אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הרובע הקטן / חנה טואג


התמונה של מירב גולן
הרובע הקטן / חנה טואג

הרובע הקטן / חנה טואג. הוצאת אבן חושן, 2015.

חנה טואג היא סופרת ישראלית, פרסמה בעבר קובץ סיפורים "עלים של חסה" ורומן "לאורה", שזכה בפרס קוגל לספרות יפה בשנת 2011. הרובע הקטן, ספרה השלישי, יצא בהוצאת אבן חושן, 2015.

אור רוזן עובד בבנק, אחד שמעדיף שיתנו לו לחרוש בתלם ובשקט, בסוף שנות השלושים לחייו, רווק שחי בשכונת עג'מי ביפו, בשכנות אוהבת ועתירת כבוד והדדיות עם מגוון תושבי השכונה. אור הוא בנה של חבצלת, השוכנת בהוסטל לתשושי גוף ונפש בעל שם הדומה לשם של צמח. לאור אחות, יונינה, הצעירה ממנו בחמש שנים ולה בת בשם גאיה. יונינה ואור מבקרים את אימם בהוסטל, אך ביקוריו של אור הולכים ופוחתים, אולי כיוון שמשהו בדמותה של האם קשה להכלה אצל אור. אט אט אנו למדים שהאם, חבצלת, הגיעה ליפו מצפת בעקבות אהבתה למישהו שהיא לא אמורה, על פי אמות המוסר שעל פיהן חיה, להתאהב בו, נמשכת אל הים ואל השכונה שבה דרים בשכנות מגוון רחב של אנשים, אנשים שהם שכנים, שכנים שהופכים למשפחתה, יסעדו אותה וידאגו לה עד מותה, אפילו יותר מבנה. חבצלת היא אישה של מילים והמילים ילוו אותה עד אחרי מותה, מילים כתובות בעיקר, שילוו את אור. היא גם ציירת של ציורים אבסטרקטים, אולי אקספרסיביים, שיבטאו את נפשה הצמאה לחיים יותר מדמויותיה, שאור מבקש בינו לבין עצמו שפעם אחת תצייר אותן, את דמויותיה, יפות וברורות ולא מכוערות. ככל שהעלילה מתקדמת עולים זיכרונות של אור מן העבר – זיכרונות של כאב ושל געגוע, של הילדות בשכונת עג'מי תוך תיאור השכונה בפרט ויפו בכלל, ההר שעומד באמצע ומפריע, התפתחות השכונה ותגובותיהם של התושבים להתפתחות, הילדות בצילה של אם הרוחשת כבוד למילה הכתובה (ושולחת פתקי אהבה לילד עם הסנדביץ' של בית הספר, שכמעט יבלע אותם בטעות, ושגורמים לו לא מעט למבוכה), בצילה של אם שיש לה מזוודה מעל הארון המעלה אבק, ומאיימת בעזיבה עם המזוודה בכל פעם כשמשהו משתבש.

בערך באמצע הספר מנהל הבנק מודיע לאור על פיטוריו, בדיוק באותו היום שבו יונינה אחותו מודיעה לו שהאם נפטרה. אור לא מרגיש צער על פיטוריו, ואולי אף שמח להרגיש שהוא נפטר מהאנשים האלה של העשרים ושמונה בחודש ("ביטוח לומי") שהיה צריך בכל פעם לבשם את האוויר אחריהם. אור לא מרגיש נקיפות מצפון או צער כשיונינה אחותו כועסת עליו שלא בא לבקר את אימם בימיה האחרונים אף על פי שהיא קראה בשמו כל הזמן, הוא אפילו לא מגיע ללוויה. יונינה מטיחה בו האשמות, בוכה ולבסוף מטיחה בו גם את המזוודה: " 'קח!' הושיטה לו את המזוודה. 'עכשיו תורך. יש לי הרגשה שמחכים לך בה הרבה אוצרות', לחשה וחיוך קטן ומסתורי משוך על שפתיה", עמ' 181). וכמו האיטיות שבה רוקחת טואג את הנרטיב, כך אור ניגש למזוודה, אט אט ניגש אליה, מצייר על האבק שבה, אט אט פותח ומגלה צרור מכתבים הממוענים לאחותה הגדולה של חבצלת, אימו, היא אסתר: "ארבעים שנה כתבה חבצלת לאחותה את המכתבים, מ-1964 ועד שנת 2004, ובשנים האחרונות חדלה לכתוב" (עמ' 183). אור תוהה למה לא שלחה אותם אל אחותה אם באמת רצתה שתקרא בהם ולמה יונינה נתנה דווקא לו את המזוודה ותוכנה. אור מתחקה אחר המכתבים ועולה לצפת לחפש את שורשיו, הוא מגלה שכל מה שמשפחתה של חבצלת ידעו עד כה עליה זה שהיא פליטה של משפחה חרדית, דור שביעי בצפת יותר מארבעים שנה ושמאז נישאה למיכאל (בן לניצול שואה) ועקרה ליפו נותק הקשר. אט אט נפרמים החוטים בכאב, בגעגועים אך גם בזיכרונות מתוקים. ופתאום אור, שדחה את הפתקים של אימו בילדותו שהשאירה לו בסנדביצ'ים, מתעורר בו צורך לכתוב ולדבר אליה, אך טורח להדגיש כל הזמן "אני עושה זאת רק בשבילי, חבצלת, לא בשבילך" (עמ' 187). הוא מטייל בסמטאותיה של צפת וטיוליו משלחים אותו לזיכרונותיה של אימו, כפי שקרא במכתביה. אט אט יעלו ויבואו גם זיכרונותיה של אסתר האחות. בצפת, מתגלה אבן בכליותיו של אור (שיתכן ומצביע על מוסר כליות שלו מול אדישותו כלפי האם), הוא עובר ניתוח ומבריא אט אט. הוא מתוודע לבן דודתו, דניאל, וליקב אותו הוא מפתח ולמנחם, ממנו ילמד על המשמעות העמוקה של "ואהבת לרעך כמוך".

