אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

רבקה, המתפללת הראשונה


רבקה ניגשת להשקות את אליעזר, ג'יימס טיסו, סוף המאה ה-19

רבקה ניגשת להשקות את אליעזר, ג'יימס טיסו, סוף המאה ה-19

בדברינו אלה נעיין בפסוקים כב-כג בפרק כה בספר בראשית. הכתוב מספר על רבקה וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה', והרמב"ן על אתר מציין: "לא מצאתי דרישה אצל ה' - רק להתפלל." ויחד עם זאת נוסח תפילתה חסר.[1] האם ניתן להשלימו? במדרש הגדול לבראשית נוסח תפילתה המשוער מובא כדרש: "אמרה רבקה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם כלום בראת דבר באדם לבטלה? עיניים לראות, אזניים לשמוע, פה לדבר, לב להבין, ידיים למשמש, רגליים להלך, הדדין הללו למה, הלא להיניק, ואין לי בן להיניק כאילו הן לבטלה?!"[2] בניגוד לנוסח המדומיין והאגדתי של התפילה ב'מדרש הגדול', בדברינו אלה אנו מבקשים לעמוד על נוסח תפילתה על בסיס עיון טקסטואלי ברמת הפשט, מתוך הכתוב ומה שאינו כתוב בפסוקים כב-כג.

א. וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ

על הפסוק "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא; וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה, וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ."(בר כה 21) מרחיב המדרש: "מלמד שהיה יצחק שטוח כאן, והיא שטוחה כאן. אמר לפני הקב"ה: 'ריבונו של עולם כל בנים שאתה עתיד ליתן לי יהיו  מן הצדקת הזו, אף היא אמרה כן: (לפי השלמה המובאת בהערה 7 במקום ממדרש הגדול) 'כל בנים שאתה עתיד ליתן לי, יהיו מן הצדיק הזה"[3]. המדרש מצייר את יצחק ורבקה כשווים לפני הקב"ה וכשווים בהכרתם הרוחנית, הן זה והן זו מתפללים, הגם שנוסח תפילתה חסר בכתובים.

מפסוק כב עולות לא מעט שאלות הן בתחום הצורה והן בתחום התוכן. הפסוק מורכב משלושה איברים שפותחים בפועל, החוברים זה לזה באמצעות ו' החיבור ושלוש הפעולות קשורות ביניהן בקשר סיבתי: פעולה א' מחוללת את פעולה ב' ופעולה ב' מחוללת את פעולה ג'. וַיִּתְרֹצֲצוּ (הַבָּנִים בְּקִרְבָּה) > וַתֹּאמֶר (אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי) > וַתֵּלֶךְ (לִדְרֹשׁ אֶת ה'). שלושת האיברים מתארים תהליך זרימה לוגי: הראשון מתאר את מצבה הפיזיולוגי, השני את הרהוריה על מצבה וההיסק הנובע מתפיסת מצבה והשלישי מתאר את תוצאתו של ההיסק. פשטותו המבנית מטעה. האיבר הראשון בפסוק מעלה תהיות צורניות ותוכניות כאחת. מצד התוכן, איננו יודעים אם וַיִּתְרֹצֲצוּ בא להעיד על אות מבשר חיים או על סכנת חיים. אם זה אות המעיד על תקינות ההיריון, בהמשך למה שנכתב קודם וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ - אז האיבר השני בפסוק יובן כקבלת החלטה מצד רבקה להודות לה'. אם וַיִּתְרֹצֲצוּ בא לתאר מצב פיזיולוגי חריג המעיד על סיבוך בהריון, סכנת חיים לעובר או ליולדת, אז האיבר השני יובן כהחלטה לבקש רחמי שמיים. משלוש המלים וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ לא קל להכריע למה מכוון הכתוב.

