אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ראובן רובין – צייר נשמת הארץ


התמונה של עמוס אריכא
ראובן רובין – צייר נשמת הארץ

ראובן רובין – צייר נשמת הארץ. דיוקן עצמי (1924) מאת ראובן רובין. שמן על בד

התכונה המוכרת מכבר, קנאת סופרים, מסכמת למעשה בין היתר מאבקים יצריים במרחב בו מתקיים לוז יצירה וחקר תבל ומלואה. המושג "סופרים" במקרה המיוחד הזה כוונתו לאנשי רוח העוסקים ביצירה, במחקר ובהמצאה. כלומר, כל מי שמוסיף מרוחו נגיעה במכלול השינויים בתבל, נמנה עם אלה שגם מכירים את התופעה הברוכה של קנאת סופרים. רווח גדול בצדה, גם כשהיא באה לפגוע, להקטין ואף להקהות במכוון מחסדי כישרונותיהם של אחרים. מי שנפגע מקנאת חבריו במשך שנים לא מעטות שלא בצדק, היה הצייר הנחשב ראובן רובין התל-אביבי שהחודש מציינים ארבעים שנה למותו.

יצא ומזלי יילד אותי לתוך אותה נחלה רבת-חתחתים ומהמורות, שבה מתמקדים רבים מבין אלה שהזכרתי לעיל על דרך ההכללה. משחר גדלתי במחיצת יוצרים שביניהם גם כאלה שקנאתם היא איבה מכלה. כבר בילדותי הייתי עד לתופעה של מלחמת דעות דוקרנית, במלוא קשת של דקויות, בין יוצרים על יוצרים. יצא ובין השמות הראשונים של ציירי ארץ-ישראל זיהיתי כבר אז את שמו של האמן ראובן רובין, שכמעט ולא נעדר משיח אמנותי שעניינו יוצר ויצירה בארץ. לעתים שמעתי דברי הערכה וקילוסין לעתים דברים בגנותו, שאחד הקשים בהם התכוון לקצץ בשיעור פאר קומתו באמצעות הגדרתו כ"דקוראטור", משמע תפאורן.

מצאתי עצמי שלא בכוונתי מעורב לאורך משעולי הצר בלקיטת הערכות ודעות על אמנים, ציירים, פסלים, שחקנים ומלחינים. תחילה קלטתי פרטי רכילויות שכאלה במשורה ואחר-כך בטפטוף גובר כשבשנת 1945, בהיותי כבן אחת עשרה ומשהו התקבלתי כתלמיד בסטודיה לציור ופיסול של אהרון אבני הצייר והפסל משה שטרנשוס.

מהר מאד קלטתי כי קלחת היצירה התוססת מקיפה הרבה יותר מסתם ציור ופיסול. היא מרחיבת דעת על זרמים וגישות מתנגחות בזירת היצירה. באותה שנה, 1945, כשהחל להתבסס ניצחון בני-ברית במלחמת העולם השניה, התחדשה מלחמת גוג ומגוג במחוזות היצירה שהתחילה לפני כמה עשרות שנים עם התעצמות הביטוי האמנותי המודרני. ככל שהגבולות הקיימים נפרצו בפני חדש, גברה העוינות ליצירה פיגורטיבית אפילו היא עזה במקוריות וברוח יצירה מופלאה, כמו אצל ראובן, וראה בו ובה יעד לגימוד.

הויכוחים שהחלו לבעור בחוגי אמני ארץ ישראל בין לבין התעצמו במהלך שנות השלושים, אך צליליו החריפים לעיתים עד בוטות הונמכו במהלך המלחמה הנוראה. אולם כבר בסוף ארבעים וחמש, זמן קצר לאחר כניעת גרמניה הנאצית בחודש מאי, עם שובם הביתה של אמנינו משדות הקטל, חזרו להישמע הדי נרגנות המבדילים בהתרסה בין ישן לחדש. בהמשך קמה אחת מקבוצות האמנים המרגשים ביותר, "אופקים חדשים".