הספר מחולק לכאורה לשני חלקים שנקודת המפנה שלו הוא מותה של האם ופיטוריו של אור מעבודתו בבנק. שני החלקים בנויים מהרובע הקטן, כשמו של הספר. אך הרובע הקטן הוא בעצם שניים המסמלים את הכפילות שבאור עצמו, ומשקף גם את הכפילות באם עצמה (על כך אכתוב בהמשך): הרובע בשכונת עג'מי ביפו, שכונת ילדותו של אור, אך גם הרובע בצפת, שם שורשיו של משפחתו של והולדתו המחודשת של אור, השלמתו עם האם, עם סיפורה, ועם עצמו. הספר מחולק לשני חלקים, אך רק "לכאורה", כי דמותו היבשושית והנוקשה של אור לפני מותה של האם, שהתנגד לפגוש ונמנע מלהגיע להוסטל "צהלון" בו שהתה, דמותו מתוודעת אל עצמה ומתגבשת מחדש עם מותה ועם פיטוריו, אור מתפתה אחר המכתבים שהשאירה ומתחקה אחר עקבותיהם. הוא מגלה את ה"אור", או כמו שאימו תמיד קיוותה לאיחוד בינו לבינה "אורחבצלות". בפעם הראשונה כשאור מגיע לצפת הוא פוגש צעיר שאומר לו "אל תתייאש מצפת, אחי, בהתחלה, כשלא מכירים אותה, היא כמו מניפה סגורה וסמטאותיה מכונסות אלו בתוך אלו כמו קפלים של אקורדיון, אבל אחר כך, כשמכירים אותה, היא לאט לאט נפתחת, ומי שמטה אליה אוזן קשבת זוכה לשמוע בה ניגונים" (עמ' 198). כמו צפת, כך גם אור. תהליך החלמתו של אור מהניתוח להוצאת האבן מהכליות (מוסר כליות) הוא תהליך החלמתו הנפשית מהתרחקותו מהאם והתקרבותו מחדש אליה ואל שורשי משפחתו.

חנה טואג מצליחה להכניס את הקורא, בכתיבתה הלירית והציורית אל סמטאותיה של צפת, אל בתיה המיוחדים, אל ליבותיהם של האנשים, אל היקב המיוחד, אל הגלריה המיוחדת, בית הכנסת עם הכיפה המיוחדת ואל האווירה המיוחדת של צפת. היא מתבלת כל זאת במילים שנוגעות, מילים רכות, במילים מהשפה הערבית ובסיפורי חסידות מופלאים. וכמו שדניאל מכין בסבלנות את היין המיוחד שלו כך טואג רוקחת לקורא סיפור יפהפה רגיש ומלא געגועים. וכמו שדניאל מכין בסבלנות את היין שלו, החל מהכרמים בספסופה, כך חנה משרישה את דמויותיה ומבשילה אותן אט אט, אט אט הן עולות, והן קשורות אחת לשניה ברקמה אנושית עדינה ורגישה.

נדמה כי אור הוא הדמות הראשית בספר, אולם למעשה מי שמניעה את העלילה ואת אור זאת האם, חבצלת, עצמה. כמו שכתבתי לעיל, חבצלת היא אישה של מילים, בעיקר מילים כתובות, מילים שגורמות לאור להשתבלל בדמותו אך גם להולדתו מחדש. במותה, היא משאירה לו צרור מכתבים, שהם אלו שיובילו להתפתחות וההעצמה שלו עצמו. בה, באם, כל הדמויות קשורות, ואליה כל העלילה נשאבת. היא האישה שהיה לה האומץ "להתפקר", לעזוב את העיר צפת, את משפחתה החרדית וללכת בעקבות גורלה ואהבתה האסורה ולעבור לעג'מי שביפו, לשכנות עם דיירים ערבים, היא זאת שהעזה לקרוא את טולסטוי ונשים קטנות בסתר ולבקש מאחותה ומחברתה לחפות עליה, גם כשבחרה ללמוד ציור, בניגוד גמור להוראות אביה. דמותה של האם האמיצה והסוררת לא עומדת בניגוד גמור לאחותה אסתר, האישה שבחרה להישאר, כי אם משלימה אותה. כמו ב"לאורה" גם כאן חנה טואג כותבת על נשים' על בחירותיהן ועולמן בקהילה היהודית.

הרובע הקטן, כפי שכתבתי לעיל הוא לא רק הכפילות של אור, אלא גם, ובעיקר של האם. הרובע הקטן בעג'מי הוא רובע ילדותה, זיכרונותיה ואהבותיה הישנות והגעגועים ואילו הרובע בעג'מי הוא הולדתה השנייה, המקום בו היא מגדלת את ילדיה והמקום בו היא מתה. ויתרה מכך, זאת המעגליות בסיפור: ילדותה השנייה של האם חבצלת ברובע הקטן בעג'מי, היא ילדותו של אור וילדותו השנייה היא ברובע הקטן שבצפת, מקום הולדתה של אימו.

הספר בנוי פרקים פרקים, כשהכותרת מהווה טיזר להמשך הקריאה, וכתיבתה של טואג עשירה וקולחת, נעימה רגישה ומותירה געגוע לבלתי מוכר.

 

 

טריילר לספרה של חנה טואג: הרובע הקטן

תגובות

ספר סתמי ומסובך

כתיבה מתחכמת על נושא פשטני.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מירב גולן