אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

כבוד / אליף שאפאק


התמונה של מירב גולן
כבוד / אליף שאפאק

כבוד / אליף שאפאק

אליף שאפאק, 1971, היא סופרת ומסאית ממוצא טורקי. פרסמה עד כה ארבעה עשר ספרים, חלקם בטורקית חלקם באנגלית. היא נולדה בשטרסבורג וגדלה במדריד ובעמן לפני שחזרה לטורקיה. כיום, היא מחלקת את חייה בין טורקיה ללונדון, ובין לבין בשאר העולם. לשאפאק התוודעתי בספרה הקודם "הממזרה מאיסטנבול" (2007), ספר נפלא אך לא פשוט, שמיד עם פרסומו היא הועמדה לדין בגין "העלבת הזהות הטורקית" (הספר עוסק בסיפור חייהן של שתי משפחות – טורקית וארמנית – שאיזשהו סוד קושר ביניהן ולטבח הארמנים ב-1915), היא זוכתה מהאשמה. ספריה זכו לפרסים רבים, או לפחות היו מועמדים לפרסים.

הספר בעברית פותח במוטו מתוך ספרו של ג.מ. קוטזי, נערות: "ככל שזכרונו מגיע, תמיד היה נדמה כי הוא נסיך הבית ואימו מדרבנת הססנית ומגינה חרדה". וגם אם הספר עוסק ברצח, רצח על כבוד המשפחה ומטפל בעוד כמה נושאים, הוא סובב על מי שמכונה בספר "הסולטאן", הסולטאן הקטן של אימא. הנרטיב נפתח עם דמותה של אסמה, בלונדון, 20 בספטמבר 1992, כשהיא פותחת ואומרת: "אימא שלי מתה פעמיים", והקורא מיד מפתח שאלות סקרניות, שלא במהרה יקבל תשובות אך ימשיך וישאל שאלות נוספות. מיד לאחר מכן היא מסבירה, די בחרדה, שהיא הולכת לאסוף אותו מהכלא, אחרי ארבע עשרה שנות מאסר. מי שהיא הולכת לאסוף אותו הוא אחיה, אלכס או איסכנדר, שאחר כך נרמז שהוא רצח את אימם.

מיד אחר כך העלילה חוזרת אחורה ל-1945, לימי ילדותה של האם, שנולדה ליד נהר הפרת. זהו כפר כורדי נידח, שתושביו לא יודעים מה קורה בעולם, אפילו לא שמעו על מלחמת העולם השנייה וגם לא על הטלת פצצת האטום "וכיוון שהעולם היה מה שהיה לא היה שום טעם לייחל לגילויו" (עמ' 14). בכפר הזה נולדות תאומות, והשמות שניתנו להן הן שמות סמליים, פמבה בכט (ורודת גורל) וג'מילה בסה (יפה דייה). האבא התעקש שבנותיו ישכילו ושלח אותן ללמוד למורת רוחה של האם כי מבחינתה "יופייה של ילדה הוא נדונייתה... וצניעות היא השריון היחיד של האישה" (עמ' 23). מכאן מסתמן בספר הקו שמוליך את הנרטיב – קו שנע בין כבוד לחרפה, שבח והלל לגבר השפלתה של האישה לעומתו, האל ברא את הגברים כמין נעלה על האחר ואין לתהות מדוע, לנשים לא היה כבוד, אלא חרפה, ו"חרפה היא שר אומלל" (עמ' 24). האם (סבתה של אסמה, אימה של פמבה) מציירת את עולם הגברים והנשים בשחור ולבן (כשכמובן האישה היא הצבע הלבן, כי על לבן רואים מיד את הכתמים והאישה צריכה תמיד לדאוג הסיר אותם), ופמבה תוהה האם יש גוונים אחרים בעולם. פמבה הופכת לאם בגיל 17, על נסיבות נישואיה נלמד בהמשך, לאיסכנדר, בנה הסולטאן, שיישאר סולטאן גם אחרי מותה. אחרי לידתה של אסמה, ויחד עם בעלה, המשפחה עוברת ללונדון, שם יוולד יונוס. אחותה של פמבה, ג'מילה, נשארת בטורקיה והופכת להיות מיילדת מבוקשת וטובת לב. ג'מילה החמיצה את הגיל המתאים לנישואין (32), אבל עדיין יכולה להינשא לגבר נכה או קשיש או להיות אישה שנייה, שלישית או רביעית.

