אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הכח המדמה / ריקי דסקל


הכח המדמה / ריקי דסקל

הכח המדמה/ריקי דסקל, עם עובד, 2012, זוכה פרס אקו"ם לעידוד פרסום יצירה

"הרגשתי מועקה, קראתי לזה אושר":

ספרה של ריקי דסקל הוא בעצם מסע מופלא, חדור רליגיוזיות עמוקה ומשכנעת, ("בּשִׁורָה שֶׁל אוֹתִיוֹת מֵאוֹר/ לְרֹחַב מִצְחִי/ רָצוּ הַמִּלִּים/ אֲדֹנָי הוִא הָאֱלֹהִים" - עמ' 9) אל שרשי הזכרון הנעדר, באמצעותו תוכל להגדיר את זהותה היא. להגשמת מטרה זו היא מגייסת את "הכח המדמה", מונח הלקוח מלשון ימי הביניים, על מנת להשלים את פאזל חייה חסר החלקים. על פי הרמב”ם, לאמנים כח מדמה משוכלל ביותר, ולו שני תפקידים: (א) להנכיח את רשמי החושים גם בהיעדרם. הכוונה היא ליכולת לשמרם ולשחזרם כזכרון חי ומוחשי, הנחווה כנוכח ממש. ב) להרכיב ולהתיך את מושאי החושים ולייצר מהם דברים שלא בנמצא בעולם האמיתי, להמציא יציר דמיוני.

היום היינו קוראים לזה לייצר "דימויים" או "ייצוגים" מנטליים. לפי ר' נחמן הכוח המדמה, הוא אותו החלק באישיותנו ובמבנה הנפשי והרוחני שלנו שפועל במרחב של דמיון. הכוח המדמה נמצא לא רק בזמן שאנחנו מדמיינים בהקיץ או חולמים בשינה, אלא  הוא בעצם חלק מדפוסי החשיבה הבסיסיים שלנו. יש בנפש של כל אדם עולם של דימויים שמגדירים עבורו איך דברים אמורים להיות ולפעול. ובלשוננו, אלו הן פרדיגמות,  משקפיים, שאנחנו מחזיקים בתוכנו, דרכם אנו מפרשים את המציאות ולפיהם אנו פועלים, כאשר הם בעצם סוג מסוים של דמיון. לכל זה, ואולי אף ליותר, מכוונת המשוררת בכותרתו של הספר היפה המיוחד הזה. במשמעות השגורה היום, באמרנו "דמיון" אנחנו מתכוונים, בדרך כלל, לכוח יצירתי הנובע מן המאוויים הכמוסים והתשוקות שמקורם בתת מודע הייצרי הפרוידיאני או מן האנרגיה הדיוניסית – לפי משנתו של ניטשה.

המיוחד והמעניין בספרה של ריקי דסקל הוא שהיא מגייסת את כח הדמיון אל האינטלקט דוקא, אל תהיות היפותטיות אפשריות, כי "הולם בה הכוח המדמה של המילים" אשר "לוקח את חמשת החושים לסיבוב" (עמ' 79) בהיותה דור שני לניצולי שואה, היא משתמשת בראש וראשונה, באותו הכח המדמה על מנת להשלים פרקים חסרים בביוגרפיה המשפחתית, השבטית והלאומית ולמלא את פערי הזכרון, או בעצם לשחזר את הזכרון שמלכתחילה לא נוצר, ואם נוצר, הרי שהושמד יחד עם הזוכרים. כך היא יוצרת סיפורים אפשריים, היפותטיים, שלעולם לא תוכל לאמתם. את החסר הזה היא לוקחת עמה בעת מסעה  לאוסטריה ולגרמניה, לחפש את שרשי המשפחה. שם העבר  כמו קם לתחייה ודרכו היא חווה את ההווה. כמו בשיר "כך נראתה ברלין שלי לפני חמש שנים" עמ' 15 ו-16, אותו היא מסיימת כך: "כָּל הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת נְכוֹנוֹת אִם כִּי לֹא בְּאוֹתוֹ הַסֵּדֶר./ כָּל הָאֶפְשָׂרֻיּוֹת לֹא נְכוֹנוֹת פְּרָט לְעֻבְדָּה/ שֶׁכָּל בְּנֵי מִשְׁפַּחְתָהּ שֶׁל אִמִּי עָלוּ הַשָׁמַיְמָה בִּצְרִיחָה/ וְהָפְכוּ לְאָבָק פּוֹרֵחַ וּלְעָשָׁן מִתְכַּלֶּה". ומה הוא הסיפור ההיפותטי ומה הן האפשרויות המוצעות כדאי לקרוא בשיר היפה והמעניין הזה.