האיבר הראשון בפסוק אינו חף מתמיהות, גם מצד הצורה. למקרא שלוש המלים וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ, עולה תיכף השאלה: מה טעם מצא הכתוב לציין מה יש בכרסה לפני צאת העוברים לאוויר העולם? מדוע הסופר המקראי מקדים את המאוחר? הרי הלידה ומהלכה מתוארים אחר כך בפסוקים כד-כו, אז מדוע הכתוב מדבר על הבנים [4] שבקרבה עוד לפני שאלה נולדו? ניתן אפילו לתמוה ולשאול שאלת תם: כיצד הסופר המקראי יודע את מין העוברים בכרסה ומה מספרם בטרם אלה נולדו? גם אם נאמר שהסיפור סופר בדיעבד לאחר קרות הדברים, עולה תיכף השאלה המתבקשת: מדוע הכתוב לא שומר על סדר כרונולוגי? מדוע הכתוב משתף את הקורא במידע זה לפני התרחשותו? [5]

הקדמת המאוחר יוצרת מצג מטעה, כביכול גם רבקה כמו הקורא וְהַמְּסַפֵּר יודעת מה מִסְפָּר העוברים ברחמה ומה מינם לפני שאלה נולדו ולפני שהיא תוהה בינה לבין עצמה אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי - ולא היא. ברי, שנתונים אלה אינם ידועים לרבקה במהלך התרחשות הדברים ושאלתה לא נסמכת על מה שהסופר המקראי והקורא יודעים לפניה, עוד לפני הלידה - היפוכו של דבר - שאלתה בהמשך מתעוררת דווקא מתוך אי ידיעה ודאגה, תחושת חוסר וודאות וחרדה לסיומו התקין של הריונה ואף חשש לחייה.

אמנם ידוע שאין מוקדם ומאוחר בתורה,[6] אולם במקומנו הקדמת המאוחר היא באותו עניין ממש ובסמיכות מקום ולא בין שני אירועים מרוחקים זה מזה. הקדמה זו משבשת את הזרימה הלוגית של הסִפֵּר העומדת בבסיס מבנה החשיבה של הקורא והדמויות גם יחד, המניחה שהסובב קודם בזמן למסובב. ואף על פי כן, קשה להעלות על הדעת שהדבר נעשה מתוך רשלנות סגנונית או קושי לשמור על סדר כרונולוגי. נראה שהקדמת המאוחר נעשתה בכוונת מכוון. הסטייה מהסדר הכרונולוגי המצופה באיבר הראשון באה לומר שההתרוצצות עליה מדובר כאן, נבדלת מתופעות דומות בהריון רגיל, בגלל שברחמה יותר מעובר אחד והעוברים ממין זכר. גילוי הפרטים "הרפואיים" לקורא טרם זמנם, בא להדגיש שהתופעה יוצאת דופן עד כדי כך, שרבקה חששה לחייה ולפיכך וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי.[7] 

אם על שרה נאמר וַתַּהַר וַתֵּלֶד.." (בר כא 2) ניסוח שניכר בקיצורו הנמרץ, כאן נאמר:. וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ". ורק כעבור שלושה פסוקים נאמר ויצא הראשון וגו'. תהליך ההתעברות, התפתחות ההיריון והלידה של רבקה - נפרש על פני ארבעה פסוקים. אם קיצור הדברים בעניין שרה מלמד שהריונה "עבר חלק", הרי שאריכות הדברים כאן מצביעה על מצב שונה. המפרשים והמתרגמים נחלקים לגבי משמעות "ויתרוצצו" בין אלה הרואים בכך אות חיים המעיד על תקינות ההיריון, ועד אלה המבינים "ויתרוצצו" כתיאור של כאבים וייסורים בלתי נסבלים המביאים את רבקה לידי חרדה וייאוש. בעל לשון לימודים רפאל ברדוגו, מתרגם ויתרוצצו: נחבטו בכרסה לפיכך הלכה לבקש רחמים מריבונו של עולם.[8] נראה שהקדמת המאוחר נעשתה מתוך כוונה להעניק ממד פלסטי-ויזואלי לתיאור התרוצצות העוברים, כדי להעצים את תחושת הדאגה שיכלה לחוש בתנאי הרפואה של זמנה, כאשר כל סיבוך בלידה יכול היה להוביל למות היולדת.