אולם ראובן כבר עד אז יצר עולם משלו באמנותו וכבר אי-אפשר היה להתעלם מהישגיו המובהקים תוך משיכת-כתף. אי-אפשר היה לגרוע מחשיבותו מפני שגם אמנים מודרניים חשובים, ציירי נופים ואדם בעלי מכחולים עזים ומקוריים כנחום גוטמן, משה מוקדי, מרדכי לבנון, הולצמן, ואפילו כאלה שהפכו לשופרי המודרנה כיוסף זריצקי, משה קסטל, אברהם נתון, רוברט בזה, יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטמצקי, לא התנתקו לחלוטין מהחיבוק המפרה של הציור הפיגורטיבי. גם לא כשאחדים מהם חיפשו את עולמם במופשט. אני יכול להעיד על-כך כעד מאותן שנים כאשר נמניתי כצעיר התלמידים בסטודיה של שטריימכן וסטמצקי במעלה גבעת הטרשים שמעל הירקון.

רשימת האמנים החשובים שנהנו משני העולמות ארוכה בהרבה מאלה שהזכרתי  ויקצר מצע מלהזכירם בשמותיהם. לא מעטים מביניהם הכרתי ולמדתי להוקירם, תוך הבנה שלמה כי גם מפלסי דרכים חדשות הציבו תחנות מרתקות מבלי שיהיה צורך לנגח אחרים שציירו בשונה מהם בנתיביהם.

את ראובן לא הכרתי אישית, אף כי פה ושם, באירועי תרבות מסויימים כמו בהצגות בכורה, ראיתיו לעתים. איש תמיר וגבה קומה היה, כמעט צנום כדוגמן בעל ראש לוכד-עין ברוחניותו; מצחו גבוה ורחב ואילו פניו ככל שהם מתארכים לעבר סנטרו הם נעשים צרים יותר ויותר, כמעט כמו מרודדים להתאים עצמם לאורכו. דומה וניתן להבין את סגולותיו החיצוניות האלה בציור הגדול שלו, הנקרא "משפחתי", ובדיוקנאות האחרים משל עצמו.

ראובן נהג לצייר את דיוקנו כמו מתוך ענווה, בעדינות, כחושש שיאבד את הקו הענוג המשתפך מלוא צדודיתו, לעתים, בעיקר בצעירותו הוא הרשים כמטאדור נועז לוחם-זירה, ובהתבגרו שיקפו הדיוקנאות שלו דמות של הוגה דעות שמי שמתבונן בו לא ישכח את דיוקנו המרשים. גם אמנים אחרים תיארו אותו היטב ביצירתם. דוגמא בולטת להיותו נושא ביצירת אחרים נמצאת בדיוקנו שפיסלה גדולת הפסלות הישראליות, חנה אורלוף.

כאילו משכה חוט דק מן הדק מדיוקנותיה של ז'אן אבוטרן, נסיכת מונמרטר היפהפיה, שצוירה פעמים רבות בידי מאהבה אמדיאו מודיליאני, חבר וידיד של חנה אורלוף. זהו דיוקן המעיד על קסמו של הדוגמן והן על כוחה של היוצרת.

מי שראה את ראובן לא יכול היה לשכוח אותו. מי שראה את ציוריו, זכה אם הם מילאו את לבו ביופיה המסתורי של ארץ-ישראל.

גם אני לא שכחתיו מאז שציור גלילי יפהפה שלו נוסף בשנות השלושים לאוספם הפרטי של דודי יעקב ודודתי חיה. אני זוכר אותו יום כשהייתי ילד באחת הכתות הנמוכות של העממי וכבר נעשיתי מודע יותר ויותר ליצירותיהם של אמנים. כמנהגי מדי שבוע ביקרתי בדירתם של הדוד והדודה, שביתם גבל בחצרם של חבריהם נחום ודורה גוטמן. בדירתם נמצאו אז כמה וכמה ציורים נפלאים גם של נחום שמנעוריו היה חבר קרוב של הדוד יעקב. שניהם נמנו עם קבוצת הצעירים שנשארה במלחמת העולם הראשונה בתל-אביב הזעירה לשמור על רכוש התושבים היהודים שגורשו בצו השלטון העותמני בגלל החשד שהם נוטים חסד לבריטניה.

