אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הרהורים נוגים על המציאות הפוליטית - נובמבר 2017


המנורה, סמל מדינת ישראל

המנורה, סמל מדינת ישראל

התהליכים שאנו עדים להם בשנים האחרונות מעידים על חומרת המציאות הפוליטית בישראל. במאמר זה אתייחס אך ורק לתרבות הפוליטית ולדמוקרטיה. המיתוס גורס שישראל היא מדינה דמוקרטית, ולא רק סתם דמוקרטית אלא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". ישראל מוגדרת כמדינה "יהודית ודמוקרטית" או מדינתו של העם היהודי. ראוי לבחון זאת מהיבט הבסיסי של הקשר בין האזרחים למדינה, שהרי הדמוקרטיה מבוססת על שלטון האזרחים, או כפי שניסח זאת אברהם לינקולן: "שלטון העם ע"י העם למען העם".

מכאן שהריבונות נובעת מהאזרחים או לאום המדינה (אותו הם מרכיבים). אם האזרחים הם הריבון, מהו תפקידה של הכנסת, הפרלמנט הישראלי? הפרלמנט באופן בסיסי מהווה את הרשות המחוקקת והן זו המייצגת את כלל האזרחים. אם הוא מייצגם, הרי הינו שלוחה שלהם מתוקף הצבעתם, ולא מוסד הריבון לעשות ככל העולה על רוחו.

יש לזכור שהכנסת נולדה בחטא. בינואר 1949 היו בחירות לאסיפה המכוננת, שהייתה אמורה לחבר אך ורק חוקה. זה היה המנדט שניתן לה, אבל היא בגדה בתפקידה והפכה עצמה לכנסת הראשונה, ויותר מאוחר החליטה שהחוקה (האמורה להיות נוקשה הגוברת על חוקים רגילים), תחובר פרקים, פרקים בחוקי יסוד.

למרות שנחקקו חוקי יסוד לא מעטים, בכל זאת נוצרה לקונה מעצם זאת שהסדרים גברו על החוקתיות. כך ישראל היא המדינה הדמוקרטית (על פי יומרתה) שאינה מאפשרת לאזרחיה להינשא בנישואין אזרחיים. גם חוקים מאוחרים כחוק כבד האדם או חופש העיסוק, לא ביטלו חקיקה מפלה הקודמת להם.

ביטוי לאבסורד ניתן לראות בכך שחופש ההפגנה הנגזר מחופש הביטוי זקוק לעמוד בתנאים מסוימים, כמו למשל הגבלת מספר מפגינים וההפגנות הפוליטיות, וזאת כירושה מנדטורית, שעד כה המחוקק לא נתן הדעת עליה ולא המירה וגם פסק הדין של בג"ץ שהתקבל באחרונה על חשיבות זכות ההפגנה.

מעבר לזכות זו או אחרת יש להבין שהמדינה, ולא רק הדמוקרטית, מתפקדת לא רק על פי ערכים, אלא בהתאם ליחסי  הכוחות של קבוצות האינטרס השונות הפועלות בה. קבוצות אלו אינן עשויות מעור אחד, אבל כשהן מובנות ומקושרות לשלטון, הן חזקות מכוח ההצבעה של האזרחים, אחת לארבע שנים.

הסיסמאות שהתריסו: "הון – שלטון - עולם תחתון", או "הון - שלטון – עיתון" (בהקשר לביבי ולמוזס) לקוחות מעולם האינטרסים ולא הערכים ומצביעות על תופעות שכבר נכתב עליהן לא מעט. על הסיסמה הראשונה "הון – שלטון - עולם תחתון" נכתב גם בהקשר לחושף השחיתויות רפי רותם הנאבק לחשיפת קשרי בכירים (המוגנים פוליטית) ברשות המיסים עם משפחות פשע. לדברי הקרימינולוג אבי דוידוביץ' ( נצ"מ בדימוס וסגן מפקד היאחב"ל לשעבר), כפי שהתבטא בעיתונות בעבר לאמור :"ארגוני פשיעה מחפשים קשרים בכיוונים חוקיים כדי להתבסס ולהתמקד, ומצד שני יש גורמים לגיטימיים שמשתפים אתם פעולה בשל כל מיני אינטרסים. זו תופעה לא בריאה, שהופכת את החברה הישראלית לחברה מושחתת. אם התהליך הזה יימשך יעופו פה בסוף פגזים ורימונים באוויר. אפשר להגיע גם למקסיקו, המדינה הגרועה ביותר מבחינה זו, שמנוהלת כמעט לחלוטין על ידי ארגוני פשיעה".

 יש לזכור שכבר לפני שנים הזהירה המשטרה מפני חדירת ארגוני הפשע למסדרונות השלטון, ודומה שאנו כבר מצויים עמוק-עמוק במצב זה. די להזכיר את כתיבתה של אביה אלף בספרה על אביגדור ליברמן אודות התחושה שיש מי שמקדים אותה כל הזמן, וכי עדים משנים את עדותם ואף נעלמים. בהקשר זה ניתן גם להזכיר את החשדות ביחס לאריה דרעי , שלא פגו עד היום.