ב. וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי

בתגובה להתרוצצות העוברים ברחמה, רבקה אומרת דבר תמוה, הן מבחינת תוכנו והן מבחינת מבנהו התחבירי: וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'" (בר כה 22). וַתֹּאמֶר - מה היא אמרה? מה משמעות הדו-שיח הפנימי המתואר כאן? כדברי רמב"ן שם, הכתוב חסר.[9] מאיר רוטנברג מציין כי למרות שמצאנו במקרא השמטות שונות, אי אפשר להשמיט בשאלה את הנשוא שלה. לדעתו, מובנה של המילה "זה" הוא "כאן".[10] פרשנותו למלים: וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה כָּאן אָנֹכִי? היא: מדוע אני שוהה במקום שבו אני נמצאת?.

כדי לעמוד על המבנה התחבירי באותם מקומות ולבאר סתום מן המפורש[11] עיינו באזכורים האחרים במקרא בהם מופיע הביטוי "למה זה?". הביטוי נזכר במקרא שמונה פעמים. למעט בפסוקנו, ביתר המקומות השאלה מְלֻוָּה בנשוּא בצורת פועל. [12]  רוב המפרשים חשו בחסר זה והוסיפו על פי הבנתם נשוא. רש"י מפרש ותאמר אם כן גדול צער העיבור: למה זה אנכי מתאווה ומתפללת על הריון. בעל ליקוטי מהרי"ל מקדים: "כל המפרשים על תורתנו חקרו גם דרשו לבא על כוונת הפסוק הזה."

אחדים מדלגים על איבר זה בפסוק בחינת היה תוספת מיותרת. המלבי"ם קובע ומהו א"כ למה זה אנכי שא"ל [שאין לו] פירוש. הרד"ק מפרש: ותאמר אם כן - אחר שהרגישה בעצמה זה השנוי, תמהה בעצמה ושאלה לשאר הנשים אם יש אישה שיקרה לה כך, ואמרו לא, אמרה אם כן למה זה אנכי משונה משאר הנשים בזה? ותלך לדרוש את ה'. באותה רוח מפרש אב"ע והיא שאלה לנשים שילדו אם ארע להן ככה, ותאמרנה לא. וטעם ותאמר אם כן הדבר והמנהג, למה זה אנכי בהריון משונה? הגישה הפסימיסטית ביותר מובעת ע"י הרמב"ן, והנה הכתוב חסר ואיננו שלם בפירוש הזה. והנכון בעיני כי אמרה: אם כן יהיה לי, למה זה אנכי - נמצאת בעולם, הלוואי אינני, שאמות או שלא הייתי, כטעם 'כאשר לא הייתי אהיה' (איוב י 19).

הצירוף "אם כן" נמנה על מילות סיבה במשפטי סיבה ותוצאה. מילות אלה קושרות סיבה לתוצאה על פי התבנית:  אם כך - אז כך : הואיל וכך - אזי כך. לאור זאת מוצע להבין את שאלת רבקה כך: הואיל והחיים הרוחשים ברחמי וחיי שלי נתונים בסכנה - אז מדוע אני נותרת באפס מעשה? למה זה אנכי מִתְמַהְמָהַּת? ותלך לדרש את ה'.

שמחה קוגוט הצביע על כך שבעברית המקראית מוצאים שימושים בכינוי פרוד (אני, אתה וכד') במקום בצירוף "ל"+ כינוי חבור (לי, לך וכד'). תנו דעתכם: "אתה שלום" (שמ"א כה:ו) = 'שלום לך'; "אני בינה" (מש' ח:יד) = "לי בינה", כמוכח מן הצלעות המקבילות – "לי עצה ותושיה" שלפניה, ו"לי גבורה" שאחריה. והוסיף: "והרי מכאן פתח להבנת המשפט המוקשה 'ותאמר אם-כן למה זה אנכי'. אין אפוא צורך בהשלמות ובתיקונים העולים מתרגומים ופירושים שונים שהוצעו לפסוק, ופירושו בפשטות: 'למה זה לי'".[13] בעברית עכשווית רבקה שחה לעצמה "למה זה קרה לי, למה באו עלי כל המחושים האלה?" ותלך לדרוש את ה'. דומה שביאורו של קוגוט הוא המשכנע והשלם ביותר מכלל ההצעות שהוצעו עד כה.

