגדות, החטיבות והיחידות , כולל אוגדת ההסוואה שהוקמה בהנחייתו ואמורה לתעתע באויב שמנגד, הם מפקדים בעלי ניסיון כאריק שרון, ישראל טל, ואחרים עד קצינים כשמואל גורודיש שהונצח בספרו של שבתי טבת, "חשופים בצריח".

באותם ימי כוננות השלים גביש במעשה רב את הפסוק מספר משלי. הוא לא היסס להתייעץ עם מפקדי השטח ולבחון ביחד אתם מדי יום את המשתנים שמנגד בזירות השונות – צבא מנגד אויב, ובכך זכה ביצירת תשתית אמון שהוכיחה את עצמה בצורה מרשימה מפרוץ המלחמה ועד סיומה שתוצאותיה היוו סימן דרך לישראל אחרת, שטופת משיחיות, ימניות וגזענות מדאיגה  שחלחלו כרעל בעורקי האומה במרוצת השנים שלאחר-מכן ואחד משיאיה בא לביטוי משפיל בפארסה שהתקיימה בימים אלה בהם מינה בנימין נתניהו לשר הביטחון איש זיקית אפל כאביגדור ליברמן.

תיאמר האמת, גם מול מציאות פסיכולוגית מעיקה גם בימים ההם מצד האחראים עליו שלא היו כה-בטוחים כמותו בניצחון, הרגיש גביש את מצוקת חייליו הנשחקים בהמתנה קורעת. מצד אחד ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול שהתקשה לקבל החלטות מסיבותיו. מצד שני משה דיין שבא להכיר את תוכניות המלחמה בחפ"ק של גביש ואמר לו כהאי לישנא: "אתה תנצח במלחמה, אבל המחיר יהיה עשרים אלף נפגעים". וכאילו לא די בכך, באותם ימים שלפני ההכרעה המדהימה בזירה עצמה, כשביקר בחפ"ק דוד בן-גוריון, גם הוא לא הסתיר את חששו מפני המלחמה המתגלגלת כבר אז ברעמים. 

היו חששות מעיקים שהתגברו גם עם השמועה שחלפה כי הרמטכ"ל יצחק רבין שעישן בכמות בלתי נסבלת, נזקק להתנתק ליממה מהעולם החיצוני כשהוא מסתגר בדירתו. עומס האחריות לפרוץ מלחמה בכל החזיתות כתש אותו. מצד אחד התמודד עם מפקדים בכירים כגביש שלחצו לפתוח במהלומת נגד, ומצד שני עמדה הנהגה מדינית מצפה לנס, לאיזשהו  פיתרון מדינאי שלא נראה באופק. היתה זו מנהיגות שגילתה אפילו סימני יאוש נוכח האפשרות של חורבן בית שלישי. ואילו מעבר לים עמד גם נשיא צרפת דה-גול שהזהיר בנימת איום בוטה את אבא אבן שר החוץ הישראלי, לבל תנחית ישראל מכה מונעת.

כאמור, סיפורו של ישעיהו גביש מסופר בגובה העיניים, ודווקא השפה הישירה גורמת לקורא חוויה נדירה כאילו הוא עצמו שותף בכל מה שהתרחש מבית ומחוץ באותם ימים. גביש הצליח להחיות מחדש כמו אותם אירועים התרחשו זה עתה. גם הדמויות השונות שהוא נוגע בהן לעתים בחיבה, לעתים בגערה, ניצבות כחיות – פסיפס אנושי מרתק של ישראל שהיתה; כל אותם חיילים מסורים עד מוות (זו לא מליצה!) עזבו בתים, משפחות, משרות והתייצבו אפילו מרחבי עולם לקראת הסופה הצפויה להתפרץ בבוא שתי המלים, "סדין אדום". אלה היו הלוחמים שקצרה רוחם מההמתנה המתישה, וגביש מדבר עליהם בנוסח שאפשר לחוש בו את הרוח של "כולם היו בני".

הקשר בין מפקד לפקודיו בא לביטוי של מפקד שאיננו מסתגר בחפ"ק שלו, אלא יוצא ומשנע עצמו בעזרת מסוק שהעמיד לרשותו חיל האוויר, ממקום למקום, מחפ"ק לחפ"ק, עד ליחידות המחופרות וממתינות לפרוץ קדימה להתכתשות הדמים בהינתן האות. עד לאותו רגע דרמטי ניתן היה לנשום מבין דפי הספר את רתיחת החולות הלוהטים, את הזיעה הניגרת מחום הימים הרותחים, ובין לבין מצייר גביש במלים שלו את תוואי החזית, מהצוקים, דרך הגאיות, וערוצי המעברים אותם הוא מנצל לשנע את כוחותיו בדרכים שיפתיעו את האויב.

משניתן האות "סדין אדום", בבוקר יום שני, בשעה שבע וארבעים וחמש דקות, בעוד טייסי חיל האוויר בפיקודו של אלוף מוטי הוד משלימים את ריסוק חילות האוויר המצרי והסורי, נעה מדינת ישראל לעבר תהילת-עולם היסטורית שמאז ועד היום לא הצליחה לחזור עליה. בינתיים השתנתה המדינה, השתנו הישראלים והעתיד קדרו שמיו.

דווקא על רקע הימים האלה ב-2016, מתברר סיפורו של המצביא גביש כנדבך בעל חשיבות מיוחדת במדף ספרי הצבא והמלחמה המקוריים שלנו. אלוף גביש משתף את קוראיו גם בהצצה לעולמו האישי, כשהוא חושף מחשבותיו, היסוסיו ורגשותיו כמעט עד לדקויות, כמו באותו רגע בו נודע לו כי כוחותיו של מוטה גור שחררו את הר הבית, בעוד כוחותיו של גביש בחזית הדרום דוהרים להשלמת ניצחון צבאי מזהיר. ברגע זה הוא מתיישב על אבן מדברית שבוי בידי תחושה מעורבת של שמחה וגאון על שחרור ההר ההיסטורי ומאידך פולחת בלבו המחשבה הצורבת שאירוע  זה יעיב על הישגו של צה"ל בפיקודו בדרום.

גם הנוער של היום צריך להתוודע לסיפור הנדיר הזה של שייקה גביש. זו מורשת אמיתית וחשובה של בן הארץ, שהוא וחבריו לדרך נעטפו בצדק ממרחק השנים בהילה של עבריות קדומה. שנים רבות מאז שהאלוף פרש מצה"ל ב-1970, ולאחר עשייה באזרחות, הוא התמקד עם רעיו בהקמת "בית הפלמ"ח". שם, בהיכל הזיכרון של מיטב הנוער הארץ-ישראלי, הוא ממשיך להנחיל למבקרים אותה רוח של הקרבה ואמונה בהשגת עצמאות שאפיינה את חבריו ואת מפקדיו יצחק שדה, יגאל אלון, משה דיין ויצחק רבין.

הקורא את "סדין אדום" לא יחטא במחשבה כי נפילים היו בארץ.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עמוס אריכא