הפרשיות הקשורות לנתניהו, פרשות 1000, 2000, 3000 ועכשיו פרשת אלוביץ (4000), שרק בוגר גנון לא יחשוד שלא הייתה עסקה פלילית בין אלוביץ לבין נתניהו נוכח הגילויים המתפרסמים בימים אלו (8-10.11.17 ב"הארץ" וב"דהמארקר"), מוסיפים רובד נוסף ומדאיג לסוגיית השחיתות. לא רק שטיהור שמו של נתניהו גוזל את זמן ניהולו את המדינה, אלא שהתנהלותו היא בעיתית במקרה הטוב, ולדעת דניאל בלטמן ("סכנות האלימות שבקריסת נתניהו" 15.8.17)" "התמוטטות המסתמנת של שלטון נתניהו טומנת בחובה סכנה של אלימות פנימית שכמותה לא חוותה החברה הישראלית מעודה....אלימות המדינה יכולה להתבטא בצורות שונות. החל מהפעלת כוח נגד המסכנים את קיומו של המשטר (המאמר נכתב טרם החלטת בגץ שהוציאה מידי המשטרה יכולת ההחלטה על לגיטימיות  ההפגנות), וכלה במניפולציות פוליטיות אשר יפגעו אנושות ביכולתה של מערכת כפיית החוק לבצע את המוטל עליה" (כפי שניתן ללמוד מהצעת חקיקה בנושא המלצות המשטרה בקשר להעמדה לדין, או בניסיון לפגוע בשכרו של המפכ"ל).

אך הדברים אינם מסתיימים כאן. יש להוסיף גם את המשך ירידת האמון של הציבור במוסדות הדמוקרטיה: מפלגות, כנסת, ממשלה, משטרה ועוד. ואם לא די בכך, הרי ברור שמועד הבחירות תלוי במידה רבה בנתניהו מבחינת הכדאיות עבורו ממהלך ההקדמה. מה שהטיחו המתנחלים בשרון על תכנית ההתנתקות (שלימים התברר כנכון) "עומק העקירה כעומק החקירה", תופס לגבי נתניהו בהקשר לתפקודו.

מעבר לכל זה, השחיתות היא בגדר סרטן המכרסם בחוסן החברה, בערכיה ובעקרונותיה ועלולה לפורר המדינה מבפנים!

סוגיה בפני עצמה היא סוגית העמקת האתנוקרטיה בישראל. בניגוד לסבורים שמדובר בתהליכי פשיזציה (שאול אריאלי "חמורו של משיח לובש פשיזם", הארץ מיום 24.4.17) התהליכים הללו מעמיקים את האתנוקרטיה מעצם היות הישראליות תחפושת יהודית, או כפי שאמר א.ב. יהושע "הישראלי הוא היהודי הטוטלי", יש להבין שמעולם לא הייתה ישראל דמוקרטיה ליברלית, ומדינת כל אזרחיה השווים והחופשיים. שנים רבות מדי היה שלטון צבאי על ערבי ישראל, וממשלות מפא"י על גלגוליה, הן שהפקיעו את מירב הקרקעות של ערבי ישראל מגישת "יהודי ולא פיתוח" הגליל.

כמו בבדיחה הידועה על דני המשתין בבריכה והתמה בפני המציל מדוע הוא מעיר לו על כך, עונה המציל בכל זאת לדני ואומר "אבל לא מהמקפצה !". פעילות זרועות הממשלה והמדינות שלה וכן הצעות החוק הינן בוטות יותר מאי פעם, תוך גם פגיעה באותם יסודות דמוקרטים מועטים שבכל זאת היו בישראל, כחופש הביטוי ( כל עוד לא סיכן את הביטחון).

כעקרון החלפת השלטון  לא תשנה דבר מבחינת התרבות הפוליטית. ישראל בראשות יאיר לפיד שקבע "בלי הזועביז" או אבי גבאי שקבע " שכל יהודי מאמין באלוהים" (בהנחה הלא ברורה כיום שיצליחו להרכיב ממשלה) לא תהפוך למדינה דמוקרטית ליברלית בה הלאום מושתת על האזרחות, כלאום אזרחי ישראלי. בהעדרה של מהפכה קונספטואלית לאומית ההכרחית לנרמולה של ישראל, תמשיך הליכת ישראל במסלול האנומלי כמדינת לאום וכדמוקרטיה.

ועוד לא כתבתי מילה אחת על האתגרים הביטחוניים, החיצוניים והסכסוך עם הפלסטינים.

תגובות

השחיתות והשלטון

דבריו של יוסי ברנע נכונים בכל חריפותם כרגיל. גם אם לא הספיק לכלול כאן הערכות וביקורת על האתגר הביטחוני, ועל חוסר צעדים לשלום בארץ,
די במה שכתב כדי להתחיל בניקוי האורוות המסריחות. אכן העיקר הוא מה ייעשה בפועל, אבל חשיפת התועבות היא עצמה ראשית המעשה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסי ברנע