ג. וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'

אנו קוראים וַתֵּלֶךְ ותיכף עולות מספר שאלות: לאן הלכה? במה היה טוב המקום שאליו הלכה מהמקום שממנו הלכה? מה משמעות הביטוי לדרוש את ה'? ראוי לתת את הדעת על הזיקה בין התגלויות ובארות בספר בראשית. התגלות המלאך להגר התרחשה סמוך לבאר לחי רואי, שבקדמת הנגב, (בר טז 14) אף התגלות ה' ליצחק מתרחשת במקום שמתקדש באמצעות חפירת באר הנקראת באר-שבע.(בר כא 15-14) וקודם ציין הכתוב: וַיֵּשֶׁב יִצְחָק, עִם-בְּאֵר לַחַי רֹאִי (בר כה 11), עדות לכך שיצחק ובני ביתו התיישבו דרך קבע במרחב הסמוך לבאר זו. נראה שהבאר, שבסמוך לה התגלה מלאך ה' להגר ושאליה הלך יצחק לשוח, [14]  התייחדה ע"י צאצאי אברהם ובני ביתו שנימולו יחד עמו כמקום התבודדות ותפילה. כעבור כחמישים וחמש שנים [15]  לאחר התגלות המלאך להגר - הכתוב מתאר את פגישת יצחק ורבקה באותו מקום. (בר טז 14) בסיפור ההתגלות להגר המקביל לסיפורנו כאן, [16]  נאמר פעמיים וַתֵּלֶךְ ובשתיהן ציין הכתוב לאן הלכה. מהאמור, ניתן להבין וַתֵּלֶךְ שרבקה כיצחק בשעתו, הלכה לאותה בְּאֵר לַחַי רֹאִי המוזכרת בתחילת הפרק, אשר תושבי המקום ייחסו לה סגולת התגלות וראיה עם ה'.  

בפסוקים כב-כג נזכרות שלוש מלים, המכוונות לאיבריה הפנימיים של רבקה: בְּקִרְבָּהּ, בְּבִטְנֵךְ, מִמֵּעַיִךְ ולא ניתן להתעלם מתפקידן כמלים מנחות וממרכזיותן להבנת רוח דבריה בשיח שניהלה עם ה'. בשיח עם ה', היא הייתה עשויה לתבוע הסבר למצבה הרפואי-פיזיולוגי ולשאול למשל: מה פשר הכאבים במעיי? מה פשר התרוצצות בבטני? האם החיים שבקרבי נתונים בסכנה? האם חיי בסכנה? ומתוך דאגותיה לנסח תפילה תואמת. הגם שנוסח תפילתה אינו מונח לפנינו - לפי שתשובה הנה בחינת הד לבקשה-שאלה ניתן לשחזרו בדמיוננו על פי תשובת ה' בפסוק כג. הא-ל מפרט מה בבטנה שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ משום שרבקה התייחסה בדבריה להתרוצצות החריגה בבטנה ובקשה מהאל יש להניח, לשמור על חיי העובר או העוברים. ה' אומר וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ שוב כהד להבעת חרדותיה בגין המיחושים במעיה (בבטנה, ברחמה) ותפילתה לשלומה ולשלום החיים הרוחשים ברחמה ולהשלמת הריונה בשלום. תשובת ה' היא המשך למשפט מקדים בנוסח "אין לך מה לדאוג לשלום העוברים רבקה, הם לא רק ייוולדו בשלום ובבריאות טובה אלא שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ." בהתייחסו לענייננו אור החיים מפרש ברוח זו: "..ותלך לדרוש את ה' לבקש רחמים על קיום הריונה." 

נוסח ראי - משוער לשיח הפנימי שקיימה רבקה בינה ובין עצמה ולתפילתה לפני יהוה.