גם על בעלה של פמבה, אדם Adem (אביה של אסמה), אנחנו נלמד לאט. הוא מהמר כבד שנטש את משפחתו לטובת רקדנית רוסיה, ואחר כך עזב לאבו דאבי, שם ימצא את מותו. אנחנו נלמד גם על ההיסטוריה של המשפחה שלו, על האלימות של אביו ועל נטישת אימו, ועל אחיו של אדם, טריק. לאדם ולאסמה שלושה ילדים, אסמה יונוס ואיסכנדר. איסכנדר (שקרוי על שמו של אלכסנדר הגדול) אומר על אסמה שהיא דעתנית שתובעת שוויון זכויות, צדק חברתי ואת זכויות האישה. על יונוס, שנקרא על שמו של יונה הנביא, שהוא מופנם, בעל החלומות ומתבודד. תוך כדי אנו מתוודעים גם אל האגדה אודות היהלום שנמצא ברשותה של ג'מילה (יפורט בהמשך), וגם אל האחות הגדולה של פמבה (הן שמונה בנות), שכיוון שברחה כי התאהבה בגבר ורצתה להינשא לו, אך לאחר שביקשה לחזור היא מתה, או מתאבדת ליתר דיוק, כפי שציפו ממנה, על רקע כבוד המשפחה. כך, נרקם סיפור בתוך סיפור עד למפה אחת גדולה של מסורת, משפחה, כוחן של נשים בעולם מסורתי ועוד..

הספר הוא רב קולי, כל פרק מסופר מנקודת מבט אחרת של אחת הדמויות שמקדמת את הנרטיב בדרכה - אסמה, ג'מילה, פמבה, אדם, יונוס, אליאס וזיכרונותיו של איסכנדר מתווספים בתווך - ונע בין זמנים שונים. אך שאפאק לא מבלבלת את הקורא או נותנת לו להתאמץ יתר על המידה (כי יש לו כבר הרבה עם מה להתמודד), כל פרק מוכתר על ידי כותרת, המבארת את הפרק, ותאריך מוגדר (בחלק מהמקרים אפילו מועדים מדויקים).

שאפאק כותבת הרבה על העירוב שבין מסורת מערבית למזרחית, בעיקר אצל נשים, נעורים, מהגרים וההבדלים בין התרבויות. בספריה היא עוסקת רבות בנושאים ספציפיים: איסטנבול, מיסטיציזם, אימהות, פמיניזם ופוסט פמיניזם, פילוסופיה, חירות (ובעיקר חירות וזכויות הנשים).

העולם שהיא בונה הוא עולם של מסורת מול מודרניות, עולם של אמונות טפלות מול עולם חידושים וטכנולוגיה, איסכנדר מתאהב בקייטי האנגליה, אך מנסה להסביר לה שהעולמות שלהם שונים ולא ייתכן ביניהם קשר ממשי, אך יש להם ילד מחוץ לנישואין. תיאור של עולם שבו יש שחור ולבן – גברים ונשים בהתאמה (בלי גווני אמצע, אפילו הומוסקסואלים נזכרים כאן כמי שאם זה הטבע וכך ברא אותם אלוהים אז זה נסלח, ואם זאת הדרך שהם בחרו אז זה לא נסלח), נשים שלא יכולות להתחתן אחרי גיל 32 רק לאלמנים, נכים או כאישה שנייה או שלישית, הגברים הם מלכי העולם, או לפחות סולטאנים, וגברים שיכולים להתחתן עם כמה נשים. אסמה תוהה על ההבדל בין שמות של נשים לגברים, השמות של הנשים שהם "משקפים חינניות עדינה ואילו של הגברים מגלמים עוצמה" (עמ' 200). אסמה מצרה על כך שהתקשורת עם אימה בגיל ההתבגרות הופכת להיות תקשורת של כללים ואיסורים, אבל את אחיה היא לא מגדלת על פי אותם כללים, הוא הסולטאן שלה, של הבית, זה שהופך להיות אב הבית כשהאבא נוטש. מאז הולדתה כבת שביעית לאישה שערגה לבן למדה פמבה לראות את העולם הזה כחממה של אי שוויון... תופעות שעם חלקן השלימה כעובדה שאין לשנותה, כהתנהגות אנושית (עמ' 119). אליאס, הגבר שבו מאוהבת פמבה הוא שף, מקצוע שלא מיוחד כל כך לגברים בחברות מסורתיות, כנראה, ולכן היא שואלת אותו אם אבא שלו אומר בסדר על זה שהוא מבשל (עמ' 128). אדם, אבא של אסמה, שיכול לנטוש עם מאהבת אך כשהאימא עושה זאת היא נרצחת על רקע חילול כבוד המשפחה, רצח שבלונדון המעשה שנעשה הוא רצח, אך בטורקיה הגנה על כבוד המשפחה, בכתבה מתוך עיתון בידיעה על הרצח נכתב: " ' זה סרטן שהולך ומתפשט בחברה המודרנית... כי בקהילות רבות כבוד המשפחה נחשב יותר מאושרם של בני המשפחה' " (עמ' 81). ואסמה גם מסכמת את המשמעות הפרימיטיבית, לדעתה, של רצח על רקע חילול כבוד המשפחה "ברצח של אישה אחת, איסכנדר הרג רבים" (עמ' 357). וכן, רוב הפסיקות הדעתניות הן בפיה של אסמה, הילדה שנולדה בטורקיה אך גדלה רוב חייה בלונדון.