מדי פעם הופתעתי לגלות יצירה חדשה בדירה רחבת הידים בשדרות רוטשילד, במרחק כמה עשרות מטרים מבית "הבימה", שעקב המלחמה נדחתה השלמתו בשנים. הפעם נכבשתי על ידי ציורו של ראובן. היה זה ציור שמן בגודל של כששים ס"מX  חמישים ובו נוף גלילי שאפיין את ציורי נופי הגליל של ראובן.ןבמרכזו צוייר עץ זית עתיק-יומין ומכסיף בבלוריתו, וממנו הסתעפו משעולים מתפתלים בין ההרים הנבלעים בערפילי בוקר, שהיו מסימני ההיכר ברבים מהנופים שהונצחו בידי הקוסם ראובן.

מעולם לא שכחתי את הרגע הזה ורגעים אחרים בהם חזרתי והתבוננתי ארוכות בציור ששבה את עיני ולבי. היה משהו מיוחד באותו ציור כאילו הוא חי עד שניתן היה להשתכר מהבושם הדק שכמו הפיץ מתוכו. הצייר המנוח אברהם גולדברג אמר לי פעם, כעבור שנים רבות, כי צייר שגילה את נוסחתו, כאילו הוא משמיע צליל משלו. אותה אמירה של גולדברג העירה בתוכי שוב את זיכרון הנוף המכשף של אותו ציור.

כנראה שכך הרגשתי כבר אז כילד מול הציור הגלילי הנושם של ראובן. אבל נזקקתי לעוד שנים של מעקב והרחבת הכרותי עם יצירותיו בכדי לגבש דעה מוצקה כי ראובן רובין לא רק היה צייר גדול, אלא בעל מכחולים של משורר חכם שיצירתו תלווה אותנו כנכס נדיר גם בדורות הבאים.

כשהגיע ראובן בפעם הראשונה לארץ-ישראל היה זה בשנת 1912. הוא היה בן תשע-שרה בהגיעו מרומניה בה נולד. בחזונו ראה עצמו מוצא בציוריו את ארץ התנ"ך, מגלה אותה מחדש. הוא השאיר מאחור משפחה גדולה בה היו לו שניים-עשר אחים ואחיות כדי למצוא לעצמו ביטוי משלו. באחד המסות הראשונות שנכתבו עליו בידי מבקר האמנות אלפרד ורנר  טעה המבקר בקביעתו כי "ראובן התכוון ליצור אמנות בעלת שורשים עמוקים בפולקלור היהודי העתיק וברוח התנ"ך."

חלפו שנים ומצאתי עצמי מתרחק מהגדרה רופפת זאת, כמעט סתמית, של מר ורנר. במרוצת הזמן  התבהר לי כי המושג הזה, פולקלור, אכן חטא כנגד ראובן חטא שהתקשה להיפטר מעולו שנים לא מעטות. כיום חשוב לחזור ולהדגיש כי ראובן היה צייר מדהים מתחילתו שבא לארץ שרק ניכרו בה סימני לבלוב ראשונים הדוחקים מדבר לאחור. בצניעות ומתוך הדרת-כבוד אני מרשה לעצמו לומר כי ראובן מצעדיו הראשונים כצייר ארץ-ישראלי היה צייד נשמת הנופים העתיקים, שלא מעטים מהם עתידים היו להיחשף במרוצת המאה ועשרים.

עד אז נוספו עוד ועוד בדי צבעים מופלאים ורבים של ראובן, יוצאי כפותיו שהתחברו כעדים לתמוך דווקא בהגדרה הפואטית והקולעת של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק כבר בשלהי שנות העשרים של המאה הקודמת שעמד על גדולתו של ראובן. וכך פסק המשורר שמתחילתו היתה בו חיבה עמוקה לאמנים יוצרים: "מי שרוצה לראות את ארץ-ישראל, - אותה ואת המחובר לה, בטהרתה העליונה – ילך אצל ציורי ראובן."

ראוי היה מכבר לקיים במסגרת משרד החינוך ביום השנה ללכתו של ראובן יום עיון מיוחד שיקרב את הדורות הצעירים שלנו לעבודותיהם של גדולי אמני ארץ-ישראל.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עמוס אריכא