נוסח ראי אפשרי לתפילת רבקה

אלי, מה פשר החבטות בקרבי? מה פשר הרעשים וההתרוצצות הזו, אנא אלי שמרני, ברכני ברפואה שלימה, השגח עלי ועל הוולד שבְּקִרְבִּי.

אנא אלי, שמור על חיי ועל חיי העובר אשר בְּמֵּעַי, שמור על בריאותי והקל עלי את הלידה, שתהא נטולת סיבוכים ותחול במועדה. 

מענה הא-ל

וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ

וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ;

             

וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה', מה משמעות דרישת ה' במקומנו? ביטוי זה נזכר פעמיים ביחס לשאול ובכל אזכור במשמעות הפוכה. בראשונה שאול הולך לִשאול את שמואל איפה ימצא את האתונות. [17] ובשנייה שאול הולך לשאול את בעלת האוב מה יהיו תוצאות המלחמה בפלישתים.[18] הדרישה השנייה זוכה לביקורת חמורה בדברי הימים ומתוארת כמעילה בה', כסיבת מותו והעברת המלוכה לבית דוד, "וימת שאול במעלו אשר מעל בה' על דבר ה' אשר לא שמר וגם לשאול באוב לדרוש. ולא דרש בה' וימיתהו ויסב את המלוכה לדויד בן ישי" (דברי הימים א' י 14-13)  ההנגדה בין לדרוש באוב ובין לדרוש בה' מנהירה את המשמעות המדויקת שהכתוב מייחס לביטוי זה. הדרישה בה' אינה רק עניין פונקציונאלי של רצון לדעת כיצד ייפול דבר בעתיד, בעצם הדרישה מביע הדורש אמונה בה', ואת תפיסת עולמו המונותיאיסטית, בעוד שהדרישה באוב נתפסת כביטוי לתפיסת עולם אלילית המבטאת אי אמון בה'. לאור זאת ניתן להבין וַתֵּלֶךְ כפעולה המגלמת אקט אמוני של הליכה לעבר אותה ישות טרנסנדנטית נטולת ייצוג גשמי בניגוד לשאר עובדי האלילים בכנען. אם על שאול נאמר: ולא דרש בה' לגנאי הרי שאת הכתוב על רבקה: וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה', יש להבין כשבח. ביטוי זה מוזכר בפעם הראשונה במקרא בהתייחסות לרבקה. רבקה הנה האישה הראשונה במקרא ההולכת במודע ובמחשבה תחילה, לאחר שיג ושיח פנימי, לדרוש את ה' ותפילתה נענית, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וגו'.

