אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אי זוגי / רעות אקשטיין-בלום


אי זוגי / רעות אקשטיין-בלום, הוצאת מודן

הספר "אי זוגי", שהוא רומן הביכורים של המחברת, רעות אקשטיין-בלום (1973), מורכב משני סיפורים, וניתן להגיד, מבחינת האורך, שני רומנים. בסיפור הראשון, "בא לבד", שני הגיבורים הראשיים מתמודדים עם חיי בדידות חריגים. מקסים עלה לארץ בגפו, "בא לבד", ושירת בצבא כחייל בודד, על כל הקשיים הכרוכים בכך שלא מסתיימים עם השחרור. להפך. הם רק מתגברים כיוון שאין לו בית והוא נודד ממקום למקום, בתי אירוח מזדמנים, נמלי תעופה שבהם הוא מעביר את לילותיו, מתחזה לנוסע, בתים בשלבי בנייה, ועוד תחבולות מהסוג הזה. מפעם לפעם הנשים שמארחות אותו "מתנפלות" עליו בלילה כדי להשביע את יצריהן והבחור הבודד כל כך לא מתנגד.

מקסים, חסר משפחה, חסר חברים של ממש, עובד בתחילת הסיפור כמתדלק ובמסגרת עבודתו הוא מכיר את הגר, בחורה נכה ששוכרת אותו כספק שירותים מיניים ומציעה לו בהמשך יחידת דיור בביתה. שם הסיפור, "בא לבד", נטען אם כן במשמעות נוספת, מינית, לאור קשיי התפקוד של הגר שחלקה התחתון משותק. ובמשמעות נוספת, רגשית הפעם, כשהגר עושה ניסיון ולא קוראת למקסים לבוא אליה בלילה כדי לראות מתי הוא "יבוא לבד", דהיינו כמה ימים ייקח לו לבוא בעצמו ולדפוק על דלת חדרה. בתחילת יחסיהם, חייהם מתחלקים ליום וללילה, עומדים על מעין חוזה שכירות, אך בהמשך, הגר מפתחת רגשות כלפי מקסים ומעוניינת לחיות אתו כזוג של ממש. גם הוא לא מסתפק בחוזה ומתעניין בה כבן אדם.

העלילה מתקדמת ומקסים עוזב משום מה את יחידת הדיור בביתה של הגר וממשיך בחיי נדודיו הקשים כחסר בית. הסיפור מסופר בגוף שלישי אך מתוך תודעתם של הגיבורים, פעם מקסים ופעם הגר, לדוגמה:

"אז מה איכפת לך, מקסים,  עבודה סוף הדרך", היא אומרת לו.

עבודה-סוף-הדרך-נכה-סבבה. הוא לא התרגל לסלנג הזה, גם לא אחרי שלוש שנים של צבא. סלנג המציאו בשביל לשחרר את השפה מהעניבה שלה, ואותו הוא רק חונק עם המילים שהוא מנסה לתרגם לשפת האם שלו, ששם זה לא עובד. לא נקשר.

אין לו אומץ לסרב לה. גם לא סיבה מיוחדת, פרט לעובדה אחת, שברגע שהוא יסכים היא הפכה אותו ל-

הוא אומר שהוא יחשוב על זה וייתן לה תשובה והיא כתמורה נעלבת ולא קוראת לו למחרת, וגם לא בשלושה לילות שאחרי.

ברוגז את עושה לו עכשיו? באמת ציפית שהוא יתקשר בעצמו כדי לתת לך תשובה?

הגר חוששת שהוא הלך לה לאיבוד.

אולי היא תתלה מודעה על עץ: אבד לי מקסים. רזה אבל לא דק ;  הגובה: כמעט גבוה; הכתפיים מחודדות, ואם הוא ילבש גופיית כדורסל, הן ממש יזדקרו החוצה. כפות הידיים גדולות. פרקי האצבעות מרובעים, קצת כמו בצילום רנטגן,  ויש לו עיניים גדולות בצבע חום על גבול הירוק, ריסים כהים צפופים מכסים על העפעפיים הענקיים שלו. הם כמעט נפוחים. תמיד הוא נראה כאילו הוא קם משינה (עד כמה שהיא יכולה להתחייב על "תמיד"). לשיער שלו יש כמה כיווני צמיחה. הוא בהיר אבל לא בלונדיני.

זה לא שמייד רואים שהוא רוסי. כשמצמידים אותו לקיר הוא עלול אפילו להיראות דוגמן, כזה שנתנו לו הוראת בימוי להיראות מיוסר.

דוגמן של ייסורים. (עמ' 26).

שני גיבורי הספר, מקסים והגר, מעוררים חמלה והזדהות בלב הקורא, המייחל לסוף טוב אלא שזה לא בא. היחסים בין מקסים והגר מערבים עוד בני זוג אקראיים, מסתבכים ומסתאבים. הכותבת לוקחת את הקורא אל נבכי נפשותיהם של הגיבורים כדי שיתפתל בתוכן וביניהן וינסה להבין את מורכבותם. אט אט נגלים עוד ועוד סודות מעברם של מקסים והגר,  שניהם זרים וחסרי משפחה, כל אחד באופן אחר, הוא ילד בודד שעלה מרוסיה וגדל בארץ והיא בחורה שעברה תאונה מאוד קשה שריסקה את חייה. וכל זאת על רקע החיים בארץ ותוך מבט על החברה הישראלית בצבא ומחוצה לו.