הכבוד שעליו כתוב בספר הוא מרובה ונוגע בכמה נושאים: כבוד לצניעותה של האישה, כבוד לגבר, הכבוד של העניים, הכבוד של המהגרים כתרבות (או תת תרבות), וכבוד – שהוא (לאו דווקא) מילת גנאי, ואת זה מסכם טריק (אחיו של אדם) "ככל שלאדם אמצעים מועטים יותר, כן גבוה יותר ערכו של הכבוד שלו... האנגלים לא תופסים את הכללים העתיקים האלה... גבר שנגזל ממנו הכבוד הראוי לו נחשב כמת" (עמ' 170), וגבר בלי כבוד נדחק לפינה בגלל החרפה. ומוסיף ואומר ש"לא כל אחד מבין שיש גברים, שאין להם בעולם דבר חוץ מכבוד" (עמ' 169).

כמה נושאים אחרים שבהם מטפלת שאפאק. איסטנבול, שמצטיירת כעיר הגדולה, עיר האם, העיר שממנה יגיע אדם לכפר הקטן שליד נהר הפרת, שם יכיר את אהובתו ואת אשתו לעתיד, וממנו אנו למדים על הפערים העצומים שבין העיר הגדולה לכפרים הקטנים והפרימיטיביים. המיסטיפיקציה בספר זה נוגעת לאגדה אודות יהלום שמקבלת ג'מילה, שאותו צריך לקבל ולא לקנות, ומי שימצא אצלו היהלום לא בדרך הזאת עין הרע תשכון עליו. הגזענות – היא בין הטורקים עצמם לכורדים, בין המערב למזרח (לונדון וטורקיה) ובין גברים לנשים, כמובן. סצנה בולטת בגזענותה היא במאפייה, כשפמבה מגיעה למאפייה לקנות מאפים שהיא אוהבת, העובד בחנות מנסה להתעלם ממנה או לגרום לה לשלם על משהו שלא רצתה לקנות, והיא נתמכת בגבר שדורש את חפותה, גבר שיש לו כמה מוצאים (קנדי, טורקי, איראני), ושיהפוך לאהובה. דרך הקולנוע, מנגישה לנו שאפאק את ההתפתחות המודרנית בטכנולוגיה (אך כמה מוזר, בסרטים שרובם גברים): סרט אילם בכיכובו של צ'ארלי צ'אפלין, שגם ביים, "הנער", וכשהקולנוע מתפתח מוצגים מערבוני הספגטי, ובראשם: הטוב הרע והמכוער. שם, בחסות החשיכה, היא מרשה לעצמה קצת חירות, אך בורחת לפני שהאור עולה. פילוסופיה – יונוס, אחיהם של אסמה ואיסכנדר, זה שבורח כשלא טוב לא, נעלם לבית שפלשו אליו פנקיסטים שאביהם הרוחני הוא מרקס, והם מפגינים ומסרבים להתפנות בשם ההתנגדות לקפיטליזם. ויתרה מכך, הקבוצה מתנגדת למשטרה וגם לכוחות המדיניים, וכמובן שיש בכך יסודות אנרכיסטיים. ויתרה מכך, יונוס מוצא עיתון שבו יש תמונה של צעיר מנפץ חלון ותחתיה הכיתוב: "המדינה אוסרת מלחמה חברתית על נתיניה. אתם יודעים למה? כי זה תפקידה. זאת המשמעות של מדינה. התנגדו למנגנונים האידיאולוגיים של המדינה. התנגדו לאושר שהם כופים" (עמ' 263), אך הוא לא בטוח שהוא באמת מבין מהם "מנגנונים אידיאולוגיים". חירות, פמיניזם וזכויות הנשים מוצגות על ידי פמבה בזעיר אנפין, שמילדותה היא דעתנית ורוצה ללמוד ולדעת, ואולי להיות רופאה, ובהמשך, וביתר שאת, על ידי ביתה, אסמה הדעתנית ושואפת לשוויון. הן מוצגות גם על ידי הפנקיסטים האנרכיסטים שמתנגדים לקפיטליזם.

הרבה פעמים נכתב תפסת מרובה – לא תפסת, אך אין אני יכולה לכתוב זאת על הספר הזה. למרות היותו קריא מאוד ועל פניו קליל מרוכז וכתוב היטב, הוא רבוד ברבדים רבים. שאפאק מרכזת את כל החומרים הללו לכלל סיפור אחד חזק ויציב, מול הסולטאן של המשפחה, הסולטאן של אימא שלו – המדרבנת המגנה החרדה, הסולטאן שעל פיו מתרחשת העלילה.

זאת הפתעה שלא ציפיתי לה (תרתי משמע)! תרגמה מאנגלית עידית שורר, בתבונה וברגישות.

(גילוי נאות: הייתי צריכה לכתוב את הרשימה הזאת בזהירות מירבית כדי לנסות ולא ליפול לאמירות גזעניות, פרימיטיביות או מסורתיות, לא לפגוע במי שזה עלול לפגוע).

 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מירב גולן