ד. התפילה כפרקטיקה אימונית

אמנם כן, הפועל פלל על נטיותיו השונות, לא מופיע בשני הפסוקים המהווים מושא לעיון זה, ואף על פי כן, ברי שהפעולה המיוחסת ליצחק ורבקה זהה לזו שביצע אברהם בתפילתו לפתיחת רחמן של אשת אלימלך ואמותיו. שם נאמר וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם, אֶל-הָאֱלֹהִים – וכאן וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה. שם וכאן מתואר רצף נסיבתי וסיבתי דומה. תחילה מספר הכתוב על מקרה של עקרות, בהמשך אחת הדמויות פונה אל האל ובעקבות הפניה רחמה של האישה נשואת הסיפור נפתח. מהקשר הדברים עולה כי, תפילה, עתירה ודרישה הנן מלים בעלות משמעות שקולה או דומה מאוד ואולי אף זהה. 'התפילה' כמושג סמנטי מתוספת למילון המקראי בפרק כ' המספר על ירידת אברהם לגרר. 'התפילה' בהופעתה הסמנטית הראשונה במקרא עולה בהקשר לעקרות והתעברות. ויתפלל אברהם, אל-האלוהים; וירפא אלוהים את-אבימלך ואת-אשתו, ואימהותיו--וילדו. כי-עצור עצר יהוה, בעד כל-רחם לבית אבימלך, על-דבר שרה, אשת אברהם. (בר כ 18-17) תבנית זו (עקרות> תפילה> התעברות – או בצורתה השנייה – סיבוך בהריון> תפילה> לידה תקינה) חוזרת כאן בהקשר לרבקה. אם שרה תולה את סיבת עקרותה בה' ומציעה לאברהם לקחת את הגר לאישה הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת (בר טז 2), קרי, היא מכירה בכך שהאל הוא זה המונע ממנה פרי בטן, ובמשתמע כי הוא זה היכול לתִּתּוֹ לה, ולמרות הכרתה וכמיהתה לפרי בטן אין היא מתפללת, אלא מציעה לאברהם לקחת את הגר לאישה שמא ואולי תוכל להבנות ממנה. רבקה לעומתה, בעקבות החבטות העזות בבטנה וחרדותיה מפני הפלה או לידה מוקדמת הולכת לדרוש את ה'. לא רק שתפילתה החרישית נענית אלא זאת אף זאת, ה' משיב לה, שח עמה, מנחם אותה ומבטיח לה גדולות ונצורות. חווית ההיריון, מזמנת בהכרת האישה רפלקסיה ישירה וטבעית בענייני בורא ובריאה. שותפותה בבריאת האדם הנה בבחינת זימון בלתי אמצעי לתהיות מטאפיזיות על הבריאה ותכליתה. חז"ל הבליטו את הזיקה בין תפילות נשים במקרא ועקרות.[19]  נוסף על תפקידה האינסטרומנטלי-תרפויטי (להקל על מצוקת המתפלל, לשמר פולחנים וסטרוקטורות דתיות). ייעודה של התפילה הוא גם פילוסופי-אפיסטמולוגי. לתפילה תפקיד הכרתי, שכן בתיווכה, הנשגב נוגע בגשמי, המטפיזי בפיזי והטרנסצנדנטי באימננטי. התפילה ואפילו התפילה החרישית זו המתקיימת בלב המאמין כשיח פנימי בלבד, שאינו גלוי לאיש למעט למתפלל עצמו, מעצימה את יכולת האדם להשיג ולהנכיח בהכרתו את הטרנסצנדנטיות האלוקית. אם שרה הנה האישה המונותיאיסטית הראשונה במקרא, הרי שרבקה בנוסף, הנה המתפללת הראשונה לאלוקי אברהם, האישה המתפללת הראשונה על פי המקרא, המרחיבה לדורות את חווייתה האימונית של האישה בעולם.

      יעקב הדני מבחין בין "דרישת ה'" ל"דרישה מה'".[20]  בין שדבריה נאמרו כתפילה, כמיהה לה' ובקשת רחמים לקיום הריונה בין שדבריה יפורשו כדרישה מה' לקיים את הבטחותיו לאברהם ואת הברכות שנתברכה בהן על ידי בני משפחתה מתוך זעקה פנימית, בדעה איתנה ועמידה על צדקתה ברוח הבירור שניהל אברהם עם ה' להצלת סדום, ה' בהתגלותו נענה לה ומפייס אותה: שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר".

הערות

[1] במקרא מוכרות תפילות יחיד רבות, משה נשא תפילה לרפא את מרים אחותו מן הַצָרַעַת: "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (במדבר פרק יב, יג). חנה נשאה תפילת הוֹדָיָה לאל על הוּלדת בנה שמואל, לאחר שנות עקרוּת ממושכות "וַתָּקָם חַנָּה, אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה... וְהִיא, מָרַת נָפֶשׁ; וַתִּתְפַּלֵּל עַל-יְהוָה,...וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר, יְהוָה צְבָאוֹת אִם-רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא-תִשְׁכַּח אֶת-אֲמָתֶךָ, וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ, זֶרַע אֲנָשִׁים--וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל-יְמֵי חַיָּיו, וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ. (שמואל א, פרק ב, א-י). המקרים שבהם צוינה לשון התפילה כבמקרים של משה וחנה מעטים. כתפילת רבקה שלפנינו כאן, אנו פוגשים במקרא תפילות רבות יותר שתוכנן ולשונן לא הובאו כלל.