הימשכותה של בחורה ישראלית, המרגישה שונה מאחרים, אל בחור זר שמגיע מחו"ל, נמצאת גם בסיפור השני, "אי זוגי", שבו היחסים בין הגיבורים אף סבוכים עוד יותר, מבחינת מספר המשתתפים. רקפת, שהזוגיות שלה עם עופר די גוססת, שאינה מצליחה להיכנס להיריון, מנסה נסיונות חדשים עם בן, אמריקאי לא יהודי שבא לגור בקיבוצם ובסופו של דבר נכנס לחיות בדירת הזוג. גם כאן מתפתחת קנאה. עופר ובן מנהלים ביניהם יחסים סוערים, עופר מקנא בבן על יחסיו עם רקפת, רקפת נמשכת גם לירדנה שמבחינה מסוימת גם היא זרה כיוון שלא נולדה בקיבוץ ובאה מהחוץ. מאוחר יותר רקפת תקנא לעופר בשל יחסיו עם בן. השלישייה הלא שגרתית, עופר ורקפת המארחים בדירתם את בן, פוגשת כמובן תגובות רבות, חלקן עוינות, מצד חברי הקיבוץ. ממד הביקורת החברתית, שמצא ביטוי כבר בסיפור הראשון, מתבלט בשני אף יותר. הינה לדוגמה קטע העוסק ברצון של חברי קיבוץ רבים להתנסות בעולם שבחוץ:

שנים שהרצון לצאת לעולם לא מניח לה. היא יודעת שלכולם בקיבוץ יש פזילה קטנה הצידה, וכל אחד מרשה לעצמו להשתעשע מה הוא יכול לעשות במקום אחר. ממש כמו שעירונים משתעשעים  במה הם יעשו עם הכסף כשהם יזכו במפעל הפיס. אבל כמעט כולנו חצרנים ומטפלות, ועובדי גינת ירק ואקונומים. ויש גם את שלל הרכזות, רכזת חברת נוער ורכזת בני גרעין ורכזת קשישים ורכזת רכזות, בלי מקצוע אמתי לחיים שמחוץ לקיבוץ, קצת כמו בצבא. הקיבוץ הוא כלוב זהב, כי גן עדן פה, ולמה לעזוב. אבל רקפת יודעת ששלושתם, בעלי מקצועות חופשיים, הם האסירים הכי גדולים של השיטה. בא לה לקחת את מכונת השלג, עם הסכם ההגנה שריצ'רד ניסח שמבטיח זכות יוצרים לשניהם, ולעוף מהקיבוץ לאיזה ורמונט, או אפילו סתם לתל-אביב שהיא גם ממש בסדר.

כי מעבר לרפת, ממש בסוף הלולים, יש עולם גדול בחוץ, אמא שלה תמיד אומרת. (עמ' 248). 

הטכניקה הסיפורית דומה בשני חלקי הספר. "אי זוגי" מסופר גם הוא מתוך תודעתם של שלושת גיבוריו אלא שנוספים בו קטעים, הכתובים בגופן שונה, בגוף ראשון, על ידי דמויות משנה מהקיבוץ המביעות דעתן על האי הזוגי המוזר שבינתיים גם נולד לו תינוק (מי האבא?) ולאחר מכן נסע באישור הקיבוץ למסע עסקים לארה"ב להפיץ המצאה של מכונת שלג ולפגישה עם הוריו של בן. גם הם מנהלים זוגיות פתוחה:

נכון שקורה לה שהיא מתאהבת בגבר אחר, היא מספרת, אבל אז אני מבינה שמה שאני אוהבת בו זה משהו שמזכיר את ריצ'רד אניווי. ריצ'רד הוא בעלי. אחרים באים והולכים, אבל ממנו אף פעם לא נמאס לי.  וגם לו יש נשים. ומותר לי לצחוק עליהן. להגיד שהן טיפשות, או להמציא להן שמות כמו המתמחה המשתדלת, או המזכירה המוצצת. (עמ' 238).

אט אט, כמו שנגלה סודה של הגר בסיפור הראשון, כך  נגלה אירוע כאוב מנעוריה של רקפת הקשור גם הוא באובדן טרגי. גיבורי הסיפור הראשון יצאו מהשירות הצבאי, גיבורי הסיפור השני יצאו למסע מכירות באמריקה. אך שלא כמו בסיפור הראשון, כאן ממריאה העלילה אל הרפתקאותיהם של עופר ורקפת ובנם הקטן אדם בארץ האפשרויות הלא מוגבלות והתרשמויותיהם ממנה, לדוגמה:

אולי דווקא כאן זה מתחזק לה, שבזמן שהיא רצה יחפה על הדשא, והכי רחוק שלה היה הכותנה, עולם שלם נברא בחוץ. עולם של מתקנים מפחידים ודמויות ענק, וארמונות זכוכית ועוגות קצפת ודרמה גדולה שנמצאת בכול, עם מוזיקה נשפכת וזיקוקים. נו, תמיד היא אהבה דרמה. כמה כל זה שונה מתפאורות הקרטון בקיבוץ, עם דקורציית השיבולים ותמונות שנים-עשר השבטים,  יש כל כך הרבה יותר מזה בעולם. היא חושבת שכל הפלסטיק הזה, הרבה יותר מרשים מטבע. הטבע עומד שם, נמצא, אבל על כל אלה אנשים ממש עבדו.

גם עופר ובן לא מסתירים שהם נהנים, אפילו יותר מאדם שמי יודע מה הוא חושב על העולם כשהוא פה. (עמ' 292-293).

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורנה ליברמן