באותו האופן ממציאה המשוררת את "הילדה הִילְדֶה מאיֶיר שהייתה גם אם לא הייתה" (עמ' 17-18). היא בוראת את דמות הילדה היהודיה (כך נרמז משם משפחתה) ואף את הדמיונות שהיו יכולים להיות לילדה הזו: "אֶת חֲזִית הַבַּיִת דִּמְיְנָה הִילְדֶה כּפַרְצוּפו חֲמוּר הַסֵּבֶר שֶׁל קָצִין פְּרוּסִי;/ שְׁנֵי חַלּוֹנוֹת עֲלִיַּת הַגָּג עֵינָיו, הַחַלוֹן הֶעָגֹל שֶׁל קוֹמַת הַבֵּינַיִם אַפּוֹ/ דֶּלֶת הַכְּניִסָה הַמְּקֻמֶּרֶת שְׂפָתָיו הַמֻּפְשָׁלוֹת בְּהַבָּעָה שֶׁל / חֲשִׁיבוּת עַצְמִית מְהוּלָה בְּקֹצֶר רוַּח". והמשוררת ממשיכה את חוט מחשבתה של הדמות "אִם לִילוֹ תַּגִּיד לִי מָחָר עוֹד פַּעַם מַשֶּׁהוּ/ אֲנִי אֶצְבֹּט אוֹתָהּ עַד שֶׁתִּצְעַק." זוהי היפותזה משוערת של קיום אנושי של דמות שנספתה, שלא יכולה היתה לדעת שכבר לא יהיה לה
 עתיד: "אֲבָל לֹא הָיָה עוֹד מָחָר/ וְהִילְדֶה צָבְטָה אֶת עַצְמָהּ עַד שֶׁצָעֲקָה." (שם) כך היא ממציאה את "בלדה אפשרית על מלכה באב"ד מברודי" (עמ' 44) שיר המוקדש לחיים באר, אליו כדאי לשים לב במיוחד, ועוד רבים משירי הספר הנודדים בין כאן לשם, בין עכשיו לאתמול, בין חיים ומוות. המשוררת מגייסת את הכח המדמה להעניק חיים, להקים לתחייה, את מי שהיו, ולא נותר מהם זכר. בלשון מרובדת, קונוטטיבית ולא מעט אירונית היא משחזרת לפנינו את המסע הזה שתמיד מסתיים ללא תוצאות ממשיות. "וּבְלַהַט הַדֶּלֶת הַמִּסְתּוֹבֶבֶת לֹא נִתָּן עוֹד  לְהַבְחִין/ בֵּין הַיּוֹצֵא לְנִכְנָס, בֵּין הָרוֹמֵס לַנִּרְמָס/ בֵּין הָרוֹצֵחַ לַנִּרְצָח/ כִּי כָּל יוֹם שֵׁעוֹבֵר שׁוֹפֵךְ חוֹל חָדָשׁ עַל עוּגַת הַזְּמַן/ וְכָל לַיְלָה שֶׁיּוֹרֵד מַלְבִּין אֶת שְׁבִיל הֶחָלָב/ וּמְמָרֵק אֶת כּוֹכָבָיו" (עמ' 19). כאן לשונה האירונית מהדהדת  את "החרב המתהפכת" ומחליפה את "שופך אור" לשופך חול (מזכיר את " זורה חול בעיניים). ובהמשך היא מתארת את "גינת ביתו של מקס ליברמן על גדות הוונזה הירוקה מתמיד" (שזו כותרת השיר בעמ' 19)  בביטויים הלקוחים משיר השירים "כרביבים עלי פוטסדאמר פלאץ ומגדליו --- וביום ההוא ה רב ינוסו הצללים".

מכאן יוצא שככל שתתאמץ המשוררת להטליא את חורי הזכרון, לעולם לא יעלה בידה לדעת מה באמת קרה לאנשים שמצאו את מותם בשואה. לעולם גם לא תצליח לשחזר באופן מלא ומדויק את הזכרון האישי ולא את הקולקטיבי. תשאר התהייה בלבד, האין הלאקאניאני, שמתאווה להתמלא, והוודאות היחידה תשאר וודאות המוות, שרבים מן השירים מטפלים בו. יוותר הזעם שאין לו פורקן, זולת בשירים. על רקע זה בולט בספר מבטה הרענן והמפתיע של המשוררת, שלמרות הקושי הרגשי, הוא מלא חמלה ["הרוח שבי בחבלים נעלמים/ נרתמת/ אל המסמר המעוקם/ אל הצנור הקרוע/ אל מחורר והפצוע" (65)], אופטימי וחדור אמונה, כי -  "זֶרֶם שֶׁל אוֹר פּוֹרֵץ אֶל הַבּוֹר" (עמ' 67). זהו ספר שירה שעל אף התמודדותו עם תחושות קשות ביותר, מתגמל את קוראיו, כי יופיו העצוב מציע גם אופציה של נחמה, קרי – אמונה ויופי.

 

תגובות

מועקה ואושר

ברכה -- כתבת כה יפה; מועקה ואושר כרוכים אהדדי בשיריה של ריקי דסקל.
צדוק

מאמר מעניין מאד. ניתוח מעולה של השירים ומקור עוצמתם.

מאמר מעניין מאד. ניתוח מעולה של השירים ושל מקור עוצמתם.

התמונה של אביגיל אגלרוב

שינוי בכיוון המחשבה.

למרות שאני לא כל כך אוהבת שירה, אולי בלשון המעטה, המאמר הזה פתח אותי קצת לשנות את כיוון המחשבה.
תודה!

יש טקסט אחר

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ברכה רוזנפלד