[2] מדרש הגדול על חמשה חומשי תורה, דוד ב"ר עמרם העדני ; תשל"ה-תשל"ו, ירושלים: מוסד הרב קוק. בראשית עמ' תלה.

[3] ילקוט שמעוני, בראשית פרק כה. לנכח אשתו - מלמד שהיה יצחק שטוח כאן והיא שטוחה כאן. אמר לפני הקב"ה: רבש"ע, כל בנים שאתה עתיד ליתן לי יהיו מן הצדקת הזאת! אף היא אמרה כן.

[4] בנים: קרי, יותר מעובר אחד ממין זכר.

[5] בשלב זה של הסיפר, הכתוב מספק לקורא מידע מיותר שאינו צריך לו, הרי באותה מידה, יכול היה הסופר המקראי לכתוב "ותחוש התרוצצות בקרבה" בלא לציין שיש יותר מעובר אחד ולא את מין העוברים לפני הלידה.

[6] יוסף ברכיה, "אין מוקדם ומאוחר בתורה" עיון בשיטות רש"י ורמב"ן לסדר הפרשיות בחומש שמות, דף שבועי מספר 695.

[7] ספורנו מפרש: וַתּאמֶר אִם כֵּן. אחרי שהדבר כן שמתרוצצים, ויש לחוש שימות אחד מהם ואסתכן אני בלידה, כמנהג בלידת עובר מת.  בראשית רבה סג ה, תרע"ב, עמ' 681.

[8] רפאל ברדוגו, לשון לימודים, בראשית כה 22, מהד' 2001.

[9] רמב"ן המביא בדבריו גם את רש"י ואת ראב"ע מפרש: 'ותאמר אם כן למה זה אנכי' - אם כן גדול צער העיבור, למה זה אנכי מתפללת ומתאווה על ההיריון. לשון רש"י. ואיננו נכון. ורבי אברהם אמר כי שאלה את הנשים אם אירע להם ככה ותאמרנה לא, ותאמר אם כן - הדבר והמנהג, למה זה אנכי - בהריון משונה. והנה הכתוב חסר ואיננו שלם בפירוש הזה. והנכון בעיני כי אמרה: אם כן יהיה לי, למה זה אנכי - בעולם, הלוואי אינני, שאמות או שלא הייתי, כטעם 'כאשר לא הייתי אהיה' (איוב י:יט).

[10] מאיר רוטנברג, "פירוש לשאלת רבקה "למה זה אנכי?" בית מקרא 29, ירושלים תשמ"ד 1984, עמ' 219-218.

[11] רמב"ן המביא בדבריו גם את רש"י ואת ראב"ע מפרש: 'ותאמר אם כן למה זה אנכי' - אם כן גדול צער העיבור, למה זה אנכי מתפללת ומתאווה על ההיריון. לשון רש"י. ואיננו נכון. ורבי אברהם אמר כי שאלה את הנשים אם אירע להם ככה ותאמרנה לא, ותאמר אם כן - הדבר והמנהג, למה זה אנכי - בהריון משונה. והנה הכתוב חסר ואיננו שלם בפירוש הזה. והנכון בעיני כי אמרה: אם כן יהיה לי, למה זה אנכי - בעולם, הלואי אינני, שאמות או שלא הייתי, כטעם 'כאשר לא הייתי אהיה' (איוב י:יט).

[12] למשל: "כי תקנה עבד עברי" - אין אנו יודעים אם המשמעות היא: "עבד שהוא עברי" או "עבדו של עברי", ואפילו עבד כנעני העובד אצל עברי. ת"ל במקום אחר "כי ימכר לך אחיך העברי" עברי לגזירה שווה, מה להלן בבן ישראל הכתוב מדבר, אף כאן בבן ישראל (מכילתא ורש"י פרשת משפטים.)

[13] - 1. וישאל יעקב, ויאמר הגידה-נא שמך, ויאמר, למה זה תשאל לשמי; ויברך אתו, שם.." (בראשית לב: יב), 2: ויצמא שם העם למים, וילן העם על-משה; ויאמר, למה זה העליתנו ממצרים,.." (שמות יז: ג), 3: כי-מאסתם את-יהוה אשר בקרבכם, ותבכו לפניו לאמר, למה זה יצאנו ממצרים.." (במדבר יא: יא), 4: ויאמר יהוה אל-יהושע, קֻם לָך; למה זה, אתה נפל על-פניך. (יהושוע ז: י), 5: ועשית חסד, על-עבדך.....ואם-יש-בי עון המיתני אתה, ועד-אביך למה-זה תביאני.." (שמואל א, כ: ח), 6:  ויאמר יואב, למה-זה אתה רץ בני.." (שמואל ב, ג: ח), 7: למה-זה לי לבונה משבא תבוא, וקנה הטוב מארץ מרחק.." (ירמיהו ו:כ). כאן הביטוי משמעו "למה אני צריך לבונה?"

[14] ראו: ש' קוגוט, "שימושים חליפיים בכינויים פרודים ובכינויים חבורים להבעת קניין בעברית המקראית", עיוני מקרא ופרשנות ג (ספר זיכרון למשה גושן-גוטשטיין, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן), רמת גן תשנ"ג, עמ' 411-401.

[15] יצחק היה בן ארבעים בנשאו את רבקה, ישמעאל נולד בהיות אברהם בן שמונים ושש (בר, טז: טז) ויצחק בהיותו בן מאה. (בר כ 5) על ארבעים שנות יצחק לפיכך יש להוסיף את הפרש הגיל בן יצחק וישמעאל, קרי ארבע עשרה שנה.

[16] ההקבלה בין סיפורי ההתגלות להגר ולרבקה ראויה לדיון נפרד ואכמ"ל.

[17] "לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלהים לכו ונלכה עד הראה כי לנביא היום יקרא לפנים הראה". (שמו"א ט 9)

[18] "ויאמר שאול לעבדיו בקשו לי אשת בעלת אוב ואלכה אליה ואדרשה בה ויאמרו עבדיו אליו הנה אשת בעלת אוב בעין דור". (שמו"א כח 7)

[19] בראשית רבה מה 4, תער"ב עמ' 450.

[20] יעקב הדני, "המתפללת", בתוך: זכור דבר לעבדך, בעריכת שמואל גליק, ירושלים תשס"ז, עמ' 103-119.


 

 

ביבליוגרפיה

אביעזר נתן, "ויאהב יצחק את עשו... ורבקה אֹהבת את יעקב", באתר של אוניברסיטת בר-אילן

בראשית רבה, מהדורת תיאודור אלבק, ברלין תער"ב 1912.

ברדוגו רפאל, לשון לימודים [מהדיר - משה בר-אשר], ירושלים תשס"ב 2001.

ברכיה יוסף, "אין מוקדם ומאוחר בתורה" עיון בשיטות רש"י ורמב"ן לסדר הפרשיות בחומש שמות, דף שבועי מספר 695.

דרורי יוסף, לשם מה יצא יצחק לעת ערב? פרשת חיי שרה, המרכז ללימודי יסוד ביהדות ע"ש הלנה ופאול שולמן, תשנ"ח 1998.

יעקב הדני, "המתפללת", בתוך: זכור דבר לעבדך, בעריכת שמואל גליק, ירושלים תשס"ז, עמ' 103 119.

קוגוט שמחה, "שימושים חליפיים בכינויים פרודים ובכינויים חבורים להבעת קניין בעברית המקראית", עיוני מקרא ופרשנות ג', (ספר זיכרון למשה גושן- גוטשטיין, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן), רמת גן תשנ"ג 1993.

קלדרון עבי, "רבקה - מבט אישי נועז", בתוך: ד"ר לאה מזור: על מקרא הוראה וחינוך

רוטנברג מאיר, "פירוש לשאלת רבקה "למה זה אנכי?" בית מקרא 29, ירושלים תשמ"ד 1984.

שמש יעל, "רבקה - אישה חזקה ללא כוח רשמי", באתר פרשת השבוע של אוניברסיטת בר-אילן

